משתמש:WikiJunkie/שנות ה-60 של המאה ה-20 במוזיקה הפופולרית
ערך זה מכיל סקירה של האירועים והמגמות העיקריות במוזיקה הפופולרית במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20
המוזיקה הפופולרית השתנתה באופן ניכר באמריקה הצפונית ובאירופה במהלך העשור. במהלך העשור החלה ההתפתחות של מוזיקת הרוק ותחילת עידן האלבומים. בעוד שבתחילת העשור טרנדים שונים של מוזיקת הפופ והרוק אנד רול משנות ה-50 המשיכו להתקיים, עם זאת, מוזיקת הרוק אנד רול הפופולרית החלה במהלך העשור להשתמש יותר בגיטרות חשמליות כאשר אמנים בינלאומיים בולטים הפכו לאמנים בולטים בז'אנר. בתחילת שנות ה-60 תתי הז'אנרים פופו רוק, מוזיקת ביט, רוק פסיכדלי, בלוז רוק ופולק רוק הפכו לכמה מתתי הז'אנרים הפופולריים ביותר של מוזיקת הרוק. במחצית השנייה של העשור היתה למוזיקת הרוק הפופולרית השפעות רבה ממוזיקת קאנטרי ומוזיקת פולק והמגמה תרמה רבות לכך שדור חדש של זמרים-יוצרים, אשר כתבו וביצעו את יצירותיהם, הפך פופולרי במיוחד באותה העת. לקראת סוף העשור היו גם ז'אנרים נוספים שזכו לפופולריות רבה כולל בארוק פופ, סאנשיין פופ, ובאבל גאם פופ, ורוק מתקדם, כאשר שני הז'אנרים האחרונים זכו להצלחה רבה יותר במהלך שנות ה-70. בנוסף לכך במהלך העשור עלתה במיוחד הפופולריות של מוזיקת הנשמה ומוזיקת הפאנק. ז'אנר הרית'ם אנד בלוז המשיך להיות פופולרי במהלך העשור. בנוסף היו גם ז'אנרים של המוזיקה הלטינו-אמריקאית שזכו להצלחה ניכרת במהלך העשור כמו בוסה נובה, סקא, וקליפסו.
בסוף שנות ה-50 נוסדו להקות רבות בערים מרכזיות בממלכה המאוחדת כמו ליברפול, מנצ'סטר, ברמינגהאם ולונדון. אחת מהערים עם הסצנה הפורייה ביותר באותה התקופה היתה ליברפול, שם לפי ההערכות פעלו במהלך שנות ה-60 בסביבות כ-350 להקות שונות, אשר ניגנו בעיקר באולמות נשפים, באולמות קונצרטים ובמועדונים. להקות הביט הושפעו במיוחד להקות אמריקאיות שהיו פופולריות במיוחד באותה התקופה כמו באדי הולי והצרצרים (שממנה להקת הביטלס קיבלה את ההשראה לשם הלהקה שלהם), וכמו גם להקות בריטיות כמו הצלליות. בעקבות ההצלחה הניכרת לה זכתה בתחילת העשור להקת הביטלס בבריטניה, היו אמנים נוספים מליברפול שהצליחו בעקבות כן גם להגיע לצמרת המצעדים ובהם סילה בלאק, ג'רי והפייסמייקרס ולהקת המחפשים. להקות הביט שזכו להצלחה הניכרת ביותר בבמינגהאם כללו את להקת ספנסר דייויס ולהקת המודי בלוז. להקות הביט שזכו להצלחה הניכרת ביותר בלונדון במהלך העשור כללו את להקת דייב קלארק פייב, להקת הרולינג סטונז, להקת היארדבירדס ולהקת הקינקס. הלהקה הבריטית הראשונה שזכתה להצלחה עצומה במהלך העשור אשר לא היתה מליברפול, הייתה להקת פרדי והדרימרס, אשר היתה ממנצ'סטר. להקות הביט הבריטיות היו אלו שהובילו את תקופת הפלישה הבריטית בתולדות המוזיקה אשר במסגרתה הם הצליחו להגיע לצמרת מצעדי הפופ האמריקאיים בתקופה שאחרי 1964, והיוו את המודל להתפתחויות חשובות רבות במוזיקת הפופ והרוק.
סצנת הרוק הבריטית, אשר צמחה בתחילת העשור עם להקות ביט כמו הביטלס, התבססה על מגוון רחב של השפעות אמריקאיות כולל מוזיקת נשמה, רית'ם אנד בלוז ורוק גלישה. בתחילה, להקות הביט הבריטיות הפיקו בפועל אינטרפרטציה מחודשת למוזיקה האמריקאית, אותה הם ניגנו עבור אנשים שרקדו את ריקוד הטוויסט האמריקני. בסופו של דבר הלהקות הללו שילבו בשירי הרוק המקוריים שלהם רעיונות מוזיקליים מורכבים יותר ויותר וכמו גם סאונד ייחודי. בתחילת העשור להקות רוק בריטיות כמו הרולינג סטונז, האנימלס, והיארדבירדס היו חלק ממגון להקות בריטיות שהחלו להתבסס יותר ויותר על ההשפעות של מוזיקת הבלוז האמריקנית. במהלך 1963 החלה להקת הביטלס וכמו גם להקות ביט נוספות, כמו המחפשים וההוליס, לזכות לפופולריות רבה ולהצלחה מסחרית ניכרת קודם כל בממלכה המאוחדת עצמה.
בינואר 1964 מוזיקת הרוק הבריטית הצליחה לזכות לראשונה לפופולריות עצומה בארצות הברית כאשר שיריהם של להקת הביטלס החלו לראשונה להגיע לצמרת מצעדי המוזיקה בארצות הברת. השיר "I Want to Hold Your Hand" היה הלהיט הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד הוט 100, אשר החלה את "הפלישה הבריטית" למצעד המוזיקה האמריקאי. השיר הופיע לראשונה במצעד האמריקאי ב-18 בינואר 1964 כאשר בתחילה הוא היה במקום ה-45 בעוד שבהמשך הוא הפך לסינגל המושמע ביותר במשך 15 שבועות בסך הכל. ההופעה הראשונה של להקת הביטלס בתוכנית האירוח האמריקנית המופע של אד סאליבן ב-9 בפברואר 1964 נחשבת לאבן דרך בתרבות הפופ האמריקאית. כ-73 מיליון צופים צפו בשידור חי בפרק ההוא של תוכנית האירוח, והדבר נחשב באותה העת לשיא עבור תוכנית טלוויזיה אמריקאית. הביטלס הפכו בשנים הבאות ללהקת הרוק המצליחה ביותר בעולם והשפיעה רבות על ההצלחה של מספר רב של להקות בריטיות אחרות בעשורים הבאים.
במהלך השנתיים הבאות פיטר וגורדון, האנימלס, מנפרד מן, פטולה קלארק, פרדי והדרימרס, מתבודדי הרמן, הרולינג סטונז, הטרוגס ודונובן הצליחו להביא לפחות סינגל אחר או יותר למקום הראשון במצעד האמריקני. אמנים נוספים שנכללים ב"פלישה הבריטית" כוללים את הקינקס ודייב קלארק פייב. להקות "הפלישה הבריטית" זכו במקביל גם להצלחה רבה במצעדי המוזיקה הבריטים לאורך שנות ה-60.
הפלישה הבריטית תרמה רבות לכך שמוזיקת הרוק אנד רול הפכה במהלך העשור למוזיקה בינלאומית יותר, ופתחה את הדלת למבצעים בריטים רבים שזכו להצלחה בינלאומית בעשורים הבאים. ניתן לטעון שההצלחה של הפלישה הבריטית למצעדים האמריקנים הובילה בארצות הברית לדעיכת ההצלחה של רוק הגלישה האינסטרומנטלי, של הרכבי הנשים, ושל אלילי הנוער שכיכבו בצמרת של מצעד השירים האמריקאי בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60. ההצלחה של הפלישה הבריטית פגעה גם בקריירות של אמני/להקות רית'ם אנד בלוז מבוססים כמו פאטס דומינו וצ'אבי צ'קר ואפילו השפיע באופן זמני על ההצלחה במצעדים של אמני רוק אנד רול כמו אלביס פרסלי.
במקביל להתפתחות של מוזיקת הביט בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 התפתחה בממלכה המאוחדת סצנת בלוז בריטית אשר הפיקה אינרפרטציה מחודשת לצלילי מוזיקת רית'ם אנד בלוז האמריקאית ובפרט לסאונד של אמני הבלוז רוברט ג'ונסון, האולין וולף ומאדי ווטרס. סצנת מוזיקת הבלוז הבריטית הגיעה לשיא לשיא הפופולריות שלה במהלך שנות ה-60 כאשר הסצנה פיתחה סגנון ייחודי בו הגיטרה החשמלית היתה דומיננטית אשר תרם להפיכתם של אמנים בריטים רבים בז'אנר לכוכבים בינלאומיים כולל הרולינג סטונז, אריק קלפטון, היארדבירדס, פליטווד מק ולד זפלין.
חלק מהאמנים שהתמקדו בתחילה בבלוז רוק בחרו בהמשך ליצור מוזיקה בתתי-סוגות אחרות של מוזיקת רוק, וכתוצאה מכך סצנת הבלוז הבריטית סייעה גם ביצירה של תת-ז'אנרים רבים של מוזיקת רוק, כולל רוק פסיכדלי ומוזיקת הבי מטאל.
מוזיקת הרוק הפסיכדלי הבריטית התפתחה במהלך אמצע שנות ה-60 והיא הושפעה בעיקר מתת-התרבות הפסיכדלית של שנות ה-60 אשר נוצרה בעיקר על ידי אנשים שהשתמשו בסמים פסיכדליים דוגמת LSD, מסקלין ופסילוציבין. השירים של המוזיקה הפסיכדלית השתמשה לעתים רבות בכלי נגינה לא מערביים כמו הראגות והסיטארים אשר נפוצים במוזיקה הודית, וכמו גם שילבו אפקטים מיוחדים שנוצרו באולפן ההקלטות, קטעים אינסטרומנטליים ארוכים, ומילים סוריאליסטיות. אמנים בריטים בולטים כמו אריק ברדון, להקת The Who, להקת Cream, פינק פלויד והביטלס הפיקו במהלך שנות ה-60 מספר שירים בז'אנר. היו גם לא מעט להקות פסיכדליה בריטיות שרק התמקדו בביצוע הופעות חיות במהלך שנות ה-60 ומעולם לא פרסמו את המוזיקה שלהן.
מוזיקת פולק
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמני מוזיקת הפולק האמריקנים הבולטים ביותר בתחילת שנות ה-60 היו פיט סיגר והוויברז, התמקדו בנגינת מנגינות עממיות עתיקות. בהמשך העשור אמני מוזיקת פולק צעירים יותר, אשר היו פעילים בתנועה לזכויות האזרח, זכו להצלחה רבה כולל מוזיקאים כמו בוב דילן, ג'ואן באאז ולהקת פיטר, פול ומרי אשר השתמשו במוזיקה ככלי רב עוצמה לקידום אקטיביזם חברתי. אמני מוזיקת פולק בולטים נוספים שזכו להצלחה רבה בהמשך העשור כללו בין היתר את הבירדס, שלישיית קינגסטון, וודי גאת'רי, אודטה, לאונרד כהן, ג'וני מיטשל, קרולין הסטר, פיל אוקס, טום פקסטון, באפי סיינט-מארי, דייב ואן רונק, The Mamas & the Papas, טום ראש, פרד ניל, גורדון לייטפוט, איאן וסילביה וארלו גאת'רי.
רוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שנות ה-60 האמנים הבולטים ביותר של מוזיקת הרוק האמריקאית כללו בין היתר את רוי אורביסון, אשר היה ממוקד בעיקר ביצירת בלדות, ואלביס פרסלי אשר כיכב בצמרת המצעד האמריקנים עם להיטים רבים, למרות שבהמשך העשור המיקוד של אלביס היה בעיקר בכיכוב בסרטים הוליוודיים שונים. לקראת סוף העשור פרסלי בחר לחזור ולהתמקד במוזיקה כאשר הוציא לשווקים בשנת 1969 את הלהיט "Suspicious Minds".
בתחילת העשור אמני מוזיקת הרוק הדומיננטיים ביותר היו רוי אורביסון ואלביס פרסלי. אורביסון היה ממוקד בעיקר ביצירת בלדות, בעוד שפרסלי כיכב בצמרת המצעד האמריקנים עם להיטים רבים. עם זאת מוזיקת הרוק האמריקנית הושפעה רבות בהמשך העשור מההצלחה לה זכה תת ז'אנר הפולק רוק, אשר שילב אלמנטים מסורתיים של מוזיקת פולק עם אלמנטים ממוזיקת הרוק וסלל את הדרך לתרבות הזמרים-יוצרים המתפתחת בהם בלטו בוב דילן והבירדס.
עד שנות ה-60, הסצינה שהתפתחה בעקבות תחיית מוזיקת הפולק האמריקאית הפכה לתנועה מרכזית, תוך שימוש במוזיקה מסורתית וביצירות חדשות בסגנון מסורתי, בדרך כלל בכלים אקוסטיים. [1] באמריקה ז'אנר היה חלוץ על ידי דמויות כמו וודי גאת'רי ופיט סיגר ולעתים קרובות מזוהה עם פוליטיקה מתקדמת או עבודה. [1] בתחילת שנות השישים דמויות כמו בוב דילן, צ'אבי צ'קר וג'ואן באז הגיעו לקדמת הבמה בתנועה זו כזמרים-יוצרים. [2] דילן החל להגיע לקהל מיינסטרים עם להיטים הכוללים " Blowin' in the Wind " (1963) ו-" Masters of War " (1963), שהביאו " שירי מחאה " לציבור רחב יותר, [3] אך, למרות שהתחילו השפיעו זה על זה, מוזיקת רוק ומוזיקת פולק נותרו ברובם ז'אנרים נפרדים, לעתים קרובות עם קהלים אקסקלוסיביים זה מזה. [4] ניסיונות מוקדמים לשלב אלמנטים של פולק ורוק כללו את החיות " בית השמש העולה " (1964), שהיה שיר הפולק הראשון שהצליח מבחינה מסחרית שהוקלט עם כלי רוקנרול. [5] בדרך כלל חושבים שתנועת הרוק הפולק המריא עם ההקלטה של בירדס של " Mr. Tambourine Man " של דילן, שהגיעה לראש המצעדים ב-1965. [4] עם חברים שהיו חלק מסצנת הפולק המבוססת על בתי קפה בלוס אנג'לס, בירדס אימצו כלי נגינה רוק, כולל תופים וגיטרות ריקנבאקר 12 מיתרים, שהפכו למרכיב מרכזי בצליל הז'אנר. [4]
עד אמצע שנות ה-60 בוב דילן לקח את ההובלה במיזוג פולק ורוק, וביולי 65' הוציא את Like a Rolling Stone, עם צליל רוק מהפכני, משופע בדימויים אורבניים מטופשים, ואחריו הופעה חשמלית מאוחר יותר באותו החודש ב- פסטיבל הפולק של ניופורט. דילן חיבר דור שלם למילייה של הזמר-יוצר, לעתים קרובות כותב מנקודת מבט אורבנית, עם שירה מנוקדת במקצבי רוק וכוח חשמלי. באמצע שנות ה-60 המאוחרות, להקות וזמרים-יוצרים החלו להפיץ את סצנת האמנות/מוזיקה המחתרתית בניו יורק.
יציאתו של The Velvet Underground & Nico ב-1967, בהשתתפות הזמר-יוצר לו ריד והזמר הגרמני ומשתף הפעולה ניקו תואר כ"אלבום הרוק הנבואי ביותר שנעשה אי פעם" על ידי רולינג סטון ב-2003. זמרים-יוצרים אחרים בניו יורק החלו להופיע, תוך שימוש בנוף האורבני כקנבס שלהם למילים בסגנון וידוי של משוררות כמו אן סקסטון וסילביה פלאת. ביולי 1969, מגזין ניוזוויק פרסם סיפור עלילתי, "הבנות שמשחררות ללכת", שתיאר את המוזיקה פורצת הדרך של ג'וני מיטשל, לורה ניירו, לוטי גולדן ומלאני, כזן חדש של טרובדור נשים: "מה משותף להן. הם השירים המותאמים אישית שהם כותבים, כמו מסעות של גילוי עצמי, מלאי התבוננות חדה ומדהים בהשפעה של השירה שלהם." עבודתם של זמרות-יוצרות מוקדמות אלה בניו יורק, החל מ"ניו יורק טנדברי" (1969) של לורה ניירו, ועד ליומני ה-East Village של לוטי גולדן ב-Motor-Cycle את הופעת הבכורה שלה ב-Atlantic Records ב-1969, שימשה השראה לדורות של זמרות-יוצרות במסורת הרוק, הפולק והג'אז. אימוץ הכלים החשמליים של דילן, לזעם הרבה של טהרנים עממיים רבים, עם "Like a Rolling Stone" שלו הצליח ליצור ז'אנר חדש. הרוק הפולק המריא במיוחד בקליפורניה, שם הוביל מופעים כמו ה-Mamas & the Papas וקרוסבי, סטילס ונאש לעבור למכשירים חשמליים, ובניו יורק, שם הוא הוליד זמרים-יוצרים ומבצעים, כולל Lovin' Spoonful ו-Simon ו-Garfunkel, כאשר "The Sounds of Silence" האקוסטי של האחרון עובר רימיקס עם כלי רוק כדי להיות הראשון מבין להיטים רבים.
הרוק העממי הגיע לשיא הפופולריות המסחרית שלו בשנים 1967–68, לפני שאקטים רבים נעו במגוון כיוונים, כולל דילן והבירדס, שהחלו לפתח קאנטרי רוק . [6] עם זאת, ההכלאה של פולק ורוק נתפסה כבעלת השפעה גדולה על התפתחות מוזיקת הרוק, מביאה אלמנטים של פסיכדליה, ובמיוחד עוזרת לפתח את הרעיונות של הזמר-יוצר, שיר המחאה והמושגים של "אוֹתֶנְטִיוּת". [4] [7]
רוק פסיכדלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך שנות ה-60 התפתח ז'אנר הרוק הפסיכדלי אשר הושפע רבות מהמלחמה בוויטנאם וכתוצאה מכך הטקסטים של שירי הרוק הפסיכדלי עסקו בעיקר בהטפת שלום ואהבה.
אמנים אמריקנים בולטים בז'אנר כללו בין היתר את הלהקות ג'פרסון איירפליין, גרייטפול דד והדלתות, הביץ' בויז והבירדס. המוזיקאים הללו שילבו בשיריהם אלמנטים ייחודיים כמו נגינה של גיטרות עם דיסטורשן, מבני שירים לא שגרתיים וטכניקות הפקה אוונגרדיות.
סלע גלישה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שנות ה-60, אחת מצורות הרוקנרול הפופולריות ביותר הייתה סרף רוק, שהתאפיין בהיותו אינסטרומנטלי כמעט לחלוטין ובשימוש רב בהדהוד על הגיטרות . הדהוד האביבי שהופיע במגברי פנדר של היום, התכופף לעוצמת הקול המקסימלית שלו, הפיק גוון גיטרה מנצנץ עם sustain ומעורר תמונות גלישה ואוקיינוס.
"Movin' and Groovin" של דואן אדי נחשב בעיני רבים למתמודד העיקרי על הנחת היסוד כתקליט הגלישה הראשון, בעוד שאחרים טוענים שהז'אנר הומצא על ידי דיק דייל ב-" Let's Go Trippin' ", שהפך להיט ברחבי קליפורניה . רוב להקות הגלישה המוקדמות נוצרו במהלך העשור הזה באזור דרום קליפורניה . עד אמצע שנות ה-60 הביץ' בויז, שהשתמשו בהרמוניות פופ מורכבות על פני קצב גלישה רוק בסיסי, [8] הופיעו כקבוצת הגלישה השלטת וסייעו לפופולריות של הז'אנר [9] בלהיטים כמו Surfin' USA בנוסף, להקות כגון כמו Ventures, Shadows, Atlantics, Surfaris וה- Champs היו גם בין להקות הסרף רוק הפופולריות ביותר של העשור.
גראז' סלע
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסגנון התפתח מסצנות אזוריות כבר ב-1958. " לואי לואי " מאת Kingsmen (1963) הוא דוגמה מיינסטרים לז'אנר בשלבי העיצוב שלו. עד 1963, סינגלים של להקת גראז' התגנבו למצעד הלאומי במספרים גדולים יותר, כולל פול רוור והריידרס (בויז), [10] הטראשמנים (מיניאפוליס) [11] והריביירות (סאות' בנד, אינדיאנה). [12] בתקופה מוקדמת זו להקות רבות הושפעו מאוד מ- Surf Rock והייתה האבקה צולבת בין גראז' רוק ל- Frat Rock, שלעתים נתפס כתת-ז'אנר בלבד של גראז' רוק.
הפלישה הבריטית של 1964-1966 השפיעה רבות על להקות גראז', סיפקה להן קהל לאומי, הובילה רבים (לעתים קרובות קבוצות גלישה או הוט רוד ) לאמץ קבוצת פלישה בריטית, ועודדה קבוצות רבות נוספות להקים. [13] אלפי להקות גראז' היו קיימות בארה"ב ובקנדה במהלך התקופה ומאות ייצרו להיטים אזוריים. [13] למרות עשרות להקות שהוחתמו בלייבלים אזוריים גדולים או גדולים, רובן היו כישלונות מסחריים. מוסכם על כך שרוק המוסך הגיע לשיא הן מבחינה מסחרית והן מבחינה אמנותית בסביבות 1966. [13] עד 1968 הסגנון נעלם במידה רבה מהמצעדים הלאומיים וברמה המקומית כאשר מוזיקאים חובבים התמודדו עם קולג', עבודה או דראפט . [13] סגנונות חדשים התפתחו כדי להחליף את הגראז' רוק (כולל בלוז-רוק, רוק מתקדם וקאנטרי רוק ). [13] בדטרויט הרוק נשאר בחיים עד תחילת שנות ה-70, עם להקות כמו ה- MC5 וה- Stooges, שהשתמשו בסגנון הרבה יותר אגרסיבי. הלהקות הללו החלו לקבל תווית של פאנק רוק וכיום נתפסות לעתים קרובות כפרוטו-פאנק או פרוטו- הארד רוק . [14]
בלוז-רוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת העשור הגיטריסט לוני מאק היה מהאמנים הדומיננטים ביותר שתרמו לפיתוח של מוזיקת הבלוז-רוק האמריקנית, והז'אנר זכה לפופולריות עצומה במהלך אמצע העשור. אמנים מוזיקת בלוז-רוק בולטים בארצות הברית במהלך העשור כללו את פול באטרפילד, קנד היט, ג'פרסון איירפליין, ג'ניס ג'ופלין, ג'וני ווינטר, להקת ג'יי גיילס וכמו גם ג'ימי הנדריקס ולהקתו. להקות בלוז-רוק בולטות נוספות מדרום ארצות הברית כמו להקת האחים אולמן, לנרד סקינרד וזי זי טופ היו יחודיים בכך שהם שילבו במוזיקה שלהם אלמנטים של מוזיקת קאנטרי.
רוק מתקדם
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמצע העשור התפתח בבריטניה הז'אנר הניסיוני רוק מתקדם אשר שילב מאפיינים ממוזיקה קלאסית ולעתים גם מג'אז וממוזיקה עממית/פולק ליצירת מוזיקה עשירה ומורכבת יותר. להקות רוק מתקדם בולטות במהלך העשור כללו בין היתר את פינק פלויד, המודי בלוז וקינג קרימזון.
אחד משירי הרוק המתקדם הפופולריים ביותר במהלך העשור היה שירם של להקת הרוק המתקדם הבריטית פרוקול הארום " A Whiter Shade of Pale " שהכיל מנגינת הליווי שנכתבה בהשראת שתי יצירות של יוהאן סבסטיאן באך – "אריה על מיתר סול", ו"קנטטה מס' 140: התעוררנה!, קורא הקול". השירים פורצי הדרך של להקת המודי בלוז באלבומה Days of Future Passed בוצעו בשילוב עם תזמורת ועם סינתיסיזרים.
שירים אינסטרומנטלים היו נפוצים במיוחד בקרב אמני הרוק המתקדם במהלך העשור, בעוד ששירים עם מילים לעתים רבות היו מופשטים או עסקו בתחומי פנטזיה ומדע בדיוני. האלבום "Tommy" של להקת The Who היה אלבום אופרת הרוק הראשון והאלבום הראשון שהוביל לפופולריות של אלבומי הקונספט אשר בו בדרך כלל השירים מוקדשים לנושא מסוים או תמה מסוימת ולעיתים אף מספרים סיפור עלילה באמצעות מילות השירים. אלבום הבכורה של הלהקה הבריטית קינג קרימזון משנת 1969 "In the Court of the Crimson King", אשר נחשב לאבן דרך חשובה בהתפתחות הז'אנר, השפיע רבות על העלייה בפופולריות של הז'אנר בעשור הבא.
מוזיקת פופ
[עריכת קוד מקור | עריכה]הזמר צ'אבי צ'קר עמד מאוחרי סגנון הריקוד הטוויסט שזכה להצלחה עצומה בשנות השישים.
בניין הבריל במנהטן שבניו יורק נודע במהלך העשור כמרכז הכתיבה וההפקה של סינגלים לחברות התקליטים ולאמנים מבצעים רבים ובו הופקו באותה העת חלק גדול מלהיטי הפופ הגדולים ביותר של העשור. ג'רי גופין וקרול קינג הפכו לצמד משפיע במיוחד במוזיקת הפופ של שנות ה-60, ועמדו מאוחרי להיטים רבים, כולל השיר הראשון של להקת בנות שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקני - השיר "Will You Love Me Tomorrow" של הלהקה שירלס והלהיט "The Loco-Motion" שבוצע על ידי הזמרת אווה הקטנה ופורסם לראשונה ב-1962. להיטים בולטים נוספים שלהם כללו את " Take Good Care of My Baby " (שבוצע על ידי בובי וי), " Up on the Roof " (שבוצע על ידי הלהקה The Drifters ), " I'm Into Something Good " (שבוצע על ידי מתבודדי הרמן), ו-"One Fine Day" (שבוצע על ידי להקת השיפונס) . כותבי שירי פופ בולטים נוספים בשנות ה-60 כוללים את אלי גריניץ' וג'ף בארי שיצרו במהלך העשור את הלהיטים "Da Doo Ron Ron", "Be My Baby", "Then He Kissed Me", ו"Leader of the Pack", וכמו גם בארי מאן וסינתיה וייל שיצרו כמה מהלהיטים הגדולים ביותר במהלך העשור כולל השיר "You've Lost That Lovin' Feelin'" - הגרסה של השיר אשר בוצעה על ידי הרייצ'ס ברדרס תהיה השיר המושמע ביותר ברדיו במהלך המאה ה-20.
להקת מוזיקת פופ בולטת נוספת במהלך העשור היתה להקת המאנקיז שתהפוך לאחת מלהקות הפופ המצליחות ביותר. על אף שהלהקה נוסדה בתחילה כלהקה פיקטיבית על ידי מפיקי טלוויזיה עבור סיטקום של NBC, ועל אף שבתחילה השירים של הלהקה בוצעו בפועל על ידי מוזיקאים אחרים, בהמשך חברי הלהקה תבעו את המפיק המוזיקלי שלהם ובעקבות כך הושג הסכם שאפשר להם ליצור את כל השירים באלבום הבא של הלהקה ולבצע הופעות חיות בעצמם. הלהקה מכרה עשרות מיליוני תקליטים והצליחה להביא שלושה שירים לצמרת המצעד האמריקני - "Last Train to Clarksville", "I'm a Believer", ו-"Daydream Believer". בשלב מסוים במהלך העשור מכרה הלהקה בארצות הברית יותר תקליטים מהביטלס והרולינג סטונז ביחד.
R&B, מוטאון ומוזיקת נשמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- במהלך העשור חברת התקליטים החדשה מוטאון, שנוסדה בסוף העשור הקודם, תזכה להצלחה רבה בהעלאת הפופולריות של מוזיקה שנוצרה על ידי אמנים אפרו אמריקנים בקרב הציבור האמריקני הכללי וכמו גם בשווקים הבינלאומיים. בין השנים 1960 עד 1969 מוטאון הצליחה להפיק 79 להיטים שהגיעו למצעד ה-Top10 האמריקני. ההצלחה של חברת התקליטים נבעה בעיקר מכך שעבדו בה כותבי שירים מוכשרים במיוחד שסייעו להגדיר את הצליל הייחודי של מוטאון, בהם נורמן ויטפילד, סמוקי רובינסון והולנד-דוזייר-הולנד שעמדו מאוחרי חלק גדול מהלהיטים של אמנים צעירים, בהם ההרכב פור טופס והסופרימס. אמנים בולטים נוספים שהיו חתומים עם חברת התקליטים במהלך העשור כללו את להקת The Temptations, מרווין גיי וחמישיית הג'קסונים.
- מוזיקת הנשמה הפכה פופולרית במיוחד במהלך העשור. בן אי. קינג היה מזמרי מוזיקת הנשמה הבולטים ביותר במהלך העשור ואחד מהלהיטים הגדולים ביותר שלו במהלך העשור היה השיר "Stand By Me" שפורסם לראשונה בשנת 1961. לאמני מוזיקת נשמה נוספים שזכו להצלחה עצומה בהמשך העשור כללו את סם קוק, ג'יימס בראון ואוטיס רדינג.
- זמרת הנשמה המשפיעה ביותר שהפכה פופולרית במהלך העשור הייתה אריתה פרנקלין, אשר היתה במקור זמרת גוספל שהחלה לשיר מוזיקת נשמה לא דתית בשנת 1960, ואשר זכתה לפופולריות רבה במיוחד כאשר החלה לעבוד עבור חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס. ההקלטות שלה משנת 1967, כמו "I Never Loved a Man (The Way I Love You)", " Respect " (אותו שר במקור אוטיס רדינג), ו-"Do Right Woman-Do Right Man", נחשבות לכמה מהשירים החשובים והמשפיעים ביותר בז'אנר, והיו מבין שירי מוזיקת הנשמה המצליחים ביותר מבחינה מסחרית במהלך העשור.
- לקראת סוף העשור, במהלך שיא הפופולריות של מוזיקת הנשמה, התפתחו מספר תת-ז'אנרים למוזיקת נשמה. אמנים בולטים כמו ג'יימס בראון וסליי אנד דה פמילי סטון היו בין האמנים הבולטים ביותר שהובילו להתפתחות של ז'אנר הפאנק, בעוד שזמרים אחרים כמו מרווין גיי, סטיבי וונדר, קרטיס מייפילד ואל גרין החלו לפתח שירי נשמה מתוחכמים יותר אשר במקרים רבים היו גם בעלי מסר פוליטי.
- בבריטניה הזמרת דאסטי ספרינגפילד היתה מהאמנים הבריטים המשפיעים ביותר במדינה באותה העת שתרמו לפופולריות של מוזיקת הנשמה משני צדי האוקיינוס האטלנטי. אחד משירי מוזיקת הנשמה הפופולריים ביותר שלה מאותה העת היה השיר "Son of a Preacher Man" משנת 1968.
מוזיקת קאנטרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניצחון וטרגדיה גדולה סימנו את שנות ה-60 במוזיקת הקאנטרי. הז'אנר המשיך לזכות לחשיפה ארצית באמצעות הטלוויזיה ברשת, עם סדרות שבועיות ותוכניות פרסים שצברו פופולריות. מכירות התקליטים המשיכו לעלות כאשר אמנים וטרנדים חדשים הגיעו לחזית. עם זאת, כמה כוכבים מובילים מתו בנסיבות טרגיות, כולל כמה שנהרגו בהתרסקות מטוס.
הסגנון המוזיקלי השולט במהלך העשור היה סאונד נאשוויל, סגנון שהדגיש קטעי מיתר, קולות רקע, שירה מובילה וסגנונות הפקה הנראים במוזיקת קאנטרי. הסגנון הפך לפופולרי לראשונה בסוף שנות ה-50, בתגובה לפלישה הגוברת של הרוקנרול לז'אנר הקאנטרי, אך ראה את ההצלחה הגדולה ביותר שלו בשנות ה-60. אמנים כמו ג'ים ריבס, אדי ארנולד, ריי פרייס, פטסי קלינ, פלויד קריימר, רוג'ר מילר ורבים אחרים זכו להצלחה גדולה באמצעות שירים כמו " He'll Have to Go ", " Danny Boy ", " Make the World Go Away ", " מלך הדרך " ו"אני נופל לרסיסים ". [15] סגנון הקאנטרי-פופ ניכר גם באלבום Modern Sounds in Country and Western Music מ -1962, שהוקלט על ידי זמר הרית'ם אנד בלוז והסול ריי צ'ארלס . צ'ארלס הקליט קאברים של סטנדרטים מסורתיים של קאנטרי, פולק ומוזיקה קלאסית בסגנונות פופ, R&B וג'אז. האלבום זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית, ויהיה בעל השפעה רבה בסגנונות מוזיקת קאנטרי מאוחרים יותר. שירים מהאלבום שיצאו להשמעה מסחרית ולמכירות תקליטים כללו את " I Can't Stop Loving You ", "Born to Lose" ו-" You Don't Know Me ". [16]
עד סוף העשור, סאונד נאשוויל הפך מלוטש ויעיל יותר, ונודע כ"קאנטריפוליטי". תמי וויינט, גלן קמפבל, דוטי ווסט וצ'רלי פרייד היו בין האמנים המובילים שאימצו את הסגנון הזה. בעוד שג'ורג' ג'ונס - בתחילת שנות ה-60 אחד מיוצרי הלהיטים העקביים ביותר של מוזיקת הקאנטרי - הקליט גם מוזיקה בסגנון קאנטרי-פוליטי, הרקע שלו נשאר טהור טהור, שר של שברון לב ובדידות ברבים משיריו. כמו כן, מרטי רובינס הוכיח את עצמו כאחד הזמרים המגוונים ביותר בז'אנר, כששר הכל, מקאנטרי ישר למערבון ועד פופ ועד בלוז... ואפילו הוואי.
ג'וני קאש, שהחל את דרכו בסאן רקורדס בשנות ה-50 עם להיטים כמו " I Walk The Line ", הפך בסופו של דבר לאחד המוזיקאים המשפיעים ביותר של שנות השישים (ובסופו של דבר, המאה ה-20), וזכה לתווית "The Man In". שָׁחוֹר." למרות שהקליט בעיקר קאנטרי, השירים והסאונד שלו השתרעו על ז'אנרים רבים אחרים כולל רוקבילי, בלוז, פולק וגוספל. [17] המוזיקה שלו הראתה חמלה רבה כלפי מיעוטים ואחרים שהחברה נמנעה מהם, כולל אסירי הכלא. שניים מהאלבומים המצליחים ביותר של קאש הוקלטו בהופעה חיה בכלא: ב-Folsom Prison וב- At San Quentin .
במהלך המחצית השנייה של שנות ה-60, פרייד - יליד סלדג', מיסיסיפי - הפך לכוכב העל האפרו-אמריקאי הראשון במוזיקת קאנטרי, ז'אנר שנשלט למעשה על ידי אמנים לבנים. כמה מלהיטיו המוקדמים, שהושרו בקול בריטון חלק ובסגנון משתלב הונקי-טונק וקאנטריפוליטי, כללו את "Just Between You and Me", "The Easy Part's Over", " All I Have to Offer You (Is Me) "וגרסת כיסוי ל"קאו-ליגה " של האנק וויליאמס . הגאווה המשיכה להצליח במשך יותר מ-20 שנה, וצברה בסופו של דבר 29 להיטים מס' 1 במצעד הסינגלים החמים של בילבורד .
- בסוף העשור פסטיבל הפופ של מונטריי ופסטיבל וודסטוק הפכו לאירועים איקונים המזוהים עם תרבות הנגד האמריקאית.
- לאירועים האקטואליים באותה העת היתה השפעה עצומה על המוזיקה הפופולרית. שירים רבים היו שירי מחאה נגד מלחמת וייטנאם.
- מוזיקת עולם הפכה פופולרית במיוחד במהלך העשור בתקופה בה רבים החלו לגלות עניין רב בתרבויות אחרות. ראווי שנקר הופיע הן בפסטיבל מונטריי והן בפסטיבל וודסטוק. אמן הרוק הלטיני קרלוס סנטנה הפך גם הוא פופולרי במהלך העשור. ג'ורג' האריסון החל לגלות עניין רב במהלך העשור בתרבות שח התנועה הבין-לאומית למען תודעת קרישנה, והדבר תרם לכך שהיתה גם השפעה הודית למוזיקה של הביטלס במהלך העשור כאשר בחלק מהשירים נעשה שימוש בסיטאר. בנוסף לכך גם ז'אנר הרגאיי החל לזכות בפופולריות במהלך העשור.
- בשנת 1969 להקת הרולינג סטונז ארגנו את פסטיבל אלטמונט. הפסטיבל הסתיים באירוע טראגי כאשר במהלך הופעתם של הרולינג סטונז, חברי כנופיית האופנוענים מלאכי הגיהנום, שנשכרו לאבטחת האירוע, רצחו בדקירות סכין מעריצה שחומת עור בשם מרדית' הנטר.
- חלק משיריו של בוב דילן אשר פורסמו במהלך העשור, כמו השיר " Blowin' in the Wind ", עסקו בתנועת תנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח.
אמריקה הלטינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בוסה נובה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסגנון המוזיקלי הברזילאי, שפירושו "טרנד חדש", התפתח במקור בשכונות האמידות של ריו דה ז'נרו. שירי בוסה נובה היו פופולריים במיוחד בתחילת שנות ה-60. אנטוניו קרלוס ז'ובים, ז'ואאו ז'ילברטו, אסטרוד ז'ילברטו וויניסיוס דה מוראיס הפכו במהלך העשור לחלק מאמני הבוסה נובה המשפיעים והנודעים ביותר. השיר הנערה מאיפנמה מאת ויניסיוס דה מוראיס, אשר פורסם לראשונה בשנת 1964, הפך לשיר הבוסה נובה הראשון שזכה להצלחה בינלאומית ניכרת. בשנת 1965 השיר זכה בפרס גראמי בקטגוריית התקליט הטוב ביותר של השנה.
נואבה קנסיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמו כן, במהלך העשור הסגנון המוזיקלי המשפיע נואבה קנסיון פותח על ידי האמנים הצ'יליאנים ויולטה פארה וויקטור חרה. הסגנון המוזיקלי הזה הפך פופולרי במיוחד תוך זמן קצר בכל רחבי אמריקה הלטינית והיה באותה העת מזוהה עם תנועות השמאל החדש ותנועות תאולוגיית השחרור.
סלסה
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות שמוזיקת הסלסה התפתחה במהלך העשורבניו יורק על ידי מוזיקאים קובנים ומוזיקאים מקהילות אחרות שהגיעו מאמריקה הלטינית, מוזיקת הסלסה הפכה פופולרית ברחבי אמריקה הלטינית רק במהלך סוף שנות ה-80.
[[קטגוריה:מוזיקה של המאה ה-20]]
[[קטגוריה:שנות ה-1960 במוזיקה]]
[[קטגוריה:דפים עם תרגומים שלא נסקרו]]
- ^ 1 2 G. Mitchell, The North American Folk Music Revival: Nation and Identity in the United States and Canada, 1945–1980 (Aldershot: Ashgate, 2007), מסת"ב 0-7546-5756-6, p. 95.
- ^ G. Mitchell, The North American Folk Music Revival: Nation and Identity in the United States and Canada, 1945–1980 (Aldershot: Ashgate, 2007), מסת"ב 0-7546-5756-6, p. 72.
- ^ J. E. Perone, Music of the Counterculture Era American History Through Music (Westwood, CT: Greenwood, 2004), מסת"ב 0-313-32689-4, p. 37.
- ^ 1 2 3 4 Bogdanov, Woodstra & Erlewine 2002, pp. 1308–9
- ^ Dave Marsh, The Heart of Rock & Soul: The 1001 Greatest Singles Ever Made, NAL, 1989. Entry #91.
- ^ G. W. Haslam, A. H. Russell and R. Chon, Workin' Man Blues: Country Music in California (Berkeley CA: Heyday Books, 2005), מסת"ב 0-520-21800-0, p. 201.
- ^ K. Keightley, "Reconsidering rock" in, S. Frith, W. Straw and J. Street, eds, The Cambridge Companion to Pop and Rock (Cambridge: Cambridge University Press, 2001), מסת"ב 0-521-55660-0, p. 121.
- ^ Gilliland 1969, show 20
- ^ Gilliland 1969, show 37.
- ^ W. E. Studwell and D.F. Lonergan, The Classic Rock and Roll Reader: Rock Music from its Beginnings to the mid-1970s (Abingdon: Routledge, 1999), מסת"ב 0-7890-0151-9, p. 213.
- ^ J. Austen, TV-a-Go-Go: Rock on TV from American Bandstand to American Idol (Chicago IL: Chicago Review Press, 2005), מסת"ב 1-55652-572-9, p. 19.
- ^ S. Waksman, This Ain't the Summer of Love: Conflict and Crossover in Heavy Metal and Punk (Berkeley CA: University of California Press, 2009), מסת"ב 0-520-25310-8, p. 116.
- ^ 1 2 3 4 5 Bogdanov, Woodstra & Erlewine 2002, pp. 1320–1
- ^ G. Thompson, American Culture in the 1980s (Edinburgh: Edinburgh University Press, 2007), מסת"ב 0-7486-1910-0, p. 134.
- ^ Gilliland 1969, shows 10–11.
- ^ Gilliland 1969, show 16.
- ^ Gilliland 1969, shows 8, 10.