לדלג לתוכן

ניק קייב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניק קייב
Nick Cave
ניק קייב, 2012
ניק קייב, 2012
לידה 22 בספטמבר 1957 (בן 67)
וורקנביל, אוסטרליה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה ניקולס אדוארד קייב
מוקד פעילות ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1973
מקום לימודים Caulfield Grammar School, Wangaratta High School עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק זמר, מלחין, משורר, סופר, תסריטאי
סוגה פוסט-פאנק, רוק אלטרנטיבי, גראז' רוק
סוג קול בס עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה גיטרות, קלידים
חברת תקליטים Mute Records
בן או בת זוג Susie Bick (11 באוגוסט 1999–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים ארל קייב, Arthur Cave עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 4 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • קצין במסדר אוסטרליה (26 בינואר 2017)
  • ARIA Award for Best Pop Release (1996)
  • ARIA Award for Best Male Artist (2008)
  • ARIA Award for Best Independent Release (2013)
  • ARIA Award for Best Adult Contemporary Album (2013)
  • ARIA Award for Best Male Artist (2001)
  • ARIA Award for Single of the Year (1996)
  • ARIA Award for Best Original Soundtrack, Cast or Show Album (1997)
  • פרסי איבור נובלו (2014)
  • פרסי APRA (1996)
  • Libera Award for Best Live Act עריכת הנתון בוויקינתונים
nickcave.com
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ניק קייב (באנגלית: Nick Cave; נולד ב-22 בספטמבר 1957) הוא זמר, מלחין, משורר, סופר, תסריטאי ושחקן אוסטרלי. הוא ידוע בקול הבריטון שלו ועומד בראשה של להקת הרוק Nick Cave and the Bad Seeds. המוזיקה של קייב מאופיינת לרוב בעוצמה רגשית, במגוון רחב של השפעות ואובססיות ליריות למוות, דת, אהבה ואלימות.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשם ניקולס אדוארד קייב (באנגלית: Nicholas Edward Cave) בעיר וורקנביל במדינת ויקטוריה, אוסטרליה. כילד התגורר בוורקנביל ולאחר מכן בעיירה וואנגראטה. אביו לימד אנגלית ומתמטיקה בבית הספר הטכני המקומי; אמו הייתה ספרנית בבית הספר התיכון שבו למד קייב[1]. אביו הכיר לו קלאסיקות ספרותיות מגיל צעיר ודרך אחיו הגדול, הפך קייב למעריץ של להקות רוק מתקדם דוגמת קינג קרימזון, פינק פלויד וג'תרו טול, בעוד שחברת ילדות הכירה לו את לאונרד כהן, שאותו תיאר מאוחר יותר כ"כותב השירים הגדול מכולם"[2].

כשהיה בן תשע הוא הצטרף למקהלה של הקתדרלה המקומית בוואנגראטה. בגיל 13 סולק מבית הספר התיכון בוואנגראטה. ב-1970, לאחר שעבר עם משפחתו לפרבר של מלבורן, נשלח ללמוד בפנימייה פרטית (Caulfield Grammar). כשהיה בן 19 נהרג אביו בתאונת דרכים; אמו סיפרה לו על מות אביו בזמן ששחררה אותו מתחנת המשטרה בסנט קילדה, שם היה עצור באשמת פריצה. מאוחר יותר סיפר שאביו "מת בנקודה בחיי כשהייתי הכי מבולבל" וש"אובדן אבי יצר בחיי ואקום, חלל שבו דברי החלו לצוף ולהתקבץ ולמצוא מטרה"[3].

לאחר לימודיו התיכוניים, למד ציור במכון הטכנולוגי של קולפילד ב-1976, אך נשר בשנה שלאחר מכן כדי לעסוק במוזיקה. הוא גם החל להשתמש בהרואין בערך בזמן שעזב את בית הספר לאמנות. בתחילת 1977, הלך להופעה של להקות הפאנק רוק האוסטרליות "Radio Birdman" ו-"the Saints". קייב קיבלה השראה ואמר שהוא עזב את המקום "אדם אחר". שנים אחר כך נתגלה תצלום שלו יושב בשורה הראשונה ונראה נדהם[4].

קריירה מוזיקלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1973, קייב פגש את מיק הארווי (גיטרה), פיל קלברט (תופים), ג'ון קוצ'יוורה (גיטרה), ברט פרסל (בס) וכריס קווין (סקסופון); חבריו לספסל הלימודים. הם הקימו להקה עם קייב כזמר. הרפרטואר שלהם כלל גרסאות כיסוי לשירים של, בין היתר, לו ריד, דייוויד בואי, אליס קופר, רוקסי מיוזיק ואלכס הארווי. מאוחר יותר, ההרכב הצטמצם לארבעה חברים כולל חברתו של קייב טרייסי פיו בבס. ב-1977, לאחר שעזבו את בית הספר, הם אימצו את השם "The Boys Next Door" והחלו לנגן בעיקר חומרים מקוריים. הגיטריסט והתמלילן רולנד ס. הווארד הצטרף ללהקה ב-1978.

הם היו פעילים בסצנת הפוסט-פאנק של מלבורן בסוף שנות ה-70, הופיעו מאות פעמים ברחבי באוסטרליה, לפני ששינו את שמם ל-"The Birthday Party" ב-1980 ועברו ללונדון, ולאחר מכן למערב ברלין. חברתו והמוזה האוסטרלית של קייב, אניטה ליין, ליוותה אותם ללונדון. הלהקה הייתה ידועה לשמצה בזכות ההופעות החיות הפרובוקטיביות שלה, בהן קייב צווח, שאג והשליך את עצמו על הבמה, מגובה במוזיקת רוק קשוחה. קייב השתמש למילות השירים בדימויים מהתנ"ך עם שירים על חטא, הוללות וקללה[5].

לאחר הפקת ארבעה אלבומים התפרקה הלהקה ב-1983[5].

ניק קייב והזרעים הרעים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנה שלאחר מכן הקים קייב את להקת "ניק קייב והזרעים הרעים" בה נשאר גיטריסט ה-"Birthday Party" מיק הארווי (שניגן על מגוון כלי-נגינה בנוסף לגיטרה), והצטרפו ברי אדמסון בגיטרה באס, בליקסה ברגלד - איש להקת "איינשטירצנדה נויבאוטן" הגרמנית בגיטרה, וכן אורחים בנגינה, כתיבה והשראה כמו הוגו רייס (גיטרה), אדוארד קלייטון-ג'ונס ואניטה ליין. סגנונו הפנקיסטי בתחילה של קייב, התחלף לסגנון אפל, אלים וכואב, המבוסס על בלוז. הטקסטים של קייב עשירים בדימויים והוא נחשב ככותב ייחודי. חלק גדול מהחומרים המוקדמים של הלהקה מתרחש בדרום אמריקאי מיתולוגי, הנשען על ספיריטואלים ובלוז של דלתא, בעוד העיסוק של קייב ברעיונות של טוב מול רע מהתנ"ך הגיע לשיאו בשיר מ-1988, "The Mercy Seat" מתוך האלבום "Tender Prey" שיצא לאור באותה שנה[6].

בשנת 1990 יצא לאור האלבום "הילד הטוב" ("The Good Son") שכלל מספר שירים מלודיים שהפכו גם ללהיטי רדיו בהם "The Weeping Song" ו-"The Ship Song"[7]. ב-1994 הצטרף ללהקה ג'ים סקלבונוס.

בשנת 1996 זכה קייב להגיע לראשי מצעדי הפזמונים בעולם, עם שירו "Where the Wild Roses Grow" - דואט בו מתארחת הזמרת האוסטרלית קיילי מינוג. שיר זה פרסם את קייב בעולם כולו, וחשף אותו לקהל רחב שלרוב אינו מאזין למוזיקה האופיינית לקייב. האלבום "בלאדות רצח" שבו נכלל השיר זכה להצלחה מסחרית גדולה. באותו אלבום, אירח קייב בנוסף לקיילי מינוג, גם את המוזיקאית פי ג'יי הארווי. האלבום עצמו עוצב בצורת ספר שירה, שלווה בחיתוכי עץ שנלקחו מספרי ילדים מהמאה ה-19.

בשנת 1997 יצא לאור האלבום "The Boatman's Call" המבוסס כולו על נגינת פסנתר, עם שירים שהם לסירוגין קודרים ורומנטיים, סגנון שהוא סטייה ניכרת מחלק הארי של קטלוג הפוסט-פאנק של הלהקה עד לאותה זמן. באלבום כלל את הלהיט "Into My Arms".

בשנת 2001 הוציא הלהקה לאור את האלבום "No More Shall We Part", לאחר הפסקה של 4 שנים מההקלטות, קייב נאלץ להתגבר על התמכרויות כבדות להרואין ולאלכוהול בשנים 1999–2000 לפני שהתחיל לעבוד על האלבום. הוא כלל הופעות אורח של קייט ואנה מקגריגל וזכה לביקורות חיוביות בעיקר[8].

בשנת 2008 יצא לאור האלבום "Dig, Lazarus, Dig!!!", זה היה האלבום האחרון בו הופיעו החבר המייסד מיק הארווי, שעזב את הלהקה ב-2009, ונגן הקלדים ג'יימס ג'ונסטון, שעזב את הלהקה לפני סיבוב ההופעות שהחל לאחר הקלטת האלבום[9].

בשנת 2021 יצא לאור האלבום "Carnage" שהוא שיתוף פעולה של ניק קייב עם שותפו וורן אליס, לא במסגרת "הזרעים הרעים"[10].

גריינדרמן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006, קייב הקים את להקת "גריינדרמן" (Grinderman), להקת פאנק שבה ניק קייב חזר לסגנון שאפיין אותו בתחילת דרכו וניגן לראשונה בגיטרה חשמלית. חברי הלהקה כללו את וורן אליס (גיטרה טנור, מנדולינה חשמלית, כינור, ויולה, גיטרה, קולות רקע), מרטין פ. קייסי (בס, גיטרה, קולות רקע) וג'ים סקלונוס (תופים, כלי הקשה, קולות רקע). שמה של הלהקה נוצר בהשראת שיר של ממפיס סלים, "Grinder Man Blues", שקייב שר במהלך אחד ממפגשי החזרות המוקדמים של הלהקה. אלבום האולפן הראשון של הלהקה, "Grinderman", יצא ב-2007 וזכה לביקורות חיוביות[11], ואלבום האולפן השני והאחרון של הלהקה, "Grinderman 2", יצא ב-2010 לקבלת פנים דומה[12].

ההופעה הפומבית הראשונה של גרינדרמן הייתה באפריל 2007, כאשר בובי גילספי מלהקת "Primal Scream" ליווה את "גרינדרמן" בקולות רקע וכלי הקשה.

בדצמבר 2011, לאחר הופעה בפסטיבל המוזיקה של מרדית', הודיע קייב שהלהקה הפסיקה את פעילותה. שנתיים לאחר מכן הופיעה "גרינדרמן" בשני סופי השבוע בפסטיבל המוזיקה והאמנויות של עמק קואצ'לה 2013.

מוזיקה לסרטים ותיאטרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קייב יצר מספר פסקולים של סרטים עם חבר להקת "הזרעים הרעים", הכנר וורן אליס, שהוא גם כנר הטריו האוסטרלי "שלושה מטונפים" (Dirty Three)[13]. לראשונה ב-2005 עבור הסרט "The Proposition" של הבמאי האוסטרלי ג'ון הילקוט.

בשנת 2006 הלחינו קייב ואליס את המוזיקה לסרט "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד"[14], ולסרט "The Road", שיצא לאקרנים ב-2009. בשנת 2011 יצרו הצמד את הפסקול לסרט "ארץ יבשה" שיצא לאקרנים ב-2012[15].

ב-2016 יצרו את הפסקול לסרט "Hell or High Water", בבימויו של דייוויד מקנזי. ושנה אחר כך, לסרט "Wind River" של טיילור שרידן, ולסרט "מכונת המלחמה" של הבמאי האוסטרלי דייוויד מיכוד.

קייב ואליס הלחינו פסקולים גם למספר סרטים דוקומנטריים, כולל "המנתח האנגלי" (2007), "מערב ממפיס" (2012) ו"טרף הנביא" (2015). הם יצרו גם מוזיקה להפקות של קבוצת התיאטרון האיסלנדית "Vesturport" של המחוזות "הגלגול" "וויצק" ו"פאוסט".

קריירת כתיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קייב הוציא את ספרו הראשון, "King Ink", בשנת 1988. זהו אוסף של מחזות, סיפורים ושירים, חלקם נכתבו בשיתוף פעולה עם לידיה לאנץ'. ב-1997 הוציא לאור ספר המשך, "King Ink II", שהכיל שירים ותמליל של מאמר רדיו שעשה עבור ה-BBC ביולי 1996, "The Flesh Made Word", שדן בפורמט ביוגרפי ביחסיו עם הנצרות.

בזמן שגר במערב ברלין, החל קייב לעבוד על מה שעתיד להפוך לרומן הביכורים שלו, "ותרא האתון את המלאך" (1989), המביא את סיפורו של בחור אילם, החל מילדותו ועד למותו הטראגי[16]. הספר זכה לשבחים רבים ואף יצא לאור בתרגום לעברית מאת גיורא לשם בהוצאת גוונים בשנת 2000[17]. הצלבה משמעותית ניכרת בין הנושאים בספר לבין המילים שכתב בשלבים המאוחרים של "The Birthday Party" ובשלב המוקדם של קריירת הסולו שלו. הרומן השני של קייב, "The Death of Bunny Munro", יצא לאור ב-8 בספטמבר 2009 על ידי הוצאת "הארפר קולינס"[18]. התרגום העברי של הספר יצא בהוצאת מודן. הרומן מספר את סיפורו של איש מכירות מכור למין, הוא שוחרר גם כספר אודיו שהופק על ידי האמנים הבריטיים איאן פורסיית' וג'יין פולארד וכן כאפליקציה לאייפון. הספר התחיל במקור כתסריט שקייב התכוון לכתוב עבור ג'ון הילקוט[19].

בשנת 2005 יצא לאקרנים הסרט "The Proposition" של הבמאי האוסטרלי ג'ון הילקוט, שאת תסריטו כתב קייב. על הסרט זכה ניק קייב בפרס מבקרי הקולנוע האוסטרלי[20]. בשנת 2012 יצא לאקרנים הסרט "ארץ יבשה" (באנגלית נקרא "Lawless"”) שביים ג'ון הילקוט על פי תסריט של קייב על פי רומן של מאט בונדורנט[15].

בשנת 2015 הוא הוציא לאור ספר שירה "The Sick Bag Song"[21].

בשנת 2021 יצא לאור ספר ילדים שכתב, "The Little Thing".

בשנת 2022 יצא לאור הספר "Faith, Hope and Carnage", אוסף של שיחות שנאספו מסדרה של שיחות טלפון שנערכו בין קייב ושון אוהגן במהלך מגפת הקורונה[22].

קריירת משחק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההופעה הקולנועית הראשונה של קייב הייתה בסרטו של וים ונדרס משנת 1987, "כנפי תשוקה", בו מוצגים הוא והזרעים הרעים בהופעה בברלין.

קייב הופיע מדי פעם כשחקן. הוא הופיע לצד בליקסה ברגלד בסרט "דנדי" של פיטר סמפל משנת 1988, מנגן, שר ומדבר מדירתו בברלין. הוא בולט בעיקר בסרט "Ghosts... of the Civil Dead" מ-1989, שכתב וביים ג'ון הילקוט, ובסרט "ג'וני זמש" מ-1991 עם בראד פיט.

קייב הופיע בהומאז' לליאונרד כהן ב-2005, "Leonard Cohen: I'm Your Man", שבו ביצע את השיר "I'm Your Man" ו-"Suzanne" עם ג'ולי כריסטנסן ופרלה בטאלה.

קייב גם העניק את קולו בקריינות סרט האנימציה "פסנתר החתול". הוא בוים על ידי אדי ווייט וארי גיבסון (מהרפובליקה העממית של אנימציה), בהפקה של ג'סיקה ברננל וכולל מוזיקה של בנג'מין ספיד.

במאי 2022 יצא לאקרנים הסרט התיעודי שיצר "This Much I Know to Be True", על מסע ההחלמה ממות בנו ארתור[23].

עמדות והתבטאויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 2024, קייב התבטא כנגד רוג'ר ווטרס, סולן פינק פלויד לשעבר, בשל דעותיו האנטי-ישראליות הקיצוניות. קייב כינה את ווטרס "מביך" ואמר שהוא "עושה נזק עצום לתנועת החרם". קייב ציין שהוא לא תומך בחרם תרבותי על ישראל, וטען כי זה מעניש אנשים רגילים ולא בהכרח משפיע על הממשלה.[24]

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קייב עזב את אוסטרליה בשנת 1980. לאחר שהתגורר בלונדון, ברלין ובסאו פאולו, הוא עבר לברייטון, אנגליה בתחילת שנות ה-2000.

קייב היה בזוגיות עם אניטה ליין מסוף שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-80. קייב וליין הקליטו יחד בכמה הזדמנויות. שיתופי הפעולה הבולטים שלהם כוללים את גרסת כיסוי לשיר שיר Je t'aime... moi non plus של סרז' גינסבורג וג'יין בירקין. היא הייתה שותפה לכתיבת המילים לשיר משנת 1984, "From Her to Eternity", כמו גם את המילים של השיר "Stranger Than Kindness" מתוך "Your Funeral, My Trial".

קייב עבר לאחר מכן לסאו פאולו, ברזיל, ב-1990, שם הכיר את אשתו הראשונה, העיתונאית הברזילאית ויויאן קרניירו. היא ילדה את בנם לוק ב-1991. קייב וקרניירו היו נשואים במשך שש שנים והתגרשו ב-1996. גם בן נוסף של קייב, ג'תרו, נולד ב-1991, עשרה ימים בלבד לפני לוק, וגדל עם אמו, בו לאזנבי, במלבורן, אוסטרליה. קייב וג'תרו לא נפגשו זה עם זה עד שהיה בן שבע או שמונה בערך. ג'תרו לזנבי, שהיה ידוע גם כג'תרו קייב, מת במאי 2022, בגיל 31[25].

קייב יצא לזמן קצר עם פי.ג'יי הארווי באמצע שנות ה-90, איתה הקליט את הדואט "הנרי לי". הפרידה שלהם השפיעה על אלבומו "The Boatman's Call" משנת 1997[26].

ב-1997 הכיר קייב את הדוגמנית הבריטית סוזי ביק; הם נישאו בשנת 1999. בניהם התאומים, ארתור וארל, נולדו בלונדון בשנת 2000 וגדלו בברייטון. ביק מופיעה על עטיפת האלבום "Cave Push the Sky Away". ארל קייב, הוא שחקן קולנוע וטלוויזיה[27].

ב-14 ביולי 2015 נפל בנו ארתור בן ה-15 מצוק, סמוך לברייטון, ומת מפצעיו[28]. חקירה מצאה שארתור נטל LSD לפני הנפילה וחוקר מקרי המוות קבע שמותו היה תאונה[29]. השפעת מותו של ארתור על קייב ומשפחתו נחקרה בסרט התיעודי מ-2016 "One More Time with Feeling"[30], באלבום Skeleton Tree מ-2016 ובאלבום Ghosteen מ-2019[31]. לאחר מות ארתור הפסיק להופיע במשך כשנתיים[32].

קייב הוא הסנדק של בתו של המוזיקאי מייקל האצ'נס. קייב ביצע את השיר "Into My Arms" בהלוויה של האצ'נס.

ב-6 במאי 2023, לקח חלק בטקס ההכתרה של צ'ארלס השלישי, מלך הממלכה המאוחדת.

הופעות בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניק קייב הופיע בישראל במסגרת חמישה סיבובי הופעות של להקתו[33]:

באחד מביקוריו בארץ הקליט יחד עם להקת המכשפות את השיר Shivers, שלאחר מכן התפרסם במסגרת אלבומה של הלהקה, מתכסות. בנוסף, הוא ידוע בחיבתו לישראל, ביקר בה באופן פרטי מספר פעמים ואף הצהיר כי ההופעות שלו משנת 2017 באו כתגובת נגד ל-BDS[37].

דיסקוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניק קייב והזרעים הרעים - Nick Cave and the Bad Seeds

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "From Her to Eternity" (1984)
  • "The Firstborn is Dead" (1985)
  • "Kicking Against the Pricks" (1986)
  • "Your Funeral... My Trial" (1986)
  • "Tender Prey" (1988)
  • "The Good Son" (1990)
  • "Henry's Dream" (1992)
  • "Live Seeds" (אלבום הופעה, 1993)
  • "Let Love In" (1994)
  • "Murder Ballads" (1996)
  • "The Boatman's Call" (1997)
  • "No More Shall We Part" (2001)
  • "Nocturama" (2003)
  • "Abattoir Blues/The Lyre of Orpheus" (2004)
  • "Abattoir Blues Tour" (אלבום הופעה, 2007)
  • "2008) "Dig!!! Lazarus Dig!!!)
  • "Push The Sky Away" (2013)
  • "Skeleton Tree" (2016)
  • "Ghosteen" (2019)
  • "Wild God" (2024)

ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • King Ink (1988)
  • And the Ass Saw the Angel (1989)
  • King Ink II (1997)
  • Complete Lyrics (2001)
  • The Complete Lyrics: 1978–2006 (2007)
  • The Death of Bunny Munro (2009)
  • The Sick Bag Song (2015)
  • Stranger Than Kindness, Nick Cave, Christina Beck, Darcey Steinke (2020)
  • The Little Thing, Nick Cave (2021)
  • Faith, Hope and Carnage, Nick Cave, Sean O'Hagan (2022)
בתרגום לעברית
  • ותרא האתון את המלאך, הוצאת גוונים, 2000
  • מותו של באני מונרו, הוצאת מודן, 2009[38]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניק קייב בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Simon Hattenstone, Old Nick, The Guardian, ‏23 Feb 2008
  2. ^ Padgett, Ray (2020). Various Artists' I'm Your Fan: The Songs of Leonard Cohen. Bloomsbury Publishing. ISBN 9781501355073
  3. ^ Chris Maume, Nick Cave: Devil's advocate, The Independent, ‏11 March 2006
  4. ^ Nick Cave pays tribute to The Saints' Chris Bailey, his "favourite singer", Rolling Stone, ‏12 APRIL 2022
  5. ^ 1 2 נוגי פרס דיווידס, "למה התקרה עדיין מתנדנת?", חדשות, 16 באוגוסט 1984
  6. ^ שרון מולדבי, אם בונו כל־כך שמח להיות המשיח, חדשות, 27 באוקטובר 1988
  7. ^ שרון מולדבי, מלאכים בשמי ברזיל, חדשות, 12 באפריל 1990
    שחר בן ברק, ניק קייב. הילד הטוב, מעריב, 20 באפריל 1990
  8. ^ הארץ, שובו של הטרובדור האפל, באתר הארץ, 24 באפריל 2001
  9. ^ שרון מולדאבי, ‏דיג דיג דוג, באתר גלובס, 12 במרץ 2008
    ארז שוייצר, כיף על פי קייב, באתר הארץ, 11 במרץ 2008
  10. ^ אתר למנויים בלבד בן שלו, ניק קייב הוא עדיין באר של רגש - אז למה באלבומו החדש קולו לא נשמע?, באתר הארץ, 3 במרץ 2021
  11. ^ שרון מולדאבי, ‏זרע הפורענות, באתר גלובס, 14 במרץ 2007
  12. ^ ניב הדס, ניק קייב ו"גריינדרמן": הגרסה המצומצמת של "הזרעים הרעים", באתר הארץ, 18 באוקטובר 2010
    אלכסיס פטרידיס | הגרדיאן, ניק קייב ו"גריינדרמן": רוע רוע תרדוף, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2010
  13. ^ אתר למנויים בלבד בן שלו, הכנר של ניק קייב הוא הרבה יותר מזה, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2017
  14. ^ שרון מולדאבי, ‏הזרעים הטובים, באתר גלובס, 9 בינואר 2008
  15. ^ 1 2 אדוה לנציאנו, עכבר העיר, "ארץ יבשה": נופך של אגדה אמריקאית מדממת, באתר הארץ, 8 בנובמבר 2012
    אורי קליין, סרטי פשע או אלגוריה על אמריקה?, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2012
  16. ^ ניק קייב סופר - זמר הרוק האוסטרלי פרסם פנטזיה עקובת דם שהיא גם סאטירה על פנאטיות דתית, חדשות, 28 באוגוסט 1990
  17. ^ הגרדיאן, ניק קייב מוציא ספר שני, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2008
  18. ^ מיה סלע, ניק קייב יוציא ספר חדש ב-31 מדינות ב-3 בספטמבר; בישראל יפורסם בפברואר, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2009
  19. ^ איתמר הנדלמן סמית, העיר תל אביב, ניק קייב: ספר חדש ודיסק חדש, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2009
  20. ^ דוריאן לינסקי, אח תחת אח, באתר הארץ, 5 במרץ 2006
    שון או'האגן, הגרדיאן, ניק קייב: "עוד לא החלטתי אם להפוך לתסריטאי להשכרה", באתר הארץ, 8 בנובמבר 2012
  21. ^ Barney Hoskyns, Nick Cave: pass the sick bag, The Guardian, ‏28 Mar 2015
  22. ^ Lucy Knight, Nick Cave to publish book about the years after his son's death, The Guardian, ‏17 Sep 2021
  23. ^ אתר למנויים בלבד בן שלו, איך מבקרים את הסרט של ניק קייב על מות בנו, אחרי שאיבד בן נוסף? ניסינו, באתר הארץ, 12 במאי 2022
  24. ^ יפתח כרמלי, ‏ניק קייב נגד רוג'ר ווטרס: "הוא מביך ועושה נזק, אני לא מאמין בחרם תרבותי על ישראל", באתר ‏מאקו‏, 1 בספטמבר 2024
  25. ^ שירה נאות, מת בן נוסף של ניק קייב: ג'תרו, בן 31, באתר הארץ, 9 במאי 2022
  26. ^ אתר למנויים בלבד שירה מייקין, חשבנו שאי אפשר לאהוב את ניק קייב יותר, ואז הגיעו המכתבים, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2019
  27. ^ אתר למנויים בלבד איתי שטרן, אביו ניק קייב גידל אותו על סרטי אימה, היום הוא בדרך להוליווד, באתר הארץ, 4 באפריל 2021
  28. ^ איתי שטרן, בנו של ניק קייב נהרג בתאונה, באתר הארץ, 15 ביולי 2015
  29. ^ איתמר זהר, ניק קייב בוכה על בנו, באתר הארץ, 24 בנובמבר 2015
  30. ^ אסנת איטה סקובלינסקי, הדוקומנטרי על ניק קייב מרסק את הצופה אבל שווה כל רגע, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2016
  31. ^ בן שלו, החדש של ניק קייב הוא אוקיינוס של רגש, אבל רחוק מלהיות יצירת מופת, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2019
  32. ^ אתר למנויים בלבד איתמר זהר, הופעה ראשונה לניק קייב מאז מות בנו, באתר הארץ, 15 בינואר 2017
  33. ^ Nick Cave and the Bad Seeds Concerts 1990 - 1999
  34. ^ יואב בירנברג, ניק קייב בישראל, חדשות, 21 ביוני 1993
    עמית שהם, קורה כאן משהו שלא קרה כאן מעולם, והקהל נפלא, חדשות, 24 ביוני 1993
  35. ^ ביקורות:
    עידו שחם, עכבר העיר, ניק קייב בישראל: איך ממשיכים מכאן?, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2017
    אתר למנויים בלבד בן שלו, הופעתו של ניק קייב בתל אביב היתה טובה כמעט עד קצה גבול היכולת, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2017
    עמי פרידמן, אורגזמה רוחנית: הערב ההיסטורי שבו ניק קייב הפך לאלוהים, באתר ynet, 20 בנובמבר 2017
    אסף לבנון‏, ערב בלתי נשכח: ניק קייב מעניק חוויה מחשמלת ומכשפת לקהל, באתר וואלה, 15 באוקטובר 2017
    שי סגל‏, ניק קייב בישראל: חוויה אינטימית, רוחנית ומשנת חיים - לא פחות, באתר וואלה, 20 בנובמבר 2017
  36. ^ אתר למנויים בלבד ניב הדס, ההופעה של ניק קייב היתה כה ממושכת, נדיבה ומתמסרת שדבר לא העיב עליה, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2022
  37. ^ עמי פרידמן, ניק קייב: "אני אוהב את ישראל, וכאן בגלל ה-BDS", באתר ynet, 19 בנובמבר 2017
  38. ^ ביקורות:
    גיא חג'ג', טינופת אנושית מקסימה, על ספרו של ניק קייב "מותו של באני מונרו", באתר ynet, 17 בנובמבר 2009
    ניסן שור, המאצ'ואיזם של ניק קייב גובל בעלבון, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2009
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ניק_קייב&oldid=40182157"