לדלג לתוכן

סיקריים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף סיקריקים)
המונח "סיקריקים" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו סיקריק.
פגיון סיקה מהמאה הראשונה לפני הספירה.

הסִיקָרִיִים (מלטינית: Sicarii; בספרות המאוחרת נקראו גם: סִיקְרִיקִים) היו קנאים יהודים[1] שהתבלטו בתקופת המרד הגדול של יהודה נגד הכובשים הרומאים.[2][3]

מקור השם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם סיקריים נגזר מן המילה "סיקה" (בלטינית: Sica – חרב מעוקלת קצרה או פגיון ארוך ששימש מתנקשים), מאחר שבני קבוצה זו נהגו לשאת פגיון מתחת לבגדיהם-גלימותיהם. "סיקרי" היה כינוי בלטינית לרוצחים, ובמיוחד רוצחי חרש.[4] ממילה זו נגזר הביטוי "מתנקש" בלטינית (sicarius).

במפגשים ציבוריים, הסיקריים היו מסתירים את פגיונות ה"סיקה" הקטלניים שלהם בגלימותיהם. כשהייתה ההזדמנות, הם היו מושכים את הפגיונות האלה במהירות ובאופן בלתי צפוי, תוקפים את הרומאים והחשודים באהדה כלפיהם, ומתמזגים חזרה לתוך הקהל הרחב בכדי להימנע מגילוי.[5]

מאבקם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיקריים היו ידועים כקבוצה אלימה שאינה בוחלת באף אמצעי, כולל רצח פוליטי, כדי להשיג את מטרתם: עצמאות יהודית אל מול רומא.[6] יוסף קלוזנר משייך את הסיקריים אל קבוצת איסיים פעילה שניסתה בכוח להביא את המשיח המיוחל, גם באמצעות טרור.[7] אולם לדעת רוב החוקרים הסיקריים היו בעלי השקפה פרושית, כמו קבוצות הקנאים האחרות.[8] הסיקריים פעלו גם נגד החברה היהודית הגבוהה, שהייתה קרובה יותר לשלטונות הרומיים, כמגמה לשינוי חברתי. כך לדוגמה הם הציתו את הארכיון העירוני שבו היו שמורים שטרות החוב. פעולותיהם במישור זה הקנו להם אהדה אצל השכבה הענייה של האוכלוסייה.

יוסף בן מתתיהו מספר שאנטוניוס פליקס, הנציב הרומי ביהודה, תפס והעניש מורדים פורעי חוק רבים, אותם הוא מכנה "שודדים". אולם לאחר הצלחה זו של הנציב, התחזקה קבוצה חדשה של מורדים, שלהם טקטיקה חדשה:

... וכאשר טהרה הארץ מהשודדים האלה צמח וגדל בירושלים מין שודדים אחרים, אלה הנקובים סיקריים. הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להם להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות, ובהן המיתו את אנשי חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון... יונתן הכהן הגדול היה הראשון שנשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו.... כמו בעת מלחמה ירא כל איש, פן יבוא מותו פתאום, ומרחוק נזהר מאנשי ריבו, וגם חדל לבטוח באוהביו הקרובים... כה מהירים היו האורבים האלה במלאכתם וכה השכילו להעלם מן העין!

הסיקריים בתקופת הנציב פליקס נזכרים גם בברית החדשה, כאשר "שר האלף" קלאודיוס ליסיאס, הקצין הרומאי שאסר את שאול הטרסי, שאל אותו אם אינו אותו "הַמִּצְרִי אֲשֶׁר לִפְנֵי זְמַן מָה הֵפִיחַ מֶרֶד וְהִנְהִיג אֶת אַרְבַּעַת אַלְפֵי הַסִּיקָרִיִּים אֶל הַמִּדְבָּר?".[9]

עם פרוץ המרד הגדול בירושלים בשנת 66, קבוצת קנאים סיקריים[10] בהנהגת מנחם בן יהודה[11] השתלטה על מצדה. בירושלים השתלטו המורדים על הר הבית, ובחג קורבן העצים בט"ו באב לא אפשרו ליריביהם הפוליטיים להגיע אל בית המקדש. מי שכן הורשה לעלות להר הבית, היו בני השכבות החלשות, וביניהם הסתננו הסיקריים, שהיו תגבורת מכרעת למורדים נגד צבאו של אגריפס השני.[12]

לאחר שנרצח מנחם בירושלים, הגיע למצדה אחיינו, אלעזר בן יאיר, ועמד בראש המתבצרים. הסיקריים במצדה נהגו לפשוט על היישובים היהודיים הקרובים. בחג הפסח פשטו על עין גדי ובזזו את המקום: "המיתו את החלשים אשר לא היה להם כוח לברוח, את הנשים והילדים, שבע מאות נפש ומעלה".[13]

בימי המצור על ירושלים היו הסיקריים ממובילי ההתנגדות לרומאים וזרעו טרור בקרב כל מי שהעז להתנגד להם. על פי המסופר בתלמוד, הם שמרו על השערים ולא נתנו לאיש לצאת. רבן יוחנן בן זכאי, ממנהיגי הפרושים בירושלים, נפגש עם מנהיגם, אבא סיקרא – "ריש ביריוני דירושלם", שהיה אחיינו, ובא אליו בטרוניות על שהם שרפו את כל האוכל (אוצרות המזון) ומרעיבים את כולם למוות. אחיינו השיב לו שאין לו שליטה עליהם, ואם ינסה למתן אותם הם יהרגו אותו. הוא יעץ לדודו שיביים את מותו כדי לצאת מהעיר, להיפגש עם המצביא הרומאי אספסיינוס. רבן יוחנן בן זכאי עשה כדבריו וכשתלמידיו הוציאו אותו לקבורה הוא כמעט נדקר בידי הסיקריים, כאשר רצו לוודא שאין איש שיוצא בחיים מתוך ירושלים.[14]

הסיקריים במצדה, לאחר שגורשו מירושלים בשלבים הראשונים של המרד בשנת 66, לא השתתפו יותר במרד באופן פעיל, אלא נשארו במצדה,[15] אפילו כאשר ביקש מהם שמעון בר גיורא להצטרף לגדודיו.[16] לאחר חורבן בית המקדש וכניעת כל הארץ, נותרו עדיין המורדים המתבצרים במצדה, שהציקו ליישובים שנכנעו לרומאים, בטענה שאין ממש הבדל בינם לבין האויבים, "כי בחרו להיות עבדים לרומאים". אולם יוסף בן מתתיהו טוען כי מדובר בתירוץ: "הטענה הזאת הייתה רק כסות-עיניים על אכזריותם ותאוות-בצעם...כי פגיעתם הייתה קשה גם על האנשים אשר חברו אליהם והרימו יד ברומאים איתם יחד. ומדי שמוע הסיקריים דברי-תוכחה על תרמית-לבבם, הוסיפו עוד לרדוף בעברת-זדון את המוכיחים".[17] הסיקריים במצדה התאבדו שם בשנת 73, לאחר מצור ממושך של הצבא הרומי.[18]

ההיסטוריון מנחם שטרן מבחין בין "הקנאים" לבין הסיקריים ומציין מספר הבדלים ביניהם. לדבריו, הקנאים הונהגו על ידי קבוצת כהנים בירושלים ומבצרם העיקרי היה בית המקדש, בעוד שהסיקריים שאבו את השראתם הראשונית מאנשי הגליל והגולן; בנוסף לכך, הקנאים לא שמרו אמונים למשפחה כלשהי, בעוד שהסיקריים נותרו נאמנים לשושלת יהודה הגלילי.[19]

יוסף בן מתתיהו מספר כי בזמן המרד הגדול נמלטו סיקריים רבים לאלכסנדריה שבמצרים, וגם לאחר שהסתיים המרד עדיין שאפו לחדש אותו. הם שכנעו רבים מיהודי אלכסנדריה שאירחו אותם "לקום ולהילחם בעד החרות" ולהאמין כי אין הרומאים ראויים לשלוט עליהם, וכי עליהם "לקבל את עול מלכות אלוהים לבדו". כאשר יצאו נגדם כמה ממכובדי הקהילה, רצחו אותם הסיקריים. מנהיגי הקהילה שכנעו את היהודים להסגיר את הקבוצה המרדנית. הם התנפלו עליהם ותפסו 600 מהם. אחרים הצליחו להימלט אל מצרים העליונה ואל העיר נא, אולם נתפסו אחרי זמן קצר ועונו קשות: "וכל רואיהם תמהו ונבהלו על כוח-סבלם הכביר ועל תכונת רוחם, אשר האחד יקרא לה בשם מרי-שגעון והשני בשם עזוז-אמונה". יוסף מספר שמעניהם דרשו מהם רק להודות כי "הם מקבלים עליהם את עול מלכות הקיסר". אולם הם סירבו להיכנע: "איש לא הוציא הגה מפיו, כי אם כולם התחזקו בדעתם והתגברו על ייסוריהם הנוראים, כאילו לא חשו את מכאובי בשרם, וכמעט בשמחת-נפש קבלו את עינוייהם ואת להט-האש... ככה ניצח עוז-הרוח את רפיון-הבשר!".[20] לופוס, הנציב הרומי באלכסנדריה, דיווח לקיסר על פעילותה של תנועת הסיקריים בעיר, והקיסר, שחשש ממוקד נוסף למרד יהודי חדש, הורה לו להרוס את מקדש חוניו. לופוס הוציא ממנו חלק מכלי הקודש וסגר את שעריו.[21] יוסף בן מתתיהו מספר עוד כי "כמחלה רעה פשטה משובת הסיקריים גם אל קירני".[22]

ידיעותינו על הסיקריים שאובות בעיקר מיוסף בן מתתיהו, שהיה בן חסותו של הקיסר אספסיאנוס ודעתו עליהם הייתה שלילית, ויש הסוברים שעובדה זו משפיעה על אופי הידיעות שבידינו. אומנם גם בתלמוד ישנה לא מעט ביקורת, ומאידך – שתיקה רועמת לגבי מעשה מצדה ובכלל לגבי המרד, וסיבת השתיקה – מעבר לפרגמטיזם – ריאל-פוליטיק ביוזמת ריב"ז ויורשיו לאחר חורבן הבית השני. על פי יוסף בן מתתיהו, המלחמה הפנימית שחוללו הסיקריים הייתה הסיבה העיקרית לחורבן.

סיקריקון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סיקריקון

במשנה נמצאת המילה "סיקריקון", שהיא צורה יוונית שנגזרה מהמילה הלטינית, ופירושה: העניינים הנוגעים במעשי רוצחים ושודדים.[4]

בספרות חז"ל הוזכרו בכמה הקשרים "סיקריקון" ו"סיקרין". "סיקריקונים" אלו היו גויים גזלנים וחמסנים שניצלו את המצב המדיני המעורער של היהודים בארץ יהודה שכלל גזרות שמד (בהם גם גזירות אדריאנוס) ושדדו קרקעות מהיהודים בכוח הזרוע, תוך איומים על חיי הנגזל. המשנה קובעת כי קרקע שנרכשה מסיקריקון – אין תוקף לרכישה. עם זאת הדבר לא היה קבוע, והוא היה תלוי במצבם המדיני של היהודים מול השלטונות.

ה"סיקריקון" היה מאוחר מעט מקבוצת הסיקריים שבזמן חורבן הבית.[23]

בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2003 הוצאת ידיעות אחרונות הוציאה לאור את ספרה של מינו בן גיגי – רומן בשם אני, שלום בת שמואל. הספר מתאר את חייה של צעירה ירושלמית ששכלה את בעלה ושני ילדיה בימי המצור על ירושלים. לאחר נפילת ירושלים היא פונה אל המדבר וחוברת לסיקריים שמתבצרים במצדה. בימי המצור על מצדה היא נלקחת על ידי מפקד המצור, סילבה, והופכת לפילגשו.

שימוש בשם בעת החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגום שמחוני), הערות ובאורים לספר ב, פרק י"ז, פסקה ו'
  2. ^ Ross, Jeffrey Ian, Religion and Violence: An Encyclopedia of Faith and Conflict from Antiquity to the Present, Routledge (January 15, 2011), Chapter: Sicarii. ISBN 978-0765620484
  3. ^ Pichtel, John, Terrorism and WMDs: Awareness and Response, CRC Press (April 25, 2011) p.3-4. ISBN 978-1439851753
  4. ^ 1 2 תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגום שמחוני), הערות ובאורים לספר ב, פרק י"ג, פסקה ג'
  5. ^ Josephus, Jewish War, [ch 7] “…It was called Masada. Those that were called Sicarii had taken possession of it formerly, but at this time they overran the neighboring countries, aiming only to procure to themselves necessaries; … when they were sent back into the country of their forefathers, they came down by night, without being discovered by those that could have prevented them, and overran a certain small city called Engaddi:—in which expedition they prevented those citizens that could have stopped them, before they could arm themselves, and fight them. They also dispersed them, and cast them out of the city. As for such as could not run away, being women and children, they slew of them above seven hundred.”; [ch 13] “The first man who was slain by them was Jonathan the high priest, after whose death many were slain every day, while the fear men were in of being so served was more afflicting than the calamity itself; and while every body expected death every hour, as men do in war, so men were obliged to look before them, and to take notice of their enemies at a great distance; nor, if their friends were coming to them, durst they trust them any longer; but, in the midst of their suspicions and guarding of themselves, they were slain.”
  6. ^ Cockburn, Patrick (1997-03-30). "Ancient battle divides Israel as Masada 'myth' unravels". The Independent. Retrieved 2024-07-13. [Josephus] says that the defenders of Masada took no part in the war against Rome during the siege of Jerusalem, but instead plundered local villages including En Gedi on the Dead Sea, where "women and children, more than 700 in number, were butchered"… Professor Yadin wanted to prove that the defenders of Masada were the hard-core supporters of a national resistance movement led by the Zealots, the movement which fought in Jerusalem. He interpreted scrolls found at Masada as showing that the defenders came from different sects and groups, though the scrolls may have been looted from nearby villages. What Josephus actually said was that the defenders of Masada were Sicarii, an extreme Jewish group who specialised in assassination and had killed the High Priest in Jerusalem.
  7. ^ יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, מהדורת תשי"ט, עמ' 336
  8. ^ ישראל בן שלום, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, הוצאת יד יצחק בן-צבי ואוניברסיטת בן-גוריון, ירושלים 1993.
  9. ^ הברית החדשה, מעשי השליחים, פרק כא, פסוק 38.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז', ח', א'-ב'
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים (תרגום שמחוני), ספר ב', י"ז, ח'
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק י"ז, פסקה ו' (תרגום שמחוני)
  13. ^ יוסף בן-מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד', פרק ז', פסקה ב'
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א'
  15. ^ ישראל לי לוין, ‏דיון: הקנאים בסוף תקופת בית שני כבעיה היסטוריוגראפית, קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 43
  16. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ד', פרק ט', פסקה ג', סעיפים 508-507
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק ח', פסקה א' (תרגום שמחוני)
  18. ^ יוסף בן-מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק ט', פסקה א'
  19. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 292.
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק י', פסקה א' (תרגום שמחוני)
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק י', פסקאות ב' ו-ד'
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק י"א, פסקה א' (תרגום שמחוני)
  23. ^ גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, חלק ב', תל אביב, תשט"ז, עמ' 122
  24. ^ תום שגב, ‏ימי הכלניות, עמ' 313, באתר גוגל ספרים
  25. ^ השופט אילן סלע בפסק דין הירשמן נ' כיכר השבת, 15 באוגוסט 2018.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סיקריים&oldid=40031607"