סרטן הקוקוס
 סרטן קוקוס
| |
|---|---|
סרטן קוקוס על גזע עץ
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | פרוקי-רגליים |
| תת־מערכה: | סרטנאים |
| על־מחלקה: | Multicrustacea |
| מחלקה: | סרטנים עילאיים |
| סדרה: | מעשירי רגליים |
| תת־סדרה: | שוני בטן |
| אינפרא־סדרה: | סרטנים קצרי בטן |
| על־משפחה: | סרטני נזיר |
| משפחה: | Coenobitidae |
| סוג: | סרטן קוקוס |
| מין: | סרטן קוקוס |
| שם מדעי | |
 Birgus latroליניאוס, 1767 | |
| תחום תפוצה | |
 תפוצת סרטן הקוקוס (בכחול) | |
| |
סרטן הקוקוס (שם מדעי: Birgus latro) הידוע גם בתור הסרטן השודד (Robber crab) על פי שמועות כי הם נוהגים לעיתים לגנוב פריטים נוצצים כגון סירים וכלי כסף מבתים ואוהלים. סרטן הקוקוס הוא פרוק הרגליים היבשתי הגדול בעולם עם משקל של עד 4.1 ק"ג ויכול לגדול עד לרוחב של מטר. סרטן הקוקוס בעל צבתות חזקות וביכולתו לבקע באמצעותן אגוזי קוקוס על מנת לאכול את תוכנם.
תיאור פיזי
[עריכת קוד מקור | עריכה]סרטן הקוקוס מגיע למשקל של עד 4 קילוגרם (8.8 ליברות), גוף באורך 60 סנטימטרים ומוטת רגליים של כמטר אחד, מה שעושה אותו לחסר החוליות היבשתי הגדול בעולם.
בדרך כלל הזכרים גדולים מן הנקבות. תוחלת החיים של סרטן הקוקוס עומדת על 30 עד 60 שנים. בדומה לסרטנים מעשירי רגליים אחרים (Decapoda), מחולק גוף סרטן הקוקוס לשני חלקים: החלק הקדמי (ראשחזה), אליו מחוברות עשר רגליים, והבטן. לזוג הרגליים הקדמיות ביותר מחוברות זוג צבתות גדולות המשמשות, בין השאר, לבקע אגוזי קוקוס. באמצעות צבתות אלו מסוגל סרטן הקוקוס להרים עצמים במשקל של עד 292 ק"ג. שני זוגות הרגליים הנוספים, בדומה למתרחש אצל הסרטנים הנזירים, משמשים להליכה ומאפשרים לסרטן לטפס על עצמים מאונכים כגון עצים. זוג הרגליים הרביעי קטן יותר ובסופו מחוברות צבתות קטנות דמויות פינצטה המשמשות את הסרטנים הצעירים לאחוז בחלק הפנימי של קונכייה או קליפת הקוקוס ולשאת אותם למטרות הגנה. הסרטנים הבוגרים משתמשים בזוג הרגליים הרביעי להליכה וטיפוס. הרגליים האחוריות ביותר קטנות מאוד, ומשמשות אך רק לניקוי איברי הנשימה. בדרך כלל מחזיק הסרטן את זוג הרגליים הללו בתוך השריון, בנקב המכיל את איברי הנשימה.
פרטים צעירים משתמשים בקונכיות של חלזונות כדי להגן על בטנם הרכה, בדומה להתנהגות של חלק מהסרטנים הנזיראים. בשונה מנזיראיים, סרטני הקוקוס הבוגרים אינם נושאים קונכיות, אלא מחזקים את שריון בטנם עם כיטין וקירטון (גיר). עם זאת, לעיתים ניתן למצוא סרטן קוקוס בוגר משתמש בקליפת קוקוס שבורה כדי להגן על בטנו. הבטן הקשה מגנה על הסרטן ומפחיתה את אובדן המים ביבשה. סרטן הקוקוס משיל את עורו במרווחים מחזוריים. השלת העור אורכת כ-30 ימים אשר במהלכם גוף הסרטן רך ופגיע.
סרטני קוקוס אינם מסוגלים לשחות. תהליך הנשימה מתבצע באמצעות איבר מיוחד בשם Branchiostegal lung. ניתן לראות באיבר זה את השלב ההתפתחותי שבין זימים לבין ריאות, והוא ההסתגלות המשמעותית ביותר של הסרטן לבית הגידול שלו. החדרים באיבר נשימה זה ממוקמים בחלקו האחורי של הראשחזה. בתוך החדרים יש רקמה הדומה לזו הנמצאת בזימים, אולם היא מותאמת לספיגת חמצן מהאוויר, ולא מהמים. סרטן הקוקוס משתמש ברגליים האחוריות ביותר לניקוי איברים אלו וללחלח אותם בעזרת מי ים. האיברים זקוקים למים על מנת לתפקד והסרטן מספק את המים באמצעות העברת הרגליים הרטובות ברקמות הספוגיות. סרטני קוקוס שותים מים מלוחים דרך הפה באותה שיטה.
בנוסף לאיבר נשימה זה, לסרטן הקוקוס מערכת זימים לא מפותחת נוספת. אף על פי שזימים אלו שימשו אותו לנשימה מתחת למים בעבר האבולוציוני של המין, הם אינם יכולים לספק מספיק חמצן, וסרטן שקוע במים יטבע בתוך מספר דקות עד מספר שעות (הדיווחים מגוונים, ופרק הזמן המדויק כנראה משתנה לפי תנאי הסביבה והסרטן הספציפי).
איבר מיוחד נוסף הקיים אצל סרטן הקוקוס הוא האף המורכב ממחושים. תהליך ההרחה תלוי בסוג המולקולה אותו הסרטן מריח - מולקולה הידרופילית או הידרופובית. היות שרוב הסרטנים חיים על יד המים, יש להם איבר מיוחד בשם Aesthetascs במחושיהם המאפשר להם לקבוע את ריכוז הריח וכיוון הריח. עם זאת, סרטני קוקוס חיים על היבשה, וה-Aesthetascs שלהם שונה במידה משמעותית מזה של הסרטנים האחרים והוא דומה יותר לאיבר ההרחה המצוי בחרקים - הסנסילה (Sensilia). על אף שמקור החרקים ומקור סרטני הקוקוס שונים, שניהם צריכים להבחין בין ריחות שונים באוויר, דבר אשר הוביל להתפתחות איברים זהים במידה ניכרת; תופעה זו מהווה דוגמה לאבולוציה מתכנסת. בדומה לחרקים, גם סרטני קוקוס מניעים את מחושיהם במהירות על מנת לאפשר קליטה טובה יותר של ריחות. יש להם חוש ריח רגיש מאוד והם יכולים להבחין בריחות מעוררי עניין על פני מרחק גדול. ריחות של בשר רקוב, בננות וקוקוס מושכים במיוחד את תשומת לבם, מפני שהם מקורות מזון פוטנציאליים.
רבייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סרטני קוקוס מזדווגים לעיתים קרובות ובמהירות על קרקע יבשה בתקופה שבין מאי לספטמבר, ובעיקר ביולי ובאוגוסט. הזכר והנקבה נאבקים זה בזה, והזכר הופך את הנקבה על גבה כדי להזדווג. כל תהליך ההזדווגות אורך כ-15 דקות. זמן קצר לאחר מכן מטילה הנקבה את ביציה, מדביקה אותן לצד התחתון של בטנה ונושאת אותן למשך מספר חודשים. בזמן בקיעת הביצים, בדרך כלל באוקטובר או נובמבר, הנקבה משחררת את הביצים אל הים בשעת הגאות.
הזחלים צפים במים למשך כ-28 ימים שבמהלכם נטרף חלק גדול מהם בידי טורפים. לאחר מכן הם חיים על קרקע האוקיינוס ועל החוף ומשתמשים בקונכיות של חלזונות להגנה למשך כ-28 ימים נוספים. במהלך 28 הימים הללו מתחילים הסרטנים לעלות לקרקע יבשה ובתום תקופה זו הם עוזבים את הים לצמיתות ומאבדים את היכולת לנשום במים. סרטני קוקוס צעירים שלא מצאו קונכייה בגודל המתאים משתמשים לעיתים בקליפות קוקוס שבורות. לאחר שהם גדולים מדי אפילו בשביל קליפות קוקוס, הם מפתחים בטן קשיחה. סרטן הקוקוס מגיע לבגרות בין 4 ל-8 שנים לאחר ההתבקעות. זוהי תקופת התפתחות ארוכה מהרגיל אצל סרטנאים.
תזונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תזונתו של סרטן הקוקוס מורכבת בעיקר מפירות, כולל אגוזי קוקוס ותאנים. מעבר לכך, סרטני הקוקוס ניזונים ממגוון רב של מזונות מהטבע, כולל עלים, פירות רקובים, ביצי צבים ונבלות. בנוסף, סרטני הקוקוס אוכלים לעיתים קונכיות של בעלי חיים אחרים, ככל הנראה בשל הסידן שהן מכילות. לעיתים סרטני הקוקוס ניזונים אף מיצורים חיים שנעים באיטיות רבה מדי בשביל להימלט, כמו צבי ים שבקעו זה עתה מהביצה. לעיתים קרובות הסרטנים מנסים לגנוב מזון מסרטני קוקוס אחרים, ועל כן חלקם מעדיפים לאכול את מזונם במקומות מסתור.
הסרטנים מטפסים על עצים בשביל ללקט אגוזי קוקוס או פירות אחרים לאכילה, או לחלופין, כדי לברוח מהחום או מחיות טרף. הסרטן קוטף את אגוזי הקוקוס מהעץ באמצעות צבתותיו, ולאחר מכן אוכל אותם על האדמה. אולם, לפי הביולוג הגרמני הולגר רומפף (Holger Rumpf), בעל החיים אינו אינטליגנטי דיו בשביל לתכנן כזו פעולה, והאגוז, ככל הנראה, נופל באורח מקרי תוך כדי ניסיון הפיצוח על העץ. סרטני הקוקוס סודקים את האגוז עם צבתותיהם החזקות ואחר כך אוכלים את תוכנו.
במשך זמן רב הטילו ספק ביכולתם של סרטני הקוקוס לפצח אגוזי קוקוס, ובניסויים שנעשו פרטים מהמין גוועו מרעב על אף שהיו מוקפים באגוזי קוקוס. אולם, בשנות השמונים הצליח הביולוג הולגר רומפף להתבונן בסרטני קוקוס בזמן שהם מפצחים את האגוזים בטבע, וחקר את פעולתם. הסרטנים פיתחו טכניקה מיוחדת לפיצוח האגוזים: אם קליפתו של הקוקוס עדיין שלמה, הסרטנים ישתמשו בצבתות כדי לקרוע את הסיבים שעל קליפת הקוקוס, כאשר הם מתחילים בשלושת נקבי הגדילה.[2] כאשר הנקבים נגלים, הסרטן יהלום באמצעות צבתותיו באחד מהם עד שהקוקוס יישבר. לאחר מכן, הסרטן ישתמש בצבתותיו הקטנות יותר כדי להוציא את ציפת[3] הקוקוס. באמצעות הצבתות החזקות של הסרטן, פרטים גדולים יותר יכולים אף לשבור את הקוקוס למספר חתיכות קטנות לשם נוחות אכילה.
בית גידול
[עריכת קוד מקור | עריכה]סרטני קוקוס חיים לבדם במאורות תת-קרקעיות ובנקיקים בסלעים. הם חופרים בכוחות עצמם מאורות בעצמם בחול או בקרקע רכה. במהלך היום הם נשארים חבויים על מנת להתגונן מפני טורפים וכדי לצמצם את איבוד הנוזלים בשל החום. במהלך השהות במאורה, סוגר סרטן הקוקוס את פתח המאורה באחת מצבתותיו, כדי לקיים מיקרו-אקלים לח בתוך המאורה, החיוני לאיברי הנשימה. באזורים עם ריכוז גבוה של סרטני קוקוס, יש היוצאים ממאורותיהם גם במהלך היום כדי להשיג יתרון בחיפוש אחר מזון. גם כאשר מזג האוויר סגרירי או גשום, יוצאים לעיתים סרטני הקוקוס ממאורותיהם היות שתנאים אלו מאפשרים להם לנשום בקלות יתרה. סרטני הקוקוס חיים בדרך כלל בקרבת הים ואולם ישנם פרטים שנמצאו במרחק של 6 קילומטרים מהחוף.
תפוצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרטני קוקוס חיים באזור האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט. בקיריטימטי ניתן למצוא את ריכוז סרטני הקוקוס הגדול ביותר בעולם. ריכוזי אוכלוסייה גדולים נוספים קיימים באיי קוק, ובעיקר באיים פוקפוקה, סוברוב, מנגאיה, טקוטי, מאוקה, אטיאו, אטול קרוליין ופלמרטסון. גם באיי סיישל ניתן למצוא אוכלוסיות סרטני קוקוס, ובעיקר באי אלדברה, באיי גלוריאוסו, ובאיים אסטוב, אסמפשיין וקוסמולדו, אולם סרטן הקוקוס נכחד באיים המאוכלסים ביותר. ניתן למצוא סרטני קוקוס גם במספר איים באנדמן וניקובר שבמפרץ בנגל. קיים שוני בגוון הפרטים הנמצאים באיים השונים, שנע בין סגול בהיר לסגול כהה ולחום.
סרטני הקוקוס הבוגרים אינם מסוגלים לשחות, ולכן נראה שהם התיישבו באיים השונים בעודם זחלים המסוגלים לשחות. עם זאת, לאור המרחק הגדול בין האיים, יש חוקרים המאמינים כי 28 ימים אינם מספיקים לשחות מרחק כה רב, ומניחים כי סרטני קוקוס צעירים הגיעו לאיים השונים באמצעות עצים סחופים ושרידי אניות טרופות ומטעניהם.
באיים השונים שבהם נפוצים סרטני הקוקוס ניתן להבחין בפרצות שבהן אין סרטני קוקוס, כגון אזור בורנאו, אינדונזיה וגינאה החדשה. איים אלו נמצאים בהישג ידם של הסרטנים, ובהם קיים בית גידול מתאים, אולם אין בהם שום אוכלוסייה של סרטני קוקוס. הסיבה לכך היא הכחדה בידי אדם, ככל הנראה למטרות מזון. אף על פי כן, ידוע כי קיימת אוכלוסייה קטנה של סרטני קוקוס בסולווסי שבאינדונזיה.
מצב שימור
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי הקריטריונים של IUCN, לא קיים מספיק מידע שיכול להצביע על סרטני הקוקוס כעל מין בסכנת הכחדה, ולכן מצב השימור שלו מוגדר כ"חסר מידע" (DD). עם זאת, סביר להניח שפיתוח חופים באיים רבים מפחית את שטח בית הגידול של הסרטנים.
סרטני הקוקוס הצעירים פגיעים בפני טורפים כגון חולדות, חזירים ואפילו נמלים כמו ה-Anoplolepis gracilipes. לעומת זאת, לסרטני קוקוס בוגרים אין טורפים טבעיים, מלבד בני האדם. לבוגרים ראייה נחותה, והם מאתרים אויבים על פי תנודות באדמה.
במבט כולל נראה כי לאוכלוסיות גדולות של בני אדם השפעה שלילית על אוכלוסיית סרטני הקוקוס. סרטן הקוקוס מוגדר כבעל חיים מוגן במספר אזורים. באזורים מסוימים חל איסור לצוד סרטנים קטנים מדי, ובאזורים אחרים חל איסור לצוד אותם בעונות הרבייה.
סרטן הקוקוס בתרבות ויחסיו עם האדם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לסרטן, עם ממדיו וכוחו המאיימים, יש מעמד מיוחד בתרבות של תושבי האיים בהם הוא נפוץ. הוא נאכל על ידי תושבי האיים שבאוקיינוס השקט ונחשב שם למעדן ולאפרודיזיאק, וטעמו מתואר לעיתים קרובות כדומה לטעם לובסטר. החלקים שנחשבים למעדנים הגדולים ביותר הם הביצים שבתוך הנקבה והשומן שבבטן הסרטן. לעיתים אופן הבישול של סרטני הקוקוס דומה לאופן הבישול של לובסטרים, בישול באידוי או ברתיחה. באיים השונים יש מתכונים שונים לבישול הסרטן, למשל סרטן קוקוס מבושל בחלב קוקוס.
בעוד שסרטן הקוקוס עצמו אינו רעיל, הוא יכול להפוך לרעיל בהשפעת תזונתו, ולעיתים מתרחשים מקרים של הרעלה עקב אכילת הסרטן. ההשערה היא שהמקור לרעילות הוא רעלנים בצמחים. ייתכן שבמקרים מסוימים הרעל הוא הגורם לכך שהסרטן נחשב לאפרודיזיאק, כמו דגי הפוגו, דגים רעילים ביותר הנאכלים ביפן. אולם, בניגוד לפוגו, סרטני הקוקוס אינם נמכרים בדרך כלל והם אינם משווקים בצורה מסחרית.
בני האדם גם צדים את סרטני הקוקוס, בין היתר באמצעות פיזור חצאי קוקוס שרופים בסביבת המחיה של הסרטנים. בנוסף, לעיתים ילדים משתעשעים עמם, למשל באמצעות מיקום דשא לח על דקלים שבהם שוכנים הסרטנים, כך שהסרטן יזהה את הדשא כקרקע מוצקה, יאחז בה ובכך ייפול.
תושבי האיים רוחשים לסרטני הקוקוס הערצה בגלל כוחם הרב, ונפוצו שמועות על כך שבעלי קרקעות משתמשים בהם כשומרים על מטעי הקוקוס שלהם. הסרטנים, בעיקר הפרטים הלא בוגרים, נמכרים לפעמים כחיות מחמד, למשל בטוקיו. כאשר הם נמכרים כחיות מחמד, הם מושמים בכלובים חזקים במיוחד כדי למנוע מהסרטנים להשתמש בצבתות החזקות שלהם על מנת להימלט.
בסרט הקולנוע "מואנה" מופיעה דמות של סרטן קוקוס ענק בשם טאמאטואה שמצפה את שריונו באוצרות זהב שונים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סרטן הקוקוס, באתר ITIS (באנגלית)
- סרטן הקוקוס, באתר NCBI (באנגלית)
- סרטן הקוקוס, באתר GBIF (באנגלית)
- סרטן הקוקוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- סרטן הקוקוס באתר IUCN (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ סרטן קוקוס באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ קליפת הקוקוס מורכבת משכבה חיצונית של סיבים ומתחתיה קליפה קשה שבה שלושה נקבים שמהם יכול השורשון לצמוח.
- ^ ציפה היא בשר הפרי, החלק הנאכל של הפרי.
