ממלכת איטליה (האימפריה הרומית הקדושה)

ממלכת איטליה
Regnum Italiae (לטינית)
Regno d'Italia (איטלקית)

דגל
ממלכת איטליה בתחילת המאה ה-11, כחלק מן האימפריה הרומית הקדושה
ממשל
משטר	מונרכיה נבחרת
ראש המדינה	מלך איטליה
מלך איטליה	ראשון: אוטו הראשון (השושלת האוטונית) אחרון: קרל החמישי (בית הבסבורג)
שפה נפוצה	לטינית, גרמנית ואיטלקית
עיר בירה	פאביה (עד המאה ה-11)
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	פלישת אוטו הראשון לאיטליה והכתרתו כקיסר האימפריה הרומית הקדושה
הכתרת אוטו הראשון	2 בפברואר 962
פירוק	כיבוש איטליה בידי נפוליאון
כיבוש איטליה	9 בפברואר 1801 - הסכם לינוויל 26 במאי 1805 - כיבוש הממלכה
ישות קודמת	פרנקיה התיכונה
ישות יורשת	ממלכת איטליה הנפוליאונית הקיסרות הצרפתית הראשונה ממלכת הבסבורג ממלכת אטרוריה הרפובליקה של ג'נובה הרפובליקה של ונציה מדינת האפיפיור
דמוגרפיה
דת	נצרות קתולית

ממלכת איטליה (בלטינית: Regnum Italiae/Regnum Italicum; באיטלקית: Regnum Italicum; בגרמנית: Königreich Italien), אשר נקראה גם איטליה הקיסרית, הייתה אחת מהממלכות אשר הרכיבו את האימפריה הרומית הקדושה. הממלכה כללה חלקים גדולים מצפון ומרכז איטליה של ימינו. עד לתחילת המאה ה-11 שמשה פאביה כעיר בירתה של הממלכה.

בשנת 773 פלש קרל הגדול, מלך הפרנקים, לאיטליה דרך רכס האלפים כדי לכבוש את ממלכת לומברדיה, ששלטה על כל חצי-האי למעט מהרפובליקה של ונציה, דוכסות רומא והשטחים הביזנטיים בדרום. ביוני 774 נפלה הממלכה והפרנקים הפכו לשליטי צפון איטליה. השושלת הקרולינגית המשיכה לשלוט בצפון עד הדחתו של קרל השלישי ("קרל השמן") מהתפקיד. הם כבשו את האזור בשנית ב-894, אך ב-896 נסוגו. מאז ועד 961 נשלטה איטליה בעיקר על ידי כאוס, שנגרם מתחרות על כס המלוכה במדינה.

בשנת 961 כבש אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את הממלכה, תפס את השלטון והכתיר את עצמו כמלכה החוקתי ב-25 בדצמבר. לאחר מכן הוא פלש לרומא, והקים בה את "האימפריה של הרומאים", אשר הייתה איחודם של כתרי איטליה וגרמניה, כחלק מן האימפריה הרומית הקדושה. הפוליטיקה האיטלקית במאות ה-12 עד ל-14 התבססה בעיקר על הסכסוכים בין הגואלפים לגיבלינים והרעיונות האימפריאליסטים והאנטי-אימפריאליסטים. הליגה הלומברדית, לדוגמה, ערערה על שלטונו של הקיסר ותמכה באפיפיור ובעצמאותן של ערי המדינה האיטלקיות.

המאה שבין הליכתו של היינריך הרביעי לטירת קנוסה בשנת 1077, עד לאמנת ונציה בשנת 1177, הסכם השלום בין הקיסר לאפיפיור, הביא להקמתן של ערי המדינה. סדרת מלחמות בלומברדיה הביא לתבוסתן ונפילתן של מספר מדינות. ארבעים השנים הבאות היו יחסית שלוות באיטליה, עד שבשנת 1494 פלשה צרפת לחצי האי, בתחילת המלחמות האיטלקיות.

בית הבסבורג שלט בכמה אזורים בצפון אך הגיע לסיומו בשנת 1792 עם המהפכה הצרפתית. בשנת 1805 נכבשה הרפבוליקה והפכה לממלכה חדשה, שהייתה למעשה מדינת חסות של נפוליאון בונפרטה.

ממלכת לומברדיה

לאחר קרב טגינאה, שבמהלכן נהרג טוטילה, מלך האוסטרוגותים, הכוחות הביזנטים כבשו את רומא והחלו מצור על העיר קימה. תאיה (Teia), המלך האוסטרוגותי החדש, כינס את שאריות צבאו והצליח להפסיק את המצור, אך באוקטובר 552, לוחם ביזנטי בשם נרסיס (Narses) ארב אחרי תאיה ליד הר וזוב. הקרב ארך כיומיים, ובעקבותו נהרג תיאה. משום כך, הצבא האוסטרוגותי באיטליה חוסל. אי סדר במדינה בנוגע לשלטון גרם לכבישת המדינה על ידי הפרנקים והאלמאנים, אך גם הם נוצחו כמה שנים לאחר מכן.

בסופו של דבר, המדינות שנותרו באופן קבוע באיטליה לאחר כבישתה מספר פעמים, היו לומברדיה הגדולה, בצפון-מרכז המדינה, ולומברדיה הקטנה בדרום-מרכזה. הממלכות הלומברדיות היו חזקות ויציבות בהרבה מאשר קודמתן, הממלכה האוסטרוגותית, אך בשנת 774, נפלה המדינה לידי קרל הגדול, מלך הפרנקים לאחר תבוסתם במצור על פאביה. לאחר מכן הממלכה הייתה תחת שליטתה של האימפריה הקרולינגית עד המאה התשיעית.

האימפריה הקרולינגית

מותו של לותאר הראשון, מלך הפרנקים ומלך איטליה בשנת 855 הוביל לשלטון בניו במדינתו, פרנקיה התיכונה. אחד מבניו, לואי השני, ירש את השטחים הקרולינגים באיטליה. הממלכה שלטה מצפון למרכז חצי-האי, ומרומא לספולטו. שאר השטחים נשלטו על ידי האימפריה הביזנטית.

לאחר מותו של לואי השני ללא יורשים, למשך כמה עשרות שנים באימפריה התחרש כאוס ואנרכיה מסוימת. זה קרה מכיוון שבתחילה כס המלוכה היה שנוי במחלוקת בין שליטי פרנקיה המערבית ופרנקיה המזרחית, כלומר, בין קרל הקירח (שליט פרנקיה המערבית) לבין קרל השמן (שליט פרנקיה המזרחית). עוד מספר שליטים אירופאים התעניינו בארץ. תושבי האזור חששו כמו כן מפני המוסלמים, שישבו בסיציליה ובחלקים גדולים בצפון אפריקה.

עד המאה ה-10, המצב באיטליה לא שופר כלל, כאשר הסכסוך על הכתר התדרדר. המצב המשיך עד לכבישת המדינה על ידי המלך הגרמני אוטו הראשון, בשנת 962.

איטליה בשנת 1000 לספירה. גבולות האימפריה הרומית הקדושה בשחור.

איטליה הקיסרית

ב-951 נשא אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את אדלייד מבורגונדיה לאשה. כאשר מלך איטלקי אחר, ברנגאר, תקף את מדינת האפיפיור, תקף המלך אוטו את צבאו, בשיתוף פעולה עם האפיפיור יוחנן השנים עשר, כבש את הממלכה האיטלקית וב-2 בפברואר 962 הוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה ברומא. מאז, היו מלכי איטליה גם מלכי גרמניה. בעקבות כך, הפכה איטליה לאחת הממלכות המרכיבות את האימפריה, ביחד עם ממלכת גרמניה וממלכת בורגונדי. מלך הרומאים הוכתר במילאנו. בדרך כלל התגורר מלך איטליה בגרמניה, והשאיר את הממלכה ללא שליט מוגדר.

בית הוהנשטאופן

ערך מורחב – בית הוהנשטאופן

ערי איטליה הראו את כוחן במהלך שלטונו של קיסר מבית הוהנשטאופן, פרידריך ברברוסה, מי שניסה להקים מחדש שלטון קיסרי בחצי-האי, מה שגרם לסדרת מלחמות עם הליגה הלומברדית. בסופו של דבר, הושג לארגון ניצחון בקרב על לניאנו בשנת 1176. לאחר מכן, בעקבות הקרב, איטליה התפרקה, ונהפכה למספר ערי מדינה שנלחמו אחת בשנייה, ורק חלק קטן ממנה נותר בשטחי האימפריה הרומית הקדושה.

בנו של פרידריך, היינריך השישי, הצליח לבסוף לנהל את שטחי בית הוהנשטאופן באיטליה על ידי כיבוש ממלכת סיציליה הנורמנית, ששלטה בסיציליה ובדרום איטליה. בנו של היינריך, פרידריך השני, המשיך, כמו סבו ואבו, לנסות להנהיג באיטליה קיסרות. המהלך הזה הביא להתנגדות רבה בקרב התושבים והאפיפיורים, שבתקופה זו היו חלק חשוב מהפוליטיקה ומהמלחמות באזור.

מאמציו של פרידריך השני להוביל לשליטתו על כל איטליה נכשלו כמו מאמציו של סבו, ומותו ב-1250 סימן את סופה של הממלכה כמדינה וכיחידה פוליטית אחת. הקונפליקט המשיך בין הגואלפים (בעד האפיפיורים) לבין הגיבלינים (בעד קיסרי האימפריה רומית הקדושה) בערי איטליה.

התדרדרות הממלכה

איטליה בשנים 1300-1328.

דעת התושבים על קיסרי האימפריה הרומית הקדושה פחתה במשך הזמן, אך המלוכה במדינה לא הייתה חסרת משמעות. בשנת 1310 היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מבית לוקסמבורג, חצה את רכס הרי האלפים ביחד עם עוד 5,000 אנשים. אחר כך עבר למילאנו והכתיר את עצמו כקיסרה. הכתרה זו גרמה למרד גואלפי תחת הלורד גווידו דלה טורה (Guido della Torre). היינריך החזיר את שלטונם של בית ויסקונטי והמשיך לצעוד לכיוון רומא, שם הוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1312. בתקופת שלטונו, להיינריך היו מספר תוכניות נוספות, לדוגמה, לכבוש את ממלכת נאפולי ולצרף אותה לאימפריה. רוב תוכניותיו, לבסוף, לא יושמו בעקבות מותו בשנה שלאחר מכן.

קיסרים במדינה, גם עשרות שנים לאחר מכן במאות ה-14 וה-15 היו במאבק בין שושלות המלוכה של בית הבסבורג, לוקסמבורג וויטלסבאך. בעימות בין פרידריך היפה מבית הבסבורג, לודוויג הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הוכתר כקיסר גם הוא. רוב הקיסרים הבאים הוכתרו ברומא. כל שליט, איטלקי או גרמני, רצה לשלוט בכל חצי האי ולהיות מלך איטליה.

איטליה בשנת 1494, ערב המלחמות האיטלקיות.

ממלכת איטליה בתקופה המודרנית המוקדמת

בתחילת התקופה המודרנית, ממלכת איטליה המשיכה להתקיים אך למעשה נהפכה לערי-מדינות עצמאיות כמעט לגמרי. שטח הממלכה קטן בהרבה בעקבות השתלטויות בשטחי המדינה על ידי הערים החדשות, כגון ג'נובה וונציה.

הטענות הקיסריות על כל חצי-האי האיטלקי, במטרה לשלוט מחדש על כל איטליה היו בולטות במיוחד במהלך המלחמות האיטלקיות על ידי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. הוא הוציא את הצרפתים ממילאנו לאחר קרב פאביה בשנת 1525, ומנע ניסיון של הנסיכים האיטלקיים להכריז על עצמאותן. מרד החיילים של קרל, שנקרא ביזת רומא, בשנת 1527, גרם לסערה בכל רחבי אירופה. בעקבות המאורע נמלט האפיפיור קלמנט השביעי מאיטליה ובית מדיצ'י נהפכה, בשנית, לשושלת המלוכה ברפובליקת פירנצה וקרל החמישי הוכתר כקיסר האימפריה. לאחר שקרל נפטר, בנו, פליפה השני מספרד ירש אותו ובעקבות כך, מילאנו הייתה טריטוריה תלויה של ספרד. תואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה, למעשה, נמסר לאחיו של קרל, פרדיננד הראשון.

ב-1559, סיימה ממלכת צרפת את נוכחותה החשובה באיטליה, ובכך נגמרו המלחמות האיטלקיות. בעקבות חשש מהשמדת מדינתם ומסולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית, שתקף בהונגריה ויכל להיות סוף הנצרות באירופה, נסיכי איטליה הצטרפו בדרך כלל לצבא הקיסרי. לאחר הכרזת העצמאות של מדינות איטליה, הם גורשו מהרייכסטאג הגרמני ונחשבו לווסאלים של הקיסר. חלק גדול מן המדינות החדשות המשיכו להישלט על ידי בית הבסבורג.

במלחמת שלושים השנים, איטליה שימשה את האוסטרים ההבסבורגים ואת הגרמנים הקיסריים לתקוף בצרפת ובאנגליה. גם לאחר המלחמה, האוסטרים נותרו כוח חשוב באיטליה. הקיסר לאופולד הראשון טען על שליטתו בחצי האי, חלק משטחיה שנמסרו לאוסטריה ועל הערי-מדינה הקטנות שנותרו. כמו קודמיו, גם הוא חפץ בהמשך השלטון הקיסרי באירופה. ב-1690, הנסיך אוג'ין מסבויה ניסה לגבות מיסים מאזרחי איטליה, עבור ההוצאות הכספיות עבור המלחמה הקודמת, דבר שלא נעשה לפני כן.

לאחר מספר חוקים שחוקק לאופלד על הווסאלים שלו באיטליה, מדינות האזור, ובמיוחד מדינת האפיפיור, החלו להתנגד לשלטונו של הקיסר הרומי הקדוש. השלטון הקיסרי התחזק במהלך המאה ה-18, כאשר מילאנו ומנטובה עבור לשליטתם של משפחת הבסבורג במהלך מלחמת הירושה הספרדית. סופה של מלחמת הברית המרובעת חידש את התעניינות הקיסרים בערי איטליה, בעוד שההבסבורגים ממשיכים לשלוט בטרנטינו אלטו אדיג'ה.

סופה של הממלכה

איטליה בשנת 1796. בתמונה ניתן לראות כי אין כל זכר לאימפריה הרומית הקדושה.

המצב בחצי-האי האיטלקי נותר עד לשנת 1789 פחות או יותר אותו הדבר. ערי המדינה הגדולות המשיכו להילחם בקיסר, ובשנת 1788 היה ניסיון מצד הסבוים (שנתמכו על ידי פרוסיה) להעלות את מעמדה של סבויה באירופה. המצב בכל היבשת התהפך לגמרי לאחר המהפכה הצרפתית ב-1789.

במהלך מלחמות המהפכה הצרפתית מ-1792 במשך כ-10 שנים, האוסטרים עזבו את איטליה בגלל נפוליאון בונפרטה. לפי הסכם קמפו פורמיו של שנת 1797, פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מוותר על כל שטחיו אשר הרכיבו את ממלכת איטליה. לאחר ניצחונו של נפוליאון במלחמת הקואליציה השנייה, הסכם לינוויל החליט מחדש על נטישת הכוחות הקיסרים את איטליה.

ב-1805, כאשר האימפריה הרומית הקדושה הייתה על סף כניעה, נפוליאון קיבל את השליטה על הממלכה החדשה שהוא הקים, ממלכת איטליה הנפוליאונית. הוא גם כבש את רוב ערי-המדינה האיטלקיות וסיפח אותם לצרפת. האימפריה הרומית הקדושה כולה נכנעה בשנה שלאחר מכן, ב-6 באוגוסט 1806. קונגרס וינה לאחר תבוסת נפוליאון במלחמה לא החזיר את עצמאותן של האימפריה הרומית הקדושה או את ממלכת איטליה הישנה.

ראו גם

• האימפריה הרומית הקדושה
• מלך איטליה
• ממלכת איטליה הנפוליאונית
• בית הבסבורג
• מדינת האפיפיור
• המהפכה הצרפתית
• היסטוריה של איטליה
• איטליה בימי הביניים

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ממלכת איטליה בוויקישיתוף