נבי רובין

נבי רובין (יישוב לשעבר)
**النبي روبين**
	הילולת נבי רובין בשנות ה-30 של המאה ה-20,; צולם מראש המינרט
טריטוריה	המנדט הבריטי
מחוז	מחוז לוד
נפה	נפת רמלה
שפה רשמית	ערבית
תאריך ייסוד	שנות ה-30 של המאה ה-20
שטח	31,002 דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה	מבצע ברק
תאריך נטישה	1 ביוני 1948
יישובים יורשים	פלמחים, גן שורק
דת	מוסלמים
אוכלוסייה	‏
‑ ביישוב לשעבר	1,420 (1945)
קואורדינטות	31°55′46″N 34°44′01″E / 31.92933056°N 34.73371389°E
אזור זמן	UTC +2
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת גוש דן רגילה) נבי רובין

נבי רובין (בערבית: النبي روبين) הוא שמו של אזור בשפך נחל שורק, מקום קבורה וכפר בדואי שהוקם בשנות ה-30 של המאה ה-20. הכפר נקרא על שם הקבר נבי רובין שיוחס במסורת הערבית לראובן בן יעקב, אף על פי שהיסטוריונים אחדים טוענים כי "קבר ראובן" הוא בעצם קברו של שייח' ערבי. הכפר היה שייך לנפת רמלה מחוז לוד (1945), שטחי אדמותיו היו 31,002 דונם ובשנת 1945 מנה 1,420 נפשות^[1]. במהלך מלחמת העצמאות ב-1 ביוני 1948 נכבש הכפר על ידי חטיבת גבעתי.

היסטוריה

אזור שפך נחל שורק (בעבר "נהר רובין") היה מיושב עוד מתקופות קדומות, כחלק ממערכת יישובים שבין יבנה ליבנה ים^[2]. אזור נבי רובין שימש כנקודת מסחר חשובה בהיותו על צומת דרכים של דרך הים והדרך שהובילה לנמל יבנה ים. עדות ראשונה ליריד מסחר כזה ידועה מ-1184 ומתוארת בספרו של קלוד קונדר^[3]. סוחרים מדמשק סחרו עם נוצרים מעכו בעבדים, סוסים יקרי ערך מגזע פרסי וכורדי, ואף כלי נשק מתימן והודו. בשנים מאוחרות יותר הגיעו לאזור גם סוחרים איטלקיים מסיציליה וצלבנים מרודוס וכריתים. ירידי מסחר אלו התקיימו עד המלחמה בין הממלוכים והסוחרים הצלבנים במאה ה-13.

במאה ה-15 בנה השליט הממלוכי של ירושלים מקדש ומסגד באזור, לפי כתביו של מוג'יר א-דין. השערות שונות נתנו לגבי מהות המסגד. לפי חלק מהדעות המסגד נבנה על פי האמונה שקבור שם ראובן בנו של יעקב הקדוש למוסלמים ונקרא "א-נבי רובין". בספרות היהודית קברו של ראובן נזכר בספר הישר וממוקם בעבר הירדן. ההיסטוריונית רבקה גונן טוענת^[4] כי הקבר בנבי רובין שייך כנראה לשייח' ערבי. ההיסטוריון וליד ח'אלדי כתב כי הקבר נבנה כנראה על מקדש כנעני ומקור ההילולות באזור הם בטקסים של עבודה זרה. יצחק גולדהאר שיער שהקבר הוא של רבן גמליאל דיבנה שפעל ביבנה הקרובה לאתר המסגד. לטענתו, הכינוי "רבן" התעוות עם השנים ל"רובין"^[5].

עלייה לרגל

העלייה לנבי רובין (זיארה) מדי שנה בסוף הקיץ נזכרה בכתבי הגאוגרף המוסלמי אבו אל-פידאא (1273–1331)^[6]. הוא מתאר את החגיגה השנתית הגדולה (מוסם) המתקיימת 9 פרסאות מדרום ליפו, ואשר מושכת רוכלים וסוחרים מחוץ לארץ. ב-1816 ביקר נוסע אנגלי בשם אירבי (Irby) במקום ותיאר כי בזמן החגיגות כ-30,000 ערבים היו מתקבצים מכל כפרי האזור.

החגיגות תוארו בעיתון השקפה בשנת 1897^[7]:

"ועל גבולות ראשון לציון מצפון ומים תנהרנה אורחות הישמעאלים, וכהמדינים סוחרים בשעתם נושאים המה מכל מיני צרי ולוט וקנמן בשם, אשר סחרו להם על שוקי נבי רובין. כי חובה קדושה ומצוה רבה היא לכל מושלם כשר ללכת לקצה שפת נחל שורק השמאלית, לא רחוק מתוצאותיו הימה, להשתטח על קבר הנביא ראובן בן יעקב אבינו. ונהר ינהרו מכל אפסי ארץ יהודה אורחות סירים עם נשיהם, ילדיהם, גמליהם, סוסיהם וחמוריהם וכל כלי בתיהם, ומשתטחים על שפתי נחל שורק, נוטים להם פה אהלים לשבועות אחדים, ומתפללים על קבר הנביא, ומתענגים על אויר רך ונעים, אויר ים התיכון העובר דרך פה אל הרי יהודה, ומבשם בדרכו את כל הככר. והסוחרים מקימים להם חנויות ארעיות, האומנים בתי מלאכה, ובל מיני מקח וממכר, ובייחוד משא ומתן הסוסים, פרח יפרח במקום הזה במשך חדש הסירה הזה, ומי שבא הנה בפעם ראשונה במשך העת הזאת בלי לדעת כי כל זה הוקם אף לפי שעה, יחשוב כי רגליו עומדות בתוך איזו עיר הומיה, בנויה אהלים, מאז מעולם. ואחר החג שב שממון המדברי, מדבר חול, לשפך ממשלתו על המקום עד השנה הבאה."

בחגיגות שהתקיימו ב-1935 נבנה במקום קולנוע ליד המסגד והקרין לראשונה סרט דוקומנטרי מקומי. הסופר ס. יזהר סיפר שנהג כילד לחצות את החולות בין ביתו ברחובות לנבי רובין על מנת לבקר בפסטיבל. פסטיבל דומה התקיים גם בנבי מוסא.

חגיגות נבי רובין

העלייה לרגל נעשתה בחגיגיות^[8] ולוותה בחגיגות שהתקיימו ביפו עצמה שכללה מילה של נערים^[9]^[10].

החגיגות בשנת 1927 תוארו בדבר^[11]:

"... חגגה יפו המושלמית לפי מסורתה את "נבי רובין". קבוצות נושאי דגלים דתיים מגוונים סבבו בלוית תופים בחוצות. שורות של נערים, בני גילים שונים הובאו אל חצרות המסגדים למילה. אלה הושבו שנים שלשה יחד, כרגיל, על חמורים, סוסים וגמלים מקושטי ירק ופרחים. הנערים עצמם היו עדויי תכשיטים שונים על כובעי החג שלהם. העשירים הושיבו את בניהם באפריוני צבעונין על דבשות גמלים, כדי לשעשע את הנערים המחכים לתורם הועמדו לפניהם בובות מצוירות ומקושטות. רוב המשתתפים בחגיגה — נשים מושלמיות לבושות שחורים ומעולפות פנים."

הכפר

בשנות ה-30 התמקמו במקום שבט אבו סווייריה, שבט בדואים שהגיע מסיני, כנראה צאצאיהם של שבט אל-מליחה. ב-1944 נבנה במקום בית ספר. שטח הכפר כלל את כל החולות עד דרום יפו, וגדלו היה רק שני לאזור תחת שליטת יבנה הקרובה. אנשי הכפר עסקו בעיקר בחקלאות, אך מקור הכנסה חשוב היה גם מאירוח החגיגות. ב-1944 הוכשרו כ-683 דונם כמטעי פירות הדר ובננות, ו-4,357 דונם כשדות דגן.

במהלך מלחמת העצמאות, בתאריך 20 מאי 1948 נכבש הכפר על ידי חטיבת גבעתי.^[12] ההיסטוריון בני מוריס כתב שתושבי הכפר עזבו את בתיהם ב-1 ביוני 1948.^[13] במקום נשארו כנופיות ולוחמים ערבים.^[14] ב-18 ביולי 1948, נרצחו 5 נוסעיו של מטוס אירוואן של חיל האוויר הישראלי, שטס מסדום לתל אביב ונחת נחיתת אונס בחולות נבי רובין. בעקבות התקרית, בסוף חודש אוגוסט 1948 סילקו לוחמי גבעתי את כל הלוחמים הערבים משטח החולות שבין נחל שורק (באזור נבי רובין) לנחל לכיש.^[14]

בשנות ה-60 הרס מינהל מקרקעי ישראל את בתי הכפר. על כך התלונן אחד מאנשי קיבוץ סמוך: ”היו בתי אבן נהדרים, היה זה מקום לציירים, היו באים לשם תיירים ומתפעלים. היום הכל הרוס”^[15].

צריח המסגד הגבוה קרס בראשית שנות ה-90. למעט מתפללים יהודים בודדים הבאים להתפלל במקום, אין במסגד פעילות.

גדר כורכר מקיפה חצר רחבה אשר באחת מפינותיה נמצאת הכניסה לבסיס מגדל המואזין שקרס. בסמוך אליו חדר קטן ואפלולי בעל כיפה, כשבמרכזו מצבת הקבר.

מעל לפתח החדר כתובת ערבית מן התקופה הממלוכית חקוקה באבן: ”בשם אללה הרחמן, הרחום. ציווה לבנות הקבר המבורך הזה, הוד מעלתו הנעלה סייף א-דין תמראז אלמודי אלאשרפי, מושל מחוז עזה, על נביא אללה רובין השלום”.