עלילה לא ליניארית

עלילה לא ליניארית, במהותה, היא עלילה של יצירה נרטיבית שאינה מוצגת בסדר כרונולוגי, אלא מוצג בה שלב מתקדם של העלילה קודם לשלבים מוקדמים ממנו, בניגוד לעלילה ליניארית, בה סדר האירועים בעלילה מוצג בסדר כרונולוגי.

בקולנוע, סרט לא ליניארי יכול לכלול סיפור מסגרת ונושא מרכזי מקשר, אך נעשים בו דילוגי זמן רבים, במטרה לספק רקע והקשר או לאפיין קווי עלילה בצורה שלא הייתה מתאפשרת בתיאור רציף של המתרחש. סיפור המסגרת והנושא המרכזי הם אלו שיאפשרו בדרך כלל לצופה לקשר בין הפרטים ולהגיע לידי הבנה של הרעיון או המסר המרכזי בסרט.

תיאור כללי

ישנו הבדל מהותי בין עלילה לא ליניארית בספרים לעומת סרטים ומחזות. בספרות מדובר באמצעי נפוץ הרבה יותר, ופעמים רבות עוצר הסופר את הבאת העלילה כסדרה, לשם הצגת חומר רקע הדרוש להבנת יתרת הסיפור או להצגת מניעיה של דמות ועלילותיה בעבר שלהן השלכות על ההווה. המדיום הספרותי מאפשר לסופר לקשר בין הפרטים ולהסביר לקורא את משמעותם בעלילה. לעומת זאת, בקולנוע ובתיאטרון קל יותר לצופה להבין את העלילה כאשר זו נשטחת לפניו בסדר כרונולוגי ולא בדילוגי זמנים, וכאשר ישנה התפתחות ברורה של העלילה במובני סיבה ותוצאה, עד לשיא העלילה.

מאחר שבסרט קולנוע קל יותר לצופה להבין את הפרטים כשהם מוצגים בסדר רציף, תסריט המציג את סדר ההתרחשות באופן ליניארי וברור הוא בגדר מוסכמה קולנועית. אף על פי כן, ישנם סרטים השוברים מוסכמה זו ומציגים את עלילתם במבנה ספרותי יותר. סרט כזה בוחן דמויות, אירועים או מצבים על ידי סידור מחדש של ציר הזמן, מטעמים דרמטיים או נושאיים, באופן שמותיר רושם רב יותר מזה שהיה נוצר בהצגה ליניארית של הפרטים.

בקולנוע

על אף שפעמים רבות כשיוצא לאקרנים סרט בעל עלילה לא ליניארית הוא נחשב לקיצוני וחדשני, סרטים כאלו נוצרו כבר בראשית תולדות הקולנוע. דוגמאות מוקדמות לכך הם "אי-סובלנות" של ד.וו גריפית' (1916), שהציג ארבעה סיפורים המתרחשים בתקופות שונות אך משתלבים יחד לקראת סופו, "האזרח קיין" (1941), שנחשב לאחד הסרטים הבולטים בתחום, ו"הכוח והתהילה" (1933), שנחשב מקור השראה חשוב ל"אזרח קיין".

סרט במבנה עלילה לא רציף ישים דגש בדרך כלל על אפיון הדמויות וטבען, תוך ניצול יתרונות מבנה עלילה זה לעומת מבנה העלילה הקונבנציונלי, שמוגבל על ידי תיאור רציף של התרחשויות ועל ידי עלילה מוכוונת־מטרה. כך, תתאר לעיתים העלילה את מהלך חייה הכולל של הדמות (למשל ב"אזרח קיין"); או שהמטרה שמנסה להשיג הדמות הראשית היא שאיפה כלשהי בלתי גשמית, ועל כן כזו שקשה לתרגמה לרצף פעולות מעשיות שיקדמו את העלילה, אך כזו שיכולה לשמש בסיס רעיוני איתן, שסביבו תיבנה האחידות הנושאית. אולם לא תמיד משמש אפיון הדמויות ככלי המרכזי להנעת העלילה בידי יוצר הסרטים הלא רציפים, וכך למשל סרטיו של קוונטין טרנטינו "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", הנושאים אופי עלילתי לא ליניארי, מבכרים תיאור התרחשויות ואירועים וכן התפתחויות לא צפויות ("טוויסטים" בעלילה) ככלי להנעת העלילה ולפתרון מצבים סבוכים המתוארים בה.

אולם הצגת העלילה באופן לא ליניארי, אין פשרה כי קהל הצופים יבין את הסרט באופן שונה. בסרטים מסוג זה על הצופה לקשר בין הפרטים השונים, להבין מהם את קשרי הסיבה והתוצאה בין ההתרחשויות וכך לקבל תמונה ברורה באשר למשמעות שניסה הסרט להעביר. לעיתים סרטים אלו כושלים בהיבט זה, לדוגמה הסרט "חיים בצל הסיוט" (1990) בכיכובו של טים רובינס, שאופן הצגת העלילה בו הביא את מרבית הצופים להיכשל בניסיון להבינו, כשלא הצליחו לקשר בין הפרטים השונים שתוארו בו ולהגיע להבנה ברורה של הסיפור.

שילוב מקטעי הזמן

הנושא המרכזי

מרכיב בסיסי בסרטים לא רציפים הוא האחידות הדרמטית, כלומר השילוב בין התפתחות העלילה והתרחשויותיה ובין הנושאים המרכזיים שלה. במרבית הסרטים העלילה היא מוכוונת־מטרה ומוכוונת־התרחשות – המטרה שמנסה הדמות הראשית להשיג ופעולותיה למען השגתה משמשות כבסיס אחיד לעלילה, ומשמעות הסיפור ניתנת בדמות השינויים שהיא עוברת בדרכה לכך. בסרטים לא רציפים, על אף שלהתרחשות יש תפקיד חשוב בעיצוב העלילה, השתלשלות המאורעות לא נקבעת אך ורק כתולדות של ניסיון להגשים מטרה כלשהי אחת ויחידה. לעומת זאת, הנושא המרכזי הוא שמכתיב את מבנה העלילה ומגדיר מה היא תתאר.

הנושא המרכזי תופס תפקיד חשוב בהכוונת העלילה וכן בהאחדה הנושאית של ההתרחשויות. ככל שמבנה העלילה פוסח בין הזמנים במידה רבה יותר, כך נדרש שההתרחשויות יהיו בעלות מכנה משותף איתן יותר, בדמות הנושא המרכזי. קישור בין פרטי העלילה השונים ילמד בסופו של דבר מהו נושאו המרכזי של הסרט או מסרו הכללי. הסרט עצמו אמנם מחולק לרצפי סצנות בעלות מכנה משותף (sequences), שמושתתים על אותם עקרונות כמו סרטים רציפים, קרי פיתוח העלילה על־בסיס יסוד מוביל ומניע כלשהו, דרך קונפליקט, עד שהעניין המתואר מגיע לשיא; אך חלקי העלילה הללו אינם מנותקים אחד מהשני, והנושא או הקונפליקט המרכזי הוא שממקד את העלילה ומחבר חלקים אלו יחדיו.

סרט לא רציף שמתמקד בדמות מסוימת, ינתח את עולמה הפנימי והרגשי. הנושא המרכזי יכול להיות צורך מסוים שיש לדמות וסידור העלילה ישליך על הקשר בין מעשיה לצורך זה. למשל, הסרט "האזרח קיין" עוסק בחוסר יכולתו למצוא אהבה של אדם שאינו יכול להעניקה. קיין מנסה לאורך הסרט למצוא אהבה, אך כושל כל פעם בשל אי־יכולתו להעניקה חזרה. כמו כן, על אף נחישותו להשיג את מטרותיו השונות, בסופו של דבר אי־יכולתו להעניק אהבה הורסת את מערכות היחסים שלו. הסרט "כלבי אשמורת", שמתאר שוד כושל של חנות תכשיטים ואת הניסיונות להבין את הגורמים לכישלון, ושכאמור אינו מתמקד בעיצוב דמויות, אינו נתלה על נושא מרכזי דווקא שממקד את העלילה, כי אם על מסר כללי, שאין לתלות אמון באלו המפרים את חוקי החברה.

עלילת מסגרת

בסרטים לא רציפים ישנה עלילת מסגרת כלשהי, שמשמשת כנקודת ייחוס לשאר ההתרחשויות וכבסיס להקשר שבו יסופרו הפרטים. בכל פעם שהסרט מדלג בין הזמנים, הצופים נעזרים בעלילת המסגרת כדי להבין היכן עומד האירוע הנוכחי שמתואר ביחס לשאר העלילה וכיצד הוא מקדם אותה. כך הוא מאפשר לצופים להתמקד בתחום זמן מסוים ובהתרחשות מסוימת, כמו שהיו עושים בסרט רציף בעל עלילה מוכוונת־מטרה. לעלילת המסגרת תפקיד מהותי אף יותר והיא מעוררת עניין במידה רבה יותר, כאשר ישנם מכשולים וקשיים כלשהם עמם צריכה הדמות הראשית להתמודד על מנת להשיג את המטרה שמכוונת את עלילת המסגרת.

למשל, בסרט "האזרח קיין" עלילת המסגרת מתארת את העיתונאי תומפסון בניסיונותיו להבין מהי משמעות המילה "רוזבאד" שאמר קיין בטרם מת, וזוהי גם המטרה שמכוונת את העלילה ומערימה על תומפסון קשיים המניעים את העלילה. בסרט "רשומון" (1950) עלילת המסגרת מתארת שלושה אנשים שיושבים תחת שער רשומון בגשם השוטף, בניסיון לפענח את נסיבותיו של אירוע רצח ואונס. העדויות הסותרות שמתקבלות באשר למקרה מקשות על הפענוח. בסרט "הרומן שלי עם אנני" (1977) סיפור המסגרת מציג את הדמות הראשית אלבי מדברת אל המצלמה, כבמעין קטע סטנד-אפ על מערכות יחסים, וניסיונו להשיב את אנני – עמה ניהל מערכת יחסים שהביאה אושר לו אך לא לה – הוא שמניע את העלילה. בסיפור המסגרת של "כלבי אשמורת" משתכנים במחסן אלה מהפושעים ששרדו באירוע השוד, ומנסים להבין מה השתבש. עליהם להתמודד עם פחדיהם והתנהגות חבריהם, וכן עם הפציעה החמורה של אחד מהם (מר אורנג'), שמסבכים את העלילה.

סרט שאינו לא־רציף

לעיתים מבלבלים להחשיב סרטים רציפים במהותם כסרטים לא רציפים. כך, למשל, סרט שמתחיל בפלאשבק לעבר ובסופו חוזר להווה, כמו "להציל את טוראי ראיין" או "איש קטן גדול", אינו סרט לא רציף. הפלאשבק יכול להתרחש לאחר שהוצג ראשית פתרונה של הבעיה המרכזית, ואז יחזור הסרט ויציג את הגורמים לה, בתיאור רציף עד לנקודה בה התרחש הפלאשבק, וזאת כדי לגרות את העניין והמתח של הצופה ולגרום לו לתהות באשר למהות העניין (למשל הסרטים "שדרות סאנסט" ו"דרכו של קרליטו"). ישנם אף סרטים המציגים פלאשבק ארוך בנקודת זמן מסוימת (כמו "קזבלנקה") או כמה פלאשבקים קצרים לאורכם (כמו "קאובוי של חצות" או "אנשים פשוטים"). יש גם סרטים המציגים שתי עלילות במקביל, אך כל אחת מהן מתנהלת בצורה רציפה, ולכן הסרט הוא רציף במהותו, למשל "החשוד המיידי", "אמדאוס" או "הפצוע האנגלי".

קישורים חיצוניים

• Linda Cowgill, Non-Linear Narratives: The Ultimate In Time Travel, Plots Inc. Productions (באנגלית)
• רשימה של סרטים בעלי עלילה לא ליניארית (באנגלית)