משתמש:אורון יהלום/מלחמת העולם השנייה
| תאריכים | 1939-1945–הווה (כ־6 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מלחמת עולם: צפון אפריקה, אירופה, מזרח אסיה, האוקינוס השקט, הים התיכון, המזרח התיכון, ראו הרחבה בטבלה | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בעלות הברית. עלייתן של ארצות הברית וברית המועצות כמעצמות על. המלחמה הקרה. | |||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | ראו בפסקה תוצאות המלחמה | |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
הנפשה של השטח שבשליטת מדינות הציר לאורך שנות המלחמה. מדינות הציר: גרמניה - גווני חום וצהוב, יפן - ורוד. ברית המועצות - סגול עד להצטרפות למלחמה, כחול לאחר מכן, יתר בעלות הברית-גווני ירוק, נייטרליות-אפור. לצפייה יש לבחור ברזולוציה מקסימלית בדף התמונה.
מלחמת העולם השנייה היתה המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות. המלחמה החלה בספטמבר 1939 והסתיימה באירופה במאי 1945 ובאסיה בספטמבר 1945.
המלחמה התרחשה בשלוש חזיתות עיקריות: חזית אירופה (הנחלקת למזרח ומערב), חזית צפון אפריקה והמזרח התיכון, וחזית האוקיינוס השקט.
במלחמה לחמו שתי בריתות זו מול זו: מדינות הציר ובעלות הברית.
המדינות העיקריות במדינות הציר היו גרמניה, איטליה ויפן.
המדינות העיקריות בבעלות הברית היו בריטניה, צרפת, ארצות הברית וברית המועצות. צרפת חדלה להיות חלק מבעלות הברית, לאחר שנכבשה על ידי גרמניה ב-1940. ברית המועצות שיתפה פעולה עם גרמניה עד 1941 וחברה לבעלות הברית לאחר שגרמניה פנתה נגדה. ארצות הברית הצטרפה לבעלות הברית לאחר שהותקפה על ידי יפן בסוף 1941 ונכנסה ללחימה באופן פעיל ב-1943.
מדינות נוספות חברו למדינות הציר או לבעלות הברית ממניעים שונים, כגון כיבוש, איום או רצון חופשי. מספר מדינות נותרו נייטרליות, כגון שווייץ ושבדיה.
הגורם העיקרי למלחמה היה מדיניותן התוקפנית של מדינות הציר, ובעיקר גרמניה הנאצית בראשות היטלר.
במהלך המלחמה השתלטו מדינות הציר על רוב אירופה, כולל שטח נרחב בברית המועצות. בשלבים שונים חלו נקודות מפנה בחזיתות שונות שהביאו לבסוף לנצחונן של בעלות הברית. התוצאה העיקרית של המלחמה הייתה היווצרותם של שני גושים פוליטיים: הגוש המערבי, הכולל את ארצות הברית ומערב אירופה, והגוש המזרחי, הכולל את ברית המועצות ומזרח אירופה.
דף זה זה צר מלהכיל את כל הפרטים הקשורים במלחמת העולם השניה, לכן יש בו הפניות רבות לערכים מורחבים.
רקע – 1920-1939
[עריכת קוד מקור | עריכה]המצב המדיני לאחר מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת העולם הראשונה חלו שינויים משמעותיים במצב המדיני בעולם ובאירופה בפרט. הקיסרות האוסטרו הונגרית פורקה וחלקים מהאימפריה העותמאנית נכבשו על ידי בריטניה וצרפת. שטחה של גרמניה צומצם והוטלו עליה מגבלות קשות ועונשים כבדים במסגרת חוזה ורסאי. ארצות הברית החלה במדיניות בדלנית ואילו רוסיה עברה מהפכה שכוננה בה שלטון קומוניסטי.
מעצמות המערב (ארצות הברית, בריטניה וצרפת) שאפו ליצור שלום בעולם על ידי עקרונות מערביים כמו לאומיות ודמוקרטיה. השאיפה לשלום באה לידי ביטוי בהקמת "חבר הלאומים", אולם ארצות הברית לא הצטרפה לגוף זה, ובהמשך הסתבר שכוחו מועט. בשנות השלושים המשיכה השאיפה לשלום בדמות "מדיניות הפיוס" של מעצמות המערב נוכח מדיניותה של גרמניה. קידום הלאומיות בא לידי ביטוי בשאיפתו של נשיא ארצות הברית, וילסון, לאפשר לכל עם את הזכות להגדרה עצמית והקמת מדינה. בעקבות זאת הוקמו מדינות חדשות, שהיו בעבר בשליטת הקיסרות האוסטרו הונגרית, האימפריה העותמאנית והקיסרות הרוסית. בתוך אירופה נוצרו תשע מדינות חדשות. במזרח התיכון המשיכו הבריטים והצרפתים בשלטון אימפריאלי, אולם הן חילקו את המרחב למדינות מוגדרות והציבו בהן שלטון מקומי.
מגמות אלו לא הביאו לתוצאות המיוחלות. הלאומיות, למשל, קנתה אחיזה חזקה ופנתה כנגד מעצמות המערב עצמן. במזרח התיכון דרשו המדינות השונות כי בריטניה וצרפת יחדלו משלטונן האימפריאלי. במדינות מסויימות באירופה קיבלה הלאומיות צביון לאומני, פשיסטי או גזעני. מספר מדינות, כמו ברית המועצות, איטליה וגרמניה, חיפשו את התשובה לקשייהן בדמות משטרים טוטליטריים. על רקע זה נוצרה הברית בין גרמניה הנאצית בראשות היטלר לבין איטליה הפשיסטית בראשות מוסוליני (מדינות הציר). רק במהלך המלחמה התגבשה ברית נגדית של מדינות המערב הדמוקרטיות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת (בעלות הברית). ברית המועצות בראשות סטלין, לא מיהרה לקחת צד זה או אחר, אלא ניסתה ליצור איחוד של מדינות קומוניסטיות ברחבי העולם. גם ארצות הברית שאפה לשמור על מדיניות בדלנית ולא להתערב בנעשה באירופה.
בצידו השני של כדור הארץ, המשיכה יפן את המגמה שבה החלה בסוף המאה ה-19: מודרניזציה, התעצמות והתפשטות. בשנות השלושים החלה גם ביפן מגמה לאומנית וצבאית. טרם פרוץ המלחמה כבר היו בידיה חלקים מסין ואיים שונים בסביבתה. מגמה זו גרמה בסופו של דבר לחבירתה אל מדינות הציר.
עליית המשטר הנאצי בגרמניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גרמניה הנאצית
בסוף שנות העשרים החל להתמוטט המשטר הגרמני הדמוקרטי, שכונה "רפובליקת ויימאר". המשטר היה חלש וגרמניה סבלה מבעיות כלכליות מאז סיום מלחמת העולם הראשונה. המצב הכלכלי החמיר בעקבות השפל הכלכלי הגדול שהחל בארה"ב. בגרמניה נוצרה אבטלה רבה, מפעלים התמוטטו והעוני התפשט. על רקע זה היוותה המפלגה הנאצית בראשות היטלר מוקד משיכה, משום שהיא הציגה הנהגה חזקה וטענה שיש בכוחה להוציא את גרמניה מן המשבר ולהשיב לה את כבודה.
בבחירות 1932 קיבלה המפלגה הנאצית 37% מהקולות והפכה למפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג. יחד עם מפלגות ימין נוספות לא איפשרה לראש הממשלה (הקאנצלר) להמשיך לנהל את הממשלה לפי ראות עיניו. בלית ברירה התפטר ראש הממשלה. לאחר לחץ כבד, הסכים הנשיא הינדנבורג למנות את היטלר לקאנצלר.
משנת 1933 החל היטלר לבסס את שלטונו כפיהרר של גרמניה בצעדים יותר ויותר חריפים. צעדים אלו כללו את הוצאת כל המפלגות מלבד המפלגה הנאצית מחוץ לחוק והעברת סמכויות החקיקה לידי הממשלה.
מדיניות החוץ התוקפנית של גרמניה מול מדיניות הפיוס של המערב
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – גרמניה הנאצית, מדיניות הפיוס
מדיניות החוץ של גרמניה נבעה במישרין מן האידיאולוגיה הנאצית. אידיאולוגיה זו קבעה, בין היתר, כי מטרתה של גרמניה לכבוש שטחים באירופה ולהחיל בהם את "הסדר החדש". על פי החזון הנאצי, המדינה הגרמנית עצמה תתרחב מזרחה לכיוון פולין וברית המועצות כדי לאפשר מרחב מחיה (לבנסראום) לעם הגרמני. גרמניה תהפוך לאימפריה (הרייך השלישי) השולטת על מדינות נוספות. במסגרת הרייך תונהג היררכיה גזעית. בראש ההיררכיה יעמדו הארים ומתחתיהם יהיו הסלאבים, שישמשו כעבדים. גזעים נחותים כמו יהודים, צוענים ושחורים – יושמדו.
בשנתיים הראשונות לשלטונו, ניסה היטלר להציג את גרמניה כמדינה שוחרת שלום והסתיר את כוונותיו האמיתיות. עם זאת החל היטלר להתקדם לעבר מטרותיו בזהירות, כדי לבדוק את תגובת מעצמות המערב. כאשר נוכח לדעת כי מעצמות המערב נוקטות ב"מדיניות פיוס", החריף היטלר את צעדיו, עד לסיפוח של מדינות שלמות.
מדיניות הפיוס של מדינות המערב נבעה מכמה סיבות. סיבה אחת היתה החשש ממלחמה נוספת ונסיון לשמור על השלום. סיבה אחרת היתה, ככל הנראה, הערכה לא נכונה של מדינות המערב לגבי מטרותיו של היטלר ונכונותו להשיגן. בנוסף לכך, ארצות הברית נקטה במכוון במדיניות בדלנית וצרפת העדיפה לעסוק בבעיות פנים ולהסתמך על קו הביצורים שלה, "קו מז'ינו".
קשה לאמר עד כמה היו צעדיו של היטלר מתוכננים ועד כמה התפתחו בעקבות הנסיבות. הראיה המוקדמת ביותר בנוגע לתכנון מלחמה הינה ככל הנראה מסמך הוסבך מ-1937.
להלן כמה צעדים עיקריים במדיניות החוץ של היטלר בשנות השלושים:
ב-1933 פרשה גרמניה מועדת פירוק החימוש ומחבר הלאומים. ב-1935 הכריז היטלר כי מבחינתו חוזה ורסאי מבוטל וגרמניה תחזור להתחמש ולהגדיל את צבאה.
ב-1936 פלש הצבא הגרמני לחבל הריין המפורז. באותה שנה חתמו היטלר ומוסוליני על ברית בין גרמניה לאיטליה (ציר רומא ברלין).
ב-1936 נחתמה ברית בין גרמניה ליפן כנגד האיגוד הקומוניסטי הבינלאומי (קומינטרן). ב-1937 הצטרפה איטליה לברית זו. במרץ 1938 אוחדה אוסטריה עם גרמניה (אנשלוס). איחוד זה נעשה לאחר איומים ושינויים פוליטיים באוסטריה, אך גם מרצונו של רוב העם האוסטרי. בשנים 1936-1939 התערבו גרמניה, איטליה וברית המועצות במלחמת האזרחים בספרד. ברית המועצות סייעה לרפובליקה, ואילו גרמניה ואיטליה סייעו לגנרל פרנקו, שעמד בראש קבוצה פשיסטית ששאפה להשתלט על ספרד. גרמניה שלחה לפרנקו כוחות צבא, נשק וטנקים. היטלר ראה בכך הזדמנות לנסות כלי נשק חדשים, כמו מטוסים. ב-1938 הצהיר היטלר כי חבל הסודטים בצ'כיה שייך לגרמניה משום שרוב תושביו גרמנים. כאשר התנגדה צ'כוסלובקיה ונראה כי עומדת לפרוץ מלחמה, גיבו מעצמות המערב את הכיבוש בועידת מינכן.
באוגוסט 1939 נחתם חוזה אי-התקפה בין רוסיה לגרמניה, שכונה "הסכם ריבנטרופ מולוטוב". ההסכם קבע בסעיף סודי כי עם פרוץ המלחמה יחולקו שטחים בין רוסיה לגרמניה: רוסיה תקבל את פינלנד, המדינות הבלטיות, מזרח פולין וחלק מרומניה. גרמניה תקבל את רוב פולין.
מהלכי המלחמה העיקריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]על מנת להקל על הבנת מהלכי המלחמה, ניתן לחלק בהכללה גסה את המלחמה לשני שלבים: התקדמות מדינות הציר והתקדמות בעלות הברית. בחלקה הראשון של המלחמה התקדמו מדינות הציר בהצלחה בחזיתות השונות. התקדמות זו היתה גם צבאית וגם פוליטית. התנגדותן של בעלות הברית הביאה בשלבים שונים לנקודות מפנה במלחמה. בחלקה השני של המלחמה הדפו בעלות הברית את מדינות הציר עד להכרעתן. לכן מחולקים מהלכי המלחמה לחזיתות שונות, כאשר בכל חזית מוצגת התקדמות מדינות הציר, ולאחר מכן התקדמות בעלות הברית.
התקדמות מדינות הציר באירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – הזירה האירופאית 1941-1939, החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
התקדמותן של גרמניה ומדינות הציר באירופה היתה מהירה. מספטמבר 1939 עד אפריל 1941 הן הצליחו להשתלט על רוב אירופה. חלק מהמדינות נכבשו בקרב, אולם חלקן בחרו לשתף פעולה עם מדינות הציר מתוך פחד או מתוך הזדהות.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין וכבשה אותה תוך כשבועיים. בריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה אולם לא נכנסו ללחימה בפועל ("המלחמה המדומה"). בהתאם להסכם ריבנטרופ מולוטוב השתלטה ברית המועצות על חלק מפולין ועל המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה). לאחר מאמצים, כבשו הרוסים גם את פינלנד במרץ 1940 (מלחמת רוסיה פינלנד או מלחמת החורף). באפריל 1940 כבשה גרמניה את דנמרק ונורבגיה. בעלות הברית הנחיתו כוחות בנורבגיה, אולם ההענות לא היתה מהירה דיה. בעקבות כשלון זה, התפטר ראש ממשלת בריטניה, צ'מברליין והוחלף בצ'רצ'יל. צ'רצ'יל הנהיג מדיניות תוקפנית, בניגוד למדיניות הפיוס של צ'מברליין. במאי 1940 כבשה גרמניה את בלגיה והולנד. כיבושים אלו איפשרו לגרמניה לפלוש לצרפת גם מצפון מזרח, וכך לעקוף את קו הביצורים הצרפתי, "קו מז'ינו". הכוחות הבריטים שהונחתו בצרפת, נותרו מנותקים בצפון צרפת. חיל הים הבריטי וסירות פרטיות הצליחו לחלץ כ- 338,000 חיילים בריטיים וצרפתים מחוף דנקרק לבריטניה במשך כשבוע (מבצע דינמו). ביוני 1940 חתם ראש ממשלת צרפת פטאן על הסכם שביתת נשק עם גרמניה. צרפת חולקה לשניים – החלק הצפוני היה בשליטה צבאית גרמנית (אם כי היו אלו כוחות קטנים), ובחלק הדרומי הוקמה בעיר וישי ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם גרמניה.
באוגוסט וספטמבר 1940 הפציץ חיל האוויר הגרמני (הלופטוופה) את דרום מזרח אנגליה ואת לונדון ("הקרב על בריטניה"). באוקטובר 1940 הצליח חיל האוויר הבריטי לגבור על חיל האוויר הגרמני.
במהלך 1940 הפכה בולגריה לבעלת ברית של מדינות הציר. ביוני 1940 כבשה ברית המועצות חלק מרומניה, ובאוגוסט 1940 אולצה רומניה למסור חלקים נוספים להונגריה ובולגריה. בנובמבר 1940 הצטרפה רומניה למדינות הציר. במרץ 1941 אולצה יוגוסלביה לחתום על ברית עם מדינות הציר. יומיים לאחר מכן התחוללה בה הפיכה צבאית והברית בוטלה. באפריל 1941 כבשו מדינות הציר את יוגוסלביה.
בנובמבר 1940 ניסתה איטליה לכבוש את יוון ונכשלה. באפריל 1941 כבשו מדינות הציר את יוון והיא חולקה בין גרמניה, איטליה ובולגריה.
במהלך 1941 החליט היטלר להפר את הסכם ריבנטרופ מולוטוב ולכבוש את ברית המועצות. המועד נקבע לאפריל 1941, אולם נדחה ליוני. אחת הסיבות האפשריות לדחיה היא הסיוע שהגישה גרמניה לאיטליה בכיבוש יוון וההתנגדות ביוגוסלביה. דחיה זו היתה אחת הסיבות לכך שהמבצע המשיך לתוך החורף הקשה של 1941-1942. הגנרלים הגרמניים ניסו לשכנע את היטלר לוותר על תכניתו, אך הוא לא שעה להם. ביוני 1941 פלשה גרמניה בסיוע פינלנד (מלחמת ההמשך), הונגריה ורומניה לברית המועצות, במבצע עצום שכונה "מבצע ברברוסה". במהלך החודשים הראשונים התקדמו הגרמנים במהירות לאורך כל החזית הרוסית. הם הגיעו בצפון החזית ללנינגרד והטילו עליה מצור שנמשך למעלה משלוש שנים. במרכז החזית הם הגיעו עד עיר הבירה מוסקבה, אולם לא הצליחו לכובשה. בדרום החזית התכוונו הגרמנים להגיע לשדות הנפט שבקווקז. הם הצליחו לכבוש את אוקראינה וחצי האי קרים ובאוגוסט 1942 פתחו בקרב עיקש על העיר סטלינגרד.
ממבצע ברברוסה החלו הגרמנים בהשמדה המונית ושיטתית של קבוצות אוכלוסיה שונות, כולל יהודים, צוענים וקומוניסטים על ידי יחידות אס אס בשם איינזצגרופן. מ-1942 החלו הגרמנים להקים מחנות השמדה בפולין למטרה זו.
תנועות התנגדות לכיבוש הגרמני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחלק מהמדינות שנכבשו על ידי גרמניה, קמו תנועות התנגדות. תנועות אלו עסקו בלוחמת גרילה, פעולות חבלה, איסוף מודיעין ועוד. תנועות אלו קיבלו סיוע והכוונה מבעלות הברית וכן מהממשלות הגולות של המדינות הכבושות. ממשלות אלו התמקמו בלונדון, כמו הממשלה הפולנית הגולה וארגון צרפת החופשית בראשות הגנרל הצרפתי דה גול.
תנועת ההתנגדות הגדולה ביותר היתה ה"ארמיה קריובה" (צבא המולדת) בפולין. בצרפת קמה תנועת ה"רזיסטנס". ב-1940 הקים צ'רצ'יל את הרשות הבריטית לפעולות מיוחדות (SOE) על מנת לתאם את פעולות ההתנגדות ברחבי אירופה. מפלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941, לקחו הקומוניסטים חלק נכבד בתנועות ההתנגדות השונות. תנועות התנגדות משמעותיות בעלות אופי קומוניסטי קמו ביוון ויוגוסלביה. תנועת ההתנגדות היוגוסלבית, בראשות טיטו, היתה התנועה היחידה שהצליחה לכבוש שטחים בחזרה מידי הגרמנים.
פעולותיהן של תנועות ההתנגדות היו אפקטיביות בעיקר לאחר פלישת בעלות הברית לאירופה ב-1944, כאשר הן ריתקו והטרידו כוחות גרמניים ושיבשו את נתיבי התקשורת והאספקה שלהם.
הקרב על האוקיינוס האטלנטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945)
הקרבות באוקיינוס האטלנטי נמשכו לאורך כל המלחמה, אך שיאם התרחש מאמצע 1940 עד סוף 1943. בקרבות אלו תקפו אניות וצוללות (U boats) גרמניות שיירות של אניות אספקה מטעם בעלות הברית. שיירות אלו שטו מצפון אמריקה ודרום האוקיינוס האטלנטי לבריטניה וברית המועצות. שיירות אלו לוו על ידי אניות קרב ומטוסים של בריטניה וקנדה, ומשלב מסוים גם ארצות הברית.
הנצחונות בקרבות אלו נטו לכאן ולכאן, בהתאם להתפתחויות טכנולוגיות וטקטיות במהלך המלחמה. הבריטים ובעלי בריתם הצליחו בהדרגה לגבור על הגרמנים. עד אמצע 1941 הצליחו הבריטים למנוע תנועת אניות גרמניות באוקיינוס האטלנטי. בסדרת קרבות בין מרץ ומאי 1943 הצליחו הבריטים להכניע גם את הצוללות הגרמניות. הנצחון התאפשר במידה רבה גם בזכות פיצוח הקוד של מכונת האניגמה, בה השתמשו הגרמנים על מנת להעביר מסרים מוצפנים.
התקדמות מדינות הציר באפריקה והמזרח התיכון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המערכה בצפון אפריקה
רוב המדינות בצפון אפריקה והמזרח התיכון היו שותפות במלחמת העולם השניה, בהתאם למדינות האירופאיות ששלטו בהן. המדינות שהיו בשליטה צרפתית, הצטרפו למעשה למדינות הציר כאשר צרפת נכבשה על ידי גרמניה.
בניגוד לחזית האירופאית, חזית צפון אפריקה התאפיינה בהתקדמויות ונסיגות נשנות של שני הצדדים הלוחמים.
בספטמבר 1940 התקדמו כוחות איטליה מלוב, שהיתה בשליטה איטלקית, למצרים, שהיתה בשליטה בריטית. הכוחות הבריטיים בפיקוד ארצ'יבלד ויוול הצליחו להדוף את האיטלקים וכעבור חצי שנה לקחו בשבי כ-113,000 חיילים איטלקיים. במרץ 1941 נחתו בצפון אפריקה שתי דיוויזיות גרמניות ("קורפוס אפריקה") בפיקודו של רומל. רומל הצליח להדוף את בעלות הברית לגבול לוב-מצרים. הגנרל הבריטי אוקינלק החליף את וייול בפיקוד על הזירה וניסה לתקוף את הגרמנים בנובמבר 1941. בינואר 1942 הוא נאלץ לסגת וכוחותיו התבצרו באיזור אל עלמיין, בגבול המצרי.
התקדמות יפן בזירת האוקיינוס השקט
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
יפן החלה במלחמה עם סין עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השניה (מלחמת סין-יפן השנייה). כבר ב-1932 כוננה יפן במנצ'וריה (צפון מזרח סין) ממשלת בובות שכונתה מנצ'וקואו. עד 1938 כבשה יפן ערים מרכזיות בסין כמו שנגחאי, ננצ'נג, ווהאן וקנטון. ב-1941 חברה יפן למדינות הציר. בשנה זו הפך שר המלחמה טוג'ו לראש ממשלת יפן. בדצמבר 1941 תקפה יפן מן האוויר את פרל הרבור, בסיס של הצי האמריקאי באי אואהו, הוואי. אחד עשר כלי שיט טובעו, עשרות כלי שיט נפגעו וכ-3,300 מאנשי הצי האמריקני נהרגו. בעקבות פעולה זו החליטה ארצות הברית להתערב במלחמת העולם השניה. במהלך החודשים הבאים השתלטה יפן על האיים שבסביבתה. עד פברואר 1942 כבשה את מליה, הונג קונג, הפיליפינים וסינגפור. במרץ 1942 כבשו היפנים את איי הודו המזרחית ההולנדית (סומטרה, ג'אווה וחלקים מגיניאה החדשה). במאי 1942 כבשו היפנים את בורמה. בשלב זה איימה יפן על הודו ואוסטרליה.
התקדמות בעלות הברית (ברית המועצות) במזרח אירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
למרות התקדמותם המהירה של הכוחות הגרמניים במבצע ברברוסה, הם נתקלו בקשיים רבים עם כניסתם לחורף 1941-1942. הקור העז שיבש את פעילותם של החיילים ושל ציוד הלחימה. בחלק הדרומי של החזית הפכו קווי האספקה הגרמנים ארוכים מדי. הרוסים, לעומתם, ניצלו זמן זה כדי להכין כוחות צבא חדשים במזרח המדינה והתמודדו עם החורף בהצלחה רבה יותר. כבר בחורף 1941-1942 פתחו הרוסים במתקפת נגד ראשונה באיזור מוסקבה. בנובמבר 1942 ביצעו הרוסים מתקפת נגד בסטלינגרד, ובפברואר 1943 נכנעו הגרמנים בחזית זו. ביולי 1943 החלו הגרמנים לסגת מן החזית הדרומית. עד סוף 1943 הדפו הרוסים את הגרמנים במרכז בחזרה לגבול פולין. בינואר 1944 שוחררה לנינגרד מן המצור שהוטל עליה, לאחר שמתו בה כמיליון רוסים.
מ-1944 החלו הרוסים להתקדם לתוך אירופה, כשהם הודפים את הגרמנים ומשתלטים (או משחררים) את מדינות מזרח אירופה. באוגוסט 1944 כבשו הרוסים את רומניה ובולגריה. בספטמבר 1944 נכנעה פינלנד, בולגריה עברה לצד בעלות הברית והגרמנים יצאו מיוון. באוקטובר 1944 כבשו הרוסים את יוגוסלביה. בינואר 1945 כבשו הרוסים את פולין, אוסטריה והונגריה ונכנסו לצ'כוסלובקיה וגרמניה. באפריל 1945 נפגשו הכוחות הרוסיים עם הכוחות האמריקניים והבריטים בגרמניה. במאי 1945 נכנעו הגרמנים.
התקדמות בעלות הברית במזרח התיכון וצפון אפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המערכה בצפון אפריקה
עם פרוץ המלחמה שלחו הבריטים כוחות צבא למדינות שתחת חסותם במזרח התיכון וצפון אפריקה. עיראק היתה אמנם תחת השפעה בריטית, אולם היא זכתה לעצמאות חלקית לפני המלחמה והחלה לשתף פעולה עם גרמניה. לכן באפריל 1941 כבשה בריטניה את עיראק. ביוני 1941 כבשו הבריטים את סוריה ולבנון, שהיו תחת שליטה צרפתית. באוגוסט 1941 נכבשה איראן על ידי כוחות רוסיים ובריטיים.
באוגוסט 1942 מונה מונטגומרי למפקד הכוחות הבריטיים במצריים. באוקטובר-נובמבר 1942 התרחש קרב אל עלמיין, בו הביסו הבריטים בפיקוד מונטגומרי את הגרמנים בפיקוד רומל. מונטגומרי המשיך להדוף את הגרמנים צפונה ומערבה לכיוון חוף תוניסיה.
בנובמבר 1942 פתחו בעלות הברית ב"מבצע לפיד", שמטרתו היתה להשתלט על צפון אפריקה וכן לתרגל את הפלישה העתידית לאירופה. כוחות אמריקאיים ובריטיים בפיקודו של הגנרל אייזנהאואר נחתו במרוקו ואלג'יר, שהיו בשליטה צרפתית. כוחות אלו הביסו את הכוחות הצרפתיים והדפו את חיילי מדינות הציר מזרחה, לתוניסיה. הם נפגשו באפריל 1943 עם הכוחות הבריטיים של מונטגומרי וכיתרו בטריפולי, תוניסיה, כ-248,000 חיילים גרמנים ואיטלקים.
התקדמות בעלות הברית במערב ודרום אירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הזירה האירופאית 1945-1942
במהלך 1939-1941 עמדה בריטניה לבדה מול מדינות הציר והיתה נתונה במגננה. במהלך 1941 היא החלה לקבל סיוע מארצות הברית בדמות מדיניות השאל-החכר ותמיכה דיפלומטית בדמות האמנה האטלנטית.
פתיחת החזית בברית המועצות וכניסת ארצות הברית למלחמה, לאחר הפצצת פרל הרבור, איפשרו לבריטניה ובנות בריתה להתחיל במתקפות נגד.
ביולי 1943 נחתו כוחות בריטיים ואמריקאיים בסיציליה ופתחו במערכה באיטליה. תוך חודשיים הדיחו האיטלקים את מוסוליני, חתמו על הסכם שביתת נשק ואיפשרו לבעלות הברית לנחות באיטליה. הגרמנים פלשו מיד לאיטליה במטרה לעצור את בעלות הברית. במשך שנתיים התקדמו בעלות הברית באיטליה מדרום לצפון. ביוני 1944 כבשו את רומא, אך נאלצו להמשיך להלחם עד לכניעת גרמניה במאי 1945.
ביוני 1944 פתחו בעלות הברית במבצע עצום לכיבוש מערב אירופה, שכונה "מבצע אוברלורד".
כוחות בריטים ואמריקניים בפיקודו של אייזנהאואר נחתו בנורמנדי, צרפת. כעבור חודש היו בנורמנדי כמיליון חיילים אמריקנים ובריטים. מתחילת 1944 ועד סוף המבצע הפציצו בעלות הברית את גרמניה מן האוויר. הפצצות אלו כללו גם פגיעה ממוקדת ביעדים אסטרטגיים וגם פגיעה מסיבית בערים הגרמניות (ראה הפצצת דרזדן).
הכוח הבריטי בפיקודו של מונטגומרי כבש את קאאן (caen) והכוח האמריקני כבש את סן לו וחבל ברטאן. כוח קנדי כבש את פלז, בזמן שכוחות אמריקנים נוספים הונחתו בדרום צרפת. בסוף אוגוסט 1944 נכבשה פריז. בעלות הברית התקדמו דרך בלגיה, אך נעצרו בספטמבר 1944 בקרב ארנהם.
בדצמבר 1944 פתחו הגרמנים במתקפת נגד באיזור הארדנים בדרום בלגיה (קרב הבליטה). בינואר 1945 הצליחו בעלות הברית להדוף את הכוחות הגרמניים בארדנים ופתחו במתקפה הסופית. במרץ 1945 חצו בעלות הברית את נהר הריין ובאפריל כיתרו את חבל הרוהר. באפריל 1945 נפגשו הכוחות האמריקאיים והבריטיים עם הכוחות הרוסיים בגרמניה ובמאי 1945 נכנעה גרמניה.
התקדמות בעלות הברית בזירת האוקיינוס השקט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
במאי 1944 פתחו האמריקאיים במבצע אווירי וימי רחב לכיבוש איי האוקיינוס השקט. שני קרבות עיקריים התרחשו במידוויי וגוודלקנל. באוקטובר 1944 הביסו האמריקנים את הצי היפני בקרב מפרץ ליטה. נצחון זה הוביל לכיבוש הפיליפינים ובורנאו ביוני 1945.
למרות הפסדיה, סירבה יפן להכנע. בפני האמריקנים עמדו שתי ברירות: להכניס כוחות אמריקנים גדולים ליפן עצמה או להשתמש בנשק החדש שפותח במהלך המלחמה: הפצצה הגרעינית. נשיא ארצות הברית טרומן החליט להשתמש בפצצה הגרעינית ובאוגוסט 1945 הוטלו שתי פצצות גרעיניות על יפן: אחת על הירושימה ואחת על נגסקי. בהפצצות אלו נהרגו כ-214,000 יפנים. ב-14 באוגוסט 1945 נכנעה יפן.
תוצאות המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אבדות והרס
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – חללים במלחמת העולם השנייה
ההערכות לגבי מספר האבדות במלחמה משתנות במידה ניכרת ממחקר למחקר. אחד האומדנים עומד על כ-60 מיליון הרוגים (כולל שישה מליון היהודים שנספו בשואה). מתוכם כ-20 מיליון חיילים וכ-40 מיליון אזרחים. לבעלות הברית נהרגו כ-12 מיליון חיילים, מתוכם כ-9 מיליון רוסים. למדינות הציר נהרגו כ-6 מיליון חיילים, מתוכם כ-3 מליון גרמנים.
בעקבות המלחמה נותרו מיליוני פליטים מפוזרים ברחבי אירופה ללא קורת גג. כ-15 מיליון גרמנים גורשו מהשטחים הכבושים ורבים מהם נהרגו בתהליך זה.
הכלכלה האירופית התרסקה וכ-70% מהתשתית התעשייתית באירופה נהרסה. הרס רב נוצר בעקבות ההפצצות האוויריות על עריהן של בריטניה וגרמניה.
הועידות שלאחר המלחמה וחלוקת איזורי ההשפעה באירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת סוף המלחמה נראה כי נוצרים שני גושים דיפלומטיים חדשים בעולם: הגוש המערבי, הכולל את ארצות הברית ומערב אירופה, והגוש המזרחי, הכולל את ברית המועצות ומזרח אירופה.
כבר בקיץ 1944 חילקו ביניהן ברית המועצות ובריטניה את אזורי ההשפעה בבלקן.
בפברואר 1945 (כחודשיים לפני כניעת גרמניה), התכנסה ועידת יאלטה. בועידה נכחו רוזוולט מארצות הברית, סטלין מברית המועצות וצ'רצ'יל מבריטניה. בועידה הוסכם שבתום המלחמה תחולק גרמניה בין ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה וצרפת. סטלין הבטיח כי לא יכפה על מדינות מזרח אירופה משטר קומוניסטי מבלי שיסכימו לכך. כמו כן הוסכם על הקמת האו"ם.
ביולי 1945 התכנסה ועידת פוטסדאם. בועידה נכחו טרומן מארצות הברית, סטלין מברית המועצות וצ'רצ'יל (שהוחלף באטלי) מבריטניה. בועידה נוסחה תכנית מדינית כלכלית שתיושם בגרמניה והוחלט על הצעדים שינקטו נגד יפן. בועידה בלטו ניגודי האינטרסים בין ברית המועצות ומעצמות המערב.
בעקבות החלטות הועידות הללו, הרחיבה ברית המועצות את גבולותיה על חשבון גרמניה, פינלנד, פולין ויפן. פולין פוצתה על השטחים שנלקחו ממנה, על ידי קבלת חלקים מגרמניה שממזרח לקו אודר-נייס. חבל הסאר ניתן לחסותה של צרפת אך מאוחר יותר הוחזר לגרמניה. גרמניה חולקה בסופו של דבר לשני חלקים - גרמניה המערבית (תחת השפעה אמריקאית) וגרמניה המזרחית (תחת השפעה רוסית).
דה-קולוניזציה (נפילת בריטניה וצרפת)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – דה-קולוניזציה
בריטניה וצרפת, שהיו מעצמות עיקריות עד המלחמה, נחלשו מאד וירדו מגדולתן. חולשה זו גרמה להם לצאת מן הקולוניות והמדינות שהיו תחת השפעתן. תהליך זה ניכר לקראת סוף שנות הארבעים באסיה, באפריקה ובמזרח התיכון. למעשה הביא תהליך זה לסיום מגמת האימפריאליזם שפרחה במאה ה-19. במקום כיבוש צבאי וקולוניאליזם התגברה מגמה של השפעה פוליטית וכלכלית. המעצמות החדשות שנקטו במדיניות זו היו ברית המועצות וארצות הברית.
ראשית המלחמה הקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המלחמה הקרה
עם היווצרותם של שני גושים עיקריים, הגוש המערבי בראשות ארצות הברית והגוש המזרחי בראשות ברית המועצות, החלה מתיחות ביניהם. המאבק שנוצר בשנים הבאות כונה "המלחמה הקרה". מאבק זה היה אידיאולוגי, טכנולוגי וצבאי, אך לא הגיע לכדי מלחמה ישירה בין ארצות הברית וברית המועצות. החשש העיקרי לאורך כל המלחמה הקרה היה כי מלחמה שתפרוץ בין ארצות הברית וברית המועצות, תכלול שימוש בנשק הגרעיני שהופיע בסוף מלחמת העולם השניה.
שאיפות לשיקום ושלום
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המלחמה שאפו המעצמות לשקם את אירופה ולהקים מנגנונים שימנעו מלחמות נוספות. לצורך כך הוקם ביוני 1945 האו"ם, שתפקידו לשמור על השלום העולמי. ארצות הברית השקיעה מיליארדי דולארים בשיקום מערב אירופה במסגרת תכנית מרשל. גופים נוספים הוקמו במטרה ליצור שיתוף פעולה כלכלי בין מדינות אירופה. גופים אלו היו מוגבלים בתחילה למדינות מערב אירופה, אולם לאחר סיום המלחמה הקרה הפכו לגוף המוכר כיום כאיחוד האירופי.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רשימת אירועים במלחמת העולם השנייה
- פעילות דיפלומטית במלחמת העולם השנייה
- פעילות מודיעינית במלחמת העולם השנייה
- פיתוחים טכנולוגיים במלחמת העולם השנייה
- שיקום גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה
- השואה
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
- * מארק ארנולד פורסטר, עולם במלחמה, תרגום: נעמי כרמל, זמורה ביתן מודן, 1979
- וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה (6 כרכים), תרגם אהרון אמיר, הוצאת עם הספר, 1957.
- ג'ון פרדריק צ'ארלס פולר, מלחמת העולם השניה, הוצאת משרד הבטחון (מערכות), 1987.
- יהושע מטיאש, סוגיות נבחרות בתולדות המאה ה-20, 1994.
- עופר ריחני, מלחמת העולם השנייה - הכרוניקה, הוצאת קווים, 2004.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איתן גוטמן, המלחמה באוקיאנוס השקט