מנחם עמנואל דייץ
 | |
| לידה |
1763 ה'תקכ"ג  קובלנץ, האימפריה הרומית הקדושה |
|---|---|
| פטירה |
31 בינואר 1842 (בגיל 79 בערך) שבט ה'תר"ב פריז |
| מקום קבורה | בית הקברות פר לשז |
| מדינה |
צרפת  |
| מקום פעילות |
קובלנץ, האימפריה הרומית הקדושה האימפריה הצרפתית הראשונה |
| תקופת הפעילות |
? – 31 בינואר 1842 |
| תחומי עיסוק | פסיקת הלכה |
| תפקידים נוספים | רבה של קובלנץ, מבכירי רבני הסנהדרין של פריז, הרב הראשי של הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת לחבל הריין והמוזל, הרב הראשי לצרפת |
| בני דורו | רבי יוסף דוד זינצהיים, רבי אברהם דה קולוניה |
| צאצאים |
Simon Deutz |
  | |
רבי מנחם עמנואל[1] דָיִיץ (Deutz; נכתב גם: דאוץ, דוץ, דויץ; מכונה: מנואל, מנלי או מֶנְלַיין; 1763 - 31 בינואר 1842, שבט ה'תר"ב) היה רבה של קובלנץ, מבכירי הרבנים בסנהדרין של פריז, הרב הראשי מטעם הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת לחבל הריין והמוזל, ולאחר מכן הרב הראשי לצרפת. עסק גם בפעילות ציבורית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד בשנת ה'תקכ"ג בעיר קובלנץ שבמפגש נהרות הריין והמוזל. בצעירותו למד בישיבה במיינץ, שם הוסמך לרבנות. בשנת 1789 נשא את יהודית ברמן (נפטרה בשנת 1823) ועבר לגור עמה בעיר הולדתו קובלנץ, ממנה נולדו לו שבעה ילדים.
לאחר נישואיו מונה לרבה של קובלנץ. השתתף באספת הנכבדים שיזם הקיסר נפוליאון בונפרטה בשנת 1806, והיה מחברי הסנהדרין של פריז, ואף התמנה לסגן נשיא (מקביל לתפקיד ה"חכם" בסנהדרין המקורית) אחר פטירתו של הסגן יהושע סגרי[2]. שם תמך בעמדת השמרנים בראשות הנשיא רבי יוסף דוד זינצהיים. עוזרו בסנהדרין היה רבי אברהם אוירבך, חתנו של רבי יוסף דוד זינצהיים[3]. עם תום כינוס הסנהדרין והקמת הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת, הוקמה קונסיסטוריה מחוזית לחבל הריין והמוזל, ומרכזה נקבע לקובלנץ. הרב דייץ, רבה של קובלנץ התמנה כרבה של הקונסיסטוריה המחוזית, וכן לחבר בקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת. באותה שנה הוא גם מונה לרב השלישי בחשיבותו ברחבי האימפריה הצרפתית הראשונה, לצד רבי יוסף דוד זינצהיים ורבי אברהם דה קולוניה. גם לאחר שעבר לפריז - מקום פעילותה של הקונסיסטוריה המרכזית - עדיין כיהן באופן רשמי כרב ראשי של הקונסיסטוריה של חבל הריין והמוזל במשך תקופה, עד שממלא מקומו רבי אברהם אוירבך החליפו בתפקיד זה[4]. במסגרת תפקידו כאחד מחשובי הרבנים בצרפת העניק הסכמות רבות לספרים[5]. אחת הבולטות שבהן היא הסכמתו מחודש אדר תקצ"ה לתרגום התלמוד לגרמנית של אפרים משה פינר, זמן קצר לפני שהתפתח פולמוס נרחב על תרגום זה[6].
בפסח ה'תקע"א כאשר הקונסיסטוריה היהודית של וסטפאליה בראשותם של ישראל יעקבסון ומנחם מנדל שטיינהארט התירה לאכול קטניות בפסח בניגוד למנהג הרווח, הצטרף רבי מנחם להתנגדותו הנחרצת של רבי יוסף דוד זינצהיים במכתב שנשלח מטעם הקונסיסטוריה המרכזית של צרפת[7].
רבי מנחם המשיך לשאת את נאומיו ביידיש וכמעט לא נאם בצרפתית, גם לאחר שקבעה הממשלה על העברת כל הנאומים בבתי הכנסת לשפה הצרפתית בשנת 1831. שימש כמרכז של כספי הצדקה לארץ ישראל שנוהלו על ידי ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם וקיים קשרי מכתבים עם מנהל הארגון צבי הירש להרן, ככל הנראה מתוקף תפקידו כרב הראשי בצרפת[8].
בשנת 1826 התפטר רבי אברהם דה קולוניה ממשרת הרבנות הראשית של הקונסיסטואר, ורמ"ע דייץ קיבל את התפקיד במקומו. רמ"ע דייץ היה אז הרב היחיד בקונסיסטוריה (בעוד שמלכתחילה היא הכילה רב ראשי ושני סגנים), בלא מינוי רבנים נוספים, שכן המוסד היה בעל תקציב דל, וגם כמטרה לצמצם את השפעת הרבנים בענייני היהודים בצרפת[2].
פטירתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נפטר ב-31 בינואר (כ' או כ"א בשבט) 1842, ה'תר"ב.
לאחר פטירתו, משרתו כרב ראשי של צרפת נותרה פנויה כארבע שנים עד לבחירתו של ממלא מקומו מרשאן אנרי (צר') בשנת 1846.
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]שניים מבני משפחתו התפרסמו בכך שהתנצרו. היה זה בשנותיו המאוחרות ואירועי ההתנצרות פגעו ביותר בכבודו[2]:
- ב-1823 התגרשה בתו שרה מבעלה דוד (פאול) דראך (צר') (1865–1791), רב ומנהל תלמוד תורה, שבשנת 1823 המיר את דתו לנצרות קתולית והיה למיסיונר. דוד המשיך להצהיר על עצמו כיהודי, מתוך שאיפה להעביר לנצרות יהודים נוספים. בעקבות האירוע ברחה שרה לאנגליה והתחבאה עם שלושת ילדיה הקטנים, אולם לאחר שנתיים שניים מהם נלקחו על ידי דוד, שגם אותם הטביל לנצרות. הוא שימש לכנסייה הקתולית כסופר עברי וכפולמסן שלה נגד היהדות[2].
- בשנת 1828 בנו שמעון (סיימון) דויץ (צר') (1802–1852) התנצר ברומא ממניעים של קידמה ושאפתנות והמיר את שמו לצ'ארלס גונזגה. שמעון קנה את אמונה של מריה קרולינה, נסיכת נאפולי וסיציליה, דוכסית ברי, אמו של אנרי, רוזן שאמבור. ביולי 1830 פרצה בצרפת מהפכת יולי, ובה הודח חמיה שארל, רוזן ארטואה. לואי פיליפ, מלך הצרפתים הוכתר למלך במקומו, ומריה קרולינה ומשפחתה יצאו לגלות באנגליה. בשנת 1831 עזבה מריה קרולינה את אדינבורו, וחזרה למשפחתה בנאפולי דרך הולנד, פרוסיה ואוסטריה. מנאפולי, בעזרתו של הרוזן דה פריסט, היא עוררה מרד לגיטימיסטי (אנ'), על מנת "להחזיר" לכס המלוכה את בנה אנרי שהיה יורש העצר החוקי של מלכי בית בורבון. ב-14 בדצמבר אותה שנה נישאה מריה קרולינה בחשאי לאציל איטלקי, אטורה קרלו לוצ'סי-פאלי, דוכס דלה גראציה השמיני. באפריל 1832 נחתה מריה קרולינה ליד מרסיי, ולאחר שקיבלה תמיכה מועטה, עשתה את דרכה למחוז ונדה ולברטאן, שם הצליחה לארגן התקוממות קצרה ביוני 1832 אולם תומכיה הובסו, ולאחר שהוסתרה חמישה חודשים בבית בנאנט, היא נבגדה בנובמבר 1832 על ידי שמעון דויץ שהסגיר אותה לשלטונות תמורת חצי מיליון פרנק, ונכלאה בטירת בלאי. בגידתו של שמעון עוררה רגשות אנטישמיים בחוגים רחבים בצרפת. זמן קצר לאחר מכן, באותה השנה (1832), הוא הגיש בקשה לקונסיסטוריה של צרפת לחזור ליהדות. בקשתו סורבה בתחילה, ובסופו של דבר האישור ניתן לו לאחר שאדולף כרמיה התערב לטובתו. הוא התחתן בלונדון, היגר לארצות הברית ולבסוף חזר לצרפת.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ השם עמנואל הוא כנראה כינוי למנחם.
- ^ 1 2 3 4 משה קטן, "הרבנים הראשיים לצרפת", בתוך: מיכאל - 12 : מאסף לתולדות היהודים בתפוצות, תל אביב תשנ"א, עמ' קכ"ח–קכ"ט, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ נתן רפאל אוירבך, "הגאון ר' אברהם אויערבאך זצ"ל", בתוך: ישורון, גיליון י"ט, ירושלים תשס"ז, עמ' תשנ"ו, הע' 28, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ רפאל נתן אויערבך, שומרי משמרת הקודש, חלק א', ירושלים תש"ע, עמ' 194, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ הסכמות ממנו, ראו:רבי אפרים חיות, אשל אברהם, ליוורנו תקע"ט, באתר אוצר החכמה; ברוך שטרויס, ספרי ברוך : אהל ברוך, לונדון תשי"ט, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום); משה בידינגן (מבאר), מחזור של ר"ה כמנהג אשכנז <יום א - מבואר בבאור מספיק>, מץ תקע"ז, באתר אוצר החכמה; ועוד. בין הספרים שהסכמתם מופיעה בהם: הגדה של פסח כמנהג האשכנזים והספרדים, מץ התקע"ט; "תבואת יקב" מרבי אברהם בלעיש, ליוורנו תקפ"ו.
- ^ רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ, מאמר על הדפסת התלמוד, ירושלים תשי"ב עמ' רמ"ו, באתר אוצר החכמה.
- ^ בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה בפיורדא, חלק ב', בני ברק תש"ע, עמ' 394, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ יוסף יואל ובנימין ריבלין, אגרות הפקידים והאמרכלים מאמשטרדם - תקפ"ו-תקפ"ז, ירושלים תשכ"ה, עמ' 40, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
| בקרת זהויות |
|
|---|
| הרבנים הראשיים לצרפת | ||
|---|---|---|
|
