אפולו-סויוז
משמאל לימין: סלייטון, סטאפורד, ברנד, לאונוב וקובסוב | |||
נתוני משימה | |||
---|---|---|---|
חללית | אפולו | ||
כן שיגור | LC-39B, מרכז החלל קנדי | ||
שיגור | 15 ביולי 1975, 19:50 UTC | ||
נחיתה |
24 ביולי 1975, 21:18 UTC 21°52′N 162°45′W / 21.867°N 162.750°W | ||
משך המשימה | 9 ימים, שעה ו־28 דקות | ||
נתוני חללית | |||
תא פיקוד |
CSM-111 מסה: 14,768 ק"ג | ||
מסת החללית | 16,780 ק"ג (CSM + מודול העגינה) | ||
משגר | סטורן IB SA-210 | ||
נתוני מסלול | |||
מספר הקפות | 148 | ||
אפוגיאה | 231 ק"מ | ||
פריגיאה | 217 ק"מ | ||
אפהליון | 231 ק"מ | ||
פריהליון | 217 ק"מ | ||
זמן הקפה | 88.91 דקות | ||
נטיית מסלול | 51.75° | ||
אורך מסע | כ־5,990,000 ק"מ | ||
תחנת עגינה | סויוז 19 | ||
תאריך עגינה | ראשונה: 17 ביולי, 16:19:09 UTC | ||
תאריך עזיבה | אחרונה: 19 ביולי, 15:26:12 UTC | ||
משך העגינה | יום אחד, 23 שעות, 7 דקות ו־3 שניות | ||
צוות | |||
אנשי צוות | 3 | ||
משימות קשורות | |||
| |||
איור המתאר את המפגש | |||
נתוני משימה | |||
---|---|---|---|
חללית | סויוז 7K-TM | ||
כן שיגור | קוסמודרום בייקונור | ||
שיגור | 15 ביולי 1975, 12:20 UTC | ||
נחיתה | 21 ביולי 1975, 10:50 UTC | ||
משך המשימה | 5 ימים, 20 שעות ו־30 דקות | ||
נתוני חללית | |||
מסת החללית | 6,790 ק"ג | ||
משגר | סויוז־U | ||
נתוני מסלול | |||
מספר הקפות | 96 | ||
אפוגיאה | 231 ק"מ | ||
פריגיאה | 218 ק"מ | ||
אפהליון | 231 ק"מ | ||
פריהליון | 217 ק"מ | ||
זמן הקפה | 88.92 דקות | ||
נטיית מסלול | 51.76° | ||
אורך מסע | כ־3,900,000 ק"מ | ||
תחנת עגינה | אפולו ASTP | ||
צוות | |||
אנשי צוות | 2 | ||
משימות קשורות | |||
| |||
פרויקט אפולו־סויוז (באנגלית: Apollo–Soyuz Test Project ובקיצור ASTP, ברוסית: Экспериментальный полёт Союз-Аполлон) הייתה תוכנית החלל המשותפת הראשונה לארצות הברית וברית המועצות. התוכנית כללה רק טיסה אחת, שכללה את שיגורן של שתי חלליות, חללית אפולו אמריקאית וחללית סויוז סובייטית, ששוגרו שתיהן ב־15 ביולי 1975, אפולו ממרכז החלל קנדי שבפלורידה וסויוז מקוסמודרום בייקונור שבקזחסטן, ואשר נפגשו בחלל ועגנו אחת בשנייה. פרויקט זה סימל את סיומו של המרוץ לחלל, שהחל עם שיגור הלוויין הראשון - ספוטניק 1 - על ידי ברית המועצות ב־4 באוקטובר 1957. בעודם בחלל ביצעו שתי החלליות וצוותיהן ניסויים משותפים, וצוותי החלליות החליפו ביניהם מתנות וסעדו יחד.
טיסה זו הייתה טיסתה האחרונה של החללית אפולו, והטיסה המאוישת האחרונה של ארצות הברית למשך 6 שנים, עד שב־12 באפריל 1981 שוגרה מעבורת החלל קולומביה למשימה הראשונה בתוכנית מעבורות החלל - STS-1. בטיסה זו בוצע גם השיגור האחרון של משגר הסטורן IB, שהיה גם השיגור האחרון של משגר ממשפחת משגרי הסטורן. כמו כן, הייתה זו טיסתו הראשונה והיחידה לחלל של האסטרונאוט דיק סלייטון, שנבחר לאסטרונאוט ב־1959 כאחד מ"שבעיית מרקורי", אך בעקבות בעיות רפואיות לא הורשה לטוס במסגרת תוכנית מרקורי. רק כעבור יותר מ־10 שנים, בהן הוכיח את כשירותו הרפואית, הורשה סלייטון לטוס לחלל והוא בן 51.
צוותים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|
המשימה
[עריכת קוד מקור | עריכה]משימת אפולו-סויוז כללה את שיגורן של חללית אפולו וחללית סויוז ופגישתן ועגינתן בחלל. אף על פי שמשימת הסויוז קיבלה את הזיהוי סויוז 19 במסגרת תוכנית סויוז, במהלך המשימה היא כונתה פשוט "סויוז". משימת האפולו לעומתה לא קיבלה זיהוי מספרי, אך ישנם מקורות לא־רשמיים בהם היא נקראת "אפולו 18".
מכיוון שמסופי העגינה של החלליות לא התאימו האחת לשנייה, שוגרה חללית האפולו עם מודול עגינה שקיבל את הזיהוי "APAS-75". ה-APAS-75 מוקמה על המשגר מתחת לחללית האפולו (כמו רכב הנחיתה הירחי במשימות הירחיות) ולאחר השיגור התנתקה חללית האפולו ממשגר הסטורן IB, התהפכה, ועגנה במודול. מלבד לשמש כמתאם בין פתחי החלליות, שימש מודול העגינה גם כמנעל אוויר, מכיוון שלחצי האוויר והרכבו היו שונים בין שתי החלליות.
חללית האפולו כללה שלושה אנשי צוות: תומאס סטאפורד, ואנס בראנד ודיק סלייטון. סטאפורד, מפקד המשימה, טס לחלל שלוש פעמים לפני כן, וטיסה זו הייתה טיסתו האחרונה. סלייטון, טייס מודול העגינה, היה מוותיקי האסטרונאוטים שטסו במשימה. הוא נבחר ב־1959 לטוס בתוכנית מרקורי, אך קורקע בעקבות בעיות רפואיות. לאחר יותר מ־10 שנים בהן הוכיח את כשירותו, ושבמהלכן מונה לממנה ומנהל צוותי משימות החלל המאוישות, הציב סלייטון את עצמו למשימה זו. הוא היה בן 51 בטיסה והיה המבוגר ביותר שטס לחלל באותה תקופה (ג'ון גלן הוא האדם המבוגר ביותר שטס לחלל, במשימת STS-95 ב־1998, והוא בן 77). לבראנד, טייס תא הפיקוד, הייתה זו טיסת החלל הראשונה. בראנד הוצב כטייס גיבוי למשימת אפולו 15 וכטייס במשימת Skylab Rescue, אליה כמעט שוגר ב־1974 לאחר שהתגלו בעיות בחללית האפולו של משימת סקיילאב 3 שעגנה בתחנת החלל סקיילאב.
חללית הסויוז כללה שני אנשי צוות: אלכסיי ליאונוב וואלרי קובסוב. לליאונוב, מפקד המשימה, הייתה זו טיסת החלל השנייה. הוא טס לפני כן במשימת ווסחוד 2 ב־1965, במהלכה הפך לאדם הראשון שביצע הליכת חלל. לקובשוב, מהנדס הטיסה, הייתה זו גם הטיסה השנייה. הוא טס ב־1969 במשימת סויוז 6. ליאונוב וקובשוב התאמנו במקור למשימת סויוז 11 ששוגרה ב־1971 והסתיימה באסון, אך קורקעו לאחר שקובשוב נחשד כחולה בשחפת.
אף על פי שהציוד לתוכנית ASTP יועד למשימה אחת בלבד, הוא איפשר לנאס"א להתמקד בטיסות מאוישות בחלל גם לאחר סיום תוכניות אפולו וסקיילאב. משגר הסטורן IB ששימש לשיגור חללית האפולו, וחללית האפולו עצמה, היו "שאריות" מאותן תוכניות חלל. חללית הסויוז ששימשה את המשימה הייתה גרסה של החללית שפותחה לאחר אסון סויוז 11 וכללה מקום רק לשני אנשי צוות. חללית הסויוז ששוגרה למשימה תוכננה כך שתוכל לפעול בלחץ אוויר נמוך יותר, והרכב גזים שונה, כך שהמעבר ממנה אל חללית האפולו (בה שררו תנאי לחץ שונים והרכב האוויר היה שונה) יהיה פשוט ככל הניתן.
משימת אפולו־סויוז הייתה המשימה הראשונה שנשאה מחשבון נייד ניתן לתכנות (מדגם HP-65). המחשבון תוכנת לבצע חישובי גיבוי כדי להחליף באופן חלקי את מחשב המשימה של אפולו במקרה של תקלה או השבתה שלו (שלא התרחשה בסופו של דבר).
השיגור ובמסלול
[עריכת קוד מקור | עריכה]שתי החלליות שוגרו ב־15 ביולי 1975, חללית הסויוז בשעה 12:20 UTC וחללית האפולו בשעה 19:50 UTC. לאחר כיום וחצי, ב־17 יולי בשעה 16:19:09 UTC, עגנו החלליות האחת בשנייה, כאשר החללית האקטיבית בעגינה הייתה האפולו, והיא זו שביצעה את מרבית תמרוני העגינה. כשלוש שעות מאוחר יותר, שני מפקדי החלליות, סטאפורד וליאונוב, לחצו ידיים בפתח חללית הסויוז. לחיצת היד ההיסטורית תוכננה להתבצע מעל העיר בוגנור רג'יס (Bognor Regis) שבאנגליה, אבל בגלל עיכוב היא התרחשה מעל העיר מץ בצרפת.
בעוד החלליות מעוגנות, ביצעו צוותיהן ניסויים מדעיים משותפים, החליפו דגלים ומתנות שונות (ביניהן גם זרעי עצים שנשתלו לאחר מכן באדמות שתי המדינות), חתמו על תעודות, ביקרו בחלליות השונות, סעדו יחד ושוחחו בשפות השונות (הדובר היה מדבר בשפת השומע - האמריקאים פנו לרוסים ברוסית והרוסים פנו לאמריקאים באנגלית). בוצעו גם תמרוני היפרדות ועגינה נוספים, בהם החלליות שינו את תפקידיהם וחללית הסויוז הייתה האקטיבית.
לאחר כ־44 שעות בהן היו החלליות יחד נפרדו החלליות וחללית האפולו יצרה "ליקוי חמה" מלאכותי עבור חללית הסויוז. לאחר עגינה קצרה נוספת, ב־19 ביולי בשעה 15:26:12, נפרדו החלליות בפעם האחרונה ונפרדו לדרכיהן השונות. חללית הסויוז נשארה בחלל יומיים נוספים ונחתה ב־21 ביולי, 10:50 UTC, וחללית האפולו נשארה בחלל 5 ימים נוספים ונחתה ב־24 ביולי 21:18 UTC.
סיום המשימה
[עריכת קוד מקור | עריכה]משימת ASTP נחשבה להצלחה מרשימה, גם מבחינה טכנית וגם מבחינת יחסי הציבור עבור שני הצדדים. עבור העולם כולו היה זה אירוע מרגש שגרר תגובות נלהבות מנשיאי שתי המדינות ואף ממזכ"ל האו"ם. התקלה הרצינית היחידה במשימה עלתה בעקבות טעות של צוות חללית האפולו בעת ההכנות לחדירה לאטמוספירה, שהביאה לנחיתה קשה במיוחד ולכניסת גזים מזיקים אל תוך החללית. הטעות הייתה השארת מערכת בקרת התגובה פעילה במהלך הנחיתה, ולכן נפלטו ממנה אדי דלק רקטי רעילים במיוחד (חנקן ארבע-חמצני - nitrogen tetroxide), שנשאבו אל תוך תא הפיקוד בגלל הפרשי לחץ. כתוצאה מהגזים איבד בראנד את הכרתו לזמן קצר, וסלייטון דיווח על בחילה. כשל נוסף אירע בעת פגיעת החללית במים: שלושת בלוני הייצוב שמוקמו בחרטום החללית, ושיועדו להעמיד את החללית במצב זקוף לאחר הפגיעה במים, כשלו בפעולתם, ולכן חללית האפולו נשארה הפוכה בתוך המים עד שבאו צוותי החילוץ. לאחר חילוצם, ליתר ביטחון, אושפזו השלושה לשבועיים בבית חולים בהונולולו.
משימה זו הייתה משמתה האחרונה של חללית האפולו, ומיד לאחר שיגורה החלה נאס"א לשפץ את אזור השיגור 39 (LC-39) שבמרכז החלל קנדי כך שיתאים לשיגורי מעבורות החלל. LC-39 נבנה במקור לשיגור הסטורן V, ועבר מספר התאמות כך שיוכל לשגר את משגרי הסטורן IB הקטנים יותר. ב־12 באפריל 1981 שוגרה מעבורת החלל קלומביה מ־LC-39 למשימתה הראשונה - STS-1.
הסמל
[עריכת קוד מקור | עריכה]טלאי המשימה תוכנן תוך מחשבה רבה על שמירת הגאווה הלאומית של הצדדים. כפי שניתן לראות בתמונת אנשי הצוות, האסטרונאוטים האמריקאים ענדו את הסמל כשצידו הכחול משמאל כך שהכיתוב מראה "אפולו־סויוז" ואילו הסובייטים ענדו את התג כשצידו האדום משמאל. בצורה זו הכיתוב מראה "סויוז־אפולו".
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־15 ביולי 1975, יום השיגור, פרסמה רשות הדואר האמריקאית בולים לציון האירוע, עליהם צויר מפגש החלליות. גם רשות הדואר של ברית המועצות פרסמה בולים לציון האירוע.
ב־1977 גילה האסטרונום הרוסי ניקולאי צ'ורניך כוכב לכת מינורי שקיבל את השם 2228 Soyuz-Apollo על שם המשימה.
ב־16 ביולי 2010, לכבוד יום השנה ה־35 למשימתם, נפגשו צוות האפולו וצוות הסויוז (למעט דיק סלייטון שנפטר ב־1993) בניו יורק.[2]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דף הבית של המשימה באתר מרכז החלל קנדי (באנגלית)
- היסטוריה מפורטת של התוכנית ומקורותיה באתר נאס"א (באנגלית)
- נתונים מאנציקלופדיית החלל
- נתוני המשימה - חללית סויוז
- נתוני המשימה - חללית אפולו
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ג'ק סוויגרט מונה במקור לתפקיד אך נענש בעקבות חלקו בפרשת מעטפות הבולים במשימת אפולו 15
- ^ First International Space Crew Reunites for Mission's 35th Anniversary
תוכנית אפולו של סוכנות החלל האמריקנית | ||
---|---|---|
|
תוכנית החלל המאוישת של ארצות הברית | ||
---|---|---|
|