סידני בריז

סידני בריז
Sidney Breese
לידה	15 ביולי 1800; וייטסבורו, ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	27 ביוני 1878 (בגיל 77); פינקניוויל, אילינוי, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות קרלייל
השכלה	קולג' המילטון (1816); יוניון קולג' (1818) ;
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
	10 באוגוסט 1846 – 4 במרץ 1849; (שנתיים)
	4 במרץ 1843 – 4 במרץ 1845; (שנתיים)
	→ ריצ'רד מ. יאנג
	4 במרץ 1845 – 4 במרץ 1847; (שנתיים)
	4 במרץ 1847 – 4 במרץ 1849; (שנתיים)
	ג'יימס שילדס ←
חתימה

סידני בריז (באנגלית: Sidney Breese‏; 15 ביולי 1800 – 27 ביוני 1878) היה עורך דין, חייל, סופר ומשפטן יליד ניו יורק, מחלוצי ההתיישבות באילינוי אותה ייצג בסנאט של ארצות הברית וכן שימש כזקן השופטים בבית המשפט העליון של אילינוי ויו"ר בית הנבחרים של אילינוי, והוא כונה "אבי הרכבת המרכזית של אילינוי".

ביוגרפיה

ראשית חייו

בריז נולד ב-15 ביולי 1800 בוייטסבורו שבניו יורק, והיה בנם השני של ארתור בריז (1770–1825) ואשתו הראשונה קתרין ליווינגסטון (1775–1808). סבו מצד אמו היה הנרי ביקמן ליווינגסטון. אחיו הבכור היה למפקד הצי האמריקני סמואל ליווינגסטון בריז (אנ'), והיו לו גם אחיות גדולות שרה בריז לנסינג (1795–1879) ואליזבת בריז סנדס (1796–1890) וכן אחות למחצה, שרה אן בריז ווקר (1811–1882). סמואל מורס היה בן דודו.

השכלה

אמו של בריז מתה כשסידני היה בן שמונה, ולמרות שאביו התחתן בשנית, הכומר ג'סי טאונסנד עזר לגדל את בריז. במהלך תקופה זו, סידני התיידד עם בן דודו הרחוק (והמבוגר מעט) אליאס קיין, גם הוא בן למשפחת סקיילר מניו יורק. בהדרכתו של טאונסנד בריז נכנס לקולג' המילטון בגיל 14 בלבד, ולאחר מכן הועבר ליוניון קולג' ב-1816. בשנת 1818, הוא סיים את לימודיו במקום השלישי בכיתה של 64 והיה חבר באחווה של ניו יורק של פי בטא קפא. באילינוי בריז גם למד משפטים תחת קיין ב-1820.

משפחתו

בשנת 1823 נישא בריז לאלייזה מוריסון (1808–1895), בתו של הסוחר העשיר ויליאם מוריסון. היו להם ארבעה עשר ילדים.

חלוץ באילינוי

קיין עבר לטריטוריית אילינוי לאחר סיום לימודיו במכללת ייל ב-1814, והציע לבריז להצטרף אליו לאחר סיום לימודיו. בריז קיבל את הצעתו, ויהפוך לאחד מחלוצי אילינוי.

עוזר מזכיר המדינה

אילינוי הפכה למדינה ב-1818 ולאחר שקיין הפך למזכיר המדינה של אילינוי, הוא מינה את בריז לעוזרו (וכן המשיך לפקח על לימודי המשפטים שלו). בריז גם התקבל ללשכת עורכי הדין של אילינוי בשנת 1821.

בשנת 1820, הבירה של אילינוי הועברה מקסקסקיה המועדת לשיטפונות במחוז רנדולף על נהר המיסיסיפי, לואנדליה שעל הכביש הלאומי (אנ'). בריז היה אחראי להעברת הרישומים של מחלקת המדינה, דבר שעשה באמצעות עגלה. הוא נשאר עוזר מזכיר המדינה עד תום מושב החקיקה ב-1821, אז חזר לקסקסקיה ופתח משרד עורכי דין עצמאי.

מנהל הדואר של קסקסקיה

במקרה בשנת 1821, פנה אליו יום אחד במשרד עורכי הדין שלו ממחלקת הדואר כדי לקבל על עצמו את תפקידו של מנהל הדואר עבור קסקסקיה. בריז קיבל ולאחר מכן הרוויח עמלות על מכירת בולי דואר.

תובע

בשנת 1822, בריז מונה לפרקליט המחוז השיפוטי השלישי באילינוי. הוא כיהן בתפקיד זה עד 1826, אז הודח על ידי המושל החדש, ניניאן אדוארדס. בשנת 1827, נשיא ארצות הברית ג'ון קווינסי אדמס הוויגי מינה את בריז לפרקליט פדרלי למדינת אילינוי. הוא נשאר בתפקיד זה עד שהנשיא הדמוקרטי החדש שנבחר אנדרו ג'קסון החליף אותו ב-1829.

דוחות בריז

לאחר שעבר למשרד פרטי בעקבות פיטוריו ב-1829, ב-1831 החל בריז גם לרכז את הדוחות של בית המשפט העליון של אילינוי. אלו היו הספרים הראשונים שפורסמו באילינוי, ונודעו כ"דו"חות בריז". גם במהלך תקופה זו תחת השם הבדוי ר. ק. פלמינג הוא ערך את Western Democrat.

בשנת 1831 התמודד בריז לבית הנבחרים של ארצות הברית על מצע המעדיף את העברת כל הקרקעות הציבוריות לכל מדינה.

מלחמת הנץ השחור

לאחר פרוץ מלחמת הנץ השחור (אנ') ב-1832, בריז התנדב לשירות צבאי, והתגייס כטוראי. לאחר מכן הוא קודם למייג'ור. הגדוד התאסף בבירדסטאון, מחוז קאס, אילינוי, וצעד לנהר אילינוי ליד פרו. לאחר שהגיע למחנה וילבורן, התפטר לוטננט קולונל תיאופילוס וו. סמית' (שופט בבית המשפט העליון של אילינוי), ובריז נבחר למלא את התפקיד הפנוי. תחת פיקודו שרתו רוברט אנדרסון, לימים קצין במלחמת האזרחים האמריקנית וזאכרי טיילור לימים נשיא ארצות הברית.

קריירה משפטית נוספת

לאחר המלחמה חזר בריז לעיסוק פרטי במשפטים. בשנת 1833, הוא היה היועץ הראשי בהגנתו של שופט בית המשפט העליון של אילינוי תיאופילוס וו. סמית', אותו החליף בפיקוד הצבאי קודם לכן, במהלך משפט ההדחה שלו על ידי בית הנבחרים של אילינוי. השופט סמית' נשאר בתפקידו מכיוון שבבית המחוקקים לא התגבש רוב של שני שלישים הנדרש להדחה. בריז גם תכנן תוספת לעיר החדשה של שיקגו.

שופט מדינתי

בריז התנגד לטקטיקות שג'ון קלהון נקט במלחמת ארצות הברית–מקסיקו.

לאחר הקמת בתי המשפט המחוזיים באילינוי בשנת 1835, מינה בית המחוקקים את בריז לשופט האחראי על המחוז השני. תיק שהוגש לבית המשפט שלו ב-1838 עניינו האם המושל (הוויגי ג'וזף דאנקן) יוכל להדיח מזכיר מדינה (הדמוקרטי אלכסנדר פופ פילד) ולמנות אחר. באווירה מפלגתית לוהטת, בריז מסר חוות דעת משפטית גרידא שאשרה את כוחו של המושל. על חוות הדעת הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שם בוטלה חוות דעתו. כנקמה הדמוקרטים בבית המחוקקים של המדינה הגדילו את מספר השופטים בבית המשפט מארבעה לתשעה (אם כי המספר יצטמצם שוב בעקבות קבלת חוקת מדינה חדשה ב-1848), ובריז מונה לאחד משופטי בית המשפט.

שופט בית המשפט העליון של אילינוי

ב-1841, בעקבות הסכסוך המשפטי, קיבל בריז את תפקידו כשופט בבית המשפט העליון של אילינוי ב-22 בפברואר. בריז כתב 34 מתוך 131 פסקי דין שנתן בית המשפט במהלך כהונתו.

הסנאט האמריקאי

בדצמבר 1842, בריז נבחר לסנאט האמריקאי כדמוקרטי. בריז היה מקורב לנשיא לעתיד אברהם לינקולן בתקופה זו, שהיה חבר בתקופה זו בבית הנבחרים של ארצות הברית.

בריז כיהן כיו"ר ועדת הקרקעות הציבוריות וכחבר בוועדת מחוז קולומביה בסנאט. הוצע לו התפקיד היוקרתי יותר כיו"ר ועדת המשפט, אך הוא העדיף את ועדת הקרקעות הציבוריות, שהייתה חשובה עבור הקמת מסילת חוצת יבשת, ובסופו של דבר הביא להקמת מסילת הרכבת המרכזית של אילינוי. הוא גם שימש כעוצר של מוסד סמית'סוניאן במהלך ממשל פולק.

סיפוח טקסס

אחד מנאומיו הראשונים היה בעד סיפוח טקסס, ובריז הציג חקיקה תומכת ב-1845, שהתרחשה בסופו של דבר מאוחר יותר באותה שנה. סידני תמך במלחמת ארצות הברית–מקסיקו שבאה לאחר מכן, נשא את אחד הנאומים המפורסמים ביותר בתולדות הסנאט בנוגע לטקטיקות מלחמה והתנגדות לסנאטור ג'ון קלהון.

אמנת אורגון

בריז היה איש התפשטות דמוקרטי שהתנגד נחרצות לאמנת אורגון משנת 1846 עם בריטניה, והתעקש שבריטניה תישאר מבודדת מחוף האוקיינוס השקט וקרא להרחיב את הגבולות של מדינת אורגון לקו הרוחב ה-54, הגובל באלסקה הרוסית. בסופו של דבר נחתמה האמנה, שבה הכריז סידני כי ארצו נגנבה שלא בצדק על ידי הבריטים.

אי מינוי מחדש

ב-1849 בריז לא הצליח להיבחר מחדש כמועמד הדמוקרטי לסנאט.

הרכבת המרכזית של אילינוי

משנת 1835 החל בריז לקרוא למסילת רכבת המחברת את תעלת אילינוי ומישיגן עם נהר המיסיסיפי התחתון ובסופו של דבר לאוקיינוס השקט. עם הגעתו לוושינגטון, אחד ממעשיו הראשונים היה הצעת חוק, שהתקבלה ב-1844, המאפשרת לבחון את האפשרות של בניית מחסן ימי ומספנה במפגש הנהרות אוהיו ומיסיסיפי, הדבר יעודד את הממשלה לאשר קרקע למסילת הברזל על ידי אינטרס ממשלתי בחיבור המחסן עם הימות הגדולות. בשנת 1846, הציע בריז הצעת חוק נוספת המבקשת מהממשלה להעניק קרקע באילינוי לבניית הכביש, שכיושב ראש ועדת הקרקעות הציבוריות, בריז פרסם את הדו"ח המלא הראשון לקונגרס בנושא. בדו"ח, בריז טען לחשיבותה של מסילת הברזל, שתחבר את המדינה מחוף לחוף תוך ארבעה ימים, בין סין לבין ערי האוקיינוס האטלנטי האמריקאי תוך 30 יום, בין סין לבריטניה ב-45 ימים ובין העולם עם אמריקה בעוד 30 יום.

בריז הציע שני דוחות נרחבים נוספים ב-1848, כולל ניתוח חוקתי של הצעת החוק של סנאטור סטיבן דאגלס לתמיכה במסילת הברזל. הצעות חוק הרכבת אוחדו עם הצעת חוק מהסנאטור ויליאם רופוס קינג, שעברה ונחתמה על ידי הנשיא מילרד פילמור ב-1850, זמן קצר לאחר שסידני עזב את תפקידו. בשנת 1851, חברת הרכבות המרכזית של אילינוי קיבלה זיכיון ממדינת אילינוי, וקיבלה את מענקי הקרקע מהממשלה הפדרלית.

על מאמציו, בריז זכור כ"אבי הרכבת המרכזית של אילינוי".

יושב ראש בית הנבחרים של אילינוי

ב-1850, בריז נבחר לבית הנבחרים של אילינוי, שם נבחר לתפקיד יושב ראש הבית. הוא שירת שם קדנציה ועזב ב-1852.

חזרה למשרד הפרטי

בריז עזב את האספה ב-1852 וחזר לעיסוק משפטי פרטי, וכן שימש כדירקטור של חברת הרכבות של אוהיו ומיסיסיפי.

כהונה כשופט של אילינוי

בריז דחה מועמדות לבית המשפט העליון של אילינוי ב-1853. בריז קיבל מינוי כשופט בבית המשפט המחוזי ב-1855, לפני שנבחר לבית המשפט העליון של אילינוי כשופט עמית ב-1857. עד 1850, בריז התגורר בקרלייל, אילינוי, מושב המחוז של מחוז קלינטון, אילינוי, ובמיקום מרכזי יחסית בתוך המדינה.

מלחמת האזרחים

במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860, בריז היה אז מדינאי מבוגר של המפלגה הדמוקרטית. בעוד מלחמת האזרחים האמריקנית התנהלה, בריז היה דמוקרט תומך שלום שהיה מאוד בעד זכויות של מדינות, אך התנגד לפרישת מדינות מהאיחוד. שניים מבניו שירתו בצבא האיחוד ובצי. בעוד המלחמה התחוללה, בשנת 1863, הציע בריז תיקונים קיצוניים לחוקה לתהליך השיקום הבלתי נמנע שיבוא בעקבות המלחמה, כזה שהבטיח אי-התערבות בעבדות. התיקונים כללו גם שינוי מוחלט של שיטת הבחירות הפדרלית, כולל אופן בחירת הנשיא, והקניית סמכות חדשה לסנאט לשמש כבית המשפט חוקתי לסוגיות זכויות של מדינות או לחוקתיותו של חוק. התיקונים הוצגו לפרסום בשיקגו טיימס התומך בשלום, אך העורך ראה אותם קיצוניים מדי.

סופר

מסילת הברזל הטרנס-יבשתית שבה דגל בריז כסנאטור הושלמה. ב-1869 פרסם בריז כרך על ההיסטוריה של אילינוי, וכן את "מקור והיסטוריה של הרכבת הפסיפית".

מוות ומורשת

בריז מת בפינקניוויל, אילינוי, ב-27 ביוני 1878.

העיירה בריז באילינוי נקראת על שמו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סידני בריז בוויקישיתוף

סידני בריז, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
סידני בריז, באתר "Find a Grave" (באנגלית)