לדלג לתוכן

עבריינות מין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אונס לוקרטיה מאת טיציאן

עבריינות מין היא תופעה עם התייחסויות משפטיות והגדרות שונות. התגובה החברתית לעבירות מין ולעברייני מין היא מגוונת. עם זאת קיימת הסכמה שעבירות מין הן גורמות לסבל רב לקורבנות ולמשפחותיהם ולחברה בכללותה. חקירה ובחינה של מאפייני עברייני המין הובילו להבנה שיש צורך בשילוב של ענישה, טיפול ומעקב אחר אלו שבצעו עבירות מין, תוך אימוץ גישה של הגנת על הקהילה (community protection approach), גישה הכוללת, בין היתר, פיקוח מוגבר על עברייני מין וטיפול שנועד למנוע מועדות.[1] למשל, בדומה למדינות רבות בעולם המערבי, נחקקו חוקים היוצרים מגבלות חוץ עונשיות על עבריין המין אשר סיים לרצות את עונש ובהם חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה,[2] והחוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים.[3]

בחוק הישראלי מוגדרים עברייני מין כמי שביצעו אחת או יותר מכמה עבירות המוגדרות בחוק העונשין כעבירות מין (למשל: אונס, מעשים מגונים, מעשים מגונים בפומבי, בעילה אסורה בהסכמה ומעשה סדום, חוק העונשין, תשל"ז), ושביום הגשת כתב האישום נגדו בשל אותה עבירה, מלאו לו שמונה עשרה שנים.

לעיתים קרובות, הציבור רוצה לדעת מי הם עברייני מין – או מי הם עברייני מין פוטנציאליים – על סמך מאפייני אישיות מסוימים, דמוגרפיה או משתנים אחרים בשל הרצון המובן באיתור שלהם כאמצעי הגנה מהם. עם זאת, המחקרים בתחום ממשיכים להראות בעקביות כי לא קיים פרופיל אחד. למרות הניסיונות הרבים לזהות מערך מאפיינים מוגדר וספציפי המתאים לכל עברייני המין, חוקרים ממשיכם לגלות שמדובר באוכלוסייה מגוונת.[4] לפיכך, עברייני מין שונים הם אוכלוסייה הטרוגנית של אנשים, והם נבדלים ביניהם במונחים של בחירת הקורבן, עבר פלילי, מאפיינים אישיים, דפוסי עוררות מינית, תפקוד חברתי, וסיכוי למועדות.[4]

מאפיינים שכיחים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפיסה המחקרית הרווחת בתחום היא כי עברייני מין הם אוכלוסייה הטרוגנית של אנשים.

על אף ההטרוגניות הרבה בקרב אוכלוסיית עברייני המין חוקרים לאורך השנים בדקו מספר גורמים, תכונות, ומאפיינים של עברייני מין בתוך מדגמים גדולים, ומצאו מספר מאפיינים אישיותיים שכיחים בקרב עברייני מין מורשעים. עם זאת, לא כל המאפיינים קיימים בכל עבריין מין ונוכחותם של אחד מהמאפיינים הללו – לבד או בשילוב עם אחרים – לא מעידים כי אדם מסוים הוא עבריין מין או בהכרח גורמים לו לבצע עבירות מין. את המאפיינים ניתן גם למצוא במדגמים של עבריינים אחרים, או בתוך הקהילה, אך מכיוון שמאפיינים אלה נמצאו בעקביות במדגמים של עברייני מין, מומחים בתחום מאמינים כי הם עשויים להיות קשורים לסיבה בגללה עבירות מין מבוצעות, במיוחד כאשר מאפיינים אלה מתחברים לנסיבות נוספות וגורמים מחוללי-פשיעה.[5] חלק מהמאפיינים, אך לא כולם, יכולים לנבא עבירות חוזרות בקרב עברייני מין מורשעים.[6][7]

ללא קשר לסוג עבירת המין המאפיינים המשותפים הם הערכה עצמית נמוכה[6], דימוי עצמי נמוך[6], רמות חרדה גבוהות[6], קשרים בין-אישיים לקויים[6], בדידות[6], ידע נמוך על יחסי מין[6], שליטה לקויה בתוקפנות[6], חוסר בשלות רגשית[6], פחד וקושי ביצירת אינטימיות[6], וזהות גברית לקויה[6]. בנוסף למאפיינים חשובים אחרים כגון: היעדר לקיחת אחריות, הכחשה ומינימיזציה של הפגיעה בקורבנות, השלכה, רציונליזציה, פנטזיות מיניות סוטות, דומיננטיות של רגשות שליליים, קושי להתמודד עם מצבי דחק, ועיוותי חשיבה המאפשרים להם לנטרל את מצפונם, לצד תפיסות שליליות כלפי נשים וילדים.[7][6]

טיפולוגיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אונס מוגדר בספרות המקצועית כמגע מיני ללא הסכמה שבו נכפה קשר גופני על הקורבן. עם זאת, במדינות רבות ההגדרה החוקית של אונס מצומצמת רק למעשה שבו האנס ביצע חדירה בניגוד לרצון הקורבן. בקרב הציבור הרחב אונס נתפס לעיתים בשוגג כפשע עם מניעים מיניים, אך בפועל מדובר בפשע שמאחוריו מניעים אלימים. בספרות מקצועית קיימות טיפולוגיות שונות המנסות להסביר את מניעיו של האנס. מרבית הטיפולוגיות מתמקדות במערכת היחסים בין האנס לקורבן, במאפייני הקורבן, בדרגת התוקפנות, הגיל, במניעי האנס, ומידת השליטה של העבריין (אימפולסיבי או מתוכנן). הטיפולוגיה שהציעו החוקרים גרות' ובירנבאום מייצגת במידה רבה את התפיסה השולטת בספרות.[8] חוקרים אלה בנו טיפולוגיה שמתייחסת לשלושה סוגים של אונס:[8]

אונס מתוך כעס (Anger Rape). בסוג זה של אונס מביע האנס כעס, זעם, שנאה ובוז כלפי קורבנותיו. מטרתו של אנס זה היא להשפיל את הקורבן שלהם. הם מביעים זלזול בקורבן באמצעות אלימות פיזית וניבולי פה. אונס מסוג זה מאופיין באכזריות פיזית, והשימוש בכוח פיזי הוא גדול יותר משנדרש על מנת להכניע את הקורבן. אונס מהווה את הביטוי האולטימטיבי לכעס של העבריין והוא רואה באונס את העבירה המושלמת שהוא יכול לבצע כנגד הקורבן. גרות' ובירנבאום טענו כי 40% מהנבדקים שלהם מתאימים לטיפולוגיה זאת. במקרים רבים, אדם כזה הוא תוקפני ואלים כלפי נשים גם בהקשרים אחרים. החוויה עבור העבריין היא חוויה של כעס וזעם מודעים. זה יכול להיות כעס על המין הנשי, או על העולם בכלל.[8]

אונס מתוך כוח (Power Rape). עבור אנסים אלה, אונס הופך להיות דרך לפצות על רגשות נחיתות ולהזין את תחושת השליטה, הכוח, הסמכות, והיכולת שלהם. אנס זה מסתמך על איומים מילוליים, הפחדה עם נשק, ומשתמש רק בכמות הכוח הדרושה כדי להכניע את הקורבן. אנס מסוג זה חש חוסר התאמה מינית וחברתית. עוד נמצא כי אנסים אלה סובלים מרגש נחיתות באשר לגבריותם ומפחדים לא רציונליים באשר לתפקודם המיני.[8] אנסים מסוג זה שקועים בפנטזיות על אונס וכיבושים מיניים. הם עשויים להאמין שאף על פי שהקורבן בהתחלה מתנגד להם, ברגע שיתגברו עליו, הקורבן בסופו של דבר ייהנה מהאונס וישתף איתם פעולה. מכיוון שמדובר בפנטזיה בלבד, האנס אינו מרגיש ביטחון לזמן רב מהתפקוד שלו או מתגובת הקורבן. לכן, עבירותיהם עשויות להפוך לחזרתיות וכפייתיות. הם עשויים לבצע סדרה של עבירות אונס לאורך תקופה קצרה. זהו סוג האנס הסדרתי השכיח ביותר בארצות הברית והוא מאפיין גם אונס בפגישה.[8] על פי נייט ופרנטקי (1987) אנס זה מאוד מודע לתדמיתו ונוטה ללבוש בגדים מרשימים או רשמיים. הוא אדם קולני ומנסה ללא הרף לאמת את דמותו כפרט מאצ'ואיסטי.[9]

אונס סדיסטי (Sadistic Rape). גרות' ובירנבאום מציעים שתת-סוג זה של אנסים הוא המסוכן ביותר. אנסים אלה חווים הנאה והתרגשות רבה – כולל עוררות מינית – מגרימת נזק לקורבנותיהם, ועל פי עדותיהם נהנים לראות את הפחד והסבל של הקורבן. האנס מרגיש כי האבקות הקורבן בו היא חוויה ארוטית. בסוף, אנסים סדיסטיים עשויים אפילו להטיל מום או לרצוח את קורבנותיהם. הם לעיתים קרובות יחבשו מסיכה, או יכסו את עיניי הקורבן. בחירת הקורבן נקבעת על פי מאפיינים ספציפיים או ייצוג סמלי; בדרך כלל עובדות מין או אנשים אחרים שהם תופסים כ"מופקרים". פעולותיו של אנס זה הן מתוכננות מראש, ולעיתים מתוכננות בקפידה. אונס סדיסטי כולל בדרך כלל עינויים וריסון. לפעמים האונס יכול להיות בעל תכונות פולחניות או תכונות מוזרות אחרות. האנס עשוי להשתמש בחפץ זר כדי לבצע חדירה במקום באיבר המין. איברי מין ואיברים שונים בגוף הקורבן עשויים להפוך למוקד ספציפי של פציעה או התעללות.[8]

צורות התוקפנות השונות – כעס, כוח וסדיזם – אינן שוללות זו את זו. ברוב המקרים, יהיה שילוב ברור של כל הרכיבים. עם זאת, אצל עברייני מין מועדים, כאשר האונס הוא תוצר של גורמים נפשיים פנימיים, רכיב אחד הוא בדרך השולט בסדרת התקיפות. סוג מסוים של תוקפנות יאפיין את העבריין, ולכן דפוס העבירות שלו יהיה עקבי לאורך זמן. התוקפנות עשויה להתמתן או להתגבר עם הזמן אך המודל (כעס, כוח, סדיזם) לא ישתנה. כאמור, אונס כוחני הוא סוג האונס השכיח ביותר (55%).[8]

מתעללים מינית בילדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרות', הובסון וגארי (1982) ניסחו את אחת מהטיפולוגיות הראשונות בתחום מתוך ההבחנה בין התעללות פדופילית להתעללות שאינה פדופילית. פדופיליה אינה מקבילה לעבירת מין כלפי ילדים, אף על פי שפעמים רבות נעשה נעשה שימוש במושגים הללו כמקשה אחת בציבור ובתקשורת. התעללות מינית בילדים היא לא אבחנה רפואית והיא לא בהכרח מושג נרדף לפדופיליה. יש פדופילים רבים שמעולם לא ביצעו עבירת מין כלפי ילדים, וכך יש עברייני מין רבים שביצעו את העבירות שלהם נגד ילדים מסיבות אחרות מאשר פדופיליה. הבחנה זו חשובה משום שיש הבדל במידת הסיכון לכך שהעבריין יחזור על העבירה. מחקרים מלמדים כי פדופיל שמתעלל מינית בילדים פוגע מינית בילדים פי 10 בהשוואה לעבריין מין המתעלל מינית בילדים ואינו פדופיל.[10]

על פי הטיפולוגיה קיימים שני סוגים של מתעללים: הסוג הראשון מתייחס לעבריין הסובל מקיבעון (fixated pedophile), אדם בעל העדפה ראשונית כלפי ילדים, שמזהה חברתית ומינית עם ילדים בגילאים 6-13.[11] הם מתקשים לפתח מערכות יחסים עם בני גילם, ויחסי מין בפרט. על פי הולמס והולמס (2002) מתעללים מקובעים אינם מתפתחים מעבר לנקודה בה הם מוצאים ילדים מושכים ורצויים.[12] פדופילים אלה על פי רוב לא יעשו שימוש באלימות או במסירי עכבות, אלא ישתמשו בשיטות מתוחכמות ומחושבות של פיתוי ורמייה. עבריינים מקובעים יקיפו את עצמם בצעצועים, משחקי מחשב, ציוד ספורט וסוגים אחרים של ציוד אטרקטיבי לילדים. עבריין מקובע רואה את עצמו כילד ולעיתים קרובות יש לו את אותם אינטרסים. הוא עשוי להסתתר במשחקי משחקי רשת ובפורומים (למשל, דיסקורד), שבהם ילדים מתכנסים ועשוי לדבר בשפה שתואמת את סוג הקורבן האידיאלי שלו. הוא עשוי להזדהות כהטרוסקסואל בחייו האישיים, והוא אינו מרגיש כי מעשים מיניים עם ילדים הם מעשים המעידים על הומוסקסואליות, אלא על ביטוי של אהבה או הדרכה עבור הקורבן. במקרים רבים הם ימשיכו עם הילד באופן מיני רק לאחר שיקבלו את הסכמתו. דבר אשר לעיתים קרובות אינו אפשרי מבחינה חוקית, לכן, הם עשויים לתמרן אותו עד כדי הסכמה עם המעשה המיני.[12] הם נחשבים כקשים לטיפול לנוכח העובדה כי משיכה מינית לילדים מגדירה את זהותם המינית.

הסוג השני מתייחס לעבריין הסובל מרגרסיה (regressed) שהתפתחותו המינית והאוריינטציה הבינאישית תואמת לגילו, אולם תחת גורמי לחץ חיצוניים הוא נסוג למעורבות מינית עם ילדים. גורמים אלה לעיתים קרובות מובילים לביטחון עצמי נמוך ודימוי עצמי נמוך, ובכך מערערים את ביטחון העבריין בעצמו כגבר. מעורבותו המינית של עבריין זה עם ילדים אינה מקובעת, אלא היא לעיתים קרובות פרישה זמנית מהמשיכה למבוגרים. מבחינה נפשית, סוג זה של עבריין רואה את הילד כפסאודו-מבוגר בעקבות מצב דחק כל שהוא – למשל, פרידה מבת הזוג, הערכת ביצועים לקויה בעבודה או גורם אחר המביא לידי לחץ.[12] גורמים אלו מביאים אותו למצב בו הוא מרגיש נוח יותר בנוכחות ילדים אשר אינם שופטים את כישלונותיו. עבריינים מסוג זה נוטים יותר לבחור קורבנות שהן בנות ועבירות גילוי עריות הם שכיחות.[11] הם נוטים לבחור ילדים אליהם יש גישה קלה ולעיתים קרובות בוחרים לפגוע בילדיהם הביולוגיים (intrafamilial).[11] עבריינים מסוג זה נוטים להפגין רגשות אשמה ובושה גבוהות יותר, והפרוגנוזה לגביהם היא בדרך כלל חיובית.[11]

לבסוף קיימים גם פדופילים אגרסיביים שמבצעים עבירות מין סדיסטיות כלפי ילדים. לעבריין מסוג זה יש טשטוש בין דחפים מיניים ותוקפניים, ופעמים רבות התקיפה מסתיימת בחטיפה של הילד למטרות כופר, או במוות של הילד. הם בעלי אישיות פסיכופתית, וסביר מאוד שיהיה להם עבר פלילי נרחב. עבריין זה מתעלל בכל סוגי הקורבנות ולא תהיה לו העדפה ספציפית – הוא חסר הבחנה מוסרית וילדים הם רק עוד קטגוריה של קורבנות עבורו. הוא מוביל אורח חיים נוודי, וסביר להניח שהוא יעבור במהרה לאחר עבירה סדיסטית. ייתכן שתהיה הסלמה בחומרת העבירות שלו לאורך זמן.[12]

הטיפולוגיה שולבה במודלים שונים, ביניהם במודל נתיבי הוויסות העצמי של וורד והדסון.

מאפיינים מבחינים בין אנסים ומתעללים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות המקצועית קיים קושי לסווג עבריינים מתעללים מינית בילדים מכיוון שקיימים הבדלים רבים ביניהם; במצבם הכלכלי, מגדר, מוצא אתני, מצב משפחתי ונטייה מינית. מתעללים מינית בילדים לרוב מאופיינים כחסרי מיומניות חברתיות, וכאנשים פאסיביים במערכות יחסיהם.[13] בנוסף, מתעללים מינית בילדים מפגינים רמות גבוהות יותר של פחד מפני אינטימיות בהשוואה לאנסים, ובדרך כלל מתוארים כבעלי רמת תוקפנות נמוכה יותר. הם שונים מאנסים ביחס לתהליכי חשיבה ואפקט, ולעיתים קרובות מתארים את התנהגויותיהם הפוגעות כלא נשלטות, קבועות, ופנימיות[14]; ואילו אנסים מייחסים את עבירותיהם לסיבות חיצוניות, בלתי יציבות, ושתלטניות.[14] על פי מטא-אנליזה משנת 2008 שבחנה מידע מתוך 89 מחקרים נמצא כי למתעללים יש פחות התנהגויות מוחצנות (externalizing behaviors) בהשוואה לאנסים.[13]

מחקרים שבחנו דפוסי אישיות של מתעללים ושל אנסים תיארו את האנסים כהגנתיים (defensive), כתוקפנים, כעוינים, כמלאי כעס, וכמנוכרים. מתעללים אופיינו כסובלים מרמות גבוהות של חרדה, מהערכה עצמית נמוכה, ודימוי עצמי נמוך.[15]

פוגעים מינית בילדים מפגינים חסכים בכישורי עיבוד מידע ומחזיקים בעיוותים קוגניטיביים כדי לשלול את השפעתן של עבירותיהן על הקורבן (לדוגמה, "קיום מערכת יחסים אינטימית עם ילד זה מעשה נורמטיבי, זאת החברה שהופכת את המעשה לטראומטי", "היא נראית ומתנהגת כמו בת 20").[13] לעומתם, לאנסים יש תפיסות מעוותות של נשים, תפקידי מגדר ויחסי מין, ולעיתים קרובות מאשימים את הקורבן בעבירה שלהם (למשל, "אין דבר כזה אונס בפגישה. אם היא הכניסה את עצמה לסיטואציה הזאת...", "אישה יכולה להנות מסקס גם אם הוא נכפה עליה").[16]

בהשוואה לפוגעים מינית בילדים, אנסים נוטים להיות צעירים יותר, בעלי יכולות חברתיות גבוהות יותר, ובעלי עבר של מערכות יחסים אינטימיות.[17][18] הם בדרך כלל מגיעים ממצב חברתי-כלכלי נמוך יותר, בסבירות גבוהה יותר להיות בעלי היסטוריה של שימוש לרעה בסמים ואלכוהול, ולהפגין הפרעות מוחצנות (למשל, הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, הפרעת התפרצות לסירוגין, הפרעת אישיות נרקיסיסטית).[19][4]

ביחס לאפקט, פוגעים מינית בילדים תוקפים כדי להקל על תחושת חרדה, בדידות ודיכאון.[20] לרוב, אנסים תוקפים כתוצאה מכעסים, עוינות ותחושות נקמה.[20] רבים מהמאפיינים הללו שולבו בטיפולוגיות של אנסים ופוגעים מינית בילדים.

גורמים לעבריינות מין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות המקצועית קיים מגוון רחב של תאוריות ומודלים שונים המנסים לאתר את הסיבות לפגיעות מיניות. ניתן לחלק את רוב התאוריות והמודלים לשניים: תאוריות אשר כוללות בתוכם מגוון של משתנים, ותאוריות המתמקדות בגורמים ספציפיים או גורם בסיסי אחד (למשל, אישיותי, סביבתי, ביולוגי). עם זאת, תאוריות רבות גורמים מספקות תובנות רבות יותר לגבי מורכבות התופעה. להתפתחויות התאורטיות בחקר העבריינות יש תרומה רבה לקידום המחקר בתחום, הערכת מסוכנות, לפיתוח מאמצי שיקום, ופיתוח מדיניות ציבורית שתצמצם את ממדי התופעה.

התאוריה המשולבת של מרשל, ברברי ומקרומיק (1990)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריה זו מדגישה את השפעת המשפחה על תופעת עבריינות המין בקרב מתבגרים. לפיה, מרבית המתעללים מינית גדלו במשפחות מתעללות או מזניחות. ילדים שגדלים בבתים מתעללים אינם יוצרים קשרים המתבססים על על ביטחון ואמון עם דמויות ההתקשרות הראשוניות שלהם. לפי גישתם של מרשל וברברי, גיל ההתבגרות הוא תקופה קריטית בהתפתחות, מכיוון שבו צומחת הבנה אישית של דחפים תוקפניים ומיניים, מתפתחים כישורים חברתיים ובינאישיים, מעוצבים סגנונות התמודדות ופתרון בעיות ונרכשים כישורי ויסות עצמי ביחס לדחפים תוקפניים ודחפים מיניים.[21] קשר ביולוגי חשוב בתאוריה של ברברי הוא הקשר בין מין לתוקפנות. מרשל וברברי התייחסו לספרות הנוירו-פסיכולוגית כדי להוכיח שמין ותוקפנות מתווכים על ידי רשתות עצביות דומות, ושהמנגנונים חולקים מסלולים הורמונליים ואנדוקריניים דומים ברחבי המוח והגוף. כך למשל, נערים מתבגרים עשויים להתקשות בזיהוי הכעס שלהם, או מתי הם חווים עוררות מינית, או את שתיהם. אנשים עם כישורים בלתי מתאימים לניהול מערכת יחסים, סגנונות התמודדות לקויים, הערכה עצמית נמוכה וקשיי ההתקשרות נמצאים בסיכון רב יחסית לסבול מבעיות משמעותיות בהבחנה בין הדחפים השונים הללו ובפיתוח כישורי ויסות עצמי מתאימים. על פי התאוריה הנטייה הגברית הטבעית היא כלפי אגרסיביות וסיפוק מיני.[21]

הרכיב השני החשוב בתאוריה של מרשל וברברי הוא סביבת הילדות. ילדים אשר גדלים במשפחות מתעללות אינם לומדים לתקשר עם בני אדם אחרים תקשור אינטימי או שיתופי, אלא באמצעות התבניות האלימות וכופות שמחוזקות על ידי התנהגות הוריהם ונלמדת מהם. ההימצאות של עמדות אנטי-חברתיות בבית עשויה להיות גורם סיכון משמעותי להתפתחות של עמדות שליליות כלפי נשים וילדים. אם נערים מתבגרים מרגישים כי הם אינם טובים מספיק או חסרי יכולת, הם נוטים להפנים יותר מסרים שמעלים גברים לעמדות כוח ודומיננטיות. ילד שישתמש באסטרטגיה נלמדת זאת בסביבות אחרות שאינן הבית, למשל בית הספר, יחווה כישלונות חברתיים רבים, ודחייה חברתית מצד חברי כיתתו והמורים; שכן האסטרטגיה האלימה, המתריסה והמניפולטיבית שמתאימה לבית אינה מתאימה לסביבה חיצונית. בנוסף, מחקרים מראים כי התקשרות לא בטוחה מייצרת חוסר ביטחון וליקויים במיומנויות חברתיות ובין אישיות, העשויות להוביל לפחד מאינטימיות.[22] מסלולי התפתחות אלה עלולים להוביל לעוינות, חוסר רגישות, לתחושה של חוסר יכולת, ולשימוש בתוקפנות כאמצעי לפתרון בעיות. התיאוריה טוענת כי הבדידות הרגשית אצל מתבגרים אלה מגבירה את רמות הדחק והחרדה שלהם, מה שעשוי להוביל להפחתת העכבות שלהם ולהתפתחותן של סכמות קוגניטיביות ועיוותים קוגניטיביים תואמים שמעצבים את עמדותיהם כלפי נשים או ילדים. סכימות אלה בדרך כלל ממלאות תפקיד קריטי בביצוע עבירות מין ובהצדקתן.[21]

בשנת 2000 יצאה לאור גרסה מעודכנת של התאוריה, עם מספר תוספות חשובות.[23] תוספות מאוחרות יותר לתאוריה של מרשל וברברי הם חוויות ילדות ספיצפיות, כגון התעללות מינית בילדות. מרשל ומרשל מאמינים כי הערכה עצמית נמוכה, עלולה לחשוף את המתבגר לפְּגִיעוּת ספציפית להתעללות מינית מכיוון שהם עשויים לחפש חיבה ותשומת לב בקרב מבוגרים בסביבתם. כישלון להרגיש אהוב על ידי ההורים ואחרים עשוי להביא אותם להתקרב לאחרים המגלים חיבה בלתי הולמת אליהם. תוספת נוספת היא שמצבי רוח המקושרים בתחילה לעוררות מינית עשויים מאוחר יותר לעורר תשוקה מינית באמצעות תהליך התניה. לדוגמה, אם נער מתבגר מרבה להשתמש באוננות כדי להתמודד עם בדידות, בסופו של דבר מצב הבדידות יוצר עוררות מינית. הם גם ציינו כי מתבגרים אלה יעסקו בפעילות מינית סוטה במידה ניכרת בניסיון להתמודד עם חווית פנימיות וסביבתיות, וישקעו בפנטזיות על התנהגויות מתגמלות.[23] ההסתברות לביצוע עבירת מין, או ביצוע עבירה כזאת בפועל, מקבלים עידוד נוסף באמצעות מסירי עכבות כמו אלכוהול, סמים, או דחק.[23]

ניתן למצוא תמיכה מחקרית רחבה להרבה מנדבכי התאוריה – למשל לשליטה עצמית נמוכה, או מיומנויות חברתיות ירודות בקרב עברייני מין.[22] בנוסף מחקרים רבים תומכים בכך כי היקשרות לא בטוחה בילדות עלולה להוביל להתנהגות מינית תוקפנית להתפתחות בגיל ההתבגרות או בבגרות, אם כי יש הטוענים כי הראיות מהספרות ההתפתחותית אינן מספיקות כדי לתמוך בקשר זה.[24]

אף על פי שהתאוריה מציעה מבט מאוזן ומשולב על התנהגות מינית סוטה לאורך תקופת החיים, ישנן לתאוריה מספר מגבלות חשובות. אחת הבעיות העיקריות הקשורות לתאוריה היא שהיא חלה רק על תת-קבוצה מאוד ספציפית של עברייני מין. וורד (2002) ציין כי מרשל וברברי כללו רק הסברים על התפרצות מוקדמת של ההתנהגות הסוטה. אולי חשוב מכך, התאוריה חלה רק על עבריינים בעלי דימוי עצמי נמוך, והיסטוריה של התעללות בתקופת הילדות.[25] שנית, התאוריה אינה מנבאת אלו סוגים של עבריינים יצמחו מהקונטקסט המשפחתי שתואר. שלישית, וורד (2002) מתח ביקורת על ההנחה שמין ותוקפנות קשורים זה לזה ברמה הביולוגית והנפשית.[25] הוא ציין כי אף על פי שמין ותוקפנות עשויים להסתמך על מסלולים ומבנים עצביים דומים, זה לא בהכרח מעיד על כך ששתי ההתנהגויות האלה קשורות. הוא ציין כי הרשתות העצביות שמרשל וברברי מציינים קשורים למגוון רחב של תהליכים התנהגותיים ונפשיים, וזה יהיה לא נכון להניח שהתנהגויות אלה דומות מבחינה פנומולוגית. וורד המשיך לטעון כי לא כל המעשים המינים הלא הולמים כרוכים באלימות פיזית, דבר המעיד על כך כי לא כל המעשים קשורים למערך שצוין על ידי מרשל וברברי.[25]

התאוריה האינטגרטיבית של טוני וורד ואנטוני ביץ' (2006)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריה זו התבססה, בין השאר, על תאוריות קודמות של עבריינות מין. בתאוריה זו שילבו וורד וביץ' הסברים ביולוגיים, פסיכולוגיים, וחברתיים להתחלה, להתפתחות ולשימור של עבריינות מין.[26]

לדבריהם, עבריינות מין היא תוצר של אינטראקציה בין כמה גורמים, כשכל אחד מהם פועל בעיתוי אחר ומשפיע על גורמים נוספים. עבריינות מין תתרחש אם כל הגורמים הללו יתכנסו ויופיעו אצל האדם.

בהתייחס באופן ספציפי יותר בהקשר לעברייני מין, טענו וורד וביץ כי אם מתקיימים גורמים ביולוגיים כגון נטייה תורשתית-אבולוציונית של גברים למיניות לא אישית, ייצור רמות גבוהות של הורמוני מין ולחץ או ייצור נמוך של מוליכים עצביים כגון סרוטונין, נוראפינפרין או דופמין בהשפעת גנטיקה או גורמים סביבתיים, יתקיימו גורמים ביולוגיים רבי עוצמה שמהווים פרה-דיספוזיציה לעבריינות מין.[26]

למשל, פגיעה במערכת נוירופסיכולוגית של ההנעה והריגוש משפיעה על היעדים החברתיים של העבריין, ועל יכולות הוויסות הרגשי שלו. העבריין לא יהיה קשוב לרגשות שלו, לא ידע להתמודד בצורה נורמטיבית עם הצפה רגשית, ויבחר יעדים של שליטה באחרים ושל היעדר אינטימיות ביחסיו החברתיים. פגיעה במערכת הנוירופסיכולוגית של תפיסה וזיכרון תייצר סכמות קוגניטיביות אשר תומכות בהתעללות מינית שישפיעו על תפיסה ועל עיבוד של סיטואציות חברתיות. פגיעה במערכת הנוירופסיכולוגית של השליטה והפעולה תגרום לאדם לסבול מאימפולסיביות גבוהה, מהיעדר יכולת לשלוט בכעס ולפתור בעיות, ומקשיים בתכנון פעולה. על פי וורד וביץ' פגיעה במערכת אחת גוררת שיבוש של מערכות אחרות. עם זאת, ניתן להבחין, לדעת וורד וביץ', בין עבריינים שונים על סמך סוג הגורמים הדומיננטי אצלם ועל פי המערכת הנוירופסיכולוגית שהפגיעה בה היא החמורה ביותר.[26]

לטענת וורד וביץ', מה שקובע אם עבריינות מין תהיה חד-פעמית או מתמשכת הן תוצאות ההתנהגות הסוטה. התוצאות משמשות חיזוקים או עונשים להתנהגות הזאת, וישפיעו על שכיחותה בעתיד. למשל, אם עבירת מין תפחית מצב רוח שלילי של העבריין, כמו דחק או חרדה, התוצאה תפעל כחיזוק שלילי להתנהגות. אם העבירה תגביר מצב רוח חיובי, היא תפעל כחיזוק חיובי. לעומת זאת אם העבריין ייתפס וייענש העונש יפחית את ההתנהגויות האלו.[26]

תאוריה זו טרם תוקפה במחקרים אמפיריים ועדיין לא ברור מינוסחה העכשווי של התאוריה מה הם הגורמים הביולוגיים הספציפיים ומה הם הגורמים האקולוגיים המשפחתיים, החברתיים או התרבותיים הספציפיים, שתורמים ליצירת עבריינות מין. נוסף על כך, לא ברור מניסוחה של התאוריה מדוע תצמח דווקא עבריינות מין, ולא למשל, עבריינות רכוש.

תאוריות קוגניטיביות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריות קוגניטיביות עוסקות באופן שבו דפוסי המחשבה של עברייני מין משפיעות על התנהגותם. בספרות המקצועית התופעה מתוארת היטב; עברייני מין לעיתים קרובות מקטינים את רגשות האשמה והבושה שהם חווים ויוצרים תירוצים והצדקות למעשיהם הפוגעניים.[16]

התירוצים וההצדקות הללו בדרך כלל מכונים "עיוותי חשיבה" או "עיוותים קוגניטיביים". הם מאפשרים לעבריינים לפטור את עצמם מתחושת אחריות, רגשות בושה או אשמה על מעשיהם. מהספרות עולה גם כי עברייני מין רבים מאופיינים בכעס וטינה, ומשתמשים ברגשות אלה כהצדקה להתנהגותם. מרשל ואנדרסון (1997) פיתחו תאוריה שטוענת כי לעברייני מין יש אינסטינקטים מגננתיים מאחרים והם נוטים להיות אנוכיים יותר מאחרים בשל הערכה עצמית נמוכה, קשרים בין-אישיים לקויים, אי-נוחות רגשית, וחרדה. כאשר מאתגרים עברייני מין עם התנהגותם, הם לעיתים קרובות מנסחים מחדש את הסיטואציה (reframing) כדי לשמור על תחושה של הערכה עצמית ולא כוללים בתיאורם את נקודת מבטו של הקורבן.[27]

עיוות קוגניטיבי השכיח מאוד בקרב עברייני מין הוא האמונה כי העולם הוא מקום עוין וחסר רגישות. לפיכך עברייני מין עושיים לאמץ עמדה קרבנית שמקנה להם את הזכות לדרוש מהעולם לפצות אותם על מה שלא קיבלו בילדותם (תחושת "המגיע לי").[16][28] הנדסון, ג'יזארלי וסקוט (1994) מצאו שתחושת הזכאות הזו בעברייני גילוי עריות הובילה לירידה בשליטה עצמית[28], ואילו החוקרים וורד, הדסון וקינן (1998) מצאו שעיוותים קוגניטיביים גורמים לעברייני מין לשים לב למידע התואם את אמונותיהם המעוותות, ולדחות מידע שאינו עולה בקנה אחד עם אמונותיהם.[29] כך למשל פוגע מינית בילדים (child molester) עלול לפרש חיבוק של ילד כמניע מיני, או להתעלם מהפחד וההיסוס של הילד מכיוון שזה מתנגש עם הסכמה שלו.[29] זה גם מאפשר לעבריין להתעלם ממידע אחר הסותר את הסכימה שלו, כמו הידיעה כי קיום יחסי מין עם ילדים הוא עבירה על החוק.[28] העבריין יראה בקורבנות אנשים חלשים, וייתכן שיהיו לו פנטזיות לא-מסתגלות לגבי ציפיות הקורבן ממנו.[30] בעזרת עיוותים אלו, הוא עשוי להציג נטייה עקבית להאשים אחרים או לשלול אחריות אישית באמצעות הצהרות כגון "סקס עם ילדים לא פוגע באף אחד."[28]

לבסוף, הדרך בה עברייני מין מעבדים רמזים פנימיים וחיצוניים עשויה להסביר כיצד ומדוע הם מעבדים מידע חברתי באופן שגוי. מחקרים מציעים כי עברייני מין מפרשים רמזים חברתיים בצורה שגויה ומתקשים להכיר ולפרש את מצבם הרגשי של אחרים. יתרה מזאת, הם אינם מבצעים בחירות נבונות על סמך המידע שהם תופסים ואינם שוקלים את התפיסות של אחרים בקבלת החלטות לגבי התנהגותם שלהם.[31] לפי מרשל (1995) תהליך של אמפתיה מתרחש בארבעה שלבים קבועים: א. זיהוי המצב הרגשי של הזולת; ב. ראיית העולם מנקודת המבט של הזולת; ג. העתקה והתנסות ברגש זהה לרגש הנצפה אצל הזולת (שיחזור); ד. מעשה המפחית מצוקה אצל הזולת או מעשה אחר הנובע מתוך הזדהות עימו.[32] ראיות רבות מצביעות על כך שלעברייני מין יש ליקויים ספציפיים ומובהקים בשני השלבים הראשונים.[33][34][35] מכיוון שלעברייני מין אין יכולת לזהות רמזים רגשיים מסוימים בקרב קורבנות פוטנציאליים, הם עשויים לפרש אותם באופן שגוי, וכתוצאה מכך פעולותיהם לאחר מכן לא ישקפו חשיבה אמפתית.[34] עבריין המין לא יוכל להתייחס למה שהקורבן שלו מרגיש או חווה, מה שיתרום לדפוסים מתמשכים של ההתנהגות הפוגענית.

למרות התרומות הרבות של התאוריות הקוגניטיביות, הן בתחום הטיפולי והן בהערכת המסוכנות, לתאוריות אלה יש מגבלות.[24] התאוריות אינן מסבירות את מקור העיוותים, והמחקר הקיים על תאוריות קוגניטיביות משקף הבדלים מעטים בלבד בין עברייני מין הסובלים מעיוותים קוגניטיביים לאנשים רגילים עם עיוותים קוגניטיביים. כלומר, יש אנשים המחזיקים בעיוותים אלה אשר אינם מבצעים עבירות מין. הדבר מעיד על משתנה או קבוצה אחרת של משתנים המניעים את ההתנהגות.[24] שלישית, בגלל האופי של התאוריות הקוגניטיביות, יש הסתמכות רבה על דיווח עצמי במחקרים. אף על פי שישנן שיטות שיאפשרו הערכה עקיפה של סכמות קוגניטיביות (למשל, מטלות סטרופ), דיווח עצמי עדיין נחשב בדרך כלל כדרך הטובה והישירה ביותר לוודא מה אדם חושב. עם זאת, עברייני מין עשויים להיות מונעים לפברק מידע מסיבות משפטיות שונות (למשל, להגזים בעיוותים הקוגניטיביים שלהם או להשמיע אמירות תומכות בעבירה מכיוון שהם רוצים להציג את עצמם כפחות אחראיים אליה או כבעלי שיפוט לקוי), או מסיבות חברתיות, או למשל בעקבות מאפיינים פסיכופתיים.[24] לבסוף תיאוראטיקנים רבים מניחים כי העיוותים מובילים לעבירה. עם זאת, גם אם האדם סבור שהדיווח הוא ייצוג מדויק של הקוגניציה שלו, אין כל דרך לדעת אם העיוות הוביל לעבירה או שמא העבירה יצרה את העיוות. ללא מחקרי אורך שיבדקו את התופעה לא ניתן להבחין ברצף הסיבתי.[24]

תאוריות למידה חברתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי השערות למידה חברתית הוצעו כהסברים אפשריים לעבריינות מין. הראשונה היא שילדים שעברו התעללות מינית גדלים לתוקפים, והשנייה היא שפורנוגרפיה אלימה תורמת להתפתחות התנהגות מינית סוטה. ההתייחסות לעבריינות מין כהתנהגות נלמדת מופיעה במודלים רבים ותאוריות שונות.

מחקרים רבים בדקו את ההשפעה שיש לתקיפה על הקורבן ועל התנהגותו העתידית. עם זאת, יש להדגיש כי תקיפה מינית בילדות אינה מובילה אוטומטית להתנהגות מינית סוטה. בעוד עברייני מין רבים מדווחים על היסטוריה רחבה של התעללות מינית ביחס לאוכלוסייה הכללית, רוב הקורבנות לא יהפכו לעברייני מין בבגרותם.[36] ישנן ראיות אמפיריות יחסית טובות לכך, כולל המספר חסר הפרופורציות של בנים ובנות שהותקפו ואינם תוקפים אחרים בבגרות. מחקר אורך שנערך בקרב יותר מ-38,000 גברים, מצא כי רק כ-3% מן הבנים שעברו התעללות מינית בילדות פגעו באחרים בבגרותם; עוד נמצא כי רק ל-4% מעברייני המין שנבדקו הייתה היסטוריה מאומתת של התעללות מינית בילדותם.[36]

אף-על-פי-כן, אחוז גדול מעברייני המין כן מדווחים על התעללות מינית בילדותם.[37][38][39] סוגים מסוימים של עבריינים, כמו אלה שפוגעים בילדים, מדווחים על שיעור גבוה יותר של התעללות מינית בילדותם.[40][41] לגבי הקורבנות ההופכים לאחר מכן למקרבנים, על פי רוב הספרות המקצועית מדובר בגברים.[42] לפיכך, חוקרים רבים מתמקדים בקורבנות שהם גברים, בדרך בה הם תופסים את ההתעללות שעברו וכיצד היא משפיעה עליהם בהמשך החיים. ההיבטים של החוויה הפוגענית שהשפיעו על למידתם הם בעלי ערך רב להבנת מורכבות התופעה.

באמצעות תאוריות הלמידה החברתית, חוקרים זיהו את התהליך שבאמצעותו מתרחשת למידה זו ואת המשתנים העיקריים העוזרים לקבוע אם יאומצו דפוסים של התנהגת מינית פוגענית או תתפתח חסינות.

למשל, ילד שהפנים את חווית הקורבן כנורמלית או מהנה בדרך כל שהיא, נוטה יותר לאמץ אמונות התומכות בפגיעה.[43][44] סוגים שונים של דפוסי חשיבה עשויים להוביל ביתר קלות להתפתחות של התנהגויות פוגעניות מינית אצל הקורבנות. לדוגמה, יחד עם עידוד מהעבריין הקורבן עשוי להתחיל לחשוב כי "זה בטח נורמלי" או "זה לא דבר רע כי מישהו שאוהב אותי נמצא איתי" או אפילו "זה מרגיש לי טוב ואני אוהב את זה".[45] על פי תאוריות למידה חברתית ילד אשר מפנים את דפוסי החשיבה הללו כתגובה להתעללות שעבר צפוי לגדול לאדם הרואה במעשים כלא מזיקים ונעימים.[45] מחקרים זיהו גם גורמים אחרים שתורמים להתנהגות פוגענית בהמשך החיים; אלה כוללים את גיל הקורבן, הקשר בין מבצע העבירה לקורבן, סוג המעשה המיני, כמות הכוח שהופעלה על הקורבן, מגדר העבריין, משך ההתעללות, ומספר העבריינים. ככל שהקורבן צעיר יותר, ככל שהמעשים המיניים אלימים ופולשניים יותר, ככל שמשך ההתעללות ארוך יותר ומספר התוקפים רב יותר, כך גדל הסיכוי שתתפתח התנהגות מינית סוטה בקרב הקורבנות.[46] למשל, ממחקרם של ברטון ועמיתיו עולה כי חומרת הקרבנות לעבירות מין בילדותם מנבאת את חומרת עבירות המין של המתבגר.[47] האופן בו אחרים מגיבים לחשיפה של הילד קשור גם הוא לתהליך למידה חברתית שעשוי להוביל לעבריינות מין. הוכח שתגובה אדישה או תגובה של חוסר אמון לחשיפה של התעללות מינית תורמת להפנמת התנהגויות מיניות שליליות ולפיתוח התנהגות מינית פוגענית בעתיד. כלומר, הוא עלול ללמוד, לא רק מהתוקף אלא גם ללמוד מהסביבה הכחשות, מזעור ורציונליזציות, שבעתיד יגבירו את הסיכוי שהוא בעצמו יבצע התעללות.[46][41]

מנגד, מחקרים גם בדקו את כושר ההתאוששות של נפגעי התעללות בילדות ואת הגורמים המגינים הקשורים לתפקוד מסתגל בילדות, גיל ההתבגרות והבגרות. מניתוח-על עולה כי "מגוון גורמים אישיים וסביבתיים ממתנים את ההשפעה השלילית של התעללות מינית בילדות לאורך תקופות התפתחות שונות."[48] בין הגורמים הקשורים לחוסן, כללו חינוך, יכולת לתקשורת בין-אישית ורגשית, אמונות שליטה,[49] התמודדות אקטיבית, אופטימיות, היקשרות חברתית, ייחוס אשמה לתוקף, ותמיכה מהמשפחה והסביבה החברתית הרחבה יותר.[48]

תאוריית למידה חברתית נוספת מציעה כי פורנוגרפיה משמשת מודל להתנהגות אגרסיבית מינית בקרב אנשים מסוימים, ומעודדת אותם לעסוק בהתנהגויות בהם צפו (למידה באמצעות צפייה). הספרות המקצועית מגדירה פורנוגרפיה אלימה כפורנוגרפיה שבה נשים מוצגות במצבים משפילים ומבזים או שהן קורבנות של אינטראקציות מיניות מאולצות או כפויות.[50] בהתבסס על תאוריה זו, אדם הצופה בפורנוגרפיה אלימה עשוי לשנות את עמדותיו בנוגע לנשים ולהפנים מיתוסים על אונס.[51] ברט (1980) הגדירה מיתוסים על אונס כ"דעות קדומות, סטראוטיפיות, או שקריות לגבי אונס, קורבנות אונס או אנסים."[52] לונסווי ופיצג'רלד (1994) הרחיבו את המושג והגדירו אותו: "עמדות ואמונות שבדרך כלל שגויות אך מוחזקות באופן נרחב, ואלה משמשות להכחשה ולהצדקה של אלימות מינית של גברים כלפי נשים."[53] למשל, "אם אישה הולכת לדירתו של אדם, זה אומר שהיא מוכנה לקיים יחסי מין", או "הרבה נשים אומרות לא שהן בעצם מתכוונות כן".

ראיות אמפיריות מצביעות על כך שחשיפה חוזרת ונשנית לפורנוגרפיה אלימה תורמת לעוינות מוגברת כלפי נשים (אלימות מילולית, אלימות פיזית) בקרב מבוגרים וצעירים,[54][55] הזדהות מוגברת עם מיתוסים על אונס,[56] ואפילו להקהיה רגשית, ובקושי בגילוי אמפתיה וחמלה כלפי קורבנות.[57]

היבטים חוקיים וחברתיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתוצאה מחוקי מייגן אזורים מסוימים בארצות הברית הפכו ל"חופשיים מפדופילים" לכאורה; הרשומים במאגר כפופים למגבלות רבות: איסור להסתובב, לעבוד או לגור בתוך אזורים מסוימים, ולפעמים המגבלות עשויות לחול על ערים שלמות.

מאגר פומבי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק מייגן הוא חוק פדרלי שמחייב את עבריין המין שריצה את עונשו ועתיד לחזור לקהילה להירשם כעבריין מין במאגר מידע פומבי, ומסמיך רשויות אכיפת חוק מקומיות להודיע לציבור על חזרתו של עבריין המין לקהילה. החוק נקרא על שם מייגן קנקה, ילדה בת 7 מפרבר המילטון שבניו ג'רזי, שנאנסה ונרצחה באכזריות על ידי עבריין מין שסיים לרצות את עונשו ושוב לקהילה. החוק היווה תוספת לחוק ג'ייקוב ווטרלינג, חוק פדרלי נוסף שנחקק בשנת 1994 על שם ג'ייקוב ווטרלינג, בן 11 אשר נחטף במינוסטה ב-1989 ולא נמצאו עקבותיו. מאז שנות ה-90 חוקי הגנה על הציבור מפני עבירות מין הפכו כה בולטים בארצות הברית עד שהנושא זוהה כתחום הדאגה החמישי בחשיבותו של מחוקקי המדינה.[58]

חלק מהמדינות בארצות הברית, לא הסתפקו במאגר המידע הנ"ל וחוקקו הסדר, המאפשר לרשויות, או מחייב אותן לדווח לקהילה על עברייני מין שהשתחררו מהכלא ואשר מוערכים כמסוכנים לציבור.[59] הסדר דומה לא קיים בישראל (על אף ניסיונות שנעשו במסגרת התיקונים לחוק הפיקוח),[60] הדבר נובע, בין היתר, מכך שמחקרים לא הוכיחו קשר מובהק בין פרסום שמות עברייני מין בפומבי לבין ירידה בשיעורי המועדות.[61][62][63]

לא זו אף זו, יידוע הציבור בדבר זהותם של עברייני מין מורשעים עלול להביא לתוצאה ההפוכה, שכן עלול הדבר להביא לרדיפתם, לנידויים החברתי, להטרדתם, לגניבת זהותם, ולביצוע עבירות חמורות כנגדם, ומכאן התוצאה עלולה להיות עלייה ברמת המסוכנות שלהם, כתוצאה מחוסר השתלבות בחברה, בחוסר במקום עבודה, וחזרתו של האדם לדפוסים מוכרים.[64][61][62][63] התגובה החברתית עשויה להיות כה חריפה עד כדי שלאדם לא נשאר מה להפסיד, ואף להוביל להתאבדות. במצב זה חוקים אלו מביאים לרוויה הרתעתית, קרי הם לא ירתיעו ולא ימנעו דבר ממי שלא נותר לו מה להפסיד.[65]

בזמן מלחמת העולם הראשונה, בעלות הברית עשו שימוש פוליטי-תעמולתי בכרזות המתארות את הפגיעה המינית של נשים וזאת במטרה לעודד את הציבור לרכוש איגרות חוב ולהשתתף במאמץ המלחמתי. בכרזה זו: חייל גרמני עם שפם עבה גורר ילדה צעירה בעוד שרידי העיר בוערים ברקע.

למרות שחוקי מייגן וחוקים אחרים פועלים ביותר מ-50 מדינות בארצות הברית, כמעט ולא הוכחה יעילותם. עם זאת, באתר של פרקליט המדינה בקליפורניה קיימים נתונים על מקרים שבהם אזרחי המדינה הצליחו למנוע פגיעה מינית, לרבות ובעיקר בילדים, לאחר שימוש במאגר הפומבי.[66]

לאורך ההיסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך ההיסטוריה כולה אונס נשים בזמן מלחמה נחשב לתוצאה בלתי-נמנעת של אירועי המלחמה, ההכרחית לשמירת מורל הלוחמים, כמו פשעי הרכוש.[67] "השלל שייך למנצחים" היא אמירה שהתייחסה לנשים מאז הלנה מטרויה.

בהמשך, נתפס אונס בעת עימות מזוין כפשע נגד כבוד המשפחה והאומה. תפיסה זו השתרשה עוד בשיטת המשפט הרומית, שבה אונס נחשב לפשע, אך מבצע האונס היה אחראי בפני אביה או אחיה של הנאנסת (בהנחה ואלו הצליחו להציג כתב אישום), והאונס נתפס ככישלון האחרונים להגן על רכושם.[68] עם זאת, למרות שאונס היה מוכר כפשע אלים בזמן שלטונו של אוגוסטוס, אונס, מבחינה חוקית, היה יכול להתבצע רק כנגד אזרחית במעמד טוב. למשל, אישה שעבדה כעובדת מין או כבדרנית איבדה את מעמדה החברתי, ואת הזכות להיות מוגנת מפני אלימות פיזית ומינית.[69]

רק במחצית המאה העשרים הוכר האונס כעברה נגד נשים במשפט הבין-לאומי – עברה נגד כבודן.[67][70] עבירות מין אינם נעדרים משדה הקרב המודרני. לדוגמה, ברצח העם ברואנדה בוצעו מעשי אונס רבים בנשות הטוטסי. כוחות המליציה של ההוטו גם נהגו לכרות את איברי המין של הקורבנות ולהציגם לראווה. פשעים אלו הובילו לכך שבשנים האחרונות הגדירו הטריבונלים הבין-לאומיים הפליליים את עברת האונס, בזירה הבין-לאומית, כפשע אלים, והפרידו בין היבט הכבוד להיבטי האלימות.[70][67]

הערכת מסוכנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכת מסוכנות היא סוג של ניבוי מושכל המבוסס על אבחון מקצועי שמטרתו היא הערכת הפוטנציאל של פגיעה נוספת מצד עבריין המין, תוך התייחסות למאפייני הפגיעה, מאפייני התוקף ומאפייני הקורבן. אמצעי זה מניח כי ניתן לקבוע מהי הסבירות שעבריין יחזור לבצע בעתיד עבירות מין ובאילו כלים יש להשתמש כדי לצמצם הסתברות זו: ענישה, טיפול משקם, פיקוח או מעקב. בסעיף 6 חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין קובע ההמחוקק כי לא יינתן גזר דין בעניינו של עבריין מין בלא שתעמוד בפני בית המשפט הערכת מסוכנות. הערכת מסוכנות יכולה להתבצע גם לפני מתן צו פיקוח ומעקב, מתן חנינה או הקלה בעונש, שחרור על-תנאי, וחופשות מהכלא.

מעריך מסוכנות הוא אחד מאלה, שהוא גם בעל הכשרה וכישורים באבחון ובטיפול בתחום עבריינות המין: רופא מומחה בפסיכיאטריה או בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר; פסיכולוג; עובד סוציאלי; קרימינולוג קליני או קרימינולוג אחר שקיבל רישוי לפי חוק לעסוק בטיפול.

שלושה עקרונות כללים מנחים את ביצוע הערכת מסוכנות, הראשון, הערכת המסוכנות חייבת לקחת בחשבון מאפיינים אישיים וייחודיים של העבריין, המכונים גורמי סיכון (Risk Factors), שנמצאו ואוששו אמפירית כקשורים להישנות עבירות (מועדות). השני אין גורם סיכון יחיד המנבא בצורה מספקת הישנות שכן שילוב בין גורמים שונים נדרש על מנת לבצע הערכה תקפה. השלישי, יש לבצע הערכת מסוכנות מובנת המשלבת בין גורמי סיכון הבאים לידי ביטוי בכלים אקטואריים ובידע קליני קיים.

מועדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצידיביזם (מועדות) הוא דפוס התנהגותי של עבריינים מורשעים אשר שוחררו מהכלא לקהילה ושבים לבצע עבירות. שיעור העבריינים שחוזרים ומבצעים עבירות בפרק זמן מסוים מוגדר כשיעור רצידיביזם (recidivism rate).

שאלה מרכזית בנוגע לעבריינים פוגעים מינית היא אם הם יהפכו לעברייני מין מועדים, כלומר, יחזרו על התנהגותם הפוגענית שוב ושוב. מספר מחקרים ומטא-אנליזה בקנה מידה גדול מראים כי עברייני מין הם עבריינים מגוונים וכי הם בעלי סיכון גבוה יותר לחזור לסורם בעבירות שאינן מיניות מאשר בעבירות מיניות.[71] עם זאת, שיעורי רצידיביזם נמדדים לרוב באופן שונה ממחקר למחקר. אוכלוסיות שונות ודרכים שונות למדידת שיעורי רצידיביזם יכולות להפיק תוצאות שונות באופן מהותי. עוד נמצא כי שיעורי הרצידיביזם משתנים באופן משמעותי בהתאם לעבירותיהם וכי הסבירות שתקיפה מינית תדווח לרשויות פוחתת באופן משמעותי ככל שהקורבן מבוגר יותר.[72] נוסף על כך, לא ניתן להסיק ממדד זה כי אי-חזרה למאסר היא ראיה לכך שלא בוצעה עבירה (למשל, אם האדם עזב את הארץ). לכן, ההנחה לפי עבריין ששוחרר ולא נשפט שוב הוא עבריין ששוקם אינה חד משמעית. מכאן ניתן ללמוד כי שיעורי המועדות הם הערכות חסר של שיעורי עבריינות מין חוזרת. ניתן להניח בביטחון שיש רבים שאינם נתפסים, ומקרים שאינם מדווחים.

ממצאי מחקר שפורסמו בשנת 2015 בשירות בתי הסוהר בישראל מצביעים על שיעור רצידיביזם של 19.4% בעבירות מין במצטבר בתקופה של חמש שנים, שהוא אחד המדדים הנמוכים ביותר ביחס לעבירות אחרות.[73] עם זאת, הסיכון היחסי הוא הגבוה ביותר בקטגוריות העבירה (10.0). כלומר אף שהסיכון של עבריין מין לחזור למאסר הוא יחסית נמוך, הסיכון של עבריין מין שחזר בגין עבירת מין גדול מאוד לעומת חזרה למאסר של אסיר שאינו עבריין מין.[73]

המחקר של האריס והנסון (2004) השתמש במדגם של 1,038 אנסים; שיעור הרצידיביזם בטווח של 5 שנים מיום שחרורם נע בין 10% ל-16%. אך בתקופות מעקב ממושכות יותר נצפה שיעור רצידביזם גבוה יותר אשר היה מבוסס על כתבי אישום חדשים או הרשעות חדשות; 21% בעשר שנים, ו-24% ב-15 שנים.[74] מחקרים אחרים מציינים כי הסיכוי לרצידיביזם מיני בקרב אנסים הוא גבוה יותר אם לאסיר יש עבר פלילי מגוון (בעבירות מיניות ולא-מיניות) ועניין מיני סוטה (למשל, פנטזיות סדיסטיות). אולם גם כאן שיעורי הרצידיביזם נעים על טווח רחב.[75]

ככלל, שיעורי הרצידיביזם של מתעללים מינית בילדים ועברייני גילוי עריות הם הנמוכים ביותר: 7%-14% בהתאמה.[76]

מחקרי מעקב ארוכים (25 שנים ומעלה) מלמדים על שיעורי רצידיביזם גבוהים משמעותית, עד פי שניים.[77] השונות בשיעורי הרצידיביזם המדווחים מקושרת למספר גורמים: (1) הגדרות שונות שניתנו לרצידיביזם; (2) תקופות מעקב שונות; ו-(3) הגדרות שונות שניתנו לעבירות המין המחקרים השונים.[78]

טיפול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרות המקצועית והניסיון הקליני של מטפלים רבים מצביעים על כך שעברייני מין שלא טופלו נוטים יותר למועדות באופן משמעותי בהשוואה לכאלה שטופלו. למשל, החוקרים הנסון ובוסייר (1998) עקבו אחר 61 מחקרים שעסקו בזיהוי הגורמים המרכזיים הקשורים למועדות בקרב עברייני מין ומצאו כי אלה מביניהם שלא הצליחו להשלים טיפול היו בסיכון גבוה יותר לחזור ולבצע עבירות בהשוואה לכאלה שסיימו טיפול. ואכן, בניתוח על (מטא-אנליזה) שבה נבחנה השפעה של טיפול בעברייני מין על מועדות נמצא כי בקרב קבוצה של 3,659 עברייני מין שטופלו הייתה הפחתה בשיעורי מועדות בהשוואה לקבוצת ביקורת של 3,522 עברייני מין שטופלו, אך לא בטיפול ייעודי.[71]

אף על פי שלא מדובר במודל טיפולי בפני עצמו, נמצא כי מאפייני המטפלים והגישות בהן הם משתמשים בטיפול קשורות לשיפור ותוצאות הטיפול בעברייני מין. גוף מחקר גדול מצביע על כך כי ביסוס קשר טיפולי חיובי עם המטופל מהווה חלק ניכר מהשונות בתוצאות הטיפול.[79][80] מאפייני המטפל הספציפיים שהוכחו כמגבירים את יעילות הטיפול כוללים אמפתיה, כבוד, כנות, ישירות, להיות "קשוחים אך הוגנים", יצירת הזדמנויות להצלחה, להתמודד כראוי עם קשיי המטופל, ולאתגר כראוי אך ללא אגרסיביות.[81] כל אלה נמצאו כתורמים להצלחת ותוצאות הטיפול בקרב עברייני מין.[81] עוד נמצא כי יצירת סביבת טיפול חיובית מביאה לשיפור בשיתוף פעולה, עמידה בטיפול, התקדמות הטיפול, מוטיבציה משופרת, ועשויה למנוע סיום או נשירה מטיפול.[82] אך עם זאת, ככלל, מדובר באוכלוסייה קשה מאוד לטיפול ומעקב.

מודל מניעת הישנות (Relapse Prevention)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות המודלים השונים, המודל למניעת הישנות הוא אחד מהפופולריים ביותר והמיושם ביותר בתוכניות טיפול, למרות היעדר תמיכה מחקרית מספקת על יעילותו של המודל בקרב עברייני מין.[83] הגישה התפתחה בתחילה כהתערבות שלאחר הטיפול עבור מכורים לאלכוהול, שהפסיקו לצרוך אלכוהול בהצלחה במהלך התוכנית, אך התקשו לשמור על הימנעות מאלכוהול לאחר הטיפול. במקרה של עבריינות מין מדובר בעבריינות חוזרת.

מודל מניעת הישנות פותח על פי התפיסה המקובלת בתחום הטיפול בהתמכרויות. הוא מדגיש כי החלטות ומעשים שנראים לא חשובים: לחץ אישי, שעמום, עבודה, וכדומה, המצורפים יחד, מביאים לבניית מעגל ברור היוצר נתיב של הישנות וההתנהגות המזיקה. התערבות טיפולית במעגל הזה נותנת לעבריין ידע ויכולת שמאפשרים שינוי ומסייעים לו להימנע מהחלטות וממצבים שיכולים להוביל להישנות של ההתנהגות העבריינית. ההנחה היא שכאשר עבריין המין יכיר את מעגל התקיפה שלו, יהיו בידיו הכלים להתמודד עם כל אחד מהשלבים על מנת שיוכל לעצור את הפגיעה.[84]

החוקרים וורד והדסון פיתחו ביקורת תאורטית על המודל, שהתבססה על העובדה שמעידות של מתמכרים והישנות בתחום ההתמכרות שונות מאוד מהמושגים המקבילים בעבריינות מין, שבו מעידה אחת מהווה הישנות שפירושה כישלון הטיפול.[85] נוסף על כך, המודל מציג גם נקודת מבט מצומצמת על התנהגות פוגענית מינית, ומניח כי פגיעה מינית נובעת ממצבים רגשיים שליליים וממחסור בכישורי התמודדות.[86] גישה זאת מתעלמת מסגנונות פגיעה שונים ואינה מתאימה לעבריינים המתכננים מראש את התנהגותם הפוגענית.[86]

מודל נתיבי הוויסות העצמי של וורד והדסון (1998) – Self Regulation Pathways Model

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המודל של וורד והדסון, תהליך ההתפתחות של עבריינות מין עשוי לנוע באחד מארבעה נתיבים בסיסיים.[85] המודל פותח במקור כתוצאה מחסרוניתיו הרבים של המודל המצוין לעיל. למודל של וורד והדסון הייתה השפעה רבה והוא שינה במידה ניכרת את ההמשגה והיישום של האבחון והטיפול בעברייני מין, והביא ליצירת קבוצות מחקר רבות.

המודל הציג מושג חדש בתחום, "סגנון ויסות עצמי", וורד והדסון טוענים כי סגנונות שונים של ויסות עצמי מובילים לנתיבים שונים בתהליך ביצוע העבירה. על בסיס הסיפורים האישיים של עברייני מין הם זיהו דפוסים ברורים של תהליכי עבריינת.

בהתאם לדפוסים אלה הם תיארו ארבעה נתיבים של עבריינות. הנתיבים הוגדרו באמצעות שתי דרכים מובחנות לביסוס מטרות הקשורות לעבירה (גישה או הימנעות) ושתי אסטרטגיות של ויסות עצמי (אקטיבית או פסיבית). וורד והדסון מכירים בכך שלגברים יש רצון לבצע התנהגות מינית בלתי מתאימה. אחרי שיממשו התנהגות כזאת תהיה להם הבנה של המידה שבה התנהגות זו אינה מקובלת.[85]

למשל, הנתיב הנמנע / הפסיבי מאפיין אנשים שרוצים להימנע מעבריינות, אבל אסטרטגיות ההתמודדות הלקויות שלהם אינן מאפשרות שימוש בדרכים יעילות לעצירת העבירה. כאשר הם מתמודדים עם האפשרות לפגוע, התנהגותם מאופיינת בחוסר עכבות, אובדן שליטה, אימפולסיביות וחרדות.[85]

הנתיב הנמנע / האקטיבי מאפיין אנשים שמיישמים באופן פעיל אסטרטגיות להימנע מביטוי של התנהגות מינית לא מתאימה, עם זאת האסטרטגיות שלהן אינן יעילות, ובמקרים מסוימים גורמות לאפקט יאטרוגני ומגדילים את הסבירות לפגיעה מינית. למשל, אנשים בנתיב זה עשויים לאונן לתמונות סוטות בניסיון להימנע מביצוע עבירה, או עשויים להשתמש בחומרים פסיכואקטיביים כדי לווסת את מצב הרוח שלהם. אסטרטגיות אלה עוזרות להסיר עכבות ומעודדות את ההתנהגות הסוטה. ההבדל העיקרי בנתיב זה הוא שהאדם מודע לכך שיש בעיה וכי נדרשת פעולה אקטיבית למניעה פגיעה.[85]

נתיב הגישה האוטומטי מאפיין מאפיין אנשים שמעורבים בתסריטים קוגניטיביים והתנהגותיים שאליהם התכונן ושלעיתים קרובות מובילים להצלחה בסיפוק תשוקות מיניות. אנשים במסלול זה אינם מעוניינים למנוע עבירות, ואף אינם מנסים להימנע מלהשיג יעדים הקשורים לעבירה. עבריינות מתרחשת כתגובה לרמזים בסביבתם הקרובה, אשר "מפעילות" את הסכימות הקוגניטיביות הפרו-עברייניות של העבריין. לעיתים קרובות, התקיפה היא אימפולסיבית.[85]

לבסוף, הנתיב הגלוי מאפיין אנשים בו התוקף מתכנן בקפידה אסטרטגיה כדי להשיג מטרה רצויה, כמו סיפוק מיני; הפגיעה קשורה בתפיסות ובאמונות ליבה של התוקף כי אלימות מינית היא אמצעי לגיטימי להשגת יעדים אלה.[85]

מחקרים רבים תומכים בתוקף המודל ויישומו על אבחנה וטיפול בעברייני מין.[87][88][87] עוד נמצא כי המודל תוקף גם בקרב עבריינים "מתמחים" בסוג עבירה מסוים,[89] וגם בקרב עברייני מין המאובחנים עם פסיכופתיה.[90]

מודל החיים הטובים – Good Lives Model

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודל החיים הטובים הוצע תחילה על ידי וורד וסטיוארט ובהמשך פותח משמעותית על ידי וורד ועמיתיו.[91] המודל שם דגש על בניית זהות מאוזנת ופרו-חברתית בקרב עבריינים. לפי החוקרים, אפשר לבנות זהות כזאת באמצעות פיתוח יכולות פנימיות כמו כישורים, עמדות ואמונות ובה בעת עידוד של תנאים חיצוניים, כמו מתן הזדמנויות להתפתחות. לפי המודל, סיפוק צרכים בסיסיים הוא תפקוד אנושי נורמטיבי, אולם בקרב עברייני מין הצרכים הללו הפכו למעוותים בשל מגוון סיבות.[91]

כך למשל, אדם עשוי לחפש אינטימיות, אך כתוצאה מגורמים כמו הזדהות רגשית עם ילדים, פונה לילדים לענות על צורך זה. באופן דומה, אדם יכול להשתמש בחומרים פסיכו-אקטיביים לוויסות מצב הרוח ולהשגת שקט נפשי, או להשתמש בתוקפנות ואלימות כדי להשיג עוצמה. לפי מודל החיים הטובים, הבעיה אינה טמונה במטרות חייו של כל פרט, אלא בדרכים בהן הם מנסים להשיג יעדים אלה, המובילים להתנהגות אנטי-חברתית ולעבירות מין. מחברי המודל מניחים שקידום התנאים הפנימיים והחיצוניים להשגת צרכים אנושיים בדרכים אדפטיביות יפחית את הנטייה של עברייני המין לפגוע באחרים או בעצמם.[91] אחד עשר סוגי "טובין" עיקריים שאנשים בכלל וגם עוברי החוק צריכים להשיג בחייהם:

חקירה של מודל החיים הטובים לטיפול בעברייני מין מגלה כי הוא עדיין בצעירותו, אם כי ישנה תמיכה יחסית רחבה. באחת החקירות האמפיריות הראשונות של המודל נמצא כי בהשוואה לגישת מניעת הישנות, עבריינים אשר השתתפו בתוכניות טיפול מבוססות על המודל, היו בעלי סיכוי גבוה יותר להשלים טיפול, נשארו בטיפול זמן רב יותר, והיו מדורגים על ידי מטפלים כבעלי מוטיבציה גבוהה יותר להשתתף בטיפול.[92] בנוסף, השוואה שנערכו לפני ואחרי ההתערבות הטיפולית חושפים כי שתי הקבוצות השתפרו באופן דומה במיומניות חברתיות, הפגנת אמפתיה, ובפתרון בעיות. עם זאת, אלו אשר השתתפו בתוכנית טיפול מבוססת מודל החיים הטובים הפגינו שיפורים גדולים יותר משמעותית בהשוואה למטופלים אשר השתתפו בתוכניות טיפול מבוססות מודל מניעת הישנות.[92] עוד נמצא כי מטופלים שהשתתפו בתוכנית GLM נשרו מטיפול בשיעורים נמוכים יותר משמעותית.[93]

מסגרות טיפול בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסגרות העיקריות לאבחון ולטיפול בעברייני מין בישראל נחלקות לשני סוגים: מסגרות בקהילה ומסגרות טיפוליות בכלא. מסגרות בקהילה, בדרך כלל, מיועדות לעבריינים בשלב של טרום מאסר או כחלופה למאסר. מסגרות אלה מיועדות לעברייני מין המוערכים כבעלי רמת מסוכנות נמוכה וכבעלי פוטנציאל שיקומי. לצד טיפול קוגניטיבי-התנהגותי לעיתים קרובות גם ניתן טיפול תרופתי המכוון להפחתת רמת הטסטוסטרון, הסטרואיד החשוב ביותר במעגל הגרייה המינית בגברים. יתרונות הטיפול התרופתי כוללים הפחתת שיעור הרצידבזם באופן משמעותי בעת השימוש בו, ויכולת לעקוב אחרי הטיפול.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עבריינות מין בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ שחורי,מ,'בן-דוד,ש,'ואידיסיס,י'. (2008.), עבריינות מין בעולם ובישראל: חקיקה,פיקוח,טיפול ושיקום
  2. ^ צו מגבלות על חזרתו של עבריין מין, באתר כל זכות
  3. ^ מניעת העסקה של עברייני מין במוסדות, באתר GOV.IL
  4. ^ 1 2 3 Gina Robertiello, Karen J. Terry, Can we profile sex offenders? A review of sex offender typologies, Aggression and Violent Behavior, Crime Classification and Offender Typologies 12, 2007-09-01, עמ' 508–518 doi: 10.1016/j.avb.2007.02.010
  5. ^ גורמים מחוללי פשיעה או צרכים קרימינוגניים הם, למשל, אישיות אנטיסוציאלית, חברים אנטי-סוציאליים, עמדות אנטי-סוציאליות, היעדר תעסוקה, התמכרות, סטייה מינית, היעדר כישורים לפתרון בעיות, וסביבת מגורים בעייתית. כל אלה עשויים לדחוף אדם לפשיעה אך ניתנים באופן פוטנציאלי לשינוי.
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 R. Karl Hanson, Kelly E. Morton-Bourgon, The Characteristics of Persistent Sexual Offenders: A Meta-Analysis of Recidivism Studies., Journal of Consulting and Clinical Psychology 73, 2005-12, עמ' 1154–1163 doi: 10.1037/0022-006X.73.6.1154
  7. ^ 1 2 R.Karl Karl Hanson, Kelly Morton-Bourgon, Predictors of Sexual Recidivism: An Updated Meta-Analysis
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Groth, A. Nicholas., Men who rape : the psychology of the offender, Cambridge, Mass.: Perseus Pub, 1979, ISBN 0-7382-0624-5
  9. ^ RAYMOND A. KNIGHT, ROBERT A. PRENTKY, The Developmental Antecedents and Adult Adaptations of Rapist Subtypes:, Criminal Justice and Behavior, 2016-06-30 doi: 10.1177/0093854887014004001
  10. ^ Gene G. Abel, M.D., and Nora Harlow, The Abel and Harlow Child Molestation Prevention Study The Stop Child Molestation Book, 2007, עמ' 9
  11. ^ 1 2 3 4 A. Nicholas Groth PhD, William F. Hobson MS, Thomas S. Gary MEd, The Child Molester:, Journal of Social Work & Human Sexuality 1, 1982-11-09, עמ' 129–144 doi: 10.1300/J291v01n01_08
  12. ^ 1 2 3 4 Ronald M. Holmes, Profiling violent crimes : an investigative tool, 4th ed, Los Angeles: Sage, 2009, ISBN 978-1-4129-5997-1
  13. ^ 1 2 3 Daniel Whitaker, Brenda Le, R.Karl Hanson, Charlene Baker, Risk factors for the perpetration of child sexual abuse: A review and meta-analysis, Child abuse & neglect 32, 2008-06-01, עמ' 529–48 doi: 10.1016/j.chiabu.2007.08.005
  14. ^ 1 2 Yvonne Garlick, W. Marshall, David Thornton, Intimacy deficits and attribution of blame among sex offenders, Legal and Criminological Psychology 1, 2011-06-06, עמ' 251–258 doi: 10.1111/j.2044-8333.1996.tb00323.x
  15. ^ Sean Ahlmeyer, Dennis Kleinsasser, John Stoner, Paul Retzlaff, Psychopathology of incarcerated sex offenders, Journal of Personality Disorders 17, 2003-08, עמ' 306–318 doi: 10.1521/pedi.17.4.306.23969
  16. ^ 1 2 3 Caoilte Ó Ciardha, Tony Ward, Theories of Cognitive Distortions in Sexual Offending: What the Current Research Tells Us, Trauma, violence & abuse 14, 2013-01-01, עמ' 5–21 doi: 10.1177/1524838012467856
  17. ^ Howard E. Barbaree, Calvin M. Langton, Ray Blanchard, James M. Cantor, Aging Versus Stable Enduring Traits as Explanatory Constructs in Sex Offender Recidivism: Partitioning Actuarial Prediction Into Conceptually Meaningful Components, Criminal Justice and Behavior 36, 2009-05-01, עמ' 443–465 doi: 10.1177/0093854809332283
  18. ^ Robert Dickey, David Nussbaum, Kelley Chevolleau, Hannah Davidson, Age as a differential characteristic of rapists, pedophiles, and sexual sadists, Journal of Sex & Marital Therapy 28, 2002-05, עמ' 211–218 doi: 10.1080/009262302760328253
  19. ^ Långström, Niklas & Sjöstedt, Gabrielle & Grann, Martin., Psychiatric Disorders and Recidivism in Sexual Offenders., Sexual abuse : a journal of research and treatment. 16. 139-50. 10.1023/B:SEBU.0000023062.56389.ed., 2004
  20. ^ 1 2 Devon Polaschek, Theresa Gannon, The Implicit Theories of Rapists: What Convicted Offenders Tell Us, Sexual abuse : a journal of research and treatment 16, 2004-10-01, עמ' 299–314 doi: 10.1177/107906320401600404
  21. ^ 1 2 3 Marshall, W.L. & Barbaree, Howard, An integrated theory of the etiology of sexual offending, Handbook of Sexual Assault, 1990
  22. ^ 1 2 Stephen W. Smallbone, Mark R. Dadds, Attachment and Coercive Sexual Behavior, Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment 12, 2000-01, עמ' 3–15 doi: 10.1177/107906320001200102
  23. ^ 1 2 3 William L. Marshall, Liam E. Marshall, The Origins of Sexual Offending, Trauma, Violence, & Abuse 1, 2000-07, עמ' 250–263 doi: 10.1177/1524838000001003003
  24. ^ 1 2 3 4 5 Stinson, Jill D., Chapter 4. Cognitive Theories, Sex offending : causal theories to inform research, prevention, and treatment, 1st ed, Washington, DC: American Psychological Association, 2008, ISBN 978-0-9792125-2-9
  25. ^ 1 2 3 Tony Ward, Marshall and barbaree's integrated theory of child sexual abuse: A Critique, Psychology, Crime & Law 8, 2002-09-01, עמ' 209–228 doi: 10.1080/10683160208401816
  26. ^ 1 2 3 4 Tony Ward, Anthony Beech, An integrated theory of sexual offending, Aggression and Violent Behavior 11, 2006-01, עמ' 44–63 doi: 10.1016/j.avb.2005.05.002
  27. ^ W. L. Marshall, D. Anderson, F. Champagne, Self-esteem and its relationship to sexual offending, Psychology, Crime & Law 3, 1997-07-01, עמ' 161–186 doi: 10.1080/10683169708410811
  28. ^ 1 2 3 4 R. Karl Hanson, Rocco Gizzarelli, Heather Scott, The Attitudes of Incest Offenders: Sexual Entitlement and Acceptance of Sex with Children, Criminal Justice and Behavior 21, 1994-06, עמ' 187–202 doi: 10.1177/0093854894021002001
  29. ^ 1 2 Tony Ward, Stephen M. Hudson, Thomas Keenan, A Self-Regulation Model of the Sexual Offense Process, Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment 10, 1998-04, עמ' 141–157 doi: 10.1177/107906329801000206
  30. ^ למשל, פוגע מינית בילדים עשוי להאמין כי הילד הוא פרטנר אידיאלי למערכת יחסים אינטימית, ולייחס לו מניעים מיניים דומים לשלו.
  31. ^ Tony Ward, Thomas Keenan, Child Molesters' Implicit Theories, Journal of Interpersonal Violence 14, 1999-08, עמ' 821–838 doi: 10.1177/088626099014008003
  32. ^ L. E. Marshall, W. L. Marshall, Empathy and antisocial behaviour, The Journal of Forensic Psychiatry & Psychology 22, 2011-10-01, עמ' 742–759 doi: 10.1080/14789949.2011.617544
  33. ^ R. KARL HANSON, HEATHER SCOTT, RICHARD A. STEFFY, A Comparison of Child Molesters and Nonsexual Criminals: Risk Predictors and Long-Term Recidivism:, Journal of Research in Crime and Delinquency, 2016-08-18 doi: 10.1177/0022427895032003004
  34. ^ 1 2 W. L. Marshall, S. M. Hudson, R. Jones, Yolanda Maria Fernandez, Empathy in sex offenders, Clinical Psychology Review 15, 1995-01-01, עמ' 99–113 doi: 10.1016/0272-7358(95)00002-7
  35. ^ Tony Ward, Stephen M. Hudson, William L. Marshall, Richard Siegert, Attachment style and intimacy deficits in sexual offenders: A theoretical framework, Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment 7, 1995-10-01, עמ' 317–335 doi: 10.1007/BF02256835
  36. ^ 1 2 Chelsea Leach, Anna Stewart, Stephen Smallbone, Testing the sexually abused-sexual abuser hypothesis: A prospective longitudinal birth cohort study, Child Abuse & Neglect 51, 2016-01, עמ' 144–153 doi: 10.1016/j.chiabu.2015.10.024
  37. ^ Jackie Craissati, Grace McClurg, Kevin Browne, Characteristics of Perpetrators of Child Sexual Abuse Who Have Been Sexually Victimized as Children, Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment 14, 2002-07, עמ' 225–239 doi: 10.1177/107906320201400303
  38. ^ Carol Veneziano, Louis Veneziano, Scott LeGRAND, The Relationship Between Adolescent Sex Offender Behaviors and Victim Characteristics With Prior Victimization, Journal of Interpersonal Violence 15, 2000-04, עמ' 363–374 doi: 10.1177/088626000015004002
  39. ^ Sonia Dhawan, W. L. Marshall, Sexual abuse histories of sexual offenders, Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment 8, 1996-01-01, עמ' 7–15 doi: 10.1007/BF02258012
  40. ^ Judith V. Becker, William D. Murphy, What we know and do not know about assessing and treating sex offenders., Psychology, Public Policy, and Law 4, 1998, עמ' 116–137 doi: 10.1037/1076-8971.4.1-2.116
  41. ^ 1 2 THEOHARIS K. Seghorn, ROBERT A. Prentky, RICHARD J. Boucher, Childhood Sexual Abuse in the Lives of Sexually Aggressive Offenders, Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry 26, 1987-03-01, עמ' 262–267 doi: 10.1097/00004583-198703000-00025
  42. ^ Stinson, Jill D., Sex offending : causal theories to inform research, prevention, and treatment, 1st ed, Washington, DC: American Psychological Association, 2008, ISBN 978-0-9792125-2-9
  43. ^ David L Burton, Diane Lynn Miller, Chien Tai Shill, A social learning theory comparison of the sexual victimization of adolescent sexual offenders and nonsexual offending male delinquents, Child Abuse & Neglect 26, 2002-09, עמ' 893–907 doi: 10.1016/S0145-2134(02)00360-5
  44. ^ Elisa Romano, Rayleen V. De Luca, Exploring the Relationship Between Childhood Sexual Abuse and Adult Sexual Perpetration, Journal of Family Violence 12, 1997-03-01, עמ' 85–98 doi: 10.1023/A:1021950017920
  45. ^ 1 2 Freda Briggs, Russell M. F. Hawkins, A comparison of the childhood experiences of convicted male child molesters and men who were sexually abused in childhood and claimed to be nonoffenders, Child Abuse & Neglect 20, 1996-03-01, עמ' 221–233 doi: 10.1016/S0145-2134(95)00145-X
  46. ^ 1 2 David L. Burton, Male Adolescents: Sexual Victimization and Subsequent Sexual Abuse, Child and Adolescent Social Work Journal 20, 2003-08-01, עמ' 277–296 doi: 10.1023/A:1024556909087
  47. ^ David L Burton, Diane Lynn Miller, Chien Tai Shill, A social learning theory comparison of the sexual victimization of adolescent sexual offenders and nonsexual offending male delinquents, Child Abuse & Neglect 26, 2002-09, עמ' 893–907 doi: 10.1016/S0145-2134(02)00360-5
  48. ^ 1 2 Matthias Domhardt, Annika Münzer, Jörg M. Fegert, Lutz Goldbeck, Resilience in Survivors of Child Sexual Abuse, Trauma, Violence, & Abuse 16, 2014-11-10, עמ' 476–493 doi: 10.1177/1524838014557288
  49. ^ אמונות שליטה מתייחסות ליכולת להשפיע על המתרחש בהווה או על מה שיקרה בעתיד.
  50. ^ עם זאת, יש הטוענים כי כל פורנוגרפיה היא אלימה מכיוון שהיא מבוססת על ניצול מיני והשפלה של נשים.
  51. ^ Drew A. Kingston, Neil M. Malamuth, Paul Fedoroff, William L. Marshall, The importance of individual differences in pornography use: theoretical perspectives and implications for treating sexual offenders, Journal of Sex Research 46, 2009-03, עמ' 216–232 doi: 10.1080/00224490902747701
  52. ^ M. R. Burt, Cultural myths and supports for rape, Journal of Personality and Social Psychology 38, 1980-02, עמ' 217–230 doi: 10.1037//0022-3514.38.2.217
  53. ^ Kimberly A. Lonsway, Louise F. Fitzgerald, RAPE MYTHS. In Review, Psychology of Women Quarterly 18, 1994, עמ' 133–164 doi: 10.1111/j.1471-6402.1994.tb00448.x
  54. ^ Paul J. Wright, Robert S. Tokunaga, Ashley Kraus, A Meta-Analysis of Pornography Consumption and Actual Acts of Sexual Aggression in General Population Studies: Pornography and Sexual Aggression, Journal of Communication 66, 2016-02, עמ' 183–205 doi: 10.1111/jcom.12201
  55. ^ Whitney L. Rostad, Daniel Gittins-Stone, Charlie Huntington, Christie J. Rizzo, The Association Between Exposure to Violent Pornography and Teen Dating Violence in Grade 10 High School Students, Archives of sexual behavior 48, 2019-10, עמ' 2137–2147 doi: 10.1007/s10508-019-1435-4
  56. ^ Neil M. Malamuth, James V. P. Check, The effects of aggressive pornography on beliefs in rape myths: Individual differences, Journal of Research in Personality 19, 1985-09-01, עמ' 299–320 doi: 10.1016/0092-6566(85)90021-2
  57. ^ Linz Dg, Donnerstein E, Penrod S, Effects of long-term exposure to violent and sexually degrading depictions of women, Journal of personality and social psychology, ‏1988 Nov (באנגלית)
  58. ^ Sex Offenders, knowledgecenter.csg.org (באנגלית)
  59. ^ Community Protection Act of 1990 | DSHS, www.dshs.wa.gov
  60. ^ ניסן צור, ‏שיימינג לתועלת הציבור? ממשלת פולין מפרסמת שמות עברייני מין, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 10 בינואר 2018
  61. ^ 1 2 Joan Petersilia, Susan Turner, Intensive Probation and Parole, Crime and Justice 17, 1993, עמ' 281–335
  62. ^ 1 2 Jeffrey C. Sandler, Naomi J. Freeman, Kelly M. Socia, Does a watched pot boil? A time-series analysis of New York State's sex offender registration and notification law., Psychology, Public Policy, and Law 14, 2008, עמ' 284–302 doi: 10.1037/a0013881
  63. ^ 1 2 Iowa Sex Offender Registry and Recidivism | Office of Justice Programs, www.ojp.gov
  64. ^ Cynthia Calkins Mercado, Shea Alvarez, Jill Levenson, The Impact of Specialized Sex Offender Legislation on Community Reentry, Sexual Abuse 20, 2008-06-01, עמ' 188–205 doi: 10.1177/1079063208317540
  65. ^ לימור עציוני, טליה קלצקי, תופעת הפדופיליה וחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין
  66. ^ California Department of Justice, California's Megan's Law, עמ' 12
  67. ^ 1 2 3 Rana Lehr-Lehnardt, One Small Step for Women: Female-Friendly Provisions in the Rome Statute of the International Criminal Court, Brigham Young University Journal of Public Law 16, 2002-03-01, עמ' 317–354
  68. ^ Destabilizing Power in Rape: Why Consent Theory in Rape Law Is Turned on Its Head · University of Wisconsin Law School Digital Repository, repository.law.wisc.edu
  69. ^ Sexual Assault Of Women In Ancient Rome, TheCollector, ‏2020-06-18 (באנגלית)
  70. ^ 1 2 אלונה חגאי-פריי, על הדרה ופשעים יוצאים מן הכלל: פשעי מין, מגדר והמשפט הבין-לאומי הפלילי
  71. ^ 1 2 R. Karl Hanson, Monique T. Bussière, Predicting relapse: A meta-analysis of sexual offender recidivism studies., Journal of Consulting and Clinical Psychology 66, 1998, עמ' 348–362 doi: 10.1037/0022-006X.66.2.348
  72. ^ Youth Victimization: Prevalence and Implications, Research in Brief, National Institute of Justice (באנגלית)
  73. ^ 1 2 דרור ולק ואליאב ברמן, רצידיביזם בישראל מאפייני אסירים ומאסר והתמחות עבריינית, צוהר לבית הסוהר
  74. ^ R.Karl Karl Hanson, Andrew Harris, Sex Offender Recidivism: A Simple Question, 2004
  75. ^ Harris, Grant & Rice, Marnie & Quinsey, Vernon., Violent recidivism of mentally disordered offenders: The development of a statistical prediction instrument., Criminal Justice and Behavior. 20. 315-335., 1993
  76. ^ R.Karl Hanson, Monique Bussière, Predicting relapse: A meta-analysis of sexual offender recidivism studies. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 66, 348-362, Journal of consulting and clinical psychology 66, 1998-05-01, עמ' 348–62 doi: 10.1037/0022-006X.66.2.348
  77. ^ Robert A. Prentky, Austin F. S. Lee, Raymond A. Knight, David Cerce, Recidivism rates among child molesters and rapists: A methodological analysis., Law and Human Behavior 21, 1997, עמ' 635–659 doi: 10.1023/A:1024860714738
  78. ^ Dennis M. Doren, Recidivism base rates, predictions of sex offender recidivism, and the “sexual predator” commitment laws, Behavioral Sciences & the Law 16, 1998, עמ' 97–114 doi: 10.1002/(SICI)1099-0798(199824)16:13.0.CO;2-K
  79. ^ Sexual Offender Treatment, West Sussex, England: John Wiley & Sons, Ltd, 2005-01-01, עמ' 225–239, ISBN 978-0-470-71345-7. (באנגלית)
  80. ^ Sexual Offender Treatment, West Sussex, England: John Wiley & Sons, Ltd, 2005-01-01, עמ' 187–197, ISBN 978-0-470-71345-7. (באנגלית)
  81. ^ 1 2 Sexual Offender Treatment, West Sussex, England: John Wiley & Sons, Ltd, 2005-01-01, עמ' 211–224, ISBN 978-0-470-71345-7. (באנגלית)
  82. ^ W.L Marshall, Y.M Fernandez, G.A Serran, R Mulloy, Process variables in the treatment of sexual offenders, Aggression and Violent Behavior 8, 2003-03, עמ' 205–234 doi: 10.1016/S1359-1789(01)00065-9
  83. ^ Pamela M. Yates, Tony Ward, Therapist's Guide to Evidence-Based Relapse Prevention, Burlington: Academic Press, 2007-01-01, Practical Resources for the Mental Health Professional, עמ' 215–234. (באנגלית)
  84. ^ Pamela M. Yates, Tony Ward, Therapist's Guide to Evidence-Based Relapse Prevention, Burlington: Academic Press, 2007-01-01, Practical Resources for the Mental Health Professional, עמ' 215–234. (באנגלית)
  85. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Tony Ward, Stephen M. Hudson, Thomas Keenan, A Self-Regulation Model of the Sexual Offense Process, Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment 10, 1998-04, עמ' 141–157 doi: 10.1177/107906329801000206
  86. ^ 1 2 D.R. Laws, Tony Ward, When One Size Doesn't Fit All: The Reformulation of Relapse Prevention, Sexual Offender Treatment: Controversial Issues, 2008-05-09, עמ' 241–254 doi: 10.1002/9780470713457.ch17
  87. ^ 1 2 Pamela M. Yates, Drew A. Kingston, The Self-Regulation Model of Sexual Offending: The Relationship Between Offence Pathways and Static and Dynamic Sexual Offence Risk, Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment 18, 2006-07, עמ' 259–270 doi: 10.1177/107906320601800304
  88. ^ Drew A. Kingston, Pamela M. Yates, Mark E. Olver, The Self-Regulation Model of Sexual Offending: Intermediate Outcomes and Posttreatment Recidivism, Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment 26, 2014-10, עמ' 429–449 doi: 10.1177/1079063213495896
  89. ^ Leguizamo, Alejandro, Danielle Harris and Mackenzie Lambine, The Self-Regulation Model of Sexual Offending:Validation and Relationship to Offender Type andCriminal Versatility/Specialization, Feinstein College of Arts & Sciences Faculty Papers, 2010
  90. ^ Dennis M. Doren, Pamela M. Yates, Effectiveness of Sex Offender Treatment for Psychopathic Sexual Offenders, International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology 52, 2008-04, עמ' 234–245 doi: 10.1177/0306624X07303914
  91. ^ 1 2 3 4 Tony Ward, Theresa A. Gannon, Rehabilitation, etiology, and self-regulation: The comprehensive good lives model of treatment for sexual offenders, Aggression and Violent Behavior 11, 2006-01, עמ' 77–94 doi: 10.1016/j.avb.2005.06.001
  92. ^ 1 2 Simons, D. A., B. McCullar, and C. Tyler, The utility of the self-regulation model to re-integration planning, 27th Annual Association for the Treatment of Sexual Abusers Research and Treatment Conference, 2008
  93. ^ Tony Ward, Pamela M. Yates, and Carmen Long, The Self-Regulation Model of the Offense and Relapse Process Volume 2, Pacific Psychological Assessment Corporation, 2006, ISBN 978-1412092197
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עבריינות_מין&oldid=40087015"