התקופה הממלוכית בארץ ישראל

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

התקופה הממלוכית בארץ ישראל היא התקופה שבין השנים 1260–1517 בה שלטו הממלוכים בארץ ישראל.

הממלוכים היו שליטים מוסלמים ממוצא שאיננו ערבי, שמרכז שלטונם היה בקהיר. ארץ ישראל לא הייתה יחידה מדינית נבדלת, ורוב שטחה (פרט לנגב הדרומי ולמובלעות באזור החוף, כגון עכו) נכלל בפרובינציה (וָלָאיָה) "אָ-שָאם" ("סוריה הגדולה"), שהשתרעה (על פי המפה המודרנית) בשטחי סוריה, לבנון, ארץ ישראל וחלקים מעבר הירדן המזרחי. חשיבותה העיקרית של הארץ הייתה כשטח מעבר בין המרכז השלטוני בקהיר לבין בירת המחוזות הצפוניים של הסולטנות הממלוכית בדמשק, וכחזית אל מול איום פלישה מונגולית. הייתה לה חשיבות תחבורתית כמקום המעבר של דרך הדואר הראשית בין שני המרכזים, והייתה לה חשיבות דתית בהיותה מקום התרחשותם של הסיפורים המוזכרים בקוראן, כדוגמת סיפורי האבות.

בירת החלק הצפוני של הארץ הייתה צפת, ובירת החלק הדרומי הייתה עזה. ערים מרכזיות נוספות בארץ היו חברון, רמלה, לוד, שכם, ג'לג'וליה, קאקון (בעמק חפר) וירושלים. ירושלים הממלוכית מהווה מקרה מיוחד של עיר בעלת חשיבות דתית עליונה, אף שמילאה תפקיד שלטוני ומסחרי-כלכלי שולי. תולדותיה, על אף שהן משיקות לתולדות ארץ-ישראל בכלל, נבדלות מהן במובנים רבים. 250 שנות השלטון הממלוכי בארץ נחלקות לתקופה קצרה של כיבוש והתבססות (תקופת ביברס), כמאה שנות שלטון מרכזי חזק, וכמאה שנות התפוררות. זוהי חלוקה סכמטית, שכן גם בתקופת השלטון המרכזי החזק היו שנים של רפיון, וגם בתקופת ההתפוררות היו שנים של פריחה ושגשוג. בשנים שבהן השלטון המרכזי היה חזק, רמת הביטחון האישי ורמת הסדר והארגון השלטוני היו גבוהות. עם זאת, באותן שנים עול המסים (הג'יזיה) היה כבד, האדיקות הדתית המוסלמית הייתה רבה, וחוקי האסלאם נאכפו בקפדנות וביד חזקה. מאידך גיסא, בשנות הרפיון וההתפוררות, התחזקו מנהיגים מקומיים על חשבון השלטון המרכזי, וכנופיות בדואים ושודדי דרכים, הטילו את אימתם על תושבי הארץ.

רקע

הסולטנות הממלוכית בשיאה

להלכה, לפי לוח התקופות בארץ ישראל המקובל, עד שנכנסה תחת השלטון הממלוכי הייתה הארץ שרויה בתקופה הצלבנית, אך למעשה, עם מפלת צבא ממלכת ירושלים הצלבנית בקרב הירביה בשנת 1244, איבדה הממלכה הצלבנית את מרבית שטחיה. החזקותיה הצטמצמו למספר ערים ומבצרים מבודדים באזור החוף ובגליל, שהיו נתונים במצור מוסלמי. אולם גם השלטון המוסלמי לא היה אחיד והתחלק בין שליטים רבים. מאזן הכוחות בין הצלבנים והמוסלמים התאפיין בסדרת בריתות צבאיות קצרות-טווח ששינו חדשות לבקרים את חלוקת שטחי הארץ, דבר שהחליש מאוד את יכולתה של הארץ להתאושש ולהשתקם.

באותה תקופה התחזקה תלותם של שליטים בעולם המוסלמי בלוחמים-עבדים הידועים בשם "ממלוכים", שהיו רובם ממוצא טורקי. הממלוכים היו עבדים לא-מוסלמים שנרכשו בגיל צעיר משבטי הנוודים בערבה האירואסייתית, אוסלמו והוכשרו כלוחמי עלית. מסלול הכשרתם כלל חינוך לנאמנות עזה לאדונם. הצטיינות הממלוכים פתחה בפניהם את האפשרות לכהן בקצונה הבכירה ובעמדות ממשל בכירות בארצות המוסלמיות.

בשנת 1249 איים לואי התשיעי על מצרים במהלך מסע הצלב השביעי, וזכה להצלחה עקב רפיון השליטים האיובים. בקרב אל-מנצורה ב-1250, הצליח הגדוד הבח'רי הממלוכי להביס כליל את צבא לואי התשיעי. צעדו הבא של מפקד הגדוד, האמיר קוטוז, היה להדיח את השלטון האיובי ולהשליט את הממלוכים על מצרים (ראו גם ממלוכים במצרים). כעבור עשר שנים של שיקום והתבססות במצרים, פנו הממלוכים ממצרים צפונה, כדי לסייע לשלטון בדמשק אל מול פלישת האימפריה המונגולית, שכבשה כבר את בגדאד והייתה בדרך להשתלט על המזרח התיכון כולו. הממלוכים יצאו לקדם את פני הפולש ונתקלו בחיל המונגולי סמוך למעיין חרוד. ביום שישי, 3 בספטמבר 1260, הביסו הממלוכים את המונגולים בקרב עין ג'אלות, ובלמו את התקדמותם. בהמשך כבשו גם את דמשק מידי שליטיה הנרפים, וביססו את שלטונם באזור. מאז, ובמשך 250 השנים הבאות, היו הממלוכים הכוח החזק ביותר במזרח התיכון.

ב-24 באוקטובר 1260, בדרכו חזרה למצרים, רצח האמיר ביברס את קוטוז, והפך לסולטאן הממלוכי. הוא כונן מחדש את הח'ליפות בקהיר (לאחר שהאימפריה המונגולית חיסלה את הח'ליפות בבגדאד). במעשה זה העניק ביברס גושפנקא דתית לשלטונו ולשלטון הממלוכים.

כיבוש הארץ והתבססות

נבי מוסא, נבנה על ידי ביברס בשנת 1269

מטרתו של ביברס הייתה לסלק כל נוכחות זרה מארץ ישראל, ובפרט את הנוכחות הצלבנית. הוא איתר את חולשת השלטון המוסלמי הקודם בנכונותו לכרות בריתות עם ה"פרנקים" (כינוי לצלבנים), וביקש לא רק לסלק את הצלבנים אלא גם למנוע מהם כל רצון לחזור. יתרה מזו, התפוררותו המהירה של הכוח המונגולי בחזית המזרח התיכון הותירה בידי ביברס גדודים רבים ערוכים לקרב אותם יכול היה להשליך אל המערכה.

בין 1263 ו-1265 הציב ביברס את כוחותיו סמוך להר תבור ויצא לפעולות לחיסול כל המאחזים הצלבניים בגליל. הוא הרס את כל המבנים, ובפרט את המבצרים, והוציא אותם מכלל שימוש. ב-1265 העביר ביברס את בסיסו לתל אסור (ליד מושב עין עירון ושמורת עין ארובות של ימינו), משם תקף וכבש את מעוזי החוף הצלבניים בחיפה, בעתלית, בקיסריה ובארסוף.

ב-1266 פנה ביברס לכיבוש צפת, וכוחותיו צרו על מצודת הצלבנים שבה במשך למעלה מ-40 יום. לבסוף גרם ביברס לצלבנים לחתום על הסכם כניעה, תוך הונאתם. עם צאתם מהמצודה הרג ביברס את הצלבנים הנסוגים ושיפד את גופותיהם על חומות המצודה. כוונתו הייתה להרתיע את האירופאים מיציאה למסע צלב חדש.

ב-1268 כבש ביברס את יפו, וב-1271 ערך מסע נוסף בגליל לחיסול המצודות הצלבניות האחרונות שעוד שרדו ובראשן מבצר המונפור. הערים הצלבניות שנותרו על תילן לאחר תום שלטונו של ביברס (1277) היו עכו, צור וצידון.

החל מאמצע שנות ה-60 פנה ביברס לשקם את הארץ. הוא עודד התיישבות של קציניו בה, וחילק להם שטחי אדמה (אותם עיבדו אריסים). הוא פיתח את צפת, מיד לאחר כיבושה, כבירת הגליל, והציב בה מושל חזק ובעל סמכויות. הוא פיתח מרכזי מסחר בג'לג'וליה, בקאקון, בלוד, ביבנה ועוד. ביברס יזם את פיתוח דרך הדואר שאפשרה לפרשים רכובים על סוסים להגיע בביטחון ובמהירות מקהיר לדמשק בארבעה ימי רכיבה. הקמת הדרך חייבה בניית גשרים, סילוק מכשולים, הקמת מתקני דרך כחאנים וסבילים, ואיוש מצודות-משמר בחיל משמר. הח'אנים ריכזו סביבם מסחר, שווקים, שירותי חלפנות, החלפת סוסים ועוד. ביברס חילק את הארץ לנפות (נִיאָאבּות) והעמיד בראשן קצינים. הוא הגדיר תפקידי ניהול ושלטון (גובי מיסים, שופטים, מפקחים על כוחות שיטור), ומסר אותם בידי קצינים ממלוכים שפרשו מלחימה פעילה. יחד עם המשרה קיבל הממלוכ בדימוס שטח קרקע מניב, אשר חלק מההכנסות ממנו נהג להקדיש לצורכי דת (וקף). לחלופין יכול היה הפקיד להקים על השטח מתקן לעוברי-דרך כגון סביל.

ביברס, לא-מוסלמי מלידה אלא מתאסלם, דרש לשמור בקפידות על חוקי האסלאם וטרח לפרסם את הדבר, בכלל זה חוקים שהגנו על הנתינים מפני שרירות-ליבם של תקיפים מקומיים שדוכאו ביד ברזל. ביברס ראה עצמו ממשיכו של עומר בן אל-ח'טאב, כובש ירושלים המוסלמי הראשון (638). לפיכך היה מגן בני החסות: היהודים והשומרונים וכן הנוצרים בני-הארץ (ארמנים, מרונים, קופטים ואשורים (סורים)). ביברס קרא ליהודים לשוב ולהתיישב בארץ בכלל ובירושלים בפרט, תחת הגנת השלטון. בני חסות אמנם חויבו לשלם מס גולגולת וחלו עליהם איסורים שונים והגבלות (כגון איסור על שתיית יין, חיוב לבישת מלבושים מזהים ועוד), אך ההגנה על גופם ופולחנם הייתה מצוות-דת שנאכפה על ידי השלטון, לפחות כל עוד השלטון היה יציב.

אדיקותו של ביברס באה לידי ביטוי גם בפיתוח הערים הקדושות (החראמים), ירושלים וחברון. הוא התחיל בתנופת הפיתוח לה זכתה ירושלים בתקופה הממלוכית, כולל, בין השאר, שיפוץ כיפת הסלע, הקמת אכסניה לעולי רגל בירושלים, שיפוץ מערת המכפלה בחברון ובניית נבי מוסא במדבר יהודה.

מורשת ביברס

כתובת ההקדשה והברדלסים, סמלו של ביברס, על גשר לוד

מבצר נמרוד, שהיה מעוזו של ביברס בצפון הארץ משנת 1275

ביברס הותיר אחריו מסורת ועקרונות לפיהם התנהל, במידה רבה, השלטון הממלוכי בכלל ובארץ ישראל בפרט במהלך מאתיים השנים הבאות.

עקרון הרס הערים הבצורות וערי החוף

הפחד העיקרי של הממלוכים היה מפני מסע צלב נוסף והשתלטות צלבנית מכיוון החוף. לכן העדיף ביברס להרוס ביצורים ונמלים. חומות המבצרים שהרס בערי החוף דורדרו כדי לסתום את הנמל המקומי (ראו למשל בחורבות אפולוניה). נעשה גם שימוש משני באבני מבצרים לבניית מסגדים (למשל מסגד סידנא עלי). גם ערים מרכזיות בארץ נותרו ללא חומה לפי הדוקטרינה הממלוכית שהעדיפה להסתמך על הכוח הצבאי ולא על ביצורים. הרס וסתימת כל נמלי הארץ שימש גם כדי לנקז את כל המסחר, על טובות ההנאה הקשורות בו (כמו מכס), לנמל אלכסנדריה שקרבתו היחסית לקהיר חיזקה את השליטה בו. בכפרים באזור החוף ההרוס שיכנו הממלוכים פליטים כורדים וטורקמנים שנמלטו מפנים אסיה, הן על מנת שלא יגיעו למצרים והן על מנת שיהוו חיץ מפני מתקפות ימיות אפשריות.

שמירה קפדנית על חוקי האסלאם

כלא-מוסלמים מלידה יכלו הממלוכים להיחשד בנאמנותם לדת. התוצאה הייתה הפוכה - קנאות דתית מודגשת ומוצהרת כקו שלטוני. בהקפדה על חוקי האסלאם הייתה כרוכה גם הקפדה על חוקי השלטון המרכזי, שקודשו על ידי הח'ליף. בפרט חוקי האסלאם כוללים את תנאי עומר, החוקים המגנים על בני החסות, היהודים, השומרונים והנוצרים הלא-אירופאים.

חשיבות הקישור היעיל בין חלקי הסולטנות

ביברס הבין ששליטה בשטח הגדול שכבש מחייבת יכולת להעברת ידיעות מהחזית הצפונית (קו המגע עם האימפריה המונגולית) לקהיר והעברת פקודות חזרה, וכן ריגול יעיל במרכז השלטוני בדמשק לבל יתנתק מקהיר. לפיכך יזם ביברס שלוש חלופות להעברת ידיעות, שרובן התקיימו במקביל בשטחי ארץ ישראל: דואר יונים, משואות איתות ודרך הדואר. התחזוקה היעילה של הדרך ומתקניה והשמירה עליה הבטיחו תעסוקה וביטחון אישי לאורכה, ברוב שטח ארץ ישראל.

משרות שלטוניות לממלוכים בלבד

כל הפקידות באה משורות הקצינים הממלוכים הפורשים. בתמורה לשירות במשרה לא שולמה משכורת מהקופה הציבורית, חלף זאת זכה הפקיד לשטח אדמה חקלאי שעובד על ידי אריסים, כשרוב תנובת הקרקע הייתה שייכת לפקיד. האריסים זכו להגנה מהפקיד ויכלו גם למכור מקצת מיבולם בשווקים מקומיים. אולם על פי החוק הממלוכי לא יכול היה בעל תפקיד להוריש רכוש לצאצאיו, היות שהרכוש נחשב כחלק מן המשרה. על כן, הדרך היחידה של בעל תפקיד ממלוכי לדאוג לצאצאיו הייתה באמצעות הקדשת חלק מרכושו להקדש (וקף) תוך מינוי בנו למנהל נכסי ההקדש, כך שיזכה לשכר ממנו. ההקדש יכול היה להיות הקמת מבנה דת (מסגד או מדרסה), מימון איש דת וכדומה. לממלוכים ניתנו זכויות-יתר נוספות רבות, בהן הזכות לרכוב על סוס, כפי שמציין ר' משולם מוולטרה: "וכולם רוכבים על החמורים ועל הפרדות כי אינו רשאי שום אדם, אפילו ישמעאלי, לרכוב על סוסים אלא הממילוקי לבדם."

הקפדה על אסתטיקה בבנייה הציבורית

כבר מימיו של ביברס מורגשת הקפדה על בנייה ציבורית אסתטית. הדברים אמורים הן במבני דת והן בגשרים. הפריטים המאפיינים בתקופת ביברס הם קשתות מחודדות, עיטור באמצעות כתובות מסוגננות וסמלים ותשליב אבנים (אבלק). בשנים הבאות הועשרה האדריכלות הממלוכית בפריטים אופייניים נוספים.

הסתמכות כלכלית על מכסים

המקור הכספי העיקרי לקופה הציבורית הממלוכית היה מכסי התנועה המסחרית מהודו ועדן לאירופה, שעברה רובה ככולה דרך נמלי אלכסנדריה וצור. בשליטת הממלוכים נמצאו דרכי מסחר שנמשכו אל עומק אסיה, אשר עברו מצפונה ומדרומה של ארץ ישראל ועליהן הובלו סחורות יקרות ערך כתבלינים, בשמים ואבני חן. גם מכס ממשלתי צנוע יכול היה להזרים הון עתק לקופה הממלוכית. מה גם שהמכס היה שרירותי ונקבע לפי היכולת המרבית של השלטון להכביד את ידו על הסוחרים. זו הייתה מדיניות כלכלית קצרת רואי, כיוון שלא פיתחה שום חלופה ראויה למימון ההוצאות מתוך כוחות פנימיים. ברגע בו תנאים פוליטיים, פגעי טבע, שוד ימי וגילוי נתיבי מסחר מתחרים הפנו את המסחר מנמלי מזרח הים התיכון, קרסה הכלכלה הממלוכית במהירות.

שתי שאלות חשובות נותרו ללא מענה חד משמעי באשר למהלכיו של ביברס: מדוע בחר מצביא מנוסה וחסר אויבים משמעותיים להתקדם לאט כל-כך בכיבושיו (בשונה מצלאח א-דין), ומה הסיבה שלא כבש את עכו, עיר נמל חשובה, שהייתה למעשה בירת שארית הממלכה הצלבנית מאחר שירושלים הייתה בידיו?

לדבריו של ד"ר שמעון גת, מהלך כיבושיו האיטי מלמד שהסיק מטעותו של קודמו, האיובי, כי מכת המחץ שלו בהמשך לקרב קרני חיטין - היא שהעירה נגדו את מסע הצלב השלישי. באשר לכיבוש עכו, הרי שלדעת המומחים העוסקים בתקופה אפשר שהסיבות לכך אחדות: התעוררות המונגולים שהעסיקה אותו בצפון, חשש מכישלון נוסף לאחר ניסיונו הראשון (זאת לדעת פרופ' יוסף דרורי ובניגוד לדעתו של ד"ר גת שסבור כי זו הייתה פעולת הסחה), או התעוררות מסע צלב מחודש בהתייחס למעמדה המיוחד של עכו. ואפשר שלא הספיק כי מת לפני שהשלים את סילוק שארית הישות הצלבנית.

חלוקה מינהלית

המגדל הלבן בעיר רמלה, נבנה בתקופה הממלוכית

שטח ארץ-ישראל התחלק בין ה"ממלכות" של דמשק, עזה וצפת, באופן הבא:

ממלכת עזה כללה את הנגב המערבי עד שיפולי הרי חברון, רמלה, לוד וכל שאר שטחי השפלה עד קאקון בצפון. מושל עזה היה מינוי עצמאי של הסולטאן עד 1376, לאחר מכן נשלט על ידי נציב הסולטאן מדמשק. בעיר, כבבירת כל ממלכה, ישבו שופטים (צבאיים ואזרחיים), פוסקי הלכות דתיים, וממונים על מיסים ועל בני-חסות.

ממלכת צפת כללה את כל הגליל (העליון, התחתון והמערבי), את עמק הירדן ואת צפון השומרון (ג'נין, מגידו). בצפת שלט נציב הסולטאן (נאיב) ובה ישב בעל משרה בכירה נוסף - הממונה על סוסי הדואר.

עמק בית שאן והבקעה עד יריחו, שכם, ירושלים וחברון היו נפות (ניאבות) במסגרת הממלכה של דמשק, בכל עיר ישב נציב ממונה וכפוף לנציב הסולטאן בדמשק. שליט העיר ירושלים היה נאיב, אך ישב בה גם ממונה על ההקדשים, שריכז כוח דתי רב ושלט למעשה על היבטים רבים בחיי ירושלים וחברון. ב-1376, כחלק מרפורמה כללית בחלוקה המנהלית, הוכפפה ירושלים כניאבה ישירות לסולטאן בקהיר, אך הדבר לא היווה שינוי מהותי.

הממלוכים הקפידו להפריד בין משרת מושל העיר למשרת מפקד חיל המצב ששהה בעיר, בכך צמצמו את האפשרות שמושל עיר ייעזר בכוח הצבאי שברשותו לצורך מרידה. החשדנות והעמימות בין נושאי משרות אזרחיות וצבאיות וריבוי המרגלים שירתו את הממשל הריכוזי כ"הפרד ומשול").

שנות שגשוג

סביל נבי ימין שליד כפר סבא, על נתיב דרך הדואר. נבנה ב-1312 בשמו של המושל הכללי של ארץ ישראל תנכיז אלחוסאמי.

עיטור נטיפות ("מוקרנס") בקמרון הכניסה למדרסת תנכזיה שבנה תנכיז בירושלים בשנת 1329

שני הדורות שלאחר ביברס אופיינו בשלטון השושלת היחידה בתקופה הממלוכית שבה עבר השלטון בין בני אותה משפחה, שושלת קלאון ובניו. א-מאלכ אל-מנצור קלאון שלט בין השנים 1290-1280. בתחילת שנות שלטונו הדף כמה מרידות בדואים (למשל ב-1281 באזור עזה וב-1282 בשכם), הביס את המונגולים בניסיונם האחרון לכבוש שטחים בארץ (בקרב חומס , 1281), ואף דיכא ביד רמה קשר שבראשו עמדו אמירי דמשק. פעולות אלה הוכיחו שתקופת ביברס לא הייתה אפיזודה חולפת ושהשלטון הממלוכי יציב ורב כוח. קלאון הרחיב את סמכויותיו של עלאא' א-דין כממונה על הקדשי ירושלים וחברון, ונתן את האות לתחילת פיתוחה של ירושלים כעיר דת מפוארת ואבן שואבת לעולי רגל. בסוף ימיו הטיל מצור על העיר הצלבנית האחרונה, עכו, אך מת בטרם נכבשה.

את עכו כבש לבסוף ב-1291 בנו של קלאון, אל-מלכ אל אשרף ח'ליל בן קלאון. עם נפילתה של עכו ננטשו שאר מאחזי החוף הצלבניים, בצור, בצידון ובעתלית, יושביהם עברו לקפריסין, ותקופת ממלכת ירושלים הצלבנית תמה. ניסיון הפלישה הכושל של גזאן המונגולי ב-1299 חתם את פרק האיום המונגולי.

הסולטאן הבא בשושלת היה מוחמד בן קלאון, שמלך, הודח ושב ומלך במשך שלוש קדנציות בין השנים 1340-1294. הוא שלט על אימפריה חסרת אויב חיצוני רציני, עם הכנסות גבוהות ממסים ומכסים בשל ריכוז כל המסחר מאסיה לאירופה דרך נמליה. מעייניו היו נתונים להוכיח לעולם כולו כי הוא השליט המוסלמי האדיר ביותר, "המנצח, משמיד הכופרים ועבדי האלילים, מכניע הקושרים והמורדים". כיוון שלא נותרו עוד כופרים לנצח ועובדי אלילים להשמיד, השקיע מוחמד בן-קלאון את מאמציו בבנייה מונומנטלית. הוא הקים את המסגד האדום (ג'עמא אלאחמר) בצפת, ואת הח'אנים בבית שאן ובג'לג'וליה, אך עיקר פעילותו נעשתה על ידי בן בריתו הקרוב, האמיר תנכיז, מושל דמשק וירושלים. באמצעותו שיקם מוחמד בן-קלאון את הר הבית, בנה מבני ציבור רבים בירושלים, ופיאר את העיר באופן חסר תקדים. בן ברית נוסף היה מושל עזה, האמיר סנג'ר אלג'אולי (שבנה גם בירושלים) שהקים מסגדים, בנה רבות בעיר עזה וכתב ספרי הלכה. מוחמד בן-קלאון היה מוסלמי מלידה (ללא חשד נאמנות לאסלאם) וללא אויב צלבני מבית, לפיכך הקל מעט את ההגבלות על הנוצרים האירופאים ואיפשר למסדר הפרנציסקני דריסת רגל במקומות הקדושים בירושלים בדמות מנזר שבנו על הר ציון.

הבנייה של מוחמד בן קלאון היוותה תפנית ממדיניותו של ביברס. עד אז נבנו מבני ציבור תחת תקציב מבוקר ולצורך תכלית ידועה. לעומת זאת, השיטה שהנהיג מוחמד בן קלאון והנחיל לממשיכיו בבנייה הממלוכית הייתה בניית מבני פאר על-פי אמות מידה אסתטיות ולא משיקולים פונקציונליים. במבצעי הראווה שלו הושקעו כספים רבים מהאוצר, אך הם לא הועילו כמעט לרווחת הפרט ולחוסנה של המדינה. הוא הביא אומני בנייה מפרס שהעשירו את האדריכלות הממלוכית בפריטים אופייניים, כגון עיטור הנטיפות (מוקרנס). הוא הנחיל לאמיריו את ההתלהבות מן הבנייה המונומנטלית ועודד את יצר התחרות שלהם. הנוסע אבן בטוטה העיר ש"האמירים מתחרים זה בזה בבניה".

לאחר מות מוחמד בן קלאון שקעה שושלת בני קלאון. במקביל פרצה בארץ מגפת המוות השחור. אין פרטים רבים על היקף המגפה, אך היא נמשכה כשנה ובמהלכה מתו רבים, יישובים רבים ננטשו והכלכלה נפגעה. האדיקות הדתית גברה וכן גבר כוח ההשפעה של הדרווישים הסופים שהטיפו לחזרה בתשובה ולהכאה על חטא. עם שוך המגפה, ב-1366 לערך, שבה תנופת הבנייה הדתית לירושלים ונבנו מבני פאר רבים על הר הבית, ומדרסות רבות. עדות לחידוש החיים הכלכליים ניתן למצוא בבניית ח'אן אל סולטאן בשנת 1389 בלב ירושלים על ידי הסולטאן ברקוק.

בשנים אלה התמודדה הסולטנות הממלוכית עם כוחן העולה של ערי איטליה (ונציה, ג'נובה ופירנצה). בדרך כלל נחתמו הסכמי מסחר בין הממלוכים לבין הערים האיטלקיות, אשר הסדירו ברית מסחרית במזרח הים התיכון, לתועלתם של שני הצדדים ותוך גריפת רווחים עצומים. הברית נאבקה באימפריה הביזנטית הקורסת מחד ובממלכה הצלבנית הקטנה בקפריסין מאידך. כחלוף הזמן, ובמיוחד במחצית השנייה של המאה ה-14, נאלצו הממלוכים לשלם יותר ויותר עבור שמירת הברית, הן בכסף (מקופה שהלכה והידלדלה עקב הבנייה הראוותנית והמגפה) והן בזכויות למסדרים הנוצריים. באותה תקופה לקחה דוכסות בורגונדיה (כוח אירופאי חזק ומרכזי באותה תקופה) תחת חסותה את המסדר הפרנציסקני הקתולי, וזה החל לרכוש נכסים והשפעה בארץ הקודש. למסדר אף ניתן כתב חסות מאת השלטון הממלוכי שנתן לו מעמד מסוים בכנסיית הקבר. הייתה זו פגיעה בכנסיות המזרחיות שטופחו עד אז על ידי הממלוכים.

במשך שנים רבות לא היו לממלוכים בארץ ישראל אויבים של ממש. האירוע הקשה ביותר היה בשנת 1365 עת פלש פטר הראשון מלך קפריסין לאלכסנדריה (הוא לא היה יכול לפשוט על ארץ ישראל עקב הרס ערי הנמל) והחזיק בה במשך ארבעה ימים. אולם בשנת 1400, בתקופת שלטונו של הסולטאן הצ'רקסי ברקוק, הגיעו לארץ שמועות על התקדמותו המהירה של טימור לנג, מנהיג מונגולי שרצה לשחזר את האימפריה המונגולית ששקעה. הארץ התמלאה בפליטים מצפון סוריה ומעיראק שסיפרו על אכזריותו הרבה ועל היותו בלתי-מנוצח. הדברים גרמו לחרדה בארץ ולהתעוררות דתית. הסולטאן ברקוק יצא מקהיר לקראת הפולש, אך מת בדרכו. בנו המשיך במסע המלחמה שנראה חסר סיכוי. אולם, עם הגיעו של טימור לנג לדמשק, שב לפתע על עקבותיו וחזר לסמרקנד, בירתו. גם לאחר מכן המשיך צבאו של טימור לאיים על צפון-מזרח שטח השליטה הממלוכי, באזור אסיה הקטנה.

שנות השקיעה

סביל קאיתביי והכניסה למדרסת אשרפיה, ממבני הפאר האחרונים בתקופה הממלוכית בארץ ישראל

מסגד סידנא עלי (הוקם ב-1481)

המאה ה-15 התחילה תחת צילם הכבד של אירועי שלהי המאה הקודמת, מגפת המוות השחור ופשיטות טימור לנג.

פשיטות טימור לנג אמנם לא פגעו ישירות בארץ ישראל אך ערערו את גבולה הצפון-מזרחי של הסולטנות והצריכו הפניית משאבים רבים לשם. ארץ ישראל כרעה גם תחת נטל פליטים רבים מאזור זה, מתי-מעט בעלי ממון התיישבו בירושלים והקדישו בה מבני פאר להודות על פדות נפשם, אך רובם ככולם היו עניים מרודים והפכו למעמסה. בנוסף לכך, עקב התערערות הסדר באזור אנטוליה החלה נסיכות מקומית בשם נסיכות עות'מאן לצבור כח והשפעה אזורית, דבר שהביא לבסוף ליצירתה של האימפריה העות'מאנית. לחזית נשלחו מיטב הכוחות הממלוכיים ורמתו של חיל המצב שהוצב בארץ ירדה, וכתוצאה מכך נפגעה רמת הביטחון האישי. ח'אנים ומתקני שתייה לאורך דרך הדואר ננטשו והוזנחו, ותקיפים מקומיים וכנופיות שודדים החלו לפשוט על כפרים ואף על ערים. ב-1479 למשל השתלטו שבטים בדואים על ירושלים למספר ימים. תוצרתה המובהקת של ארץ ישראל - ענף גידול התמרים, הצטמצם בצורה ניכרת ,עד שעץ התמר נעלם כליל מנופי הארץ.

מגפת המוות השחור פגעה קשות באירופה. פירוש הדבר מבחינת הסולטנות וארץ ישראל היה צמצום היקף המסחר וצמצום ניכר בהכנסות ממכסים, שהיה מקור ההכנסה העיקרי. בנוסף לכך ערך המטבע ירד מאוד. גם זרם הצליינים נחלש וכוח הקנייה של אלה שהגיעו היה מצומצם.

המאפיין השלישי של המאה ה-15 בסולטנות הממלוכית היה עליית הסולטאנים מן השושלת הבורג'ית. סולטאנים אלה היו ממוצא צ'רקסי ותחלופתם על הכס הייתה תכופה, עקב בגידות ועקב גילם המבוגר בדרך-כלל. ארץ ישראל סבלה בפרט מן הקרע שנוצר בין הפקידים הממונים מדמשק, ששלטונה העדיף ממלוכים ממוצא טורקי, לבין השלטון המרכזי בקהיר, שהעדיף בעלי משרות ממוצא צ'רקסי. מצב זה גרם למינויים קצרי מועד של נציבים וממונים מקומיים שניסו לצבור הון אישי גדול ככל האפשר לכיסם הפרטי בזמן שלטונם הקצר על ידי גביית מיסים והיטלים משונים. ההפכפכות במינויים ובנאמנויות גרמה גם לכך, שלבעלי המשרות הבכירות בארץ לא הייתה כל זיקה לאוכלוסייה וכל רצון לפעול לטובתה. השלטון המרכזי ניסה, לפחות להלכה, להתמודד כנגד עושק האוכלוסייה על ידי הפקידים, עדות לכך ניתן למצוא בכתובת שנקבעה מעל אחת הכניסות להר הבית ב-1421.

אללה דורש אך טוב וצדק. יצאה הפקודה בשנת 1421 מטעם הסולטאן אלמט'פר אחמד על ידי המשגיח על שני החרמים [ויצאה] הוראה נכבדה לכל מושל ונציב שיקראנה לאמור: יש לבטל את כל מיסי העושק וההיטלים אשר חידשו הנציבים ומפקחי השוק ושלא יקח זבן מלקוח דבר אלא במחירו הקבוע.

— עברית: יוסף דרורי

הסולטאנים, בעיקר ברסבאי וג'קמק ממשיכו, ששלטו בין השנים 1453-1422, ניסו להתמודד עם הירידה במסחר ועם התדלדלות הקופה בדרכים שונות. ראשית החרימו רכוש אירופאי ברחבי הסולטנות, אסרו שימוש במטבעות אירופאים, והגבילו יציאת זרים (תמורת יציאה נדרש כופר). הצעד הבא היה הגדלת המונופול השלטוני על המסחר. ב-1428 קנה ברסבאי את כל מלאי הפלפל השחור שיובא מהודו ומכר אותו לסוחרים האירופאים במחיר מופקע שנקבע על-ידו. ממשיכו ג'קמק הרחיב את המונופול על תבלינים, בשמים ושמן זית ויצר במכוון אווירת עונשין נגד האירופאים ששיאה בגירוש הפרנציסקנים ממנזרם בהר ציון בשנת 1452. סיבת אווירת המשבר הייתה התחרות החדשה במזרח הים התיכון עם האימפריה העות'מאנית ונמל קונסטנטינופול. הממלוכים ניסו להראות שהם שומרי האינטרס האיסלמי ונלחמים בנוצרים. סיבה אחרת למלחמה בסחר של ונציה וברית ערי איטליה היה ניסיונם של ברסבאי וג'קמק לפתח את נמל ג'דה שבחצי האי ערב. אזור זה היה נתון לפני זמנם לאיומים חוזרים ונשנים מצד שליטים בדווים מקומיים מתימן. בשנות ה-30 של המאה ה-15 עודד ברסבאי את סוחרי הודו ועדן להעביר את מסחרם דרך נמל ג'דה וממנו לקהיר, כנתיב סחר עיקרי. בין היתר הייתה מדיניות זו הסיבה לבניית נמל א-טור במערב סיני. בנוסף לכך התמודדו הסולטאנים לאורך כל המאה ה-15 בשוד ימי, בעיקר מצד ממלכת קפריסין הצלבנית. מכה ניצחת על הכלכלה הממלוכית ניחתה עם גילוי של נתיב המסחר מאירופה להודו על ידי ואסקו דה גאמה ב-1497. משנתגלתה אפשרות לעקוף את המונופול הממלוכי ירדו ההכנסות ממכסים באופן חד והמדינה הממלוכית התרוששה.

לאורך כל התקופה המשיכו הסולטאנים והאמירים לבנות מבני פאר בירושלים, ללא כל קשר לצורכי האוכלוסייה ובלי כל יחס לעוני ולעזובה ששררו בארץ. יוצא דופן אחד היה הסולטאן ג'קמק אשר שיקם את דרך הדואר, שיפץ גשרים, סבילים ח'אנים ומצודות-משמר לאורכה (ייתכן שהוא זה אשר בנה את החומה סביב חנות תגרים בגליל התחתון) והעניש בחומרה מקומיים שפגעו בבני החסות (בפרט ביהודים ובארמנים). יוצא דופן נוסף ובולט היה הסולטאן קאיתבאי (שלט 1468-1496) שבנוסף לבניית מבני פאר רבים בקהיר ובירושלים (הוא בנה למשל את המדרסה המפוארת ביותר על הר הבית מדרסת אשרפיה), דאג גם לרווחת התושבים. הוא שיפץ את גגות השוק בירושלים, השקיע הון רב בשחזור אמות המים לעיר ובנה את סביל קאיתבאי המפואר על הר הבית. בשנת 1475 ביקר בצפת, שיקם אותה, שיפץ את מצודתה ויזם הובלת מים לעיר. כמו כן הקל את העלייה לרגל על ידי הורדת הכופר אותו נדרשו עולי רגל לשלם עבור הזכות לבקר באתרים הקדושים. בתקופתו ביקרו בארץ נוסעים רבים, בהם ר' עובדיה מברטנורא, ר' משולם מוולטרה, ברנרד פון בריידנבאך ופליקס פברי, אשר מעיר בספר המסעות שלו: "כולם תמהים לדעת מה עולה בדעתו של השולטן לעשות לירושלים, שהוא מבזבז כה הרבה כסף ועושה כה רבות כדי לספק לה מים." ומעלה השערה שקאיתבאי מבקש להעביר את בירתו לירושלים. בתקופתו חי גם ההיסטוריון המוסלמי החשוב מוג'יר א-דין אשר כתביו מהווים מקור איכותי ואמין ביותר למראה הארץ באותה תקופה.

בקיץ 1516, לאחר מותו של קאיתבאי וגילוי נתיבי המסחר החליפיים להודו ולאחר כ-20 שנות התפוררות, עבר צבא הסולטאן קאנסוה אל-ע'ורי בארץ ישראל הדלה והמוזנחת בדרכו מקהיר צפונה על מנת להילחם את מלחמת הממלוכים האחרונה באימפריה העות'מאנית. ביום ראשון, 24 באוגוסט, בצפון סוריה, נתקל הכוח הממלוכי בחיל העות'מאני. בקרב מרג' דאבק ניגפו הממלוכים וסולטאנם מת. עד דצמבר אותה שנה נכבשה ארץ ישראל ללא קרב וללא חיפזון והתקופה העות'מאנית בארץ ישראל התחילה.

היישוב היהודי

בשנת 1267 הגיע הרמב"ן לירושלים והחל לשקם את הקהילה היהודית בה. מכתביהם של עולים ונוסעים יהודים שונים יש בידינו תמונה מסוימת של היישוב היהודי בארץ בתקופה הממלוכית בין המקורות הללו נמנים כתביהם של אלמוני תלמיד הרמב"ן מראשית המאה ה-14, ר' אשתורי הפרחי שעלה ב-1322, ר' יצחק חילו - 1334, רבי יצחק אבן אלפרא מעיר מאלגה - 1441, אלמוני איש קנדיא (כרתים) - 1473, ר' משולם מוולטירה - 1481, ר' עובדיה מברטנורא ב-1488 ועוד.

לפי תיאוריהם היישוב היהודי התרכז בעיקר בערים (ירושלים, צפת, חברון ועזה) ובכפרים הסמוכים לערים (למשל עין זיתים וביריה הסמוכות לצפת וכפר יאסיף הסמוכה לעכו). כמו כן היו יהודים בערים רמלה, בית שאן ואשקלון. מקומות יישוב יהודיים קטנים נוספים בגליל היו ידועים כבר במאה ה-14 בהם גוש חלב, סעסע, פרוד, דלתה, עלמה, וקדש נפתלי. היהודים עסקו בעיקר בחקלאות (גידול זיתים, חיטה, גפנים, תאנים), במסחר ובתעשייה זעירה (ייצור חוטי כותנה, צביעת בדים, ייצור יין, טחינת קמח, תעשיית עץ וכדומה). כמו כן התפרנסו יהודים כמורי דרך, הן לעולי רגל יהודים והן לנוצרים.

השליטים הגנו בדרך כלל על שלום היהודים, עד כי ר' עובדיה מברטנורא כתב ב-1488: "מן הישמעאלים אין גלות [=התעמרות על בסיס דתי] ליהודים כלל... ואין פוצה פה ומצפצף... וכי יראו הרבה יהודים יחד לא יקנאו כלל". דוגמה לכך מביא ר' עובדיה מברטנורא בהמשך איגרתו, ב-1474 נהרס בית הכנסת ברובע היהודי בירושלים בידי אספסוף, אך שוקם עד מהרה בהוראת הסולטאן קאיתבאי "נגד [דעתם של] כל שריו ועבדיו וכל עם ארצו". הסולטאן אף הורה להעניש את המתפרעים. אולם, כמתחייב מתנאי עומר, בתמורה להגנה זו הוטלו על היהודים מגבלות לבוש, איסור לבנות בתי כנסת חדשים (אלא רק לשפץ מבנים קיימים). כמו כן הפעילו הסולטאנים הממלוכים את הכלל שרכושו של יהודי שמת ללא קרובים הוחרם לטובת המלכות ובמיוחד הקפידו על תשלום מס גולגולת שהגיע לסכומים עצומים והיה שרירותי לחלוטין. כיוון שהעונש על אי תשלום מס היה מאסר, נחשב תשלום המס לפדיון שבויים וסכומים נאספו מקהילות ישראל בכל הפזורה, לעזרת עניי ישראל.

ופדיון שבויים קרו ליה [קראו לו (חכמים)] מצווה רבה והיא מוטלת על כל ישראל... כגון מי שנתחייב ממון לגויים אם מחמת הלוואה אם מחמת מס, כגון כסף גולגולתא שפורעין בארץ ישמעאל מדי שנה בשנה וכיוצא בהם, והעני ההוא אין עמו כלום, ואם לא יפרע יאסרוהו ויתנוהו בשבי או יכוהו עד שתצא נפשו וימות תחת השבט, אין לך פדיון שבויים גדול מזה, וכל ישראל מצווין לפדותו.

— אשתורי הפרחי, (1322)

לאחר מגפת המוות השחור, התדלדלות האוכלוסייה וירידת ערך המטבע, ובעקבות האנטישמיות שפשטה באירופה עקב המגפה הפך גיוס הכספים לקשה ביותר ומצב היהודים הידרדר.

ראש ההנהגה היהודית היה "הנגיד", שמקום מושבו היה בקהיר (עד סמוך לגירוש ספרד ישבו צאצאי הרמב"ם על כיסא הנגידות). בירושלים ובצפת הנהיגו את הקהל באופן רשמי סגני הנגיד, ולמעשה בראש כל קהילה עמדו ראשי קהל או "זקנים". היישוב היהודי הורכב ברובו מיהודים שנקראו "מוסתערבים", הם חיו בארץ מימים ימימה, דיברו ערבית וזקניהם (שכונו שיח'ים) ניהלו יחסי אמון (ושוחד) עם פקידים ממלוכיים ותקיפים מקומיים. על היישוב היהודי הקבוע נוספו עולים שהגיעו החל מאמצע המאה ה-14 מאשכנז (עקב האנטישמיות שגאתה) והחל מהמאה ה-15 גם מספרד (עקב גזירות קנ"א ולאחר מכן גירוש ספרד). העולים לא היו חביבים על המוסתערבים, רובם הגדול היו פליטים חסרי כל, ללא ידע בשפה הערבית וללא יכולת השתכרות, ונפלו לנטל על מוסדות הקהילה. יתרה מזו, הקהילה חויבה לשלם מס גולגולת על כל יהודיה, כולל על כל עולה מרגע עלייתו וכך הכבידו עוד יותר העולים שלא רק שלא הכניסו כספים אלא העמידו את הקהילה כולה בסיכון ממשי.

הנוסע הגרמני ברנהרד פון בריידנבאך, שביקר בארץ ישראל בשנת 1483–1484, כתב כי היהודים בארץ ישראל מדברים ביניהם עברית.

כלכלה

הכלכלה הממלוכית הסתמכה על הכנסות ממכס וממסים. בעיקר מכס מן הסחורות שעברו מאסיה, דרך נמלים מצפון ומדרום לארץ ישראל אל אירופה, ובכללן תבלינים, בשמים ואבני חן. הממלוכים הפעילו מינהל בירוקרטי ענף לגביית מיסים כדי לממן את השלטון. חלק קטן מהמסים חזרו כשירותים לאוכלוסייה, רובם כמפעלים סולטאניים (כמו שירותי דרך, משמר ואספקת מים).

הקרקעות החקלאיות והמפעלים החקלאיים שעליהן (כגון טחנות קמח) הוקצו לפקידי שלטון ממלוכיים בשיטה שנקראה אקטאע. בשיטה זו כל הקרקע הייתה שייכת למדינה והשלטון הקצה אותה לפקידים הממלוכים (מפקדי צבא וקצינים בדימוס). הפקידים השתמשו בשטח למימונם ומימון המנגנון שלהם (גובי מיסים, שופטים, סוחרי סוסים וכדומה) במקום קבלת שכר. הפקיד היה מחויב להקצות חלק מהכנסותיו כמס לשלטון המרכזי, הוא היה חייב לכסות את הוצאותיו בזמן שכיהן במשרתו ולכן גברו מקרים בהם גבו הפקידים יותר מס מהדרוש, והותירו את ההפרש בידיהם. השלטון המרכזי ניסה להאבק בתופעה זו לפי יכולותיהם של הסולטאנים השונים. חלק מהקרקעות (למשל בבקעת בית שאן וליד ירושלים) לא היו באקטאע אלא היו שייכות ישירות לסולטאן, אולם האיכרים היו בכל מקרה צמיתים. קרקעות נוספות, וחלקים מקרקעות אקטאע, הוקדשו להקדשים (וקף), מהם לא נגבה מס אך כל הכנסותיהם שימשו למטרות דת, בהן בניית מבני פאר חסרי תוחלת.

מוצרים רבים נחשבו כמונופול ממלכתי. השלטון קבע את מחיר הסחורות כאורז, קמח, שמן זית וסוכר, בנוסף, הוטלו מיסים שונים, חלקם מן השלטון המרכזי וחלקם פרי דמיונה של הפקידות המקומית. רוב מיסי הקנייה חלו על בני החסות (יהודים ונוצרים) ועל עולי רגל וצליינים, כך שיוקר המחיה של לא-מוסלמי היה גבוה מזה של מוסלמי. לאנשי דת וממלוכים היו הקלות שונות במונופול. בתקופות שונות הורשו גם איכרים-צמיתים לעסוק במסחר זעיר סמוך לנחלותיהם.

הסתנוורותם של הממלוכים מעושר ארצם וניהול מדיניות כלכלית לא מאופקת ובלתי מבוקרת, פזרנית ובזבזנית של השקעות במפעלי ציבור ללא הבטחת כושר עמידה כלכלי איתן... [הסתפקותם] בניצול העושר המזומן להם בקלות בשל מעמד גאוגרפי ומונופוליסטי, וכך שלא טרחו לחפש להם שווקים חדשים או דרכים לייעול המסחר... עמדה טפילית זו של קובעי אופי הכלכלה הממלוכית, קרסה מול התחרות עם כוחות כלכליים פעלתנים ונמרצים מהם

— יוסף דרורי, עמדת האסלאם כלפי המגפה בימי הביניים, המזרח החדש כ"ח, תשל"ט, עמ' 119-120

חקלאות

מחקר שיטתי על גידולי החקלאות בתקופה זו נערך על ידי זהר עמר, שבו הראה על שקיעתה של החקלאות בשלהי תקופה זו.

מבחינה חקלאית התקיים בארץ ישראל, כיחידה אזורית, משק אוטרקי, כלומר מצב בו הארץ מספקת בדרך כלל את צרכיה הבסיסיים.

כאמור, האדמות החקלאיות של הארץ חולקו לנחלות שמיבולן נהנו פקידי ממשל וקצינים ממלוכיים, בעוד העיבוד נעשה על ידי אריסים. חלק מסוים (עד כדי כמעט 100% במקרים מסוימים) מהאדמות הוקדשו לצורכי דת (נכסי וקף) כגון מימון ואחזקה של מסגדים ומדרסות, תשלום משכורות לאנשי דת ותקצוב הוצאות מחייה של דרווישים סופים.

האזורים החקלאים העיקריים היו שיפולי השומרון, מאזור ראש העין, דרך בקה אל ע'רבייה ועד נחל עירון. המרכז המסחרי והמנהלי של חבל זה הייתה העיר קאקון. עמק איילון, אזור בו גידלו בעיקר כותנה וחיטה ושמרכזו היה בעיר לוד. ויריחו, בה גידלו תמרים ובננות. באזורי ההר גידלו בעיקר זיתים שהיו סחורה מבוקשת במצרים, בה לא גדלים עצי זית, בעיקר עבור תעשיית הסבון. לעומת זאת, לא גידלו גפנים שנחשבו מגונים על ידי השלטון המוסלמי האדוק.

אדמות עמק בית שאן היו אדמות הסולטאן, כלומר כל התוצרת שגדלה בהן הייתה שייכת לאוצר הסולטנות. באדמות אלה גידלו קנה סוכר ואורז. אורז גידלו גם סביב הכנרת ואגם החולה.

מוצרי החקלאות העיקריים היו פירות (תאנים, רימונים, חרובים, מלפפונים (שנחשבו לפרי), שקדים, פיסטוקים ואבטיחים), קיטניות (חומוס, עדשים), סומסום, קצח, דגנים (חיטה לקמח, שעורה ודורה) ושמן זית.

מסחר

ריכוזיות המסחר דרך נמלי מזרח הים התיכון הייתה אינטרס אסטרטגי ראשון במעלה של השלטון ועילה למלחמות עם אימפריות מתחרות לאורך כל שנות השלטון הממלוכי, כגון קפריסין הצלבנית, ברית ערי ונציה וג'נובה והאימפריה הביזנטית. מטבע סחר החוץ היה הדוקט והכלכלה הממלוכית הייתה רגישה ביותר לשינויים בשערו. אולם בארץ ישראל לא היו נמלים משמעותיים. המסחר ברובו לא היה חופשי אלא נתון לחוקי המונופול. השלטון קבע את מחיר המוצרים בשרירותיות, דבר שדיכא לאורך זמן את המסחר הפנים-ארצי.

תעשייה

הייצור התעשייתי בארץ היה דל ביותר. רובו ככולו היה ייצור חוטי ואריגי כותנה ונייר. תעשיית הכותנה התרכזה בירושלים ובלוד ועסקו בה בעלי מלאכה פרטיים, חלקם יהודים. צביעת אריגי צמר וכותנה התרכזה כמעט כולה בידי יהודים. גם תעשיית היין הזעירה הייתה בידי יהודים לשימוש עצמי וכן לממכר לנוצרים, בתקופות בהן הותר הדבר. תעשייה נוספת הייתה הפקת סוכר מקנה סוכר, שיועד ליצוא. תעשייה זו התרכזה בבית שאן והייתה מונופול שלטוני.

שירותים לצליינים ועולי רגל

גשר שהממלוכים בנו על נחל שלמה בהרי אילת לרווחת עולי הרגל מסיני למכה שעברו באזור

אחד ממקורות ההכנסה המסורתיים בארץ ישראל היה תחום "שירותי התיירות". מצד אחד, כארץ קדושה, עבור צליינים, ועולי רגל למקומות הקדושים ומצד שני, כצומת דרכים ראשי לתנועה ממצרים לסוריה ומאסיה לאפריקה ולאירופה, עבור סוחרים ועוברי דרכים. תושבי הארץ התפרנסו משירותי אירוח, הסעדה, לינה ושירותים שונים (כגון תיקון נעליים) בחאנים שהיו פזורים בה לאורך הדרכים הראשיות. החאן היה ממוקם בדרך כלל על אדמת פקיד ממשל ממלוכי, אך נכבד מקומי חכר את החאן תמורת הפרשת חלק מהפדיון. חלק מהחאנים (בעיקר בקרבת ירושלים) הוקדשו למוסדות דת. על החאנים הגן (בשנים של שלטון מרכזי יציב) חיל משמר רשמי ומצויד היטב.

עולי הרגל פרנסו גם מורי דרך משלוש הדתות, סבלים, מוכרי מזכרות, מוכרי מים ומחברי ספרי הדרכה לצליינים.

הנוסע יעקב מווירונה, שביקר בארץ ישראל בשנת 1335, מספר שרכב על חמור בדרכו לירושלים, מאחר שאסור לנוצרים לרכוב על סוסים בקרב המוסלמים. הוא מציין שנעזר במורי-דרך יהודים, משום שהם "מכירים היטב כדי הסבר את כל המקומות העתיקים".

ראו גם

• ירושלים בתקופה הממלוכית

לקריאה נוספת

מחקרים

• יוסף דרורי (עורך), ארץ ישראל בתקופה הממלוכית, ירושלים תשנ"ג-1993.
• יצחק בן-צבי, היישוב היהודי בשלהי השלטון הממלוכי, בתוך: יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל, תל אביב תש"מ, עמ' 471–475.
• עמליה לבנוני, עלית הממלוכים לשלטון במצרים, חיפה : המרכז היהודי-ערבי, המכון לחקר המזרח התיכון ע"ש גוסטאב היינמן, 1987.
• דוד אילון, הממלוכים והעוצמה הימית : פרשה במאבק בין האסלאם ובין אירופה הנוצרית, ירושלים תשכ"ד-1964.
• דוד אילון, אבק שרפה ונשק חם בסולטנות הממלוכית : אתגר לחברה צבאית מוסלמית בימי-הביניים, ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ד.
• אלי אשתור, תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים, ירושלים : תש"ד 1944, תש"ל
• מיכאל אסף, תולדות הערבים בארץ-ישראל, תל אביב : הוצאת דבר, תרצ"ה-תש"א 1935–1941.
• ליאון אריה מאיר, המפקח על הבנינים בימי הממלוכים, ירושלים : (חמו"ל), תרפ"ה-1925.

מאמרים

• ליאון אריה מאיר, עמדת היהודים בימי הממלוכים, בתוך: י"ג אפשטיין ואחרים (עורכים), ספר מאגנס, ירושלים תרצ"ח-1938, עמ' 161–167.
• ליאון אריה מאיר, תלבושת היהודים בתקופת הממלוכים, בתוך: ספר זיכרון לאשר גולאק ולשמואל קליין ז"ל, ירושלים: חברה להוצאת ספרים על-יד האוניברסיטה העברית, תש"ב-1942, עמ' 115–118.
• יוסף דרורי, ‏ההיסטוריוגראפיה הממלוכית ותרומתה לתולדות ארץ ישראל, קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 140-113 (גרסה טקסטואלית באתר סנונית)
• מיכאל ליטמן, ‏העליות לארץ-ישראל ממצרים בשלהי התקופה הממלוכית וראשית השלטון העות'מאני, קתדרה 23, אפריל 1982
• משה שרון, ‏ערי ארץ-ישראל תחת שלטון האסלאם, קתדרה 40, יולי 1986, עמ' 120-83
• יהושע פרנקל, ‏החברה הכפרית בארץ-ישראל בתקופה הממלוכית, קתדרה 77, אוקטובר 1995, עמ' 38-17
• יוסף דרורי, ‏עולה הסהר – על שהתחדש במחקר ארץ-ישראל הממלוכית במחצית היובל האחרונה, קתדרה 100, אוגוסט 2001, עמ' 304-287

עבודות גמר ודוקטור

• שיבלי שאוכת, חברון בתקופה הממלוכית וכתובותיה, עבודת גמר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1984.
• שוכרי עראף, מעמדם של השופטים הדתיים במדינה הממלוכית הבחרית במצרים ובסוריה (1250-1384), (עבודת דוקטור), האוניברסיטה העברית בירושלים, 1984.
• שולמית חדאד, כלי זכוכית מבית שאן : מן התקופה האומיית ועד לתקופה הממלוכית (המאות ה-7–14 לסה"נ), א-ב, (עבודת דוקטור), האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ט-1998.
• נתנאל מזאה, היישוב היהודי בירושלים בתקופה הממלוכית ובראשית התקופה העות’מאנית, (עבודת תזה), אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"ה 2005.
• נעמה ברוש, ייצור זכוכית בירושלים בתקופה הממלוכית : כלי זכוכית משובצים, אוניברסיטת תל אביב 2005.
• משה טרדמן, המדיניות הימית הממלוכית באגן המזרחי של הים התיכון ובים סוף, אוניברסיטת חיפה 2007.
• אורי טל, תרומתו של אלקלקשנדי למידע על א"י בתקופה הממלוכית (על פי ספרו "צבח אלאעשא"), אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"ז-2007.
• חוסני אלח’טיב-שחאדה, רפואה וטרינרית ווטרינרים בתקופה הממלוכית, אוניברסיטת תל אביב 2005.

ספרי הדרכה ויען

• יוסף דרורי, התקופה הממלוכית, בתוך יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל, תל אביב תש"מ, עמ' 421–446.
• היסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 7 (עורך: אמנון כהן), חלק א (כתבו: יוסף דרורי, אלחנן ריינר): ארץ ישראל במדינה הממלוכית (1260–1516), ירושלים : כתר ויד יצחק בן-צבי, 1981, עמ' 9–90.
• מרדכי גיחון, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מביתר ועד תל חי, ירושלים 1974, עמ' 63 - 73

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא התקופה הממלוכית בארץ ישראל בוויקישיתוף

• אלחנן ריינר (ע), ספר היישוב - רצף היישוב, כרך ג' - מהכיבוש הצלבני ועד הכיבוש העות'מאני: 1099 – 1517, מהדורה דיגיטלית, יד יצחק בן-צבי, המכון לחקר ארץ-ישראל ויישובה
• אוכל בתקופה הממלוכית, אתר סנונית (הקישור אינו פעיל)

• Katia Cytryn-Silverman and Jefery A. Blakely, From Gaza to Hebron in the Mamluk period: a stopover at Kh. al-Sukkariya", Bulletin of the American Schools of Oriental Research 369, 2013, pp. 201–229

הערות שוליים

ערך מומלץ