לדלג לתוכן

עד כלות הנשימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עד כלות הנשימה
À bout de souffle
בימוי ז'אן-לוק גודאר עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט ז'אן-לוק גודאר, פרנסואה טריפו עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה Cécile Decugis עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים ז'אן-פול בלמונדו, ג'ין סיברג
מוזיקה Martial Solal עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום ראול קוטאר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה UGC, נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 5 ביולי 1960 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 87 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט צרפתית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט דרמה, סרט פשע עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות פריז, שאנז אליזה, מרסיי, rue Campagne-Première עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת התרחשות August 1959 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים
  • דוב הכסף לבמאי הטוב ביותר
  • French Syndicate of Cinema Critics Awards
  • פרס ז'אן ויגו עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עד כלות הנשימה (בצרפתית: À bout de souffle) הוא סרט דרמה צרפתי משנת 1960 שבוים על ידי ז'אן-לוק גודאר על פי עלילה פרי עטו של פרנסואה טריפו, בכיכובם של ז'אן-פול בלמונדו וג'ין סיברג.

גודאר התריס בסרטו נגד המוסכמות שהיו מקובלות בקולנוע הצרפתי באמצעות שיטות צילום ועריכה חדשניות. הסרט עורר סנסציה עם פרסומו והיה לאבן דרך בתולדות הקולנוע, אחד מסרטי הגל החדש הצרפתי החשובים ביותר, וסרטו הידוע ביותר של גודאר.

עלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מישל פואקר (ז'אן-פול בלמונדו) הוא גנב מכוניות צעיר שמעריץ את האמפרי בוגארט ומנסה לחקות את סגנונו. מישל גונב מכונית במרסיי, ונוסע איתה בפראות בכביש כפרי. כאשר המשטרה מסמנת לו לעצור בצד הדרך, הוא בורח. שוטר על אופנוע נוסע אחריו, ומישל יורה בו למוות באקדח שמצא במכונית הגנובה. ללא כסף ועם המשטרה בעקבותיו, הוא מגיע לפריז. הוא גונב כסף מחברה לשעבר, ופונה לעזרה לחברתו האמריקאית פטרישה פרנקיני (ג'ין סיברג), סטודנטית לעיתונאות בסורבון, שלפרנסתה מוכרת את עיתון הניו יורק הראלד טריביון ברחובות פריז.

מישל מסתתר בדירתה של פטרישה, וכשהיא חוזרת הביתה ומעירה אותו בבוקר הוא מנסה, בו זמנית, לאתר אדם בשם אנטוניו שחייב לו כסף, לשכב עם פטרישה, ולשכנע אותה להצטרף אליו בנסיעה לרומא. פטרישה אומרת למישל שהיא בהריון ממנו. בצהריים כשהיא מגיעה לעבודה שוטר חוקר אותה, והיא מבינה שמישל בורח מהמשטרה. פטרישה מסייעת למישל לגנוב מכונית אחרת על מנת להסתתר מהמשטרה, ואת הלילה הם מבלים בדירתה של חברה בפריז. בבוקר, כאשר היא יורדת לקנות חלב, היא מתקשרת לחוקר המשטרה, ונותנת לו את כתובת הדירה שהם שוהים בה. בדירה היא מספרת למישל מה עשתה, ומצפה ממנו לברוח, אך הוא משלים עם גורלו ומחליט לרדת לחכות למשטרה ברחוב, ובינתיים לאסוף את כספו מאנטוניו, שעבר באזור ברכבו.

כשאנטוניו פוגש את מישל הוא מנסה לשכנע אותו להימלט איתו ומישל מסרב. כשהמשטרה מגיעה אנטוניו עוזב את המקום, אך זורק אל מישל אקדח. מישל מרים את האקדח והשוטרים יורים בו. הוא כושל לאורך הרחוב בעוד פטרישה רצה אחריו, ולבסוף מתמוטט על הכביש, ממלמל לעברה "Degueulasse"[א] ומת. פטרישה, שלא מכירה את המילה הצרפתית, פונה למצלמה ושואלת "מה זה Degueulasse?"[1]

שחקנים ודמויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסרט נכללו הופעות קמע של ז'אן-לוק גודאר, ז'אק ריווט, פיליפ דה ברוקה, ז'אן דושה (אנ'), אנדרה ס. לבארט (אנ') וז'אן ווטרן (אנ').

יצירת הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבה ומימון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1956 כתב פרנסואה טריפו את עלילת הסרט על בסיס סיפורו של אדם בשם מישל פורטל, בן זוגה של העיתונאית האמריקאית בוורלי לומט, שב-24 בנובמבר 1952 גנב מכונית, נעצר בגלל עבירת תנועה והרג את השוטר שעצר אותו. גודאר עיבד את העלילה של טריפו לתסריט גולמי, שכלל תסריט מפורט לסצנות הראשונות של הסרט והערות להמשך הסרט.[2] הוא לא היה מרוצה מהתסריט שכתב, והחליט לכתוב את הדיאלוג תוך כדי צילום במקום להשתמש בתסריט מסורתי.[3] הוא ערך מספר שינויים בעלילה, ובפרט האריך את הדיאלוגים בין מישל לפטרישה ושכתב את סצנת הסיום, שבגרסה של טריפו הסתיימה בבריחתו של מישל.[4] גודאר הסביר את שינוי סצנת הסיום בכך ש"בסרטי פשע הגיבור חייב למות, ולא היה לי עניין להפר בכוונה את כללי הז'אנר."[5]

טריפו וגודאר גייסו את קלוד שברול כיועץ טכני ואמנותי ואת ז'ורז' דה בורגאר (אנ') כמפיק, ובמאי 1959 החלו לחפש מימון להפקת הסרט. מפיץ הסרטים רנה פינייר מהאגודה החדשה לקולנוע (אנ') חשב שיוכל להניב רווחים מסרט שיישא את שמותיהם של טריפו ושל שברול, וכך ניאות להשקיע בהפקה סכום כסף קטן.[6]

ליהוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ין סיברג (1959) וז'אן-פול בלמונדו (1960)

ב-1957 גילמה ג'ין סיברג את ז'אן ד'ארק בסרט "סיינט ג'ואן" (אנ') של אוטו פרמינגר. הופעתה בסרט ספגה ביקורת שלילית בארצות הברית, אך טריפו וגודאר שיבחו אותה. סיברג, שהביקורת השלילית שספגה הקשתה עליה להצטרף לסרטים נוספים, הסכימה לגלם את דמותה של פטרישה ב"עד כלות הנשימה" בשכר נמוך למרות ספקנותה באשר לבימוי של גודאר.[7]

ז'אן-פול בלמונדו גילם את הדמות הראשית בסרט הקצר "Charlotte et son Jules" (אנ') שיצר גודאר ב-1958. בשלב הדיבוב של הסרט שהה בלמונדו באלג'יריה במסגרת שירותו הצבאי, וגודאר ביקש את רשותו לדובב את הדמות שגילם במקומו, והבטיח שבתמורה ילהק את בלמונדו לתפקיד הראשי בסרט הארוך הראשון שיביים.[8] בלמונדו הסכים, וגודאר מילא את הבטחתו וליהק את בלמונדו לתפקיד מישל פואקר. בלמונדו, שהיה לא מוכר עד אז בעולם הקולנוע, הפך לכוכב הסרט: "ב'עד כלות הנשימה' חיפשתי את נושא הסרט לאורך כל הצילומים, ולבסוף מצאתי עניין בבלמונדו. ראיתי בו מעין בלוק שצריך לצלם כדי לגלות מה מסתתר מאחוריו," אמר גודאר.[9]

צילום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט צולם בין 17 באוגוסט ל-15 בספטמבר 1959[10] בתקציב של כ-85,000 דולר[11] (שווה ערך לכ-920,000 דולר בשנת 2024). הצוות הטכני של הסרט היה מינימלי, אך גודאר מצא את נוכחותו מסרבלת. הוא כתב כי "עבודתי הקשה ביותר היא לשמור את הצוות הטכני הרחק מהצילומים". הוא מנע מהאחראית על התסריט להשגיח על התהליך, ולא הקדיש כל מאמץ לתכנון ולשמירה על רצף הצילום.[12] לרוב הוא אילתר את הסצנות כמעט ללא תכנון מוקדם, ולעיתים ביטל את הצילומים כאשר חש חסר השראה.[3]

לצלם, ראול קוטאר (אנ'), ניתן חופש יצירתי רב. הוא פיתח את טכניקת הצילום שלו תוך כדי אלתור הסצנות עם גודאר. "מיום ליום, ככל שפרטי התסריט של גודאר נעשו מדויקים יותר, הוא הסביר את דרישותיו: בלי חצובה למצלמה, בלי תאורה אם אפשר, בלי נסיעה על מסילות... לאט לאט גילינו צורך לברוח מהמוסכמות ואפילו לנהוג בניגוד לכללי 'הדקדוק הקולנועי'. תוכנית הצילום, כמו הדיאלוג, הוכנה תוך כדי תנועה", אמר קוטאר.[13] הוא צילם רק במצלמה קלה הנישאת ביד, כדי ליצור סגנון דוקומנטרי. כדי להשיג תנועה חלקה הוא היה מצלם בישיבה על כיסא גלגלים או עגלת דואר.[14] השימוש במכשירים מעטים וקלים איפשר לגודאר לצלם באופן מהיר וספונטני. לדבריו, אופן הצילום המהיר והמאולתר נועד להבטיח "תוצאה ישרה וכנה".[2] הוא ראה את תוכן הסרט ואת חומר הגלם הפיזי שלו כאחד:[15]

צילמנו סצנה באור שמש ישיר עם Geva 36.[ב] כולם חשבו שזה נורא. אני חושב שזה די יוצא דופן. זו הפעם הראשונה שמאלצים את חומר הגלם של הסרט לתת את המקסימום מעצמו, בכך שעושים בו שימוש שהוא לא נועד עבורו. זה היה כאילו הוא סבל מכך שנוצל עד לקצה גבול היכולת שלו. אפילו חומר הגלם של הסרט, אתה מבין, יהיה חסר נשימה.

פוסט-פרודקשן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט צולם ללא קול ודובב על ידי השחקנים בשלב הפוסט-פרודקשן.[2] סרטי הצילום עובדו בתהליך Push processing (אנ') שהגביר את רגישותם לאור, כדי לפצות על היעדר התאורה המלאכותית.[16]

הגרסה הראשונה של הסרט הייתה ארוכה מדי, וגודאר חתך אותה באופן שיצר ג'אמפ קאטס רבים. "יצרתי סרט שנמשך שעתיים ורבע או שעתיים וחצי; זה היה בלתי אפשרי, בחוזה צוין שאורך הסרט לא יעלה על שעה וחצי... לקחנו את כל הצילומים וחתכנו באופן שיטתי כל מה שאפשר היה לחתוך, תוך ניסיון לשמור על קצב כלשהו," אמר.[17] ז'אן-פייר מלוויל, שייעץ לגודאר על עריכת הסרט, סיפר כי "אמרתי לו לחתוך כל דבר שלא מקדם את הפעולה ולהסיר את כל הסצנות שאינן הכרחיות, כולל הסצנה שלי. הוא לא הקשיב לי, ובמקום לחתוך סצנות שלמות כפי שהיה נהוג אז, היה לו את הרעיון הגאוני לחתוך חלקים פחות או יותר אקראיים מתוך הסצנות. התוצאה הייתה מצוינת."[18]

קידום, הכנסות וביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוכן יחסי הציבור רישאר בלדוצ'י שנשכר לקידום הסרט ארגן מסע פרסום מקיף שהתמקד בשיטת העבודה החדשנית של גודאר, ובאמצעותו צבר הסרט מוניטין עוד לפני פרסומו. טריפו וגודאר סיפקו ראיונות לתקשורת, ועיתונאי מה"לה נובל אובזרווטר" ליווה את תהליך יצירת הסרט ודיווח עליו בעיתון.[19] בינואר 1960 זכה גודאר בפרס ז'אן ויגו (אנ') על הסרט. לאחר הקרנות מבחן מוצלחות בליון ובמרסיי, שבהן נכחו אנשי תרבות כגון ז'אן-פול סארטר, ז'אן קוקטו, סופיה לורן, מרגריט דיראס, פרנסואז סאגאן, ז'אק בקר (אנ') וקרלו פונטי, יצא הסרט לאקרנים בפריז ב-16 במרץ 1960.[20]

"עד כלות הנשימה" זכה להצלחה מסחרית,[21] עם למעלה מ-250 אלף צופים במהלך שבעת השבועות הראשונים לפרסומו בצרפת[22] והכנסות כוללות של כ-600,000 דולר[23] (שווה ערך לכ-6,300,000 דולר בשנת 2024). הוא היה יוצא דופן בין סרטי הגל החדש בהצלחתו בקרב הקהל הרחב בבתי הקולנוע הגדולים.[24] יציאתו לאור הייתה סנסציונית[25][1][22][26] והוא תואר מייד כפורץ דרך.[27] הביקורת שקיבל הייתה מעורבת, אך חיובית ברובה;[10] בעוד חלק מהמבקרים מצאו את שיטת ההפקה של גודאר "לא-מקצועית להדהים", אחרים תיארו אותה כ"מונומנטלית".[14]

הטכניקה של הסרט משכה תשומת לב ביקורתית רבה עם פרסומו. ז'ורז' סדול (אנ') כתב במגזין "Les Lettres Françaises" (אנ') ש"מבחינה טכנית, אף במאי מתחת לגיל 30 לא פירק לאחרונה את התבנית הישנה ליצירת סרטים במיומנות כה מושלמת".[28] ב"מחברות הקולנוע" כתב לוק מולה (אנ') כי "מכל הסרטים שצולמו על ידי במאי הקולנוע הצרפתי החדש, 'עד כלות הנשימה' הוא לא הטוב ביותר, שכן הוא לא ממש משתווה ל-'400 המלקות'; והוא גם לא החזק ביותר: ישנו 'הירושימה אהובתי'. אבל הוא הכי מייצג." הוא כינה את הסרט "יצירת מופת" ושיבח את עבודת הבימוי ואת המיז-אנ-סצנה ה"טבעי והחופשי" של גודאר.[29] בפרט זכו לשבחים הקצב והתנועה בסרט. שמואל אור כתב כי "מצלמתו של גודאר, המעברים המלאכותיים קמעה, ועל הכל: העריכה המדורבנת על ידי תחושה של טירוף גובר וגואה" הם אלה שהופכים את "עד כלות הנשימה" ל"סרט מחדש".[30] רוג'ר אנג'ל (אנ') כתב ב"ניו יורקר" שהמצלמה בסרט "קופצנית, זורמת, רגזנית וקומית – קמה לחיים עם הצצות חטופות, פניות פתאומיות, מבטים גסים ושינויים זועמים במצב הרוח",[31] וסטנלי קאופמן (אנ') כתב ב"ניו ריפבליק" שהמצלמה "עוקבת אחרי הגיבור כמו כלבלב, מתגלגלת, מסתובבת ונדחקת אליו; עוברת באופן פתאומי, בדיוק כפי שהבחור הצעיר עצמו מאבד עניין בנושא אחד ועובר מיד לנושא הבא."[32] איזבל רנייה כתבה ב"לה מונד" כי "הכל [בסרט] מסתחרר במערבולת נפלאה שבה יופיה של התנועה סוחף הכול בדרכו, מנפץ לרסיסים את כל המוסכמות."[33] ביקורת ב"טיים" ייחסה את הפופולריות של הסרט ל"אנרגיה עוצרת הנשימה והמקוריות פוקחת העיניים" שלו.[34]

עלילת הסרט קיבלה ביקורת מעורבת. נטען שהיא מביעה ערכים בלתי מוסריים ואקזיסטנציאליסטיים. ב"ניו יורק טיימס" תיאר בוזלי קראות'ר את "עד כלות הנשימה" כסרט "מושחת באופן מופגן ומשוחרר מרסן, נעדר כל גוון מוסרי, שמתמקד בארוטיקה ובדחפים חסרי המנוחה של צעיר מושחת".[35] סטנלי קאופמן תיאר את מישל כאנטי-גיבור אופייני שמייצג בקיצוניות את תחלואי התקופה, כגון התפרקות היסודות הדתיים.[32] ב"טיים" נכתב ש"גודאר יצר סוג של אפוס מאולתר, רצף דימויים ג'ויסיאני... הגיבור מתנהג כהתגלמות ה-acte gratuit[ג] (צר') של ז'יד, ואת סיפורו ניתן לראות כאלתור על העיקרון האקזיסטנציאליסטי לפיו החיים הם רק רצף של דברים אקראיים."[34] יוסף שריק, מבקר הקולנוע של "הארץ", כתב כי על פי הסרט, לחיים "אין שום משמעות ואין שום תכלית".[36] שמואל אור כתב ב"חרות" כי לעומת "400 המלקות" שהציג סיפור מרגש ו"הירושימה אהובתי" שהמחיש את זוועות המלחמה, גודאר "מותיר את צופיו בריקנות: לקנקן החדשני שלו תוכן תפל".[30]

באתר Rotten Tomatoes, המאגד ביקורות על סרטים, קיבל הסרט 95 אחוזי תמיכה בהתבסס על 82 ביקורות. על פי קונצנזוס המבקרים של האתר, "'עד כלות הנשימה' כתב מחדש את חוקי הקולנוע – ויותר מ-50 שנה מאז פרסומה, הקלאסיקה פורצת הדרך של גודאר נותרת חיונית באותה מידה."[37]

ניתוח ופרשנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון ש"עד כלות הנשימה" נוצר על פי עלילה מאת טריפו, הוא הנרטיבי ביותר מבין סרטיו של גודאר, משקיע מאמץ רב יחסית בפיתוח מערכת היחסים בין הדמויות הראשיות, ועשיר בהתרחשויות יותר מרוב סרטיו של גודאר.[38] עם זאת הציג גודאר את העלילה באופן מקוטע והותיר מספר חורים בעלילה. למשל, לאחר שמישל יורה בשוטר ונמלט בריצה, הוא מופיע במכונית בפריז, בלי הסבר איך ומתי הגיע לשם.[39] ריצ'רד נופרט כתב שבעוד טריפו הציב סצנות שלמות בזו אחר זו, בסגנון יותר נאו-ריאליסטי, גודאר הציג "רסיסים של פעולה" וצמצם אירועים נרטיביים חשובים, כמו הירי של מישל בשוטר ומותו של מישל, לסצנות קצרות ומבלבלות, תוך הענקת זמן מסך ממושך לסצנות שלא מקדמות באופן משמעותי את העלילה, כמו פטרישה המסרקת את שערה.[40] נופרט וג'יימס מונקו (אנ') טענו שהעלילה שכתב טריפו לא הייתה יוצאת מן הכלל, והסגנון והגישה של גודאר אליה הם שהפכו את הסרט ליצירה חדשנית;[27] מונקו כתב שבבימויו של טריפו הסרט היה "שקט, רך וחומל יותר",[38] ולא היה נתפס כמהפכני.[41]

טכניקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודאר התריס נגד המוסכמות שהיו מקובלות בקולנוע הצרפתי באמצעות שיטות צילום ועריכה חדשניות,[42][43] הבולטת והמהפכנית בהן היא הג'אמפ קאט.[44][45]

זהו סרט בשלושה פרקים: מחצית השעה הראשונה מהירה, הפרק השני – מודרטו, והשלישי – אלגרו ויוואצ'ה שוב.

— גודאר על "עד כלות הנשימה", 1962[46]

הסרט מתאפיין בקצב מהיר ו"חסר נשימה", אפקט שיוחס בעיקר לשימוש הנרחב של גודאר בג'אמפ קאטס. דאדלי אנדרו (אנ') כתב שגודאר "פונה לטירוף של עריכה כאשר צילום פשוט אינו מצליח להעביר את ההתרגשות של העלילה, הדמות או הנושא"; כך נוצר, על פי טי ג'פרסון קליין, "סרט של אי-רציפות פראית".[47]

שתי הדמויות הראשיות של הסרט לא מתגוררות בפריז; מישל הוא בן מרסיי ופטרישה אמריקאית. לפי פיליפ ג'ון אשר, "למרות, ואולי בגלל, העובדה שגם מישל וגם פטרישה מסתכלים על פריז כאאוטסיידרים, הסרט נהנה מאוד להציג את מראות פריז": מגדל אייפל, שער הניצחון ואף מספר צילומי אוויר של מוזיאון הלובר ושל קתדרלת נוטרדאם.[48] פיליפ לופייט (אנ') ציין את הצילום האלגנטי של אתרי התיירות של פריז וכתב כי "ברגע שהסרט יוצא החוצה, פריז מתערבלת סביבו ומפתה את המצלמה לבוא אחריה."[49]

אינטרטקסטואליות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"עד כלות הנשימה" כולל מחוות אינטרטקסטואליות רבות לקולנוע[5] וכן לציור, מוזיקה וספרות;[40] אנט מייקלסון (אנ') תיארה אותו כדוגמה מובהקת של אינרטקסטואליות.[50] מונקו כתב כי הסרט מציג קולאז' של פריטים תרבותיים: הדמויות "צפות בים גועש של דימויים וצלילים, מטאפורות והיקשים, חצאי אמיתות פוליטיות וקלישאות תרבותיות."[38] מישל ופטרישה משוחחים ארוכות על טעמם האמנותי – הוא אוהב את בוגרט ואת מוצארט, היא את ברהמס, רנואר ופוקנר.[40] התנהגותו של מישל היא חיקוי של בוגרט, והוא מת לאחר שהוא חולף על פני כרזת קולנוע שקוראת "לחיות בסכנה עד הסוף"; דייוויד בורדוול וקריסטין תומפסון (אנ') כתבו ש"התנהגותו של מישל מוצגת כמוּנעת על ידי הסרטים ש'עד כלות הנשימה' מחקה."[44]

השפעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט יצא לאקרנים כשתנועת הגל החדש הייתה בעיצומה – כשנה אחרי צאת שני סרטי הדגל האחרים של התנועה, "400 המלקות" ו"הירושימה אהובתי". "עד כלות הנשימה" הגדיר את התנועה והפך למניפסט המובהק שלה.[51][52] הוא השפיע השפעה מכרעת על התפתחות הקולנוע המודרני,[53][54][49] ובפרט על תור הזהב של הוליווד בשנים 1967–1974.[25] דמות הרוצח הנונשלנטי של מישל פואקר השפיעה על דמויות קולנועיות רבות שנוצרו אחריה.[25]

הסרט השיק את הקריירה של גודאר כבמאי ומיצב אותו כמנהיג תנועת הגל החדש לצד פרנסואה טריפו, כשהציג אותו לקהל ולמבקרים כקולנוען ייחודי בעל סגנון חדשני ולא-קונבנציונלי.[55] גודאר המשיך לקריירה קולנועית ארוכה, אך "עד כלות הנשימה" נותרה יצירתו הידועה[56] והנצפית ביותר.[57]

הסרט עובד לרימייק אמריקאי באותו שם (אנ') בשנת 1983. הוא שימש כמקור השראה לבמאים כמו רוברט אלטמן, סטנלי קובריק, מרטין סקורסזה וקוונטין טרנטינו[56] ולסרטים כגון "ספרות זולה",[58][49] "בוני וקלייד",[59] "רחובות זועמים" ו"זרים".[60]

פרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עד כלות הנשימה בוויקישיתוף

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מילת גנאי או קללה, "מגעילה"/"גועלית"
  2. ^ סרט צילום בעל רגישות גבוהה לאור של חברת Gevaert.
  3. ^ מעשה חסר מניע; מונח שטבע אנדרה ז'יד בספרו "Les Caves du Vatican".

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 אורי קליין, 50 שנה לצאת הסרט "עד כלות הנשימה" של גודאר, באתר הארץ, 11 ביוני 2010
  2. ^ 1 2 3 David Sterritt, The Films of Jean-Luc Godard: Seeing the Invisible, Cambridge University Press, 1999, עמ' 47, ISBN 978-1107014992
  3. ^ 1 2 Richard Brody, Everything Is Cinema: The Working Life of Jean-Luc Godard, Henry Holt and Company, 2008, עמ' 62, ISBN 978-0-8050-8015-5
  4. ^ Phillip John Usher, A Companion to Jean-Luc Godard, Wiley-Blackwell, 2014, עמ' 23, ISBN 978-0470659267
  5. ^ 1 2 Phillip John Usher, A Companion to Jean-Luc Godard, Wiley-Blackwell, 2014, עמ' 24, ISBN 978-0470659267
  6. ^ Richard Brody, Everything Is Cinema: The Working Life of Jean-Luc Godard, Henry Holt and Company, 2008, עמ' 50, ISBN 978-0-8050-8015-5
  7. ^ Richard Brody, Everything Is Cinema: The Working Life of Jean-Luc Godard, Henry Holt and Company, 2008, עמ' 53, ISBN 978-0-8050-8015-5
  8. ^ Richard Brody, Everything Is Cinema: The Working Life of Jean-Luc Godard, Henry Holt and Company, 2008, עמ' 43, ISBN 978-0-8050-8015-5
  9. ^ Colin MacCabe, Godard: A Portrait of the Artist at Seventy, ניו יורק: Farrar, Straus and Giroux, 2003, עמ' 114
  10. ^ 1 2 Phillip John Usher, A Companion to Jean-Luc Godard, Wiley-Blackwell, 2014, עמ' 22, ISBN 978-0470659267
  11. ^ Richard Neupert, A History of the French New Wave Cinema, אוניברסיטת ויסקונסין, 2007, עמ' 209, ISBN 0299217043
  12. ^ Richard Brody, Everything Is Cinema: The Working Life of Jean-Luc Godard, Henry Holt and Company, 2008, עמ' 60, ISBN 978-0-8050-8015-5
  13. ^ Richard Neupert, A History of the French New Wave Cinema, אוניברסיטת ויסקונסין, 2007, עמ' 210, ISBN 0299217043
  14. ^ 1 2 Richard Neupert, A History of the French New Wave Cinema, אוניברסיטת ויסקונסין, 2007, עמ' 211, ISBN 0299217043
  15. ^ Richard Brody, Everything Is Cinema: The Working Life of Jean-Luc Godard, Henry Holt and Company, 2008, עמ' 61, ISBN 978-0-8050-8015-5
  16. ^ Richard Brody, Everything Is Cinema: The Working Life of Jean-Luc Godard, Henry Holt and Company, 2008, עמ' 59, ISBN 978-0-8050-8015-5
  17. ^ Andrew P. Nielsen, Jump Cuts in Godard’s Breathless, Film Matters 11, 2020, עמ' 134 doi: 10.1386/fm_00109_7
  18. ^ Richard Brody, Everything Is Cinema: The Working Life of Jean-Luc Godard, Henry Holt and Company, 2008, עמ' 68, ISBN 978-0-8050-8015-5
  19. ^ Richard Brody, Everything Is Cinema: The Working Life of Jean-Luc Godard, Henry Holt and Company, 2008, עמ' 63, ISBN 978-0-8050-8015-5
  20. ^ 1 2 Richard Brody, Everything Is Cinema: The Working Life of Jean-Luc Godard, Henry Holt and Company, 2008, עמ' 72, ISBN 978-0-8050-8015-5
  21. ^ Paul Thomas, From the Other Shore, Film Quarterly 62, University of California Press, 2009, עמ' 94‏, JSTOR 10.1525/fq.2009.62.4.94
  22. ^ 1 2 Phillip John Usher, A Companion to Jean-Luc Godard, Wiley-Blackwell, 2014, עמ' 21, ISBN 978-0470659267
  23. ^ "עד כלות הנשימה", במסד הנתונים Box Office Mojo (באנגלית)
  24. ^ Luc Moullet, Peter Graham & Ginette Vincendeau (ע), The French New Wave: Critical Landmarks, 3, British Film Institute, 2022, עמ' 187, ISBN 978-1839022296
  25. ^ 1 2 3 Roger Ebert, Breathless movie review & film summary (1960), www.rogerebert.com (באנגלית אמריקאית)
  26. ^ Louis Marcorelles & Ernest Callenbach, Jean-Luc Godard's Half-Truths, Film Quarterly 17, 1964, עמ' 4‏, JSTOR 1210900
  27. ^ 1 2 Richard Neupert, A History of the French New Wave Cinema, אוניברסיטת ויסקונסין, 2007, עמ' 213, ISBN 0299217043
  28. ^ Georges Sadoul, Peter Graham & Ginette Vincendeau (ע), The French New Wave: Critical Landmarks, 3, British Film Institute, 2022, עמ' 197, ISBN 978-1839022296; במקור פורסם ב-Les Lettres Françaises ‏818,‏ 31 במרץ 1960
  29. ^ Luc Moullet, Peter Graham & Ginette Vincendeau (ע), The French New Wave: Critical Landmarks, 3, British Film Institute, 2022, עמ' 187, ISBN 978-1839022296; במקור פורסם במחברות הקולנוע 106, אפריל 1960, עמ' 6-25
  30. ^ 1 2 שמואל אור, הרוכבים על הגל, חרות, 17 במרץ 1961
  31. ^ Breathless - Movie Reviews | Rotten Tomatoes, www.rottentomatoes.com (באנגלית)
  32. ^ 1 2 Stanley Kauffmann, Adventures of an Anti-Hero, The New Republic, ‏3 בדצמבר 2015
  33. ^ Isabelle Regnier, « A bout de souffle », sur France 5 : le souffle intact de Jean-Luc Godard, Le Monde, ‏16 בספטמבר 2022
  34. ^ 1 2 Cinema: Cubistic Crime, Time, ‏17 בפברואר 1961
  35. ^ Bosley Crowther, Screen: Sordid View of French Life: Breathless' in Debut at the Fine Arts, The New York Times, ‏8 בפברואר 1961
  36. ^ יוסף שריק, חיים בלי תכלית, הארץ, 12 במרץ 1961
  37. ^ Breathless, Rotten Tomatoes (באנגלית)
  38. ^ 1 2 3 James Monaco, The New Wave: Truffaut, Godard, Chabrol, Rohmer, Rivette, Oxford University Press, 1976, עמ' 110, ISBN 978-0970703958
  39. ^ Richard Neupert, A History of the French New Wave Cinema, אוניברסיטת ויסקונסין, 2007, עמ' 213, ISBN 0299217043
  40. ^ 1 2 3 Richard Neupert, A History of the French New Wave Cinema, אוניברסיטת ויסקונסין, 2007, עמ' 214, ISBN 0299217043
  41. ^ James Monaco, The New Wave: Truffaut, Godard, Chabrol, Rohmer, Rivette, Oxford University Press, 1976, עמ' 98-99, ISBN 978-0970703958
  42. ^ David Parkinson, Where to begin with Jean-Luc Godard – the early stuff, BFI, ‏3 בדצמבר 2015
  43. ^ דני מוג'ה, אהבנו כל כך – 100 סרטי מופת, מפה - מיפוי והוצאה לאור, 2003, הערך "עד כלות הנשימה", עמ' 139
  44. ^ 1 2 Richard Neupert, A History of the French New Wave Cinema, אוניברסיטת ויסקונסין, 2007, עמ' 215, ISBN 0299217043
  45. ^ James Monaco, The New Wave: Truffaut, Godard, Chabrol, Rohmer, Rivette, Oxford University Press, 1976, עמ' 99, ISBN 978-0970703958
  46. ^ Godard 1962 Classic Interview, www.newwavefilm.com
  47. ^ Phillip John Usher, A Companion to Jean-Luc Godard, Wiley-Blackwell, 2014, עמ' 30, ISBN 978-0470659267
  48. ^ Phillip John Usher, A Companion to Jean-Luc Godard, Wiley-Blackwell, 2014, עמ' 32, ISBN 978-0470659267
  49. ^ 1 2 3 Phillip Lopate, Breathless Turns 40, Impudence Intact, New York Times Archive, ‏16 בינואר 2000
  50. ^ Rick Worland, POLITICS, FILM STUDIES, AND THE ACADEMY: A COMMENTARY, Journal of Film and Video 46, University of Illinois, 1995, עמ' 50‏, JSTOR 20688057
  51. ^ Dudley Andrew, Breathless Then and Now, The Criterion Collection (באנגלית)
  52. ^ דני מוג'ה, אהבנו כל כך – 100 סרטי מופת, מפה - מיפוי והוצאה לאור, 2003, הערך "עד כלות הנשימה", עמ' 138
  53. ^ דני מוג'ה, אהבנו כל כך – 100 סרטי מופת, מפה - מיפוי והוצאה לאור, 2003, הערך "עד כלות הנשימה", עמ' 140
  54. ^ Dave Kehr, Jonathan Kandell, Jean-Luc Godard, 91, Is Dead; Bold Director Shaped French New Wave, The New York Times, ‏13 בספטמבר 2022
  55. ^ David Sterritt, The Films of Jean-Luc Godard: Seeing the Invisible, Cambridge University Press, 1999, עמ' 61, ISBN 978-1107014992
  56. ^ 1 2 Paula Marantz Cohen, The Potency of "Breathless": At 50, Godard's film still asks how something this bad can be so good, American Scholar 78, 2009, עמ' 110-114
  57. ^ David Sterritt, The Films of Jean-Luc Godard: Seeing the Invisible, Cambridge University Press, 1999, עמ' 39, ISBN 978-1107014992
  58. ^ Nigel Andrews, Godard’s Breathless at 60 — is it any kind of masterpiece?, Financial Times, ‏2 בנובמבר 2020
  59. ^ ERIC D. SNIDER, What's the Big Deal?: Breathless (1960), Seattle Post-Intelligencer, ‏8 ביוני 2010
  60. ^ Swapnil Dhruv Bose, From Martin Scorsese to Jim Jarmusch: 10 films influenced by Jean-Luc Godard, Far Out Magazine, ‏3 בדצמבר 2020
  61. ^ 10th Berlin International Film Festival, Berlinale (באנגלית)
  62. ^ Film | Foreign Actress in 1962, BAFTA Awards
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עד_כלות_הנשימה&oldid=40385452"