לדלג לתוכן

מיתוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מיתוסים)
האופרה נבוקו מבוצעת על רקע מצדה, 2010

מיתוֹסיוונית: μῦθος) הוא סיפור עם, המתאר אירוע – מן העבר, ההווה או העתיד – אשר אף כי אינו אמיתי, הוא בעל חשיבות יוצאת דופן או משמעות עמוקה עבור קהילה מסוימת. במיתוס מעורבים אלים, גיבורים על אנושיים או משתתפים אחרים – מופעלים או מפעילים – אשר תורמים לעיצוב זהותה ותפיסתה של אותה הקבוצה, המאמינה והדבקה במיתוס.

בדרך כלל כולל מיתוס את שלושת המרכיבים הבאים:

  1. המיתוס מתרחש בממד אחר, השונה מן המציאות בה אנו חיים.
  2. יש במיתוס נימת קדומים, של התרחשות בכעין תור הזהב, המשווה לו הילה והדרת כבוד.
  3. במיתוס ישנו מסר, גלוי או סמוי, המכוון כיצד לנהוג.

הסתכלות אחרת על מרכיבי המיתוס מגדירה את המושג כך: "סיפור מכונן תודעה שאמיתותו מסופקת", כלומר:

  1. הוא מנוסח כסיפור.
  2. הוא משפיע, מכונן ויוצר תודעה. הסיפור המיתי לא נועד רק לבדר או לשעשע. סיפור ייחשב למיתוס רק אם יש בו כדי להשפיע על השומעים אותו ועל תפיסת עולמם.
  3. הוא מקיים יחסים מורכבים עם מידת אמיתותו. כדי שיכונן תודעה, צריך הסיפור להיות משכנע. ובשביל להיות משכנע, רצוי שייתפס כאמיתי. מצד שני אם מסכימים הכול שסיפור מסוים קרה באמת, יכונה הסיפור בדרך כלל היסטוריה ולא מיתוס. לכן, סיפור מכונן תודעה ייחשב למיתוס בעיני אותם האנשים שיטענו שהוא איננו אמיתי.

גלגול המשמעות של המילה מיתוס הוא בהקשר של סיפורי עם, אמונות, ואנקדוטות מפורסמות שהתקבלו כעובדות מקובלות בגלל רצון היחיד או הכלל להאמין שהם אמתיים.

סוגות נפוצות מאוד של מיתוסים בתרבויות רבות הם מיתוסים של בריאה, מיתוסים של מבול ומיתוסים של מוצא.

סוגים של מיתוסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיתולוגיה ההשוואתית משווה בין מיתוסים, במגמה למצוא ביניהם מכנים משותפים ואולי גם מקור משותף.[1] ג'יימס ג'ורג' פרייזר חקר את המיתוסים והוא סיווג אותם בספריו, לרבות ב-"The Golden Bough". בין ספרי המיתוסים הידועים נמנים התיאוגוניה של הסיודוס, האילידה והאודיסיאה. Amadou Hampâté Bâ תיעד מיתולוגיות אפריקאיות. יש הטוענים כי התנ"ך עשיר במיוחד במיתוסים.

בין המיתוסים הנפוצים ביותר בין התרבויות השונות, שהוא חקר נמנים המיתוסים הבאים:

  1. בריאת העולם (cosmogonia): מתוארת במיתולוגיה המצרית, במיתולוגיה המסופוטמית (אנומה אליש) ובמיתולוגיה של המיה במרכז אמריקה (באגדות השמשות).
  2. הולדת האלים (theogonia). השיר של הסיודוס מתאר את הולדת האלים היווניים. בדרך כלל קיימת חפיפה בין הולדת האלים לבריאת העולם.
  3. הולדת האדם (anthropogonia) וקידומו בידי פרומתאוס, כדוגמה.
  4. הרגנרציה של העולם לאחר הריסתו. דאוקליון - בדומה לנוח – מעמיד את האנושיות ואת העולם על כנם, לאחר המבול במיתולוגיה היוונית. המיתוס של פרספונה ופרוסרפינה מסביר את תופעת התחלפות עונות השנה.
  5. ההבדלה בין הקודש לחולין, וההפרדה בין האל-מותי לבן התמותה. בהודו, הקרבנות לאלים מעלים את אלו השמיימה, ומפרידים בין האלים לבני האדם.
  6. ייסוד הערים: של רומא בידי רמוס ורומולוס
  7. סוף העולם, בראגנארוק במיתולוגיה הנורדית. היעלמות אטלנטיס, המוזכר בספרו של אפלטון.
  8. מיתוסים ארוטיים כמו זה של דון חואן, כובש הנשים.
  9. בוני המוסדות: חירם בונה למלך שלמה את בית המקדש הראשון.
  10. מיתוס רועה הצאן העולה לגדולה.[2]

גישות כלפי המיתוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיתוסים נחקרו בידי ויקו, שלינג, שילר, יונג, פרויד, לוי בריל, לוי שטראוס פריי; בידי האסכולה הסובייטית ואסכולת המיטוס והריטואל והרבה אחרים. למעשה כבר בעת העתיקה סלוסטיוס חילק המיתוסים לחמשה סוגים על פי נושאם: האל, הטבע, הנשמה, החומר, ולכאלו שעוסקים ביותר מנושא אחד. ב"המדינה", אפלטון מגנה את המיתוסים, וטוען שהם פוגמים בחינוך - כי סיפורי האלים והגיבורים עשויים להיות מובנים כפשוטם. אוהמרוס טען שהמיתוסים הם תיאורים היסטוריים שהוגזמו ושובשו עם הזמן. בעקבותיו, תלמידיו וביניהם פלוטרכוס מאתונה, פורפיריוס, פרוקלוס, אולימפיודורוס ודמסקיוס - פרשו באופן אלגורי את המיתוסים.[3]

הפסיכולוג והפילוסוף אריך פרום מציג שלוש תפיסות להתייחסות למיתוס[4]:

  1. המיתוס הוא תמונת עולם קדם מדעית, תמימה, פרי דמיון פיוטי
  2. המיתוס הוא תיאור אמיתי של מאורעות שהתרחשו בעבר
  3. המיתוס בדומה לחלום מעלה סיפור בלשון הסמלים המביע רעיונות פילוסופיים ודתיים.

לתפיסת פרום הדרך הנכונה להתייחס למיתוס היא התפיסה השלישית. הוא מעיר כי האנשים החשובים ביותר שסללו את הדרך לקראתה היו ג. ג. באכהופן וזיגמונד פרויד. בספרו "השפה שנשכחה" בהתאם לגישתו הזו, הוא מנתח מספר מיתוסים כאדיפוס ובריאת העולם.

דרך דומה להתייחס אל מיתוס מוצגת בספר "מיתוס וזיכרון":[5]

המיתוס הוא סיפור אידיאלי אשר אינו מציג שאלות, ובאמצעותו חברה מספרת על עצמה – מאין היא באה ולאן היא הולכת. האנשים יוצרים ומשמרים את המיתוס בזיכרון, והמיתוס יוצר את האנשים – את הזיכרון הקיבוצי שלהם, את תבניות החשיבה והאמונות שלהם. המיתוס והזיכרון הם שני גורמים המפרים זה את זה, יוצרים זה את זה ומעצבים זה את זה. המיתוס גם משקף תרבות וגם יוצר אותה; הזיכרון גם משמר את המיתוס וגם נבנה ממנו – הן הזיכרון האישי והן הקולקטיבי.

מיתוס וזיכרון, המבוא עמ' 12, רוברט ויסטריך ודוד אוחנה, הקיבוץ המאוחד 1997

כיום ישנה מגמה מסוימת להכריז כ"מיתוס" גם על הדברים שעד לא מזמן היו בעיני כל עובדות היסטוריות. כך למשל, יש שיגידו שיוסף טרומפלדור פלט בשעת מותו קללה, ולא את המשפט המפורסם "טוב למות בעד ארצנו", זאת על אף שנשתמרו שלוש עדויות מפורשות המעידות על אמירת המשפט, והעובדה שנהג לומר דברים ברוח דומה עוד קודם לכן.

פרשנות מיתוסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליאדה מציג גישה תפקודית כלפי המיתוסים, ולדידו הם נועדו להתוות ולכונן מודלים של התנהגות. הוא מועיד חשיבות יתרה למרכז הגאוגרפי, ולזמן-ההתחלה. לדידו מיתוסים וריטואלים הם אמצעים לחצות את המימד ההיסטורי ולהתקרב אל הממשי והאמיתי, נקודת המוצא של המציאות. לדבריו, המיתוס הוא בעל ערך, ובכך נעשה ממשי, הואיל והמאמינים בו משתתפים בדרך זו או אחרת במציאות שהיא נשגבת מהם".[6] בין ההוגים הפונקציונליסטים נמנים הונקו, ופטטנייק אשר מבחין בין עובדות, שהן האמת של כולם, הפיקציה שהיא האמת של אף אחד, והמיתוס, שהוא האמיתות הסובייקטיבית של קבוצת אנשים.[7]

מיתוסים של ציוויליזציות עתיקות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיתולוגיה מסופוטמית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מיתולוגיה מסופוטמית

המיתוסים המסופוטמים הועלו על הכתב בידי השומרים, אשר באמצעות שרשרת גדולה של תרבויות הנחילו אותם קודם כל לאכדים, ואחרי זה לאשורים ולארמים. המיתולוגיה הכנענית אף היא הושפעה מהמיתולוגיה המסופוטמית. תרבות מסופוטמיה התקיימה מהאלף השלישי לפני הספירה; ומעידה כיצד כבר הקדמונים ניסו לצקת משמעות לסביבתם.

הפנתאון המסופוטמי התפתח למעשה מצירוף אלוהויות ספציפיות של ערים נפרדות. בכל עיר היה אל עליון ובחצרו מספר אלים משניים. בעיר בבל היה מרדוך אל עליון; בסִיפָּר ובלָרְסָה: שמש; באור: ננה או סין אל הירח; בארך ובדיר: אנו, אל השמים; בארידו: אאה או אנכי; בניפור: בל; בכּוּתָּה: נרגל אל המגפות; בנינוה ובאירבל: אישתר; וכן הלאה. כשהפכה בבל לעיר הבירה, הפך מרדוך לאל העליון של הממלכה כולה. לפני מרדוך היו אלים עליונים אחרים: אנכי ואנו.

פרשת הבריאה במיתולוגיה המסופוטמית נקראת אנומה אליש. האפוס מתחיל בשתי ישויות קדמוניות, שתיהן גופי מים: אפסו - המים המתוקים ובת זוגו, המפלצת תיאמת - המים המלוחים. השניים הם המקור לפנתאון אלילי. בעקבות הרעש שהקימו האלים, אשר הטריד את מנוחתם של אפסו ותיאמת, מחליטים אלו להשמידם. מזימה זו נודעת לאלים, אשר מתנקשים בחייו של אפסו, וממליכים את אאה כראש האלים; אשר יחד עם זוגתו דמכינה מוליד את מרדוך. תיאמת ובני בריתה מחליטים להתנקם ביריביהם ויוצאים לקרב; אשר ממנו מרדוך יוצא כגיבור. לאחר שתיאמת הובסה ונהרגה, הוא מבתר את גופה של תיאמת לשניים ומתחיל במלאכת בריאת העולם. הוא יוצר את השמים ואתה ארץ מחלקי גופה של תיאמת; אשר מעורה הוא מתקין יריעה ממעל כדי שהמים העליונים לא ינזלו. הוא יוצר את הכוכבים, השמש והירח, את לוח השנה והזמנים, את מזג האוויר, האדמה, הנהרות וההרים ומינה אלים שונים לשליטה בכל אחד מהם.

עלילות גילגמש בין היתר מספרות איך גילגמש מלך אורוכ ניצח את אנכידו ולאחר מכן קשר קשרי ידידות איתו, תוך שהוא דוחה את ניסיונות אשתר, אלת הפריון להתחתן איתו. לאחר שהאלה מתנקמת והורגת את אנכידו, גילגמש הכאוב מתחיל לחקור את סוד חיי הנצח. לאחר שהוא מגלה אותו בצמח מים, הנחש אוכל אותו ושם לאל את תוכניות גילגמש לחיות חיי נצח. עלילה אחרת היא זאת של אותנפישתים אשר בדומה לנוח שורד את המבול, לאחר שבעצת האל הוא בונה תיבה. אבל בשונה מעלילת בראשית, המבול הוא תוצאה של ריב בין האלים, ולא כתוצאה מהשחתת המידות, בידי האנושות.

מיתולוגיה מצרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מיתולוגיה מצרית

במצרים העתיקה התקיימו סיפורי בריאה מקבילים, כי למעשה התקיימו בה שלושה מרכזים דתיים עיקריים: בהליופולס, בהרמופוליס ובממפיס. לפי מיתוס בריאת העולם המצרי, בראשית שרר נו – החושך ששרר לפני היווצרות הזמן. מתוך החושך יצר האל אתום את עצמו בעזרת שימוש במחשבותיו ובכוח רצונו הטהור. לאחר בריאתו חש אתום בודד. הוא חבר אל הצל שלו כדי לברוא ילד וילדה מרוק ומהזרע שלו. הילד והילדה שנולדו היו שו ותפנות. שו הפך לאל האוויר ותפנות הייתה לאלת הערפל והלחות. אביהם הטיל עליהם להפוך את הכאוס והחושך לעקרונות, חוקים, סדר ויציבות. שו ותפנות הפרידו בין האור ובין החושך. הסדר שהם יצרו קיבל צורת נוצה קלילה וטהורה, שהפכה לאלת הסדר מאע'ת. שו ותפנות יצרו גם אלים נוספים: גב אל האדמה ונות אלת השמים.

בתחילה נועדו גב ונות להיות מחוברים זה לזה, אך בשם מעת' - הסדר והצדק בעולם - הם נאלצו להיפרד כדי למלא את תפקידם ואת ייעודם. כדי להפריד ביניהם דחף שו, אל האוויר, את נות מעלה אל השמים. שם היא נשארה מתוחה מעל גב אחיה ובן זוגה. נות בראה את הגשם וגב ברא צמחים. מדי לילה, לפני הזריחה ילדה נות את אל השמש רע. כאשר עלה היום, עקבה אם השמים נות אחר השמש במסלולה עד שרע מת בתוך פיה בשקיעה. באופן דומה, נות גם בולעת את הכוכבים בבוקר ויולדת אותם שוב בערב.

לבסוף בראו שו ותפנות את האלים המלכותיים המצריים, שנולדו תחת עץ השיטה: איזיס מלכת החיים והפריון, חתחור אלת היופי האהבה והמוזיקה, אוסיריס שליט המתים, סת אל הרשע, תחות אל החוכמה, ונפתיס אלת הנהר. איזיס ואוסיריס הולידו את הורוס (אם כי השם הורוס מתייחס גם לאל אחר, עתיק יותר מששת האלים המלכותיים). יום אחד שו ותפנות יצאו לטייל ואיבדו את דרכם. אביהם אתום שדאג להם, שלח את עינו רואת-הכל כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו שטפטפו על האדמה, הפכו לאדם הראשון.

מיתולוגיה הודית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המיתולוגיה ההודית

ביבשת ההודית התקיימו זה בצד זה הודים, הברהמינים וההינדים - ולכל אחד מיתולוגיה משלו. אחד מהטקסטים העתיקים ביותר הוא ה-ריג ודה. שיר זה מספר את עלילות הגבורה של אינדרה אל המלחמה. שיר אחר מספר כיצד אלים הקריבו את העמק, וכיצד מרוחו, מעיניו, מפיו, מנשיפתו, מטבורו, מגופו, ומרגליו יצאו בהתאמה הירח, השמש, אינדרה ואגני, אל האש, הרוח, השמים, והארץ. ארבע ה-קאסטות (הכמרים, הלוחמים, עובדי האדמה והעבדים) ברחו מפיו, מזרועותיו, מירכיו ומרגליו.

טקסט מיתולוגי אחר הוא האופנישד, שהוא סיפור המתאר כיצד הרוח האוניברסלית תפסה צורה בבני אדם. לאחר שהיא הגיעה לתודעה לקיומה הבלעדית, היא יצרה את האני. משום שהיא התאוותה לחברה, הנשמה התבקעה לשתיים וכך נוצרו הגבר והאישה. בעקבות תחושה של חוסר שלמות, היא איחדה את שניהם - והם היו לבעל ואישה, והולידו את האנושות, ואת החיות. שני אפוסים נוספים הם המהברטה והרמיאנה, שמוערכים בידי ההינדויים כהתבוננות על הדילמות הרוחניות והמוסריות, שאיתן מתמודדת האנושות מאז ומתמיד. אף כי בעלילות אלו מנצח הטוב, דמויותיהן לא טובות ולא רעות. על כל פנים אין הן מייצגות את הטוב המוחלט, שנראה כפרי של ההתאחדות עם ישות אולטימטיבית, הבלתי מושגת.

המיתולוגיה היוונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המיתולוגיה היוונית

על פי המיתולוגיה היוונית, העולם נברא עם הולדתו של אורנוס, אל השמים ובנו של גאיה, אלת הארץ. מגיה ואורנוס נולדו הטיטנים, אשר הצעיר מביניהם - כרונוס, מסרס את אורנוס, בעצת גיה אימו - ומעשה זה מסמן את היפרדות השמים מהארץ. מהזדוותו עם אחותו ריאה, נולדו לכרונוס ילדים רבים, שאותם הוא טרף בזמן לידתם - מלבד זאוס. ברבות הימים זאוס יוריד את אביו מכס מלוכת האלים, וכרונוס ייאלץ להקיא את ילדיו שהוא טרף. לאחר מלחמה עם הטיטנים, זאוס יוצא מנצח והוא מכתיר את עצמו כאל עליון. יחד עם זוגתו הרה, הוא דר באולימפוס, לאחר שהתחלק עם אחיו פוסיידון אל הים, והדס אל השאול.

מזיווגו של אוס עם אלקמנה בת התמותה, נולד הרקלס - הוא הרקולס הרומאי, אשר ביצע את 'תריסר המלאכות' - לרבות זאת של ניקיון דיר אאוגיאס, וזאת של הירידה לשאול. את גבורתו של הרקולס חיקה תזאוס, אשר הרג את המינוטאורוס של כרתים, והצליח להימלט מהלבירינט תודות לחוטה של אריאנה. שני הגיבורים שיתפו פעולה וניצחו את האמזונות.

מיתוסים בעידן המודרני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנרי ברגסון וז'ורז' סורל פיתחו את מושג המיתוס הפוליטי, כתחליף בחברה הלא דתית למיתוס הדתי. לדידו של סורל, מיתוס הוא אמונה פוליטית שאמיתותה אינה נמדדת לפי הראיות לקיומה (בעבר) או סבירות התממשותה (בעתיד), אלא לפי ההשפעה שלה על התנהגותם של בני אדם. לדוגמה, "החלום האמריקאי", לפיו כל אחד יכול להתעשר בארצות הברית, הוא מיתוס: בין אם הוא נכון סוציולוגית או סטטיסטית, הוא משפיע על התנהגותם של מיליוני בני אדם ובמובן זה הוא אמיתי. סורל ביקש לקדם מיתוסים מהפכניים מרקסיסטיים, בראש ובראשונה את השביתה הכללית, והוגים פשיסטים שבאו בעקבותיו קידמו באותה גישה מיתוסים לאומניים, גזעניים ואנטישמיים.

המושג 'אגדה אורבנית' הפך למטבע לשון, והוא סוג של אגדה או אנקדוטה שייחודה בהעברתה מפה לאוזן בטענה שמדובר בסיפור אמיתי. האגדה האורבנית מסופרת לרוב מפי מישהו המוכר לאדם הקרוב אל המספר, שהיה, כביכול, עד לאירועים במו עיניו. הסיפורים מסופרים כאמיתיים, ולרוב תוך נקיבה במיקום מסוים שבו אירע כביכול האירוע, או באדם ידוע שהיה עד לו, והדבר המוסיף נופך נוסף של אמינות לסיפור, שהוא לרוב מופרך מיסודו. האגדות העירוניות לא מתרחשות בהכרח באזורים עירוניים. הן נקראות כך משום שסוגה זו הומצאה בעת המודרנית, שבה מרבית האנשים מתגוררים בערים.

באופן פרדוקסלי אולי, העידן הדיגיטלי גורם להתפשטות מיתוסים - באמצעות הקולנוע, הטלוויזיה ומשחקי וידאו. טרזן וסופרמן הם גיבורי מיתוסים מהעידן הנוכחי. הרבה סרטים מבוססים על מיתוסים עתיקים, וחברת וולט דיסני ממש המציאה מחדש מיתוסי ילדות. לעומתם קיימים מיתוסים עתידניים, הממלאים היום תפקיד חשוב במלחמה נגד נזקיה האפשריים של הטכנולוגיה. סיפורי בריאה ומלחמות בין אלים הם נושאים לסרטים חשובים – כגון 'התנגשות הטיטנים', 'בני אלמוות', 'תור: אהבה ורעם' המציגים סיפרי פנטזיה, דרמות וסיפורים אפוקליפטיים.

המיתוסים חדרו לספרות, אשר או שממחזרת מיתוסים עתיקים, או ממציאה מיתוסים חדשים - ואחד מהסופרים הפופולריים הוא ריק ריירדן.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אריך פרום, השפה שנשכחה - לשון הסמלים במיתוס, הוצאת א' רובינשטיין

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Littleton, C. Scott (1973). The New Comparative Mythology: An Anthropological Assessment of the Theories of Georges Dumézil. University of California Press.
  2. ^ Jaques Waardenburg. 1999. Classical Approaches to the Study of Religion. Aims, Methods and Theories of Research, Volume I: Introduction and Anthology, p244. New York : Walter de Gruyter.
  3. ^ Meletinsky, Eleazar M. (2014). The Poetics of Myth. Taylor & Francis.
  4. ^ אריך פרום, השפה שנשכחה, פרק 7
  5. ^ רוברט ויסטריך ודוד אוחנה, מיתוס וזיכרון, המבוא, הקיבוץ המאוחד 1997
  6. ^ מירצ'ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית: ארכיטיפים וחזרה, ירושלים, הוצאת כרמל, 2000.
  7. ^ Honko, Lauri. "The Problem of Defining Myth". In Dundes (1984). Sacred Narrative: Readings in the Theory of Myth. University of California Press; L. L. Patton and W. Doniger (ed.). Myth and Method. University of Virginia Press. 1996