המערכה במזרח התיכון במלחמת העולם השנייה
המערכה במזרח התיכון הייתה מערכה במלחמת העולם השנייה, בה לחמו כוחות בריטים לשמירת השליטה במזרח התיכון ומניעת חדירת השפעת גרמניה הנאצית. נגד הבריטים לחמו כוחות צרפת של וישי, אך גם כוחות מקומיים, שפעלו ממגוון של מניעים כנגד הנוכחות והמדיניות הבריטית במזרח התיכון. הלחימה בזירה זו הושפעה מזירות אחרות, ובמיוחד המערכה בצפון אפריקה.
סקירה כללית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המערכה במזרח התיכון נאלצו הבריטים להתמודד בזירות הבאות:
- ביצוע פעולות שיטור באזור ארץ ישראל שתחת שלטון המנדט הבריטי הן כנגד הערבים והן כנגד גורמים מקרב היישוב שהתנגדו לשלטונם.
- דיכוי מרד רשיד עאלי אל-כילאני בעיראק.
- לחימה בכוחות צרפת של וישי במהלך המערכה בסוריה ובלבנון.
- שיתוף פעולה עם ברית המועצות בפלישה לפרס, על מנת למנוע את ההשפעה הנאצית על הממשל הפרסי.
על אף שאזור דרום מערב אסיה לא התפתח לכדי זירה משמעותית במלחמת העולם השנייה, לא ניתן היה לדעת זאת מראש. נפילת צרפת במאי 1940 שהעבירה את סוריה ולבנון להשפעת משטר שיתוף הפעולה של צרפת של וישי, והתקדמות הגרמנים במדבר המערבי במהלך המערכה בצפון אפריקה, היוו איום משמעותי על הנוכחות הבריטית במצרים ובמיוחד על השליטה בתעלת סואץ, שהייתה ציר מסחרי וצבאי בעל חשיבות עליונה לבריטים. לפני קרב אל עלמיין, והתהפכות הגלגל בזירה הסובייטית לאחר קרב סטלינגרד, עלה חשש להשתלטות גרמנית על האזור אם דרך טורקיה, או בפלישה לקפריסין או ללבנון, או באמצעות הבסת הארמייה השמינית של הצבא הבריטי במצרים. החשש היה מפני התקדמות גרמנית דרך סיני וארץ ישראל וחבירה אל הכוחות הגרמנים שהתקיפו את הסובייטים בדרום ברית המועצות, או התקדמות לשם השתלטות על המושבות הבריטיות בהודו, וחבירה לכוחות יפן בדרום מזרח אסיה. חששות נוספים נבעו מהנייטרליות של מדינות כטורקיה ופרס שאף נטו לעיתים אל צד מדינות הציר, ובכך איימו על נתיבי אספקה קיימים ופוטנציאליים של כוחות הברית אל ברית המועצות לאחר המתקפה הגרמנית על ברית המועצות.
מבנה הפיקוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]כוחות חבר העמים הבריטי במזרח התיכון היו בדרך כלל תחת פיקודו של הפיקוד הכללי במזרח התיכון שישב בקהיר. יוצאי דופן היו הכוחות בפרס שלעיתים באו תחת פיקודו של מפקד הכוחות בהודו.
המפקדים הכלליים הבריטים במזרח התיכון היו:
- ארצ'יבלד וייוול - יולי 1939 - יולי 1941
- קלוד אוקינלק - יולי 1941 - אוגוסט 1942
- הרולד אלכסנדר - אוגוסט 1942 ואילך.
ארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]היחס של תושבי ארץ ישראל, יהודים וערבים, אל הממשל הבריטי, לא היה אחיד. רבים מקרב הערבים הצטרפו אל הבריטים במאבקם כנגד הנאצים, אך רבים ראו במלחמה הזדמנות לסלק מהאזור הן את הבריטים והן את הציונים. חלק מההנהגה הפלסטינית הביאה גישה זו אף לצעדים מעשיים. המופתי חג' אמין אל-חוסייני, אשר גורש מארץ ישראל, הכריז ב-25 בנובמבר 1941 ג'יהאד כנגד בעלות הברית, בחש בנעשה בעיראק והסית שם כנגד בעלות הברית, ואף הגיע לגרמניה, נפגש עם היטלר ופעל שם כמסית ותועמלן, ואף גרוע מכך [דרושה הבהרה]. הנאצים עודדו את הנטיות האנטי-בריטיות בקרב הערבים. עם כל זאת, באופן כללי ניתן לציין כי לאחר דיכוי המרד הערבי הגדול, עוד בטרם פרצה המלחמה, הייתה הזירה הערבית בארץ ישראל שקטה בדרך כלל.
היישוב היהודי בארץ ישראל, תמך ברובו במחנה בעלות הברית וראה בגרמניה הנאצית אויב של האנושות - וראשית לכל, אויב של העם היהודי. בפרוץ המלחמה הכריז דוד בן-גוריון "עלינו לעזור לאנגליה במלחמתה כאילו לא היה ספר לבן ולעמוד כנגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה". החבירה אל הבריטים, בעוד השואה מתרחשת באירופה, ושערי הארץ נעולים בפני המבקשים להימלט ממנה, לא הייתה החלטה קלה, אך משהוחלטה, הייתה ההנהגה המוסדית של היישוב מחויבת לה באופן מלא. גם במהלך המלחמה, וגם כאשר היישוב המאורגן לוחם לצד הבריטים, המשיכו הבריטים במלחמתם בהעפלה, והיישוב בניסיונות להבריח את העולים ולקלוט אותם. תקרית טראגית אירעה בנובמבר 1940 כאשר ריכזו הבריטים על האוניה פאטריה מעפילים משלוש אניות מעפילים שנתפסו ליד חופי ארץ ישראל, במטרה לגרשם למאוריציוס. על מנת לעכב את הגירוש הטמינה ההגנה פצצה באוניה במטרה לגרום לה נזק קל, אך הנזק היה גדול מהמתוכנן והאוניה טבעה ולמעלה מ-200 מעפילים (יחד עם 50 חיילים בריטים) טבעו.
גם האצ"ל הצטרף אל אנשי ההגנה בתמיכה בבריטים, ומפקדו, דוד רזיאל אף נהרג בעיראק במהלך דיכוי מרד רשיד עאלי אל-כילאני. עם זאת, בשנת 1940 פרשו אנשי הלח"י מן האצ"ל, והתנגדו לבריטים התנגדות פעילה במהלך כל שנות המלחמה. אדם בשם נפתלי לובינצ'יק אף הגדיל עשות, ויצר קשר עם גורם נאצי בלבנון בשם ורנר אוטו פון הנטיג בהצעה לשיתוף פעולה לגירוש הבריטים מארץ ישראל. הגעתו של מנחם בגין לארץ ישראל, וגורמים נוספים, הביאו אף להכרזתו של האצ"ל על "הכרזת מרד" כנגד הבריטים, בפברואר 1944. בין הפעולות שבוצעו, ההתנקשות בלורד מוין, שר המדינה הבריטי למזרח התיכון, בנובמבר 1944. הבריטים הקצו כוחות רבים למלחמה כנגד ארגוני המחתרת. הגלו מאות מלוחמי האצ"ל והלח"י למחנות מעצר באפריקה, ואף רצחו את מפקד הלח"י, אברהם שטרן.
עם כל זאת, יש לראות ביישוב היהודי בארץ ישראל כבן ברית אקטיבי של בריטניה. במהלך המלחמה התנדבו 38,000 מבני היישוב לשרת בצבא הבריטי, מספר עצום ביחס ליישוב שמנה באותה עת כ־431,000 איש. אנשי הבריגדה היהודית, צנחני היישוב, אנשי החפרים, נשות חיל העזר לנשים ושאר המתנדבים, לבשו בגאווה את המדים הבריטים, ונלחמו בכל מקום אליו נשלחו, בחזית צפון אפריקה, בצרפת, ביוון, ובאיטליה.
המרד העיראקי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המלחמה האנגלו-עיראקית
לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפכה עיראק למנדט בריטי. הבריטים העניקו עצמאות לעיראק, והמליכו עליה את פייסל הראשון. נקבע שבמקרה של מלחמה, עיראק תעניק לבריטים שימוש בבסיסים אוויריים באזור חבניה, וכן תיתן לבריטניה להשתמש במסילות הברזל, בנמלים ובשדות התעופה שלה.[1] המצב בעיראק היה לא יציב, והיא סבלה מניסיונות הפיכה מצד גורמים ימניים קיצוניים. השגריר הגרמני בעיראק פריץ גרובה הפיץ בה תעמולה פשיסטית, ואף תרגם לערבית את "מיין קמפף".[2] עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, קיימה עיראק את הבטחתה לבריטניה, ניתקה את היחסים עם גרמניה, סילקה את גרובה מהארץ, אך לא הכריזה מלחמה על גרמניה. כאשר הצטרפה איטליה למלחמה, עיראק אפילו לא טרחה לסגור את השגרירות האיטלקית בבגדאד, וזו הפכה למרכז הפעילות הפשיסטית האנטי-בריטית בארץ.[3] סייע בכך המופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני, שביקר בעיראק אותה תקופה.[4] עם פרוץ המלחמה ראש ממשלת עיראק היה נורי א-סעיד, המלך פייסל השני היה עדיין פעוט, על כן שלט בשמו העוצר עבד אל-אילה. גם א-סעיד וגם אל-אילה, היו שניהם פרו בריטים, אולם בהדרגה גדל כוח הצבא והימין הפשיסטי, עד שבמרץ 1940, אילצו את א-סעיד להתפטר, ובמקומו מונה כראש ממשלה רשיד עאלי אל-כילאני הפרו-גרמני.
ביוני 1940 נשלח שר בממשלה, נאג'י שוכת, על ידי אל-כילאני והמופתי לשאת ולתת עם השגריר הגרמני באנקרה, פרנץ פון פאפן.[5] הוא הוסמך להסכים עמו על חידוש היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, ושיתוף פעולה צבאי עם גרמניה, הכולל המרדת ערביי ארץ ישראל ולחימה בבריטים בשטחי ארץ ישראל. כן נשא עמו שוכת מכתב אישי מהמופתי להיטלר, בו הביע המופתי את הערכתו והערצתו אליו. השיחות והמכתב הועברו לידיעת משרד החוץ הגרמני, שהחל להדק את קשריה של גרמניה הנאצית עם תומכי הנאצים בעיראק.[6][7] אולם ב-3 בפברואר אולץ אל-כילאני להתפטר,[8] ובמקומו מונה טה אל-האשמי[9] שניסה להחזיר את המצב לקדמותו.[10] ב-2 באפריל 1941, בעזרת הצבא, ביצע אל-כילאני הפיכה, ומינה עצמו כראש ממשלה. העוצר נמלט ובמקומו מונה עוצר חדש פרו-נאצי.[11] הקושרים סילקו או הוציאו להורג פוליטיקאים פרו-בריטיים רבים, אם כי רבים נמלטו לירדן.
ב-1 באפריל 1941 היה הוורמאכט בתנופה אסטרטגית באזור הים התיכון. מסע המלחמה בבלקנים וכיבוש יוון ויוגוסלביה התרחשו תוך כדי האירועים בעיראק, ובחודשיים שקדמו להפיכה נחת הגיעו כיבושי רומל לשיאם. התבססות מדינות הציר בעורף הבריטי במזרח התיכון, נראתה כסכנה אסטרטגית ראשונה במעלה. משטר פרו-נאצי בעיראק איים על נתיבי התחבורה החיוניים בין הראג' הבריטי ובין המזרח התיכון, ומעבר לכך, על מקורות הנפט. על אף שספקית הנפט העולמית הגדולה ב-1941 הייתה ארצות הברית והנפט מן המזרח התיכון היה רק 5% מהתפוקה העולמית, עדיין היה הנפט העיראקי מקור זמין שלא היה צריך לשנע דרך האוקיינוס האטלנטי שהיה אז אזור מלחמה, ולא היה צורך לשלם עבורו במזומן.[12] בנוסף על כך, בעלות הברית חששו שהגרמנים ינסו לחדור דרך המזרח התיכון אל אזור הודו, לשם חבירה אל כוחות בעלתם בריתם האימפריה היפנית.[13] ולפיכך הייתה בריטניה נחושה למנוע את חבירת עיראק למדינות הציר.
מטרתם של אל-כילאני וממשלתו הייתה, סילוק הבריטים באופן סופי מעיראק. העיראקים האמינו שבריטניה חלשה בשל המלחמה בגרמנים, ותסכים לנהל משא ומתן בלי קשר לחוקיות הממשלה.[14] ב-8 באפריל, קיבל אל-כילאני מברלין את התשובה שרצה בה, "והיה ויתפתח מאבק לחירות נגד בריטניה, תגיש גרמניה - אם רק תמצא את הדרך לספקו - סיוע צבאי וכלכלי ללא השהיות."[15] עוד באותו היום החלו הבריטים בהנחתת כוחות לעיראק.[16][17] הבריטים סירבו לדרישתו של אל-כילאני להוציא את הכוחות, ורק הנחיתו כוחות נוספים,[18] לפיכך החלו העיראקים בפעולות אנטי-בריטיות שהובילו למלחמת בריטניה-עיראק.
האיטלקים שלחו 11 מטוסים לעזרת העיראקים,[19] ערביי ארץ ישראל ארגנו גם הם משלחת סיוע בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י, הגרמנים הקימו טייסת ושלחו אותה אל עיראק בפיקודו של הלמוט פלמי, צרפת שלחה גם היא אספקה ותחמושת דרך סוריה ולבנון. אולם ללא הועיל, הכוח העיראקי העיקרי הובס בחבניה, והבריטים הזרימו עוד ועוד כוחות דרך ארץ ישראל (בקרבות השתתפו גם אנשי אצ"ל בפיקודו של דוד רזיאל). מוסול ובגדאד נפלו, אל-כילאני נמלט לגרמניה, וב-31 במאי דוכא המרד לחלוטין והוחזרה הממשלה הפרו-בריטית.
הפלישה לאיראן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן
איראן, הייתה מדינה נייטרלית במהלך מלחמת העולם הראשונה, אולם בריטניה והאימפריה הרוסית התחרו זו בזו על השפעתן בה, בין היתר בשל מיקומה האסטרטגי וכן בשל מאגרי הנפט הגדולים שלה. בשנת 1919 חתמו בריטניה ואיראן על "ההסכם האנגלו-איראני", שנועד לבסס את השפעתה של בריטניה באיראן. אולם בשנת 1921, גנרל בשם רזא שא'ה, ביצע הפיכה צבאית, הכתיר את עצמו כשאה וייסד את "שושלת פהלווי". השאה החדש נחשב לפרו-בריטי,[20] אולם בפועל סבר שהחוזה האנגלו-איראני משפיל את איראן, וסלד מכך שהמעצמות עושות באיראן כבשלהן.[21] השאה שאף להפוך את ארצו מארץ ענייה וחלשה, למעצמה מזרח תיכונית מודרנית. לשם כך סבר השאה קודם כל יש להיפטר מהנוכחות הבריטית-רוסית האימפריאליסטית. אולם השאה הבין שכדי להפוך את ארצו למדינה מערבית, הוא זקוק לעזרת בעל ברית מערבי[22] בתחילה ניסה לקשור קשרים עם ארצות הברית, אולם ניסיונות אלו נכשלו, בין היתר לאחר שב-1921 נרצח הקונסול האמריקני בטהראן.[23] גרמניה נראתה עבור האיראנים כבעל ברית נוח, מהסיבה שלא היו לה אינטרסים באזור לפני כן, והיא לא נתפסה כאימפריאליסטית.[22] האיראנים לא התלהבו מהנאציזם, אף על פי שהיטלר סבר שיש קרבת דם בינם לבין הגרמנים. האיראנים אף סייעו בהצלת יהודים בשואה.[24]
בריטניה וברית המועצות, לחצו שתיהן על השאה לגרש את 2,000 הגרמנים שחיו בארצו, אולם השאה טען שבארצו ישנם רק 1,000 גרמנים וכי נוכחותם הכרחית לתעשייה האיראנית.[25] ב-24 באוגוסט 1941, נמסר לשגריר הבריטי בטהראן שהגרמנים מגורשים מאיראן בקצב מזורז, אולם למרות זאת הבריטים והסובייטים לא חפצו בשליט איראני חזק, משום שהדבר הפריע לזיכיונות הנפט שלהם באזור.[25] ביוני 1941, פלשה גרמניה לברית המועצות ("מבצע ברברוסה") עקב כך הפכו בריטניה וברית המועצות לבעלות ברית נגד האויב המשותף.[26] הבריטים היו זקוקים לאיראן כדי להעביר אספקה לרוסיה, ועל כן ניצלו את סירובו של השאה לגרש את הגרמנים מארצו, ולאפשר לבריטים להשתמש במסילות הברזל האיראניות, כתירוץ לתקוף את איראן.[27]
ב-17 באוגוסט הוגש אולטימטום לשאה ולראש הממשלה עלי מנסור לגרש את כל האזרחים הזרים מאיראן, השאה סרב, וב-25 באוגוסט, פלשו ללא הכרזת מלחמה כוחות סובייטים ובריטים לאיראן. השאה זימן ללשכתו את שגרירי בריטניה וברית המועצות ודרש מהם לדעת מדוע פלשו הכוחות לארצו ומדוע לא הוכרזה מלחמה. השגרירים השיבו שהדבר נעשה בגלל "התושבים הגרמנים". השאה שאל אותם האם הם יבטלו את הפלישה אם הוא יגרש את הגרמנים, השגרירים שתקו, מה שהבהיר לשאה שהגרמנים הם רק תירוץ, לפיכך הורה השאה על גיוס כללי. הצבא האיראני כלל בין 126,000 ל-200,000 חיילים סדירים, אולם ציודם היה דל ומיושן והם חסרו אימונים. השאה תכנן אמנם להפוך את צבאו לצבא מודרני חזק, אולם רפורמות אלו לא הושלמו עדיין. הכוח הפולש היה שקול פחות או יותר לצבא האיראני, אולם בניגוד לצבא האיראני מפקדיו היו מוכשרים ורבי ניסיון, והוא הסתייע בטנקים ארטילריה ומטוסים לרוב.[28]
הפלישה החלה בהפצצות בריטיות על טהראן וקזוין, והפצצות סובייטיות על תבריז וארדביל. התוקפים פיזרו כרוזים הקוראים לאזרחים האיראנים להיכנע, והכריזו שלא באו לכבוש את איראן אלא לשחרר אותה מהשליט הפרו-נאצי. מפקדי הצבא האיראני הציעו לשאה להרוס את מסילות הברזל והכבישים, ולנקוט במדיניות של אדמה חרוכה, וכך לעכב את הפולשים. אולם השאה סירב בטענה שבניית המסילות נמשכה זמן רב מדי, והן עלו כסף רב. הבריטים הזרימו עוד ועוד כוחות דרך עיראק, ובמהרה החלה ההתנגדות האיראנית לקרוס. ב-28 באוגוסט נכנעה אהוואז, חיילים הודים התקדמו דרך מרכז איראן, אולם נתקלו בהתנגדות קשה מצד חיל האוויר האיראני, מפקד הכוחות ההודים ויליאם סלים, הזניק את חיל האוויר המלכותי הבריטי, שגבר על האיראנים בקרב האוויר, שישה מטוסים איראניים הופלו ואף מטוס בריטי. ב-1 בספטמבר נכבשה כרמאנשאה, במקביל התקדמו הסובייטים וכבשו את תבריז וארדביל, התנגדות אמיצה ציפתה להם בראשת, ולאחר מכן בראמסאר, כל האזרחים ממוצא גרמני, איטלקי, רומני, הונגרי, בולגרי, צרפתי ויפני,[29] נמלטו בהמוניהם מאיראן דרך הגבול הטורקי. ב-17 בספטמבר נכנסו הכוחות הסובייטיים לטהראן, ב-18 בספטמבר וויתר השאה על כיסאו לטובת בנו מוחמד רזה שאה פהלווי, שהצליח להגיע להסכם שלום עם בעלות הברית במסגרתו נותרו כוחות בריטיים וסובייטיים באיראן עד 1946.[30]
סוריה ולבנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה
לאחר הקרבות בעיראק, הפכה שאלת שליטתן של סוריה ולבנון בידי אנשי צרפת של וישי לשאלה חשובה. מטוס גרמני שהופל בשמי עיראק סיפק את ההוכחות לסיוע שניתן ללופטוואפה בסוריה ובלבנון. הדבר הגביר את החשש של הבריטים כי סוריה ולבנון עתידות להיות לקרש הקפיצה של הנאצים לכיבוש ארץ ישראל מצפון ולהתקדמות לעבר תעלת סואץ ומצרים. החשש הוגבר עם כיבוש האי כרתים על ידי כוח גרמני מוצנח, והתגברה הדאגה שמא כוח מוצנח גרמני שיגיע מכרתים יוצנח בסוריה ולבנון.
בין אפריל ליוני 1941 הרכיב הגנרל הנרי מייטלנד וילסון שעליו הוטל הפיקוד על המבצע, כוח של כ-29,000 חיילים, שכללו בריטים, אוסטרלים, הודים, אנשי פלמ"ח כמורי דרך וסיירים, וכ-5,000 מאנשי צרפת החופשית. יחידות אלו יצאו לדרכן ב-8 ביוני 1941, אל מול התנגדות עזה. לאחר שב-19 ביוני נכנעו שני גדודים בריטים וגדוד הודי לאנשי וישי, לאחר שכותרו ליד דמשק, ולאחר שהתקדמות האוסטרלים בלבנון נעצרה אף היא, מעט אחרי נהר הליטני הובאה למקום תיגבורת של אנשי "כוח עיראק", של ארבע חטיבות נוספות. דמשק נפלה ב-21 ביוני, וקרבות קשים שנמשכו במהלך השבועות שלאחר מכן הביאו לתבוסת אנשי וישי ביתר סוריה ובלבנון. ב-14 ביולי חתם הגנרל אנרי פרנאן דנץ, מפקד כוחות וישי בסוריה ובלבנון על כתב הכניעה בעכו.
איראן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הפלישה הבריטית - סובייטית לאיראן
באיראן, השאח, רזא שאה פהלווי, שקיבל את השלטון לידיו בשנת 1923, היה ידוע בחיבתו לפאשיזם, ובאהדתו להיטלר. היטלר הביע עניין באיראנים, הן בשל סברתו כי להם ולגרמנים מוצא גזעי משותף, והן בשל רצונו להחליש את ההשפעה הבריטית במזרח התיכון.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התיר השאח לסוכנים גרמנים פעולה חופשית בטהראן, וסייע למרד רשיד עאלי אל כילאני בבגדאד. היה אף בכוונתו להעביר את משאבי הנפט של ארצו לשליטה גרמנית, דבר שהיה פוגע במאמץ המלחמתי של בעלות הברית פגיעה חמורה.
לאחר הצטרפות ברית המועצות למלחמה, הפכה עמדתה של איראן לקריטית. איראן יכלה לשמש כנתיב למעבר אספקה מערבית דרושה ביותר בעת המלחמה בחזית המזרח, וזאת כאשר האספקה, לה הייתה זקוקה ברית המועצות כאוויר לנשימה, הגיעה במסלול ארוך ומסוכן דרך ארכנגלסק ומורמנסק, או דרך ארצות הברית לולדיבוסטוק. מסלולים אלו היו מוגבלים בהיקף האספקה שניתן היה להעביר דרכם, והמסלול הארקטי עבר בשטח שהיה נתון לאיום ימי גרמני. עמדתה של איראן שהיוותה דרך מעבר נוספת אל ברית המועצות, ומסלול יבשתי דרוש ביותר להובלת אספקה, קיבלה חשיבות רבה.
דרישות הבריטים והסובייטים כי הסוכנים הגרמנים יעזבו את טהראן, הביאו אך להפגנות פרו גרמניות, ולסירוב השאח לנקוט פעולה כלשהי.
ב-25 באוגוסט 1941 פלשו כוחות בריטים, הודים וסובייטים לאיראן. השאח חויב לוותר על כיסאו ויצא לגלות, בתחילה במאוריטניה ולאחר מכן ביוהנסבורג. בנו של השאח מוחמד רזה שאה פהלווי הוכתר לשאח במקומו, והסכם בריטי סובייטי ערב לשלמותה הטריטוריאלית של איראן, ולנסיגת הכוחות הזרים משטחה עם תום המלחמה.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יעקב שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994. עמ' 190.
- ^
ניסים קזז, היהודים בסביבתם: התקופה המלוכנית עד לעליה ההמונית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 220.
- ^ יעקב שמעוני, "אסיה ואפריקה בין שתי המלחמות", תולדות המאה ה-20, בעריכת ד"ר ש.י. בלוך, הוצאת יזרעאל, תל אביב, 1963, עמ' 412.
- ^ דמותה של ממשלת אל-כילאני בבגדאד, דבר, 14 במאי 1941
- ^ ערב המרד בעיראק הגענו להסכם עם היטלר, מעריב, 6 בינואר 1958
- ^ ארליך, ספר ה, עמ' 98.
- ^ הממשלה העיראקית החדשה, דבר, 3 בפברואר 1941
- ^ י. שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 197.
- ^ מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו; עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 57.
- ^ עוצר חדש בלתי חוקי בעיראק, דבר, 13 באפריל 1941
- ^ רוברטס, עמ' 155.
- ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 250.
- ^ Lyman, p. 13
- ^ גד פאוקר, מחווה הירואית בשמי חבנייה, מערכות 311, מרץ 1988
- ^ הודעת ממשלת עיראק על כניסת הצבא הבריטי, דבר, 25 באפריל 1941
- ^ צבא הודי בעיראק, דבר, 21 באפריל 1941
- ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 222.
- ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, 228.
- ^ יעקב שמעוני, לקסיקון פוליטי של המזרח התיכון במאה ה־20, הוצאת בית ההוצאה הירושלמי, 1971. עמ' 122.
- ^ ארליך, ספר ה', עמ' 269-270.
- ^ 1 2 ארליך, ספר ה', עמ' 270.
- ^ ארליך, ספר ה', עמ' 266-170.
- ^ ליאור שטרנפלד, כיצד קלטה איראן מאות אלפי פליטים במלחמת העולם השנייה ומי מבקש להשכיח זאת? באתר הארץ.
- ^ 1 2 ארליך, ספר ה', עמ' 275.
- ^ רוברטס, עמ' 157.
- ^ Iran Declares Neutrality At WWII
- ^ Gholi-Majid, p, 254
- ^ יפאן מוחה על בטול זכויות נציגיה באיראן, דבר, 5 באוקטובר 1941
- ^ הסכם בין בריטניה, רוסיה ואיראן, המשקיף, 23 בדצמבר 1941
