לדלג לתוכן

נמל אילת

נמל אילת
לוגו חברת נמל אשדוד
נמל אילת
מיקום
מדינה ישראלישראל ישראל
מיקום אילת, מחוז הדרום
גוף מים מפרץ אילת עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 29°31′56″N 34°56′26″E / 29.53224167°N 34.94042778°E / 29.53224167; 34.94042778
פרטים
תאריך פתיחה 1955
מפעיל פפו ספנות
בעלים זיכיון ממשלת ישראל
סטטיסטיקות
תפוסת מטען שנתית 2.6 מיליון טון (2012)
www.eilatport.co.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
נמל אילת ב-1956

נמל אילת ממוקם לחופו של מפרץ אילת בים סוף. הנמל משמש כשערה הדרומי של ישראל למדינות המזרח הרחוק, אוקיאניה, מזרח אפריקה ודרומה והודו. מרבית פעילות הנמל מקורה בייבוא כלי רכב מהמזרח הרחוק וכן מפעילות ייצוא של מפעלי כימיקלים לישראל.

מתחילת שנות ה-50 הגיעו לאילת אוניות בודדות בשנה, שפרקו את סחורותיהן בלב ים, עד בניית המזח הראשון בשנת 1955. בעקבות מבצע קדש הפסיק הנמל את פעילותו לכחמישה חודשים, והפעילות חודשה ב-22 במרץ[1].

בעקבות הגדלת נפח התעבורה בנמל וחתימת הסכמי סחר עם מדינות המזרח הרחוק הוחלט לבנות נמל חדש דרומית לנמל הנוכחי. הבנייה החלה בשנת 1962 והנמל החדש נחנך ב-1965. ב-25 באוקטובר 1966 נחנך בנמל מזח חדש לפריקת מכליות נפט לצורך העברתו בצינור הנפט צפונה[2].

בעקבות סגירת תעלת סואץ במלחמת ששת הימים גדלה חשיבותה של ישראל כגשר בין ארצות אפריקה והמזרח הרחוק ובין ארצות אירופה ואזור הים התיכון ומטענים רבים החלו לעבור מנמל אילת לנמלי אשדוד וחיפה.

מתוקף צו ממשלתי מראשית שנות ה-90[3][4] ועד לינואר 2016 הייתה חובה על יבואני מכוניות ממזרח אסיה להשתמש אך ורק בנמל אילת לצורך כך. בעקבות בלעדיות זאת, ייבוא מכוניות היווה 70% מהפעילות הכללית של נמל אילת.

ב-2005, בעקבות הרפורמה בנמלי הים בישראל, הוקמה חברה ממשלתית בשם "חברת נמל אילת בע"מ" שבמסגרתה מתנהלים שירותי התפעול של הנמל.

בדצמבר 2010 אישרה ועדת שרים לעניין הפרטה את הפרטת הנמל, בהליך בו הרוכש יקבל את הזכות להפעיל את הנמל במשך 15 שנים, עם אופציה להארכה למשך כ-10 שנים נוספות. הליך ההפרטה החל ב-2011, ובמסגרתו ניתן צו, בהתאם לחוק החברות הממשלתיות, הקובע שלמדינה אינטרסים חיוניים בחברת נמל אילת, ובהתאם לכך חלות הגבלות שונות על פעילותה, והעברת השליטה בה מצריכה היתר משרי הממשלה.[5] בתחילת 2013 הועברו זכויות תפעול נמל אילת לחברת "פפו ספנות", שבבעלות האחים נקש, תמורת 120 מיליון ש"ח.

בספטמבר 2020, לאחר חתימת הסכם איחוד האמירויות הערביות–ישראל, הוסכם שחברת מספנות ישראל של איש העסקים שלומי פוגל ו-DP WORLD של איש העסקים סולטן אחמד בן סוליים ישתפו פעולה בהקמת שירות ספנות שיהיה בעזרת נתיב ישיר מנמל ג'בל עלי שבדובאי לנמל אילת[6].

ב-13 בדצמבר 2021 נערכה במקום תחרות מיס תבל 2021[7].

מלחמת חרבות ברזל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המשבר בים סוף

ב-19 באוקטובר 2023 החלו החות'ים לתקוף יעדים בישראל באמצעות טילים רקטות וכטב"מים. ב-19 בנובמבר השתלטו החות'ים באמצעות מסוק על ספינת מטען בבעלות חלקית של איש העסקים הישראלי רמי אונגר, שהייתה בדרכה מטורקיה להודו. מאז תקפו החות'ים עשרות ספינות נוספות בקרבת מצרי באב אל-מנדב. בעקבות זאת חברות ספנות רבות שולחות את ספינותיהן במסלול עוקף סביב אפריקה, ונפח המטען שעובר בים האדום צנח ב-85%. מצב זה גרם להשבתת הפעילות בנמל אילת כמעט לחלוטין. במרץ 2024 הזמינה הנהלת הנמל 60 מתוך כ-120 העובדים לשימוע לפני פיטורים. לאחר שוועדת הכלכלה של הכנסת קראה להלאים את הנמל מחדש, בוטלו הפיטורים.

בעיית התעבורה היבשתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה לנמל אילת אפשרית כיום אך ורק בתנועה ממונעת בכבישים. לכן כיום ישנו שימוש נרחב במשאיות לצורך הובלת סחורות אל וממרכז הארץ, מייבוא ולייצוא. עם סלילת מסוף המטענים הר צין של רכבת ישראל המרוחק כ-180 ק"מ מאילת, נוצר פתח לשימוש ברכבת משא לצורך הובלת מכולות בחלק מהדרך.

הקמתו המתוכננת של קו הרכבת לאילת, כוללת את הקמת תחנת הרכבת נמל אילת בסמוך לנמל[8].

הצעות חלופיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוץ השנים הוצעו מספר הצעות חלופיות לנמל אילת, עקב בעיות שונות כמו: תעבורה יבשתית אליו, רצועת החוף שהוא גוזל מהציבור ועוד. בין הפתרונות שהוצעו נמצא נמל התעלה. במסגרת פתרון זה, נמל אילת ייסגר ובמקומו יוקם נמל התעלה מצפון לאילת, בערבה, והוא יתחבר לים דרך תעלה ימית[9][10].

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • דניאלה רן, בין ספינה לרציף תולדות לשכת הספנות הישראלית 1982-1932, פרדס הוצאה לאור, 2008, עמ' 41, 104, 156, 161, 175-168, 183, 204-203, 219.
  • יואב צוקרמן, עבודת נמלים - זירת הקרבות בין הממשלה לוועד העובדים החזק בישראל, הוצאת מטר, 2018

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נמל אילת בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ת. לויטה, אילת נעשתה עיר "בינלאומית", מעריב, 24 במרץ 1957
  2. ^ נחנך נמל-הנפט החדש באילת, מעריב, 26 באוקטובר 1966
  3. ^ החלטת הממשלה מספר 2717 מיום 12.04.1992
  4. ^ עמירם ברקת, ‏בלעדיות לנמל אילת על יבוא רכב בשל צו משנות ה-90, באתר גלובס, 12 ביולי 2011
  5. ^ צו רשות הספנות והנמלים (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בחברת נמל אילת בע"מ), התשע"ג–2012, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
  6. ^ ליאור גוטמן, מספנות ישראל חתמו על מזכר הבנות לשת"פ עם DP WORLD מדובאי, באתר כלכליסט, 16 בספטמבר 2020
  7. ^ משה כהן, גדעון קוץ, ‏באילת מתכוננים לקראת אירוח תחרות מיס יוניברס 2021 בחודש הבא, באתר מעריב אונליין, 21 בנובמבר 2021;
    יפעת מנהרדט, הזוכה במיס יוניברס: הרנאז סאנדאו מהודו, באתר ynet, 13 בדצמבר 2021
  8. ^ ליאור גוטמן, "נמל חדש ורכבת למרכז יהפכו את אילת לריביירה", באתר כלכליסט, 1 במרץ 2010
  9. ^ עמירם ברקת, ‏נתניהו הורה לקדם הקמת נמל התעלה באילת, באתר גלובס, 20 ביולי 2011
  10. ^ אילת - הדמייה של נמל תעלה וגשר יבשתי, נבדק ב-2021-12-27