לומברדיה הקטנה

לומברדיה הקטנה או לנגוברדיה הקטנה (בלטינית: Langobardia Minor) היה השם שניתן בתחילת ימי הביניים לשטח בשליטת הלומברדים במרכזו ודרומו של חצי האי האיטלקי, שהשתייכו בעיקר לדוכסויות ספולטו ובנוונטו. אחרי כיבוש הממלכה הלומברדית על ידי קרל הגדול בשנת 774 לומברדיה הקטנה נותרה בשליטה לומברדית.

היסטוריה

בשנת 568 בהגיעם לפריולי, כבשו הלומברדים מידי הקיסר הביזנטי יוסטינוס השני את מרבית השטח מדרום להרי האלפים. בהתחלה אחיזתם לא הייתה החידה. השטחים הכבושים חולקו לפי מושגי התקופה לשתי ישויות חשובות: לומברדיה הגדולה - מהאלפים לטוסקנה של ימינו, ולומברדיה הקטנה, שכללה במאה השישית את השטחים הכבושים מדרום לפרוזדור שחיבר את האקסרכיה הביזנטית של רוונה עם רומא וחצה את חבלי מארקה ואחר כך אומבריה דרך הערים אורבייטו, קיוזי ופרוג'ה.

בעוד שלומברדיה הגדולה התפצלה לדוכסויות רבות ולנחלות מלכותיות בראשות גסטלדים, לומברדיה הקטנה ידעה לכל אורך שלטון המלכים הלומברדים (774-568) יציבות מנהלית ניכרת, כשהייתה מחולקת רק לשתי דוכסויות: ספולטו ובנוונטו שנוצרו מיד אחרי הגעת הלומברדים בשנות ה-570. הדוכסים הלומברדים הראשונים באזור היו פרואלד הראשון בספולטו וזוטון בבנוונטו. בהתחלה הם השתלטו על האזורים הפנימיים והשאירו לביזנטים את השליטה על החופים. רק יותר מאוחר בימי המלך אגילולף (591-616) התפשטו הלומברדים גם אל החופים והשתלטו על כל החוף האדריאטי בין אוטרנטו למבצר הביזנטי אנקונה, על חופי הים היוני והים הטירני. עם זאת לא צלחה דוכסות בנוונטו לכבוש באופן קבוע את נאפולי, את סלנטו ואת הקצה של קלבריה (מדרום לקוזנצה ולקרוטונה), אף לא את רומא וסביבתה.