מר קולפרט
מר קולפרט (בגרמנית: Herr Kolpert) היא קומדיה שחורה מאת המחזאי הגרמני דויד גיסלמן.
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רלף, חוקר כאוס ושרה, מזכירה, חיים חיים בורגניים משעממים, מחפשים ריגושים חדשים לחייהם. הם מחליטים להזמין זוג אחר לארוחת ערב ולעשות להם תרגיל פסיכולוגי.
הזוג האחר הם אדית, מזכירה שעובדת ביחד עם שרה ובסטיאן, ארכיטקט. במרוצת הערב, שעובר דרך שיחות בורגניות אופייניות על מקומות העבודה של הגברים, הזמנת פיצות פרטנית במיוחד והשתכרות מאלכוהול.
הזוג המארח מתבדח ואומר לזוג המתארח שהם רצחו את מר קולפרט, מנהל החשבונות של החברה בה עובדות הנשים והכניסו אותו לתיבה גדולה ומוזרה הממוקמת במרכז הסלון.
במהלך הערב האורחים מנסים לבדוק אם הבדיחה אמיתית או לא והערב מסתיים כשכל הקליפות מוסרות. לאחר שפיכות דמים והפרשות אחרות מתגלה פרצופם האמיתי של כל הנוגעים בדבר. במהלך הערב הם מזמינים פיצה ושליחת פיצה תמימה נקלעת לסלון שלהם ובשלב מסוים ננעלת בפנים.
הפרשנות למחזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחזה מתאר את התנפצותה של הבועה הבורגנית ובודק לאילו מקומות אנשים מוכנים ללכת כדי להכניס עניין לחייהם. המחזה מבטא את קהות החושים של כלל האנשים.
רון שוורץ כתב על ההצגה בביקורתו בעיתון גלובס:
"מר קולפרט" הוא מחזה שדן בתרבות הריק האופפת את שנות ה-2000 המערביות. יוצרו, המחזאי הגרמני הצעיר דויד גיסלמן, מצליח לעשות על הבמה את מה שקוונטין טרנטינו עושה על המסך הגדול: לגרום לצופיו ליהנות מחוויה בלתי מוסרית בעליל, הכוללת גלוני דם הניתזים לכל עבר וגופות הנערמות ללא סיבות ממש מוצדקות; ובו-בזמן גם לעורר בהם את המצפון המוסרי ותחושת הביקורת העצמית המלווה במחשבות שלא נוטשות אותם למשך רגעים ארוכים לאחר שהמסך המדומה יורד.
ובמילים אחרות, הצחוק הרם והלא תמיד נשלט, לנוכח מיצגי השיגעון המשוחקים נפלא, הופך עם סיום ההצגה למצחיק פחות כאשר מופנמת ההכרה שהבדיחה היא בעצם, עלינו.
ליתר דיוק על החברה שבה אנו חיים. חברה מנוכרת ואלימה שבה בני האדם הפכו לאכזריים ולבלתי סלחניים." [1]
אודות ההפקה וההצגה בעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחזאי הגרמני דויד גיסלמן כתב את "מר קולפרט" ב-1999 בשפה הגרמנית. ההצגה עלתה לראשונה בבימת במאים צעירים ברויאל קורט, לונדון בשנת 2000. מייד אחר-כך עלתה בברלין בבימויו של מריוס פון מייבורג. במרוצת השנים הוא הפך למחזה פרינג' מצליח שעלה בתיאטראות פרינג' ברחבי העולם. הוא הוצג בין היתר באוסטרליה, פולין, וברוב מדינות אירופה.
ההצגה בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחזה תורגם בידי מולי שולמן ועינת ברנובסקי על בסיס מלגה ממכון גתה. הוא עלה לראשונה במסגרת העונה הגרמנית, בניהולה של לילך דקל-אבנרי בתיאטרון תמונע בשנת 2010. מר קולפרט בוים בידי מולי שולמן, שהפיק אותו בשיתוף תיאטרון תמונע ורץ בתמונע מאז ועד היום (מאי 2013). זו ההצגה הראשונה ששולמן ביים.
ההצגה הייתה מועמדת לשישה פרסי קיפוד הזהב לשנת 2010: פרס הצגת השנה, פרס למולי שולמן על הבימוי, פרסים לשחקנית הראשית, לה היו מועמדות אפרת ארנון וסיון ששון, פרסי שחקן ושחקנית המשנה, להם היו מועמדים לירון ברנס וענבל לורי.
לבסוף ההצגה זכתה בשני פרסי קיפוד הזהב: לשחקני המשנה לירון ברנס וענבל לורי.
- היוצרים: תרגום – מולי שולמן ועינת ברנובסקי, בימוי – מולי שולמן, דרמטורגיה – עדו סתר, ייעוץ אמנותי – לילך דקל-אבנרי, תפאורה – הלה פלשקס, תאורה – עומר שיזף, תלבושות – מוני מדניק, מוזיקה – איתמר צור, ייעוץ תנועתי – סטפן פרי, עוזרת במאי – דנה שגיא, מנהלת ההצגה – מיכי יונס
- השחקנים: רלף – יואב היימן, שרה – רוני יניב, במקור – סיון ששון, בסטיאן - לירון ברנס, אדית – אפרת ארנון, שליחת הפיצה – ענבל לורי, מר קולפרט – גלעד פרידמן.
ההפקה השנייה
ההפקה עלתה בשנית ב-14 ביוני 2016 בגלריה קנטי, תל אביב. זוהי הפקה עצמאית בבימויים של מאיה ניצן ואודי ברידנט. ראלף - בן פריד, שרה - רוני גולדפיין, אידית - הדר ברוך, בסטיאן - אבישי מרידור/ עמית ויינברג (מחליף), רודי שליח הפיצה - כרמל נצר. השחקנים הם בוגרי מסלול משחק בסמינר הקיבוצים משנים שונות. ניצן וברידנט הם בוגרי מסלול בימוי בסמינר.
תרגום לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עמוס דולב, מתיאס נאומן ולילך דקל-אבנרי (עורכים), מחזאות גרמנית של המאה ה-21 - אנתולוגיה. הוצאת רסלינג, 2010, עמודים 247-187.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מר קולפרט, באתר תיאטרון תמונע
- מר קולפרט, באתר הבמה
- צבי גורן, ביקורת: מר קולפרט – אלימות לשם אלימות, באתר הבמה, 15 באוגוסט 2010
- מיכאל הנדלזלץ, עכבר העיר אונליין, "מר קולפרט": האלימות משחררת, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2010
- שרית פוקס, השחקן מת וצחוק: על ההצגה "מר קולפרט", באתר nrg, 27 ביוני 2010
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ רון שוורץ, עת להרוג, עת לצחוק, באתר גלובס, 16 באוגוסט 2010