דלתא בלוז
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
 | |
| הדלתא של מיסיסיפי | |
| מקורות סגנוניים | בלוז |
|---|---|
| מקורות תרבותיים | תחילת המאה ה-20, הדלתא של מיסיסיפי |
| נגזרות | הבלוז של שיקגו, דטרויט בלוז, בלוז חשמלי |
דלתא בלוז (באנגלית: Delta blues) הוא שם כולל לסגנון בלוז-קאנטרי שהתפתח, בשנות העשרים של המאה העשרים, באזור הדלתא של מיסיסיפי. לאזור זה הובאו ראשוני העבדים מאפריקה על מנת לעבוד בחוות החקלאיות הרבות במקום. סגנון הדלתא בלוז כשלעצמו, משמעו הוא זמר המלווה את עצמו בנגינה בגיטרה אקוסטית או גיטרת סלייד. אם כי מוכרות גם תזמורות שליוו זמר או זמרת. נושאי השירים הם בדרך כלל העוני, העבודה הקשה, הנדודים והאהבה. הטקסטים לרוב דו-משמעיים, ציניים ומתובלים בהומור. הלחן בנוי על בלוז 12 תיבות.
העוני, הצפיפות והעבודה הקשה חיזקו את הצורך במפלט ובבידור. בסופי שבוע הרבו נגנים מזדמנים לבלות את הזמן בחוות החקלאיות ולנגן בפני קבוצות קטנות. לנוכח אילוצי מקום וזמן, נגן גיטרה היה הבחירה הטבעית.
האיש המזוהה יותר מכל עם סגנון הדלתא בלוז הוא צ'ארלי פטון. פטון לא המציא את סגנון הדלתא בלוז. בשל האופי המקומי והספונטני של המוזיקה מוזיקאים שלא הקליטו נעלמו כעבור זמן או פשוט לא יצאו מתחומם. בשנות השלושים נשלח חוקר הפולקלור אלן לומקס על ידי ספריית הקונגרס האמריקני על מנת להקליט את המוזיקאים והצלילים ההולכים ונעלמים באזורי דרום ארצות הברית. הודות למאמץ זה חלק מאותה מוזיקה נשאר מתועד ומוקלט.
המוזיקה של השטן
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסיפורים על המוזיקאי הנודד, שמסתובב עם גיטרה ונע בשולי הדרכים המאובקות של הדרום הלוהט, מופיע בפני עובדי החוות החקלאיות ואז נעלם כלעומת שבא תרמו ליצירת הילה מסתורית ורומנטית. אחת האגדות הנפוצות מספרת על נגנים (כגון רוברט ג'ונסון וטומי ג'ונסון) שמכרו את נשמתם לשטן בצומת-דרכים (Crossroads) בתמורה ליכולת נגינה פלאית. כמו כן נפוצו סיפורים על מוזיקאים שבעברם היו רוצחים כמו לדבלי, סקיפ ג'ימס וסן האוס. העובדה שמרבית המוזיקאים נשאבו לתוך תלאות השפל הגדול, נעלמו ונשכחו רק העצימה את המיתוס מסביב למוזיקת הדלתא בלוז.
לכינוי "המוזיקה של השטן" תרמה גם העובדה ששורשי המוזיקה היו בספיריטואלס שהושרו בכנסייה, אך התכנים היו חילוניים ואף בוטים וגסים. לעיתים הושר טקסט חילוני על בסיס לחן של מזמור דתי וגם הלחן עצמו נוגן באופן מתריס. מובן שהנגנים שעשו זאת נתפסו כמחללי קודש והמוזיקה שלהם שטנית.
בשנות השישים, כשמעט מאוד היה ידוע על שורשי הבלוז וסגנון הדלתא בלוז היה נחלתם של קומץ מעריצים שעדיין החזיקו באותם תקליטים נדירים משנות השלושים, כמה מאותם אספנים וחוקרי מוזיקה החליטו לנסות ולאתר את מיקומם של אותם מוזיקאים מאזור הדלתא. כך שעד אמצע שנות השישים הועלו מתהום הנשייה כמה מהמוזיקאים המרכזיים של שנות השלושים. מוזיקאים כמו: בוקה וייט, סקיפ ג'ימס, סן האוס, מיסיסיפי ג'ון הארט, מיסיסיפי פרד מקדואל ואחרים. מרבית המוזיקאים הופיעו בפסטיבל הפולק של ניו פורט ותרמו לעניין המחודש שגילו האמריקאים באותה מוזיקה נשכחת.
מוזיקאים בסגנון הדלתא בלוז (רשימה חלקית)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צ'ארלי פטון- Charlie Patton
- רוברט ג'ונסון - Robert Johnson
- סן האוס - Son House
- טומי ג'ונסון - Tommy Johnson
- סקיפ ג'ימס - Skip James
- מיסיסיפי ג'ון הארט - Mississippi John Hurt
- בוקה וייט - Bukka White
- רוברט בלפור - Robert Belfour
- מיסיסיפי פרד מק'דואל - Mississippi Fred McDowell
- האולינג וולף - Howling Wolf
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דלתא בלוז (בעברית)
- דלתא בלוז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
