נשים בפוליטיקה הישראלית

מראשית המפעל הציוני, היו מעורבות נשים בתפקידים שונים בהנהגה ובפוליטיקה, מספר הנשים שהובילו מפלגות בישראל היה מועט ביחס למפלגות באירופה. בישראל שיעור הנשים בכנסת גם הוא נמוך, יחסית לממוצע ייצוג הנשים בפרלמנטים באירופה ובזירה המוניציפלית, המקומיתנמוך עוד יותר.

בממד הפוליטי הלאומי, מראשית קום המדינה, ייצוג הנשים בקרב חברי הכנסת, יחסית לייצוגם של הגברים, היה נמוך. ייצוגן בממשלות ישראל היה אף נמוך מזה שבכנסת, ולעיתים כלל לא היה ייצוג של נשים בממשלה. בממד הפוליטי המקומי, ייצוגן של הנשים תמיד היה נמוך מאוד, אף מזה של נשים כחברות כנסת. עם זאת, הנתונים מלמדים כי בפוליטיקה המקומית קיימת מגמה יציבה של שיפור, ואילו ייצוג הנשים בפוליטיקה הלאומית משתנה בהתאם לשינויים ביחסי כוחות תוך מפלגתיים ובין מפלגתיים.

לפני קום המדינה

נשים בפוליטיקה הציונית

בתקופת הרנסאנס, דונה גרציה נשיא, אשר נחשבת למנהיגה הציונית הראשונה בעיני רבים, החלה לקנות אדמות בטבריה וישבה בהן יהודים מאירופה – אך מלבדה ומעוד כמה יוצאות דופן, עד לשלהי המאה ה-19 הייתה לנשים בכלל, ולנשים יהודיות בפרט, דריסת רגל מועטה ביותר בפוליטיקה, שנחשבה כתחום עיסוק גברי מובהק. השינויים הערכיים שחלו באירופה עקב התארגנות תנועות חברתיות פוליטיות, שהפיצו את רעיונות השוויון בין בני החברה וריבונות האזרח, לא פסחו על הנשים היהודיות הלא דתיות. הן החלו ליטול חלק כחברות, ואפילו כמנהיגות, של התנועות החברתיות החדשות. בנקודה זו השתחררו הנשים מאחיזתם של פרנסי הקהילה ובה עוצבו טיבם של יחסי הגומלין ביניהן לבין הפוליטיקאים הגברים. בשטח זה היו לנשים שתי נקודות כניסה: האחת דרך הפוליטיקה הציונית, והשנייה דרך הפוליטיקה הארצישראלית. בשני המקרים הכניסה לא הייתה חלקה ולוותה במאבקים ממושכים עקב התנגדות מגזרים מסוימים לשינוי. כמו כן, למרות הצלחתן היחסית של הנשים להשתלב בפוליטיקה הארצישראלית, לא הקרין הדבר על שינוי מעמדן בהכרח במישור הפוליטי ובמישורים אחרים.

נשים בתנועה הציונית

אבות הציונות, שביקשו ליישם רעיון לאומי חילוני, הגיעו רובם ככולם מסביבה דומה ונקטו בגישה מסורתית בהתייחסותם לשאלת מקומה של האישה בחברה היהודית המתחדשת. הציפייה הייתה כי נשים תמשכנה לנהוג על-פי דפוסים מסורתיים, אולם אלה עמדו בסתירה לרעיונות המתקדמים של תנועה לאומית מהפכנית שחייבו שינוי בדפוסי חלוקת העבודה בין המינים. בקונגרס הציוני הראשון (1897) ניתנה לנשים לראשונה הזכות לקחת חלק בכינוסים פוליטיים, אף כי עדיין נשללה מהן זכות ההצבעה.

נשים ביישוב

היישוב היהודי בארץ ישראל נחלק בראשית תקופת המנדט למספר גושים פוליטיים: תנועת העבודה, המחנה האזרחי, חרדים-דתיים וספרדים ועדות המזרח. לפי הדעה הרווחת, נהנו נשות היישוב בתקופת המנדט משוויון חברתי ופוליטי מלא, למעט בנות הזרם האורתודוקסי, שהתנגד למתן זכויות פוליטיות לנשים. ואולם, המחלוקת בנושא הענקת זכויות פוליטיות לנשים הייתה אחת מסלעי המחלוקת העיקריים שהפרידו בין הגושים הפוליטיים השונים. במתן זכויות פוליטיות לנשים תמכו מפלגות הפועלים והתנגדו שלושה גושים: עדות המזרח, שייצגו קו שמרני בנושא זה; התאחדות האיכרים האזרחית, שחששו מהשתלטות מפלגות הפועלים על הנהגת היישוב; החוגים הדתיים ותנועת המזרחי, שחששו ממפלגות הפועלים בשל יחסן השלילי לדת. במשך שמונה שנים (1918–1926), איימה המחלוקת על מרקם היחסים העדין שהיה קיים בין הזרמים השונים. עד להצהרת בלפור (1917) לא השתתפו הנשים בחיים הפוליטיים של היישוב. ב-1903 נעשה אחד הניסיונות הראשונים לארגן את היישוב. חשיבותו של הכינוס שהתקיים בזכרון יעקב מתמצה בהעלאת נושא מעמדן של הנשים ביישוב לכלל שאלה פוליטית, ובתוך כך גם שאלת זכויותיהן הפוליטיות של הנשים. הניסיון ליישב סוגיה זו נכשל, בשל התנגדותם החריפה של החרדים, ונשללה מן הנשים הזכות לבחור ולהיבחר.

חלק מנשות היישוב החדש היו מאורגנות במסגרת תנועת הפועלות – תנועה פוליטית שבקשה להיאבק על השוואת זכויות הפועלות לאלו של הפועלים. מאבקן של הפועלות התמקד בעיקר בקביעת מקומה של האישה בשוק העבודה. הפועלות ביקשו להכיר בהן כנשים עובדות התורמות לבניין הארץ. מאבקן של הפועלות היה, לכאורה, מאבק מקצועי אך ביסודו היה זה מאבק חברתי פוליטי על מקומה של האישה בחברה החדשה.

לקראת הבחירות לאספת הנבחרים ב-1920, ובעקבות שנתיים של מאבקים קשים, הוחלט לאפשר לנשים לבחור ולהיבחר. כדי לרכך את התנגדותם של החרדים, הוחלט לאפשר להן להצביע בקלפי משלהן ובנפרד מגברים. כמו כן, כל גבר חרדי שהתנגד לכך שאשתו תבחר, היה רשאי להצביע פעמיים – בשמו ובשם אשתו. כשנספרו הקולות נמצא כי לאספת הנבחרים הראשונה נבחרו 299 גברים ו-15 נשים. בבחירות לאספת הנבחרים השנייה נבחרו כבר 23 נשים.

במושבה הראשון של האספה השנייה, שהתקיים בחמישה בינואר 1926 נאמר כך: "אספת הנבחרים השנייה מכריזה על שוויון הזכויות של הנשים בכך ענפי החיים האזרחיים המדיניים והכלכליים של היישוב העברי ודורשת מאת הממשלה את הבטחתו של שוויון זכויות זה בחוקי הארץ".

לאחר קום המדינה

ייצוג הולם של נשים במפלגות פוליטיות

מספר חברות הכנסת בכל כנסת בעת כינונה עד 2015. 29 נשים נבחרו ב-2015 לכנסת העשרים, שיא של כל הזמנים, ובמהלך כהונת הכנסת היו 35 (שמהוות 29.16% מבית הנבחרים).

גולדה מאיר, בעת כהונתה כשרת העבודה בממשלת ישראל הראשונה, לימים הייתה לראש ממשלת ישראל.

תת ייצוג של נשים במערכת פוליטית נתונה יכול לנבוע מכמה גורמים. אחד מהם הוא שיטת הבחירות הנהוגה במערכת הפוליטית. בדרך כלל, השיטה היחסית מקלה את כניסתן של נשים לבתי המחוקקים יותר מזו הרובית. גורם נוסף המשפיע על בחירתן של נשים הוא התחרות הפוליטית של חברה נתונה. בהקשר זה, מידת שמרנותה או פתיחותה כלפי שילובן של נשים בחיים הפוליטיים ומקומן בעמדות השפעה. מדינות ומפלגות רבות הגיעו בעשרים השנים האחרונות לכלל מסקנה כי עליהן לנקוט אמצעים שונים כדי להבטיח את העלאת ייצוגן של נשים במוסדותיהן הפוליטיים. עשרות מפלגות שונות בעולם אימצו תקנות וכללים פנימיים הקובעים מכסות ייצוג מינימליות לנשים. לעיתים הדבר נעשה בהיעדר חקיקה לאומית בעניין זה, ולעיתים במקביל לקיומה של חקיקה כזאת.

בישראל לא נקבעו עד היום (2021) מכסות ייצוג לנשים במפלגות בחקיקה. בעבר הוגשו כמה הצעות חוק בעניין זה, אך אף אחת מהן לא הבשילה לכלל חקיקה ממשית. כך למשל, שר המשפטים מאיר שטרית הגיש את הצעת חוק מימון מפלגות התשס"ב-2002. הצעת חוק אשר ביקשה לעודד ייצוג הולם של נשים בכנסת באמצעות קביעה שלפיה סיעה אשר 30% לפחות מכלל חבריה הם נשים, תקבלנה מימון גדול יותר. מימון זה נועד להיות תמריץ חיובי להגדלת מספר הנשים המתמודדות בבחירות לכנסת, ולדעת יוזמי ההצעה הוא אמצעי אפקטיבי יותר מחיוב הסיעות לשריין מקום לנשים. אף על פי שהמחוקק הישראלי נמנע מקביעת מכסות ייצוג לנשים בחקיקה, מפלגות בישראל עשו זאת בתקנונים וכללים פנימיים שקבעו לעצמן.

בתקנון מפלגת הליכוד, שתוקן ב-6 בינואר 2005, מובטח ייצוג לנשים ברשימת מועמדי המפלגה לכנסת כדלקמן: "אם לא נבחרו מועמדות לחמישה מ-40 המקומות הראשונים ברשימת המפלגה לכנסת ישובצו חמש מועמדות במקומות האלה ברשימה: המקום ה-10, המקום ה-20, המקום ה-30, המקום ה-35 והמקום ה-40..." חוקת הליכוד אף מבטיחה ייצוג לנשים גם במוסדות המפלגה – במזכירות ובלשכה. הבחירות למזכירות הליכוד נערכות ב-11 מחוזות בחירה. החוקה קובעת כי אם לא נבחרה אישה בין נציגיו של מחוז כלשהו, הרי במחוז זה תקודם המועמדת שצברה את מספר הקולות הרב ביותר מן המועמדים שלא נבחרו, ותתפוס את מקומו של אחרון הנבחרים מהמחוז. בדרך זו מובטח במזכירות המפלגה ייצוג של אישה אחת מכל מחוז לפחות, ובסך הכול מובטח ייצוגן של 11 נשים.

מפלגת העבודה הבטיחה לנשים לקראת הבחירות לכנסת ה-13 מקום אחד בכל קבוצה של עשרה מועמדים. גם ברשימת מועמדיה לכנסת ה-14 הייתה מכסת הייצוג לנשים 10% בשליש העליון של הרשימה. ב-1999 עלה מספר המקומות שהובטחו לנשים לחמישה מקומות עד למקום השלושים ברשימת מועמדיה. נכון לשנת 2005 מכסת הייצוג של נשים בקרב מועמדי המפלגה לכנסת היא 25%. בשנת 2021, הורכבה בשיטת רוכסן שהגדילה את הייצוג חצי מהרשימה.

במפלגת המפד"ל, המפלגה הדתית לאומית, הנשים התמודדו בבחירות מקדימות במרכז המפלגה. המתמודדת שהשיגה את מספר הקולות הרב ביותר מבין המתמודדות מקודמת למקום ששוריין לה ברשימת המועמדים הכללית של המפלגה. לקראת הבחירות לכנסת ה-16 הצליחו נשות המפד"ל לקדם את השריון אל המקום החמישי ברשימת מועמדי המפלגה (לעומת המקום השמיני בבחירות לכנסת ה-15). מאחר שהמפלגה זכתה בבחירות בשישה מנדטים, נבחרה לכנסת גם אישה אחת מטעמה.

לפי חוקת מרצ, בכל חמישה מקומות ברשימת המפלגה לכנסת, שניים ישוריינו לנשים (מה שמוביל ל-40% ייצוג לפחות). זוהי הסיבה העיקרית לכך שמרצ הייתה המפלגה בעלת ייצוג הנשים הגבוה ביותר בכנסת ה-19 עם שלוש נשים מתוך שישה חברי כנסת – ייצוג של 50%.

הדרת נשים במפלגות פוליטיות

מספר מפלגות מדירות נשים. מפלגת יהדות התורה אוסרת בתקנון על חברות נשים במפלגה ומפלגת ש"ס נמנעת משיבוצן ברשימתה לכנסת. על בסיס התקנונים המפלים הוגשה לוועדת הבחירות המרכזית בקשה לפסילת המפלגות מהתמודדות בבחירות של 2013, אך הבקשה נדחתה.

תנועת לא נבחרות לא בוחרות היא תנועת מחאה שקמה ב-2012 וקראה לציבור החרדי להימנע מהצבעה למפלגות המדירות נשים. בכך העצימה את הדיון הציבורי בשאלת מעמדן של נשים במגזר החרדי וזכותן לייצוג ולהשפעה במוקדי קבלת החלטות.

נשים בממשלות ישראל

ערך מורחב – נשים בממשלות ישראל

נשים בפוליטיקה המקומית – רשויות מקומיות

ערך מורחב – התמודדות נשים בבחירות מוניציפליות בישראל

ייצוג נשים בפוליטיקה המקומית בישראל נופל בהרבה בהשוואה לרוב מדינות העולם. מאז הקמת המדינה ועד היום, כיהנו מספר מועט של נשים בראש רשות מקומיות. האישה הראשונה לכהן כראש רשות מקומית בישראל הייתה חייקה גרוסמן, ראש המועצה האזורית געתון בשנים 1950–1951. בשנים 1956–1959 שימשה חנה לוין כראש עיריית ראשון לציון, והייתה לאישה הראשונה העומדת בראשות עירייה. בעשורים שלאחר מכן שימשו מספר נשים נוספות כראש רשות מקומית, אך באותה התקופה לא בוצעו בחירות ישירות לתפקיד ראש הרשות המקומית. בשנות ה-70 שונתה שיטת הבחירות לעיריות ולמועצות המקומיות כך שראש הרשות יבחר בבחירה ישירה על ידי התושבים. במועצות האזוריות הונהגה בחירה ישירה לראש ראשות המועצה האזורית החל משנות ה-90.

טל אוחנה, ראש מועצת ירוחם

להלן רשימת הנשים שנבחרו לתפקיד ראש רשות מקומית מאז החל הליך הבחירה הישירה:

שם	שם הרשות המקומית	תקופת הכהונה
חייקה גרוסמן-אורקין	מועצה אזורית געתון	1951-1950
הדסה ברגמן	מועצה אזורית חבל מעון	1953-1951
חנה לוין	עיריית ראשון לציון	1959-1956
יפה כץ	מועצה מקומית כפר יונה	1959-1957
יהודית שושני	מועצה מקומית רמת ישי	1965-1962, 1971-1969, 1976-1974
בת-שבע איילון	מועצה אזורית ברנר	1985-1965
מנוחה חרל"פ	מועצה מקומית יקנעם עילית	1967
זהבה וושצ'ינה	מועצה מקומית קריית חרושת	1974-1971
זלדה שחם	מועצה מקומית רמת ישי	1974-1971
ויולט ח'ורי	מועצה מקומית כפר יאסיף	1974-1972
אורה פוטר	מועצה אזורית בני שמעון	1989-1983
זיוה בן-דרור	מועצה מקומית אבן יהודה	1993-1989
מרשה כספי	מועצה מקומית סביון	1998-1993
יעל שאלתיאלי	מועצה אזורית בקעת בית שאן	2006-1996
דניאלה וייס	מועצה מקומית קדומים	2007-1996
ורד סוויד	עיריית נתניה	1998 (ראש העיר בפועל)
מרים פיירברג-איכר	עיריית נתניה	מ-1998
יעל גרמן	עיריית הרצליה	2013-1998
אורה חכם	מועצה אזורית אפעל	2008-1999
לילך מורגן	מועצה אזורית ערבה תיכונה	2007-2002
איריס אברהם	עיריית גבעתיים	2007-2006 (ממלאת מקום בפועל)
פלורה שושן	מועצה מקומית מצפה רמון	2013-2006
סיגל מורן	מועצה אזורית בני שמעון	2009 - 2018
טלי פלוסקוב	עיריית ערד	2015-2010
מטי צרפתי-הרכבי	מועצה אזורית יואב	2022-2011
ליזי דלריצ'ה	מועצה מקומית גני תקווה	מ-2013
שירה אבין	עיריית רמת השרון	2016-2013 (ממלאת מקום בפועל)
יעלה מקליס	עיריית יהוד-מונוסון	מ-2013
ליאת שוחט	עיריית אור יהודה	מ-2015
סיגל שאלתיאל-הלוי	מועצה מקומית תעשייתית מגדל תפן	2023-2015
טל אוחנה	מועצה מקומית ירוחם	מ־2018
עינת קליש-רותם	עיריית חיפה	2018-2024
שושי כחלון-כידור	עיריית כפר יונה	מ־2018
רותם ידלין	מועצה אזורית גזר	מ־2018
גלית שאול	מועצה אזורית עמק חפר	מ־2018
אושרת גני גונן	מועצה אזורית דרום השרון	מ־2018
לין קפלן	מועצה מקומית תל מונד	מ־2020

מרים פיירברג-איכר, ראש עיריית נתניה

ייצוג נשים במועצות הרשויות המקומיות 1950–2003

שנה	סך הכול נבחרים	מספר נשים	אחוז נשים
1950	684	29	4.2
1955	838	34	4.1
1959	1,008	36	3.6
1965	1,050	32	3.1
1969	1,070	39	3.6
1973	1,124	51	4.5
1978	1,173	65	5.5
1983	1,227	93	7.6
1989	1,360	116	8.5
1993	1,396	153	10.9
1998	1,593	237	14.9
2003	1,303	204	15.7

בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2013 שיעור הנשים מכלל חברי המועצות שנבחרו עמד על 13.5% בלבד.

נשים ישראליות ערביות בפוליטיקה

נשים ערביות הן הקבוצה החלשה ביותר בקרב ציבור הנשים, בהשוואה לגברים הערבים הזוכים לנתח כוח במערכת הפוליטית. ח'אולה אבו בכר (בספרה "בדרך לא סלולה", 1998) הצביעה על האופן שבו פועל המנגנון החמולתי כדי לשמר את הכוח הפוליטי בידי הגברים על חשבון הנשים. הוא עושה זאת באמצעות המבנה החמולתי, שהוא משמרו לצרכיו.

טלי פלוסקוב, ראש עיריית ערד לשעבר

בשנת 1948, ייסדו נשים ערביות מישראל את תנועת "אל-נהדה אל-ניסאאיה" (התקומה הנשית), שהובילה בשנת 1973 להקמת תנועת רחבה יותר, שכללה גם נשים יהודיות – תנד"י – "תנועת נשים דמוקרטיות בישראל". תנד"י מראשיתה פעלה למען שלום באזור המזרח-התיכון ובעולם, למען דו-קיום בין ישראל לפלסטינים, ולמען זכויות שוות לנשים בכל תחומי החיים: בחברה, בפוליטיקה ובעבודה. מרבית הסטודנטים שהשתתפו במאבק הסטודנטים הערבים בשנת 2000 היו נשים.

עד הכנסת ה-18 לא ישבה בכנסת אישה ערבייה מטעם המפלגות הערביות, עד לבחירתה של חנין זועבי מטעם מפלגת בל"ד. התקדים להכנסת אישה ערבייה לכנסת, חוסניה ג'בארה (ערביה מוסלמית), נזקף לזכותה של מפלגת מרצ. בחירתה של ג'בארה למקום ריאלי ברשימה לכנסת התאפשרה במידה רבה בשל שיטת השריונים שהונהגה במרצ באותה תקופה. השיטה חייבה קידום מועמד ערבי למקום ריאלי וקידום מועמדות נשים – חוסניה ג'בארה ששילבה את שתי התכונות, אישה וערביה, "חסכה" בכמות המקומות המשוריינים, לכן קואליציה של מועמדים גברים, לא ערבים, דחפה לבחירתה.

נאדיה חילו הייתה חברת-הכנסת הערבייה הנוצרייה הראשונה בתולדות הכנסת. היא כיהנה כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה בכנסת ה-17, והייתה שותפה בוועדות שונות. לפני שנבחרה לכנסת, הייתה היועצת הארצית למעמד האישה הערבייה והדרוזית במרכז השלטון המקומי, ולאחר מכן אף היועצת הכלל ארצית למעמד האישה.

נשים רבות השייכות למפלגת חד"ש ולמוסדותיה פעילות בחברה הערבית במיוחד ובחברה הישראלית בכלל – במפלגות הפוליטיות, בהסתדרות, באיגודים שונים, בעמותות נשים ובתנועות לקידום מעמד האישה הערבייה, בקואליציות למען צדק חברתי, בעמותות למען קידום מעמד האזרח הערבי במדינה, בתנועות שלום ישראליות, בתנועות הסטודנטים ובכל הזירות הציבוריות החשובות בישראל.

ייצוג נשים בפוליטיקה ובמוסדות השלטון בישראל ובעולם

מספר הנשים שמיוצגות בכנסת ישראל נמוך מאוד מהממוצע האירופי ואף מהממוצע העולמי. המדד נמדד באחוזים כאשר 100% משמעו צימצום מלא של אי השוויון מגדרי בכוח הפוליטי ואפס משמעו אי שוויון מלא. בישראל אי השוויון הפוליטי 25% בעוד הממוצע בעולם הוא 33% והממוצע בארופה הוא 36%. נכון לשנת 2024 ישראל ממוקמת במקום ה-106 מתוך 190 מדינות ואוטונומיות במדרג המדינות לפי ייצוג נשים בפרלמנט.

קיימת ירידה משמעותית בקטגוריית זו של מידת הכוח הפוליטי לנשים ביחס למדינות העולם המפותחות. ישראל דורגה בשנת 2006 במקום ה-35, בשנת 2020 במקום ה-64, בשנת 2023 במקום ה-96 ובשנת 2024 במקום ה-106 בלבד.

בישראל חל שיפור כללי ביצוג פרלמנטרי מלבד ירידה בשנת 2024. ייצוג פרלמנטרי של 7-11 נשים מקום המדינה עד 1996, עליה משמעותית מ-14 ל-27 נשים משנת 1996 עד שנת 2013, התייצבות על 29-30 נשים מ-2013 עד 2021, עליה ל-35 נשים בשנת 2022 וירידה ל-30 נשים בשנת 2023.

ניתן להבין את הפער בין הירידה בדירוג העולמי לבין העלייה בייצוג בארץ בכך שיחסית למדינות אחרות מגמת השיפור בישראל איטית יותר.

מראשית ימי הממשלה ה-30 בשנת 2003 ועד יולי 2024 מונו 38 נשים מתוך 235 לתפקיד מנכ"לית משרד ממשלתי, כלומר כ-16% בלבד. 11 מהמינויים של מנכ"ליות התבצעו בממשלה ה-36 ("ממשלת השינוי"). בניכוי הממשלה הזאת פוחת שיעור הנשים שכיהנו בתפקיד מנכ"ל לכ-13% בלבד. בממשלה הנוכחית (ה-37) מספר הנשים הוא הנמוך מזה יותר מעשרים שנה. 2 נשים בלבד הן מנכ"ליות (5%) והן לא מונו באופן רשמי אלא כממלאות מקום. המספר הגבוה ביותר היה ממשלת השינוי של בנט-לפיד שבה הגיע שיעור המנכ"ליות שמונו ל-39%.

ראו גם

• נשים בממשלות ישראל
• נשים ראשונות בתפקידים ציבוריים בישראל
• התמודדות נשים בבחירות מוניציפליות בישראל
• שירות נשים בצה"ל
• עמותת כ"ן - כוח נשים לקידום מנהיגות נשים בישראל

לקריאה נוספת

• שרון גבע, האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות, מאגנס 2020
• חנה הרצוג, נשים בפוליטיקה ופוליטיקה של נשים. בתוך: דפנה יזרעאלי, אריאלה פרידמן, הנרייט דהאן-כלב, חנה הרצוג, מנאר חסן, חנה נוה, וסילביה פוגל-ביז'אווי (עורכים). מן מגדר פוליטיקה. תל אביב; הקיבוץ המאוחד 2006 (הדפסה רביעית. ראשונה 1999)
• מעמד האישה בפוליטיקה ובמנהל הציבור. דברים מיום עיון לזכרו של ד"ר משה שני ז"ל, חיפה; החוג למדע המדינה – אוניברסיטת חיפה 2003
• חנה הרצוג, רובי נתנזון, אירנה קוגן, נשים נבחרות לרשויות המקומיות - בחירות 1998, תל אביב; המכון הישראלי למחקר כלכלי וחברתי 1999
• גדעון דורון, דניאלה שנקר-שרק, מח"כות לייצוג. תל אביב; הקיבוץ המאוחד 1998
• מגדה הנוש סרוג'י, נשים ערביות ישראליות בפוליטיקה, חיפה: הוצאת רים, 1995
• חנה הרצוג, נשים ריאליות – נשים בפוליטיקה המקומית בישראל. ירושלים; מכון ירושלים לחקר ישראל, 1994
• דפנה יזרעאלי, מין מגדר ופוליטיקה, תל אביב; הקיבוץ המאוחד 1991
• דפנה שרפמן, נשים ופוליטיקה, חיפה; הוצאת תמר 1988
• נורית כהנא, השתתפות נשים בפוליטיקה: המקרה של המאבק על זכות ההצבעה לנשים בתקופת היישוב, חיפה; אוניברסיטת חיפה, תזה לתואר שני במדע המדינה 1984

קישורים חיצוניים

• נשים בכנסת, באתר הכנסת
• שדולת הנשים בישראל
• עמותת כ"ן - כוח נשים לקידום מנהיגות נשים בישראל
• חנה הרצוג, ‏ארגוני נשים בחוגים האזרחיים – פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב, קתדרה 70, ינואר 1994, עמ' 113–116, 130–132
• חנה הרצוג, נירית שרייבר, עמדות הציבור ביחס לנשים בפוליטיקה המקומית, אוגוסט 1998
• עוגן גולדמן, ‏נשים במערכת החינוך ובחיים הפוליטיים בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 23 אפריל 2001
• ליאור בן דוד, ‏ייצוג הולם של נשים במפלגות פוליטיות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 26 ינואר 2005
• עופר קניג, נשים בתפקידי מפתח פוליטיים: ישראל במבט השוואתי, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1 בינואר 2010
• עופר קניג, גולדה זה לא דוגמה: נשים בתפקידים פוליטיים בישראל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 31 בדצמבר 2011
• סילביה פוגל־ביזאוי, דמוקרטיה ופמיניזם: מגדר, אזרחות וזכויות אדם. ספר בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2011
• אסף שפירא, עופר קניג, חן פרידברג ורעות איצקוביץ'-מלכה, ייצוג נשים בפוליטיקה, מחקר מדיניות 99, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013
• יעל לרנר וניר וולף, גבירתי ראשת העיר, באתר ישראל היום, 23 באוגוסט 2013
• עופר קניג, הייצוג הנשי בזירות הפוליטיות בישראל: תמונת מצב, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 8 במרץ 2016
• אינס אליאס, האם אורלי לוי־אבקסיס תפרוץ את תקרת הזכוכית של הפוליטיקאיות המזרחיות?, באתר הארץ, 20 באפריל 2017
• לילך רוזנברג־פרידמן, רשימת הנשים הדתיות בבחירות הראשונות לכנסת: כישלון או הישג? עיונים, כרך 32, עמ' 35-72
• שרון גבע, אל תעצרו ברמזור אדום: תגובות יעילות לטיעון המביך של נתניהו | דעה, באתר הארץ, 27 ביולי 2020
• ארנה רז, הפוליטיקאיות שלא מספיקות: זה הזמן למפלגת נשים? באתר פוליטקלי קוראת, 21 במאי 2020
• יעל גוראון, סדר יום פוליטי | ארוכה הדרך לשוויון, באתר ליברל, 2022