סמחון חלוואה
הרב סמחון חלוואה (או חלואה)[1] (סביב ה'תקפ"ה[2], 1835 - ה'תר"ס, 1900) היה רב, ופוסק הלכה באוראן שבאלג'יריה במאה ה-19. התפרסם בחיבורו 'צו לצו' העוסק בענייני מוסר.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד במקנס שבמרוקו לאביו רבי שלמה. בצעירותו עסק בהעתקת כתבי יד הכוללים דרוש, קבלה ופיוט. בשנת ה'תר"ג כתב את חיבורו 'פועל ישועות' העוסק בפירוש פיוטי ההושענות.
הגירתו לאוראן
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת ה'תרי"ד נדד לאוראן עקב צרות שונות שפקדו אותו במקנס. דומה, כי בשנותיו הראשונות בעיר, קליטתו הייתה קשה, והוא סבל ממחסור.[3] באוראן נשא אישה והוליד בנים ובנות. רבי סמחון סירב לקבל משרה רבנית, משום שרצה להתפרנס מיגיע כפיו.[4] ושם הוכר כאחד מרבני העיר ומפוסקי ההלכה בה. התכתב בענייני הלכה עם הרב אברהם אנקווה ועם הרב יוסף בן וואליד.[5]
פעילותו הרבנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מפסיקותיו ההלכתיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוב פסיקותיו לא השתמרו. ידועים ממנו שני פסקים בלבד. הראשון, שחיזק את מנהג קיפול הטלית בשבת ללא שינוי בסדר הקיפול, והגן עליו מפני המערערים עליו.[6]
והשני, שנמנה עם הרבנים הראשונים שהתירו להדליק אש מגפרורים ביום טוב אף לכתחילה. נימוקיו הם, שהאש מצויה היא כבר בגפרור, ואין זה דומה להוצאת אש מהעצים או מהאבנים שאסרה המשנה, שמכיוון שהאש יוצאת במהירות מהגפרור, היא נחשבת למצויה. כמו כן, עדיף להוציא אש מגפרור ולא מגחלת מעומעמת, משום שיש למעט בטרחה ביום טוב. למסקנתו ההלכתית, הסכים הרב אברהם אנקווה.[7]
שיטתו החינוכית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרו 'צו לצו', התאפיין רבי סמחון בהדרכות מוסריות טבעיות, כדוגמת חובת הנאמנות והיושר לכל אדם, גם לבני עמים זרים.[8] כמו כן ביאר שיש להודות על האמת, ושמטרת הלימוד נועדה להבין ולא להתנצח.[9]
כמו כן הוא מרבה להתמודד עם התרבות הצרפתית, ולהתייחס לתופעות שונות שהחלו בעת החדשה, והשפעתן על היהודים כגון תופעת גילוח הזקן ושינוי שמות עבריים לשמות צרפתיים, ועוד.[10]
חיבוריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צו לצו - ספר שכתב כצוואה לבניו בענייני מוסר. מטרת הספר הייתה להדריך את בניו בעבודת ה'. הספר הושלם על ידו בשנת ה'תרמ"ה. בצוואתו, ביקש מבניו להדפיס את הספר בהקדם האפשרי.[11] יהספר יצא לאור במהדורה ראשונה בשנת ה'תרס"ד, ובמהדורה שנייה בשנת ה'תשע"ז, על ידי הרב פרופ' משה עמאר.
- השגות וחידושים לספר בני ראובן - לרבי מימון עבו. הכתב יד היה ברשות רבי יוסף בן נאיים.[12]
- מי מריבה - שאלות ותשובות. לעת עתה כתב היד מוגדר כאבוד.
- חכמת חכמיו - ככל הנראה מערכות הלכתיות לפי סדר הא"ב. גם כתב יד זה מוגדר כאבוד.
- חכמה ודעת - בהוצאת חברת אהבת שלום, וייחסו את הספר לרבי סמחון.[13] אולם יש חוקרים שחלקו עליהם.[14]
- חידושים על הש"ס - על פי עדותו של רבי יוסף משאש.[15]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כך נהג לחתום.
- ^ כך מסתבר לפי הרב פרופ' משה עמאר (ראו: מ. עמאר, מבוא לספר 'צו לצו', עמ' 16). אמנם ממלכי רבנן צט, ב, יוצא שנולד בה'תקצ"ד. ובספר מלכי ישורון (בערכו) כתוב שנולד בה'תקצ"ב.
- ^ ע"פ הקדמתו לספר 'פועל ישועות'.
- ^ ראו: 'צו לצו' פרק יז.
- ^ ראו 'שמו יוסף', מהדורת ר"ש דיין, עמ' צא.
- ^ כרם חמר חלק ב סימן לב.
- ^ ראו: שו"ת כרם חמר חלק ב' סימן לא.
- ^ ראו: 'צו לצו' פר' נה-ו.
- ^ שם פרק קז.
- ^ ראו: 'צו לצו' פרקים מח, קמו.
- ^ 'צו לצו', הקדמה ראשונה.
- ^ מלכי רבנן צט, ב בערך רבי סמחון חלאווה.
- ^ ראו: מבוא לספר חכמה ודעת, עמ' 15-6.
- ^ הרב פרופ' משה עמאר, מבוא לספר 'צו לצו' עמ' 30-33.
- ^ רבי יוסף ציין שמדובר בכרך גדול של כתב יד. ראו: שו"ת רבי ברוך אורח חיים סימן כא.
| רבני אלג'יריה | ||
|---|---|---|
| רבני מחוז אלג'יר | ריב"ש • רשב"ץ • רשב"ש • יהודה כלץ (השלישי) • אברהם אבן טוואה • סעדיה אזוביב • מימון יאפיל • רפאל ידידיה שלמה צרור • יהודה עייאש • שלמה זוראפה • דוד מועטי • סעדיה עמור • משה אייזנבט • אברהם משה פינגרהוט • יצחק מרעלי | |
| רבני מחוז אוראן ותלמסאן | יעקב ששפורטש • נתן ג'ייאן • חיים קצבי • פארוז קרסינטי • אברהם אנקווה • סמחון חלאווה • יוסף בן וואליד • חיים בלייח • דוד הכהן סקלי • יוסף משאש • מסעוד הכהן (פרחי כהונה) • דוד אשכנזי (רב) • יצחק אלמליח (תלמסאן) • יחיא אמסלם • דוד אבן כליפא | |
| רבני מחוז קונסטנטין (אלג'יריה) | מימון נג'אר • סידי פרג' חלימי • יוסף גנאסיא • ישועה ללום • רחמים נאהורי | |
| רבנים נוספים | שלום אביחצירא | |