מנחם אוסישקין

מנחם אוסישקין

לידה	14 באוגוסט 1863 דוברובנה, בלארוס
פטירה	2 באוקטובר 1941 (בגיל 78) ירושלים, פלשתינה (א"י)
מדינה	האימפריה הרוסית, ברית המועצות
מקום קבורה	מערת ניקנור
השכלה	האוניברסיטה הטכנית ע"ש באומן במוסקבה
מפלגה	חובבי ציון

אברהם מנחם-מנדל אוּסישְקין (ברוסית: Авраа́м Мена́хем Мендл Усы́шкин;‏ 14 באוגוסט 1863 – 2 באוקטובר 1941) היה מראשי הציונות, איש חובבי ציון וראש לקבוצה שכונתה ציוני ציון, אשר פעל רבות בקונגרסים הציוניים, יזם וניהל את "הכנסייה הארצישראלית" והקים מוסדות שונים של התנועה הציונית, ועמד בראש קרן קיימת לישראל.

תולדות חייו ופועלו

אוסישקין באיסטנבול, 1919

אברהם מנחם-מנדל אוסישקין נולד בשנת 1863 בעיירה הקטנה דוברובנה שברוסיה הלבנה (בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית). הוריו היו משה צבי הירש אוסישקין ו-רמיזה ברלין, במקור המשפחה מויטבסק, בלארוס. משפחה חב"דית אשר הייתה מקורבת לרבנים שניאור זלמן מלאדי וכן להנצי"ב. בילדותו עברה משפחתו למוסקבה, סבו שעל שמו נקרא היה מנחם מנדל אוסישקין אשר נולד סביבות 1789 ושם סבתו היה רחל.

עוד בצעירותו הרבה לעסוק בשאלת הזהות היהודית-לאומית וכשנחשף לספרות התחייה הלאומית ואף ייסד אגודה של עלייה לארץ ישראל שהתאחדה עם תנועת ביל"ו והיה מוכן לעזוב מיד ולעלות לא"י. באספת היסוד של ביל"ו דנו בשאלת המשטר שאמור להיות במדינה העתידה לקום, ובניגוד לדעת כל החברים ה"מתקדמים" שחלמו על משטר רפובליקני, נאור ומתקדם, אוסישקין דרש שהמשטר יהיה מלוכני כבימי קדם. עקב כך נפסלה מועמדותו לעלות כ"חלוץ" והוא לא הוכנס לרשימת העולים הראשונים ונאלץ להסתפק בעבודה למען ארץ-ישראל ברוסיה.

בקיץ 1882 סיים את בית-הספר הריאלי והחל ללמוד בבית הספר הטכני הגבוה במוסקבה, ועד מהרה יסד בה אגודת סטודנטים יהודים לעבודה תרבותית, בה הרצה את הרצאתו הראשונה - על מרד המכבים. וכשנוסדה ב-1884 אגודת הסטודנטים "בני ציון" היה אוסישקין מראשי פעיליה והשתתף בועידת קטוביץ של "חובבי ציון". בהמשך, הוא היה מראשי התאחדות כל אגודות חובבי ציון באזור מוסקבה.

בשנת 1885 נבחר אוסישקין למזכיר "חובבי ציון" במוסקבה ושימש כמזכיר הנשיאות בוועידת חובבי ציון ב-1887 בדרוסקאניק. באותה שנה החל להביע את דעותיו על הרעיון והמעשה הציוני, במאמרים ב"המליץ", ב"אוטו-אמנציפציה" של נתן בירנבוים וב"ציון" של במבוס ולווה בברלין. ב-1889 סיים את לימודיו והוסמך למהנדס. ב-28 פברואר 1889 נוסדה אגודת-הסתרים "בני משה" של אחד העם, שנטלה על עצמה להכשיר את העם מבחינה רוחנית, לקראת תקומתו. אוסישקין, המהנדס הפרגמטי תהה אם זו העת לעסוק בכך, כאשר כל הכוחות נחוצים לעבודה מעשית בארץ-ישראל, אך לבסוף הצטרף גם הוא ובוועידת "חובבי ציון" שהתקיימה באודיסה, הוא השתתף כחבר "בני משה".

בשנת 1891 עבר לפלך יקטרינוסלב שברוסיה. הוא התוודע בווינה לבנימין זאב הרצל והתרשם מספרו מדינת היהודים. בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 נבחר להיות "מזכיר לעברית" והשתתף בוויכוח על נוסח תוכנית בזל. בקונגרסים הבאים היה לחבר הוועד הפועל הציוני, פעל רבות למען החדרת השפה העברית, והתמנה למורשה הציוני של כל רוסיה הדרומית.

בשנת 1896 לפאריס הוא נסע כשליח של ועד חובבי ציון ברוסיה "להשתדל" אצל הבארון בנימין (אדמונד) רוטשילד כדי שיתמוך כספית במושבה באר טוביה, שנוסדה על ידי חובבי ציון ולא הצליחה להתבסס כראוי. בפאריס התודע אל הפעיל הציוני ד"ר מקס נורדאו, וכשחזר, דרך וינה נפגש עם הרצל. בקונגרס הציוני הראשון בבזל, כבר היו השלושה "ידידים ותיקים" והוא נבחר כחבר הנשיאות. בקונגרס השני, ב-1898 נבחר כמנהל הפעילות בכל אזור יקאטרינוסלב, ובמשך הזמן היה לראש ציוני רוסיה ולאחד מראשי הציונות העולמית. הוא השתתף כציר בכל הקונגרסים והוועידות של ההסתדרות הציונית העולמית (חוץ מהקונגרס הששי) וברובם היה חבר הנשיאות. בשנת 1900 אוסישקין נסע שוב להיפגש עם הברון והפעם, כדי לתבוע את שחרור המושבות בארץ מעול שלטון הפקידות.

בשנת 1902 נבחר, באספה הכללית של חובבי ציון שהתקיימה באודסה, להיות ראש הוועד שיעסוק ברכישת קרקעות בארץ ישראל ומכירתן לאנשים פרטיים (בהמשך חברת גאולה שנוסדה למטרה זו בשנת 1904).

אוסישקין (משמאל) במשלחת ציונית לארצות הברית ב-1921, עם חיים ויצמן ואלברט איינשטיין

הנציב העליון ארתור ווקופ ומנחם אוסישקין

ב-1928 בגניגר - הנציב העליון לורד הרברט פלומר, סר אלפרד מונד ומנחם אוסישקין

כאשר התפרסמה תוכנית אוגנדה ביוזמתו של הרצל, עמד אוסישקין בראש מתנגדיה, נאבק כדי לסכלה ואף האשים את הרצל בבגידה בציונות והכריז עליו מלחמה גלויה. הוא וויתר מראש על השתתפות בקונגרס הששי, ובמקום זה נסע בראש משלחת של חובבי ציון לארץ-ישראל, כדי להבליט את מעמדה היחיד של הארץ בחיי העם ובשאיפותיו ההיסטוריות. ביום פתיחת הקונגרס בבזל, אוסישקין כינס בזיכרון יעקב, את "הכנסייה הראשונה של יהודי ארץ-ישראל", שהניחה את היסוד ל"הסתדרות הכללית ליהודי ארץ-ישראל". במסגרת ה"כנסייה" אוסישקין הביא להחלטה חלוצית על זכותן השווה של נשים לבחור ולהיבחר, זו הפעם הראשונה בגוף יהודי כלשהו. אמירתו הנוקבת מול הגופים הדתיים אורתודוקסיים שהתנגדו לכך " הבחירות - או שתהיינה בהשתתפות האשה, או שלא תהיינה כלל." בנוסף, גם תוכניתו לאגד את המורים לגוף אחד (מיד אחרי כינוס "הכנסייה") עלתה יפה: הוקמה "אגודת המורים העבריים בארץ ישראל", שהפכה מאוחר יותר להסתדרות המורים.

קריאתו להתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד התקבלה לבסוף בקונגרס הציוני העולמי השביעי ב-1905. בתקופה זו פרסם את חיבורו החשוב "הפרוגרמה שלנו". חיבור זה תרם להתעוררות לפעולה מעשית ולהתיישבות בארץ, ובו הונחו היסודות לזרם הציונות הסינתטית, שעיקרה שילוב בין פעילות מעשית לפעילות מדינית כדי להגשים את הציונות בארץ-ישראל.

ב-1913 אוסישקין ביקר בארץ ואחד העקרונות שהעלה על נס הוא "לשון העברית באוניברסיטה עברית". מאז, הוא פעל לייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים ואף רכש, בכספי הקרן הקיימת, את הקרקע לבניית האוניברסיטה על הר הצופים.

כשפרצה בארץ-ישראל מלחמת השפות הוא היה מראשי הלוחמים במגמה ללמד בטכניון בגרמנית.

מ-1906 עד 1919 עמד בראש הוועד האודסאי ובתפקיד זה אף ביקר בארץ ישראל ימים ספורים טרם מלחמת העולם הראשונה.

משנת 1918 עמד בראש ועד הצירים, שנבחר כדי לארגן את היישוב בארץ מצד אחד, וכדי לקשר בינו לבין השלטון הבריטי מצד שני. אוסישקין היה בעל השפעה בייסוד אספת הנבחרים והוועד הלאומי ופעל רבות למען החדרת השפה העברית כלשון לאומית רשמית. יחד עם חיים ויצמן פעל להקמת האוניברסיטה העברית.

בפברואר 1919 ייצג את התנועה הציונית בועידת ורסאי בפריז, שם נשא נאום בעברית שעורר הד רב, בו קרא להקמת מדינה יהודית. באותה שנה עלה לארץ ישראל.

ביוני 1920, בקבלת פנים רשמית לנציב העליון הרברט סמואל, סירב אוסישקין ללחוץ את ידו של המופתי של ירושלים, כאמל אל-חוסייני, ויצר בכך תקרית דיפלומטית שהוזכרה לימים כמה פעמים מפיו של אמין אל-חוסייני. אוסישקין הסביר את סירובו לגד פרומקין בנימוק "איך יכולתי להושיט ידי לשלום לראש הדת שבניה אנסו בנות ישראל". בקונגרס הציוני ה-13 בשנת 1923 לא נבחר עוד לראש הוועד הפועל הציוני, עקב חילוקי דעות עם חיים ויצמן, ותחת זאת נתמנה ליו"ר הקרן הקיימת לישראל. בתפקידו כראש הקרן (שבו כיהן עד יום מותו ב-1941), נקנו על ידי חברת הכשרת היישוב קרקעות רבות עבור הקק"ל ויוערו יערות; גולת הכותרת הייתה גאולת קרקעות עמק יזרעאל. במסגרת תפקידו פעל רבות נגד חוקי המנדט שהגבילו רכישת אדמות. אוסישקין היה פעיל ביותר גם בקונגרסים הציוניים: ב-1935 נבחר לנשיא הוועד הפועל הציוני וב-1936 נאבק נגד תוכנית החלוקה של ועדת פיל. מאימרותיו: "בשנאה מהרסים עולמות, באהבה בונים עולמות".

משפחתו

אוסישקין נישא לאסתר ממשפחת פאליי בשנת 1891. בתו רחל נישאה ב-1923 בירושלים לשמעון פריץ בודנהיימר, בנו של מקס בודנהיימר. בנו, שמואל אוסישקין היה חבר בית הדין של הקונגרס הציוני, וחבר המרכז העולמי של ברית הציונים הכלליים, נישא לאלזה, בנם הוא הארכאולוג דוד אוסישקין.

הנצחה

קבר אוסישקין במערת ניקנור שבהר הצופים בירושלים

ב-1941 נפטר ונקבר לבקשתו על הר הצופים במערת ניקנור הנמצאת במתחם הגן הבוטני הלאומי, אותה קיווה להפוך לפנתיאון לאומי של גדולי האומה. המתחם נמצא באוניברסיטה העברית בהר הצופים. אוסישקין דאג להעלות לשם את עצמותיו של פינסקר מאודסה אך תוכניתו לא התממשה מעבר לכך והם היחידים שנקברו שם. לאחר קום המדינה הוקמה חלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים, בין השאר מכיוון שהר הצופים היה מובלעת בשטח הירדני בירושלים המזרחית עד איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים.

שלט בירושלים, ברחוב אוסישקין, בית 23

אוסישקין זכה להנצחה עוד בחייו: לכבוד יום הולדתו ה-70 החליט ועד שכונת רחביה בירושלים להסב על שמו את רחוב קרן קיימת לישראל בו הוא התגורר. בעקבות כך, רח' שמואל הנגיד שונה לרחוב קרן קיימת לישראל, ושמו של שמואל הנגיד הונצח ברחוב סמוך. ישנה גרסה נוספת שהשתרשה, לפיה שמו הקודם של רח' אוסישקין היה יהודה הלוי. עם זאת, המקורות ההיסטוריים אינם תומכים בגרסה זו, ובפרט מראים שיהודה הלוי היה שמו הקודם של גן הכוזרי. רחוב "מנחם (אוסישקין)" הופיע כבר במפות מסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 של שכונת הדר הכרמל בחיפה.

עוד בחייו נקרא הקיבוץ כפר מנחם על שמו.

לאחר מותו הונצח שמו ברחובות הערים הבאות: תל אביב, רמת השרון, ראשון לציון, פתח תקווה, הרצליה, בני ברק, נתניה, חולון, ורחובות.

נקראו על שמו גם מוסדות רבים בכל רחבי ישראל, וביניהם: מוזיאון בית אוסישקין על יד קיבוץ דן, ובתי ספר ע"ש מנחם אוסישקין בערים: נתניה, רמת השרון, כפר סבא, תל אביב ונהריה. האודיטוריום הגדול בבנייני האומה נקרא על שמו, אולם אוסישקין.

ב-26 בדצמבר 1978, הנפיק דאר ישראל סדרה שנייה של 3 בולי דאר על הנושא "דיוקני אישים מן ההיסטוריה המודרנית"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרו של אוסישקין שעליו מופיע דיוקנו. האמן צבי נרקיס עיצב את הבול.

מצודות אוסישקין

ערך מורחב – מצודות אוסישקין

קבוצת היישובים באצבע הגליל המכונה על שמו עוד בחייו ועל פי דרישתו.

יום "קול האדמה"

כנס "קול האדמה" החמישי בתש"ז, 7 באוקטובר 1946, הר הצופים

ביום השלושים למותו הביאו נציגי היישובים שישבו על אדמותיה של קרן קיימת רגבי עפר ממקומותיהם והניחו אותם על קברו לסמל ארבעים שנות עבודה של אוסישקין בגאולת הארץ, כשכל רגב מייצג מאות דונמים של אדמה שבזכותו של האיש חזרו לחיקו של העם היהודי. את זכרו החלה קרן קיימת לציין בכנסים (שהתקיימו בשנות הארבעים) ביום מותו, י"ב בתשרי, שנקבע ליום "קול האדמה" על שם אחד מספריו – יום שבו יזכירו אנשי הקרן ואנשי רוח את החשיבות של גאולת הקרקע ברוח מפעלו של "איש הברזל". בכינוס השנתי השישי בשנת 1947 הונהג טקס חלוקת "דגל ההתנחלות" ליישובים החדשים שנוסדו. צבעו חום בהיר, כצבע האדמה, ורקום עליו מגן דוד משובץ שבעה כוכבים וגור אריה יהודה. "והתנחלתם את הארץ" סיסמת הדגל העתיד לנדוד מיישוב חדש לאחיו החדש ממנו.

מוזיאון בית אוסישקין

ערך מורחב – מוזיאון בית אוסישקין

מוזיאון להיסטוריה ולטבע בקיבוץ דן שבצפון עמק החולה. הוא מחולק לשני אגפים עיקריים: זואולוגי, וארכאולוגי/היסטורי. המוזיאון הוקם על מנת להציג בו את הנוף הייחודי ועולם החי שאפיינו את עמק החולה טרם ייבוש החולה והביצות.

פרס אוסישקין

ערך מורחב – פרס אוסישקין

הקרן הקיימת קבעה פרס ספרותי לזכרו שניתן בעבר, פרס אוסישקין.

אולם אוסישקין

ערך מורחב – אולם אוסישקין

אולם הכדורסל ההיסטורי של הפועל תל אביב ברחוב אוסישקין נקרא באופן בלתי רשמי על שמו של אוסישקין. אחרי שהאולם נהרס ב-2007, הוקם מועדון כדורסל חדש - "הפועל אוסישקין תל אביב" כקבוצת אוהדים, שבשנת 2010 התאחדה עם הפועל תל אביב.

מפרסומיו, חיבוריו וספריו

מנחם אוסישקין, 1890

• גאולת הקרקע לאור הגאות הכלכלית בארץ , ירושלים: הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, תרצ"ג-1933.
• דברים אחרונים, מבוא מאת א. ציוני (יצחק וילקנסקי) וולקני, ירושלים: הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, תש"ז-1947.
• קול האדמה, פרקי מחשבות וזכרונות, תל אביב: ידיעות אחרונות, תש"ח-1948.
• הפרוגרמה הציונית שלנו, ורשה: ציוני ארץ-ישראל, תרס"ה-1905.
• ספר אוסישקין (ליובל השבעים שלו), ירושלים: הוועד להוצאת הספר, תרצ"ד-1934.
• מנחם אוסישקין: מנהיג העם, מבשר התחיה, איש ירושלים, גואל הקרקע – מדבריו, במלאת שנה לפטירתו (י"ב בתשרי תש"ג), ירושלים: הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, תש"ג-1943.
• והנה אלה מצפון ומים, ירושלים: הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, תש"א-1941.
• דברים בעיתם, אסופת מאמרים, הוצאת "כנרת", אודסה: תרע"ח-1918.
• דער ערפאלג פון דער יודישער קאלאניזאציע אין ארץ ישראל, אדעססא 1907.

לקריאה נוספת

בקונגרס ה-12 בקארלסבאד, 1921

אוסישקין, איור של הרמן שטרוק

ספרים

• שלום שווארץ, אוסישקין באגרותיו: ממוסקבה ועד ירושלים, ירושלים: ראובן מס, תש"י-1949. (הספר בקטלוג ULI)
• יוסף ויץ, אוסישקין – שרטוטים לדיוקנו, ירושלים: תשכ"ב-1962.
• יוסף גולדשטיין, אוסישקין – ביוגרפיה, ירושלים: מאגנס, תשס"א-2001.
• שוש סיטון, חינוך ברוח המולדת - התכנית החינוכית של מועצת המורים למען הקק"ל (1953-1925), עמ' 11–78, בתוך דור לדור - קבצים לחקר ולתיעוד תולדות החינוך היהודי בישראל ובתפוצות, כרך י"ד, ה'תשנ"ט, 1998, אוניברסיטת תל אביב

מאמרים

• נורית גוברין, על שלושה ועל רביעי: "ארבעה שומרים" מאת מנחם אוסישקין, בתוך עיתון 77, 56, תשמ"ד-1984.
• מזכרונות מנחם אוסישקין, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך ב'. פרק סה: "בליל פסח בירושלים עם אחד העם" (1891), עמ' 695–698; פרק עה: "שעות כושר שהוחמצו" (1903), עמ' 772–773.
• יוסי כץ, המפנה ביחסם של אוסישקין וחובבי ציון לפיתוח ירושלים ולהקמת האוניברסיטה העברית לפני מלחמת העולם הראשונה , בתוך: "ירושלים בתודעה ובעשיה הציונית", תשמ"ט-1989.
• מתתיהו מינץ, בורוכוב ואוסישקין בעת פולמוס אוגאנדה, בתוך: "אסופות", מס' 12, תשכ"ח-1968
• חיים ראובן רבינוביץ, מ.מ. אוסישקין ויחסו לדת, בתוך: "שנה בשנה", תשל"ב-1972.
• יאיר שפירא, שרוצה להיקבר שם אצל פינסקר: אתגרי צוואתו וקבורתו של מנחם מנדל אוסישקין, בתוך: עת־מול, 233, 2014, עמ׳ 19–22.
• יאיר שפירא, מערת ניקנור בהר הצופים: הפנתאון שקדם להר הרצל, בתוך: ארץ-ישראל, כרך כ"ח, 2007, עמ׳ 454–462.
• דותן גורן, זכר איש הברזל בעיר אבן ושמיים: הנצחת אוסישקין בירושלים – מהעיר העתיקה לבנייני האומה", עת־מול, 233 (מרץ 2014), עמ' 23–26.
• דותן גורן, נמצא במותו נפרד מעמו: ביקורים בקבר אוסישקין בתקופת ירושלים החצויה, עת־מול, 241 (יולי 2015), עמ' 30–33.

קישורים חיצוניים

• כתבי מנחם אוסישקין בפרויקט בן-יהודה
• זיכרון אוסישקין במרחב ובנוף - דותן גורן, בערוץ אוניברסיטת בר-אילן, 2015, סרטון באתר יוטיוב
• מנחם אוסישקין מברך את סרטי כרמל, 1936, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• ד"ר יוסף אבינרי, אברהם מנחם אוסישקין, "מגד ירחים" (עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו בהוצאת בית הרב), גיליון 132, תשרי תשע"א, עמ' 4
• מנחם אוסישקין, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים ירושלים (סימול החטיבה: A24)
• בן-ציון אייזנשטט, ר' אברהם מענדיל אוסישקין, דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק א, עמוד 7, באתר היברובוקס
• מנחם אוסישקין, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
• מידע על מנחם אוסישקין בקטלוג הספרייה הלאומית
• אברהם מנחם (מנדל) אוסישקין, באתר תנועת העבודה הישראלית
• אברהם מנחם מנדל אוסישקין (הקישור אינו פעיל), באתר מוזאון הרצל
• יוסף גולדשטיין, ‏אוסישקין ו"פרשת אוגנדה" : בין אידאולוגיה לפוליטיקה, הציונות כ', תשנ"ו-1996
• ישראל רוזנסון, בסוכה עם מנחם מנדל (אוסישקין), מקור ראשון, מוסף "שבת", 16 באוקטובר 2011, גיליון 740
• קרן קיימת לישראל: עשור שלישי (1921–1930)
• יום פטירת אוסישקין, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• מנחם אוסישקין, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
• מנחם אוסישקין (1863-1941), דף שער בספרייה הלאומית
• מנחם אוסישקין, בלקסיקון הספרות העברית החדשה