מיכאל סימון
.jpg) | |
| לידה |
19 בספטמבר 1901 ברלין, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
29 באוקטובר 1976 (בגיל 75) |
| מדינה |
ישראל |
  | |
מיכאל (פריץ) סימון (19 בספטמבר 1901 - 29 באוקטובר 1976) היה ראש הטקס הראשון במדינת ישראל ומראשוני משרד החוץ הישראלי בין השנים 1948–1968.
משנת 1957 כיהן סימון כקונסול כללי בקנדה, ושגריר בפרו, אוסטריה ובוליביה.[1]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גרמניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סימון נולד בברלין בירת הקיסרות הגרמנית לאפרים גוטהולד סימון וססיליה לבית ליפמן, דור חמישי לרבי עקיבא איגר (הראשון) מהלברשטאדט. הוא גדל כבן למשפחה יהודית מתבוללת וכפטריוט גרמני. אחיו היו עקיבא ארנסט סימון, לימים חתן פרס ישראל בחינוך, והנס סימון. סימון היה פעיל ציוני בגרמניה.
בשנת 1918 סיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה, ולמד באוניברסיטת הומבולדט של ברלין ואוניברסיטת גתה בפרנקפורט וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת טיבינגן על מחקרו בנושא "החינוך הגופני כגורם בחינוך הלאומי". בתקופת לימודיו באוניברסיטה נחשף לתנועה הציונית, הצטרף לאיגוד הסטודנטים הציונים בגרמניה, ונכלל בין חברי הנשיאות של האיגוד.
סימון היה פעיל בתנועת הספורט היהודית ונמנה עם חברי אגודת החתירה "עברייה".
תפקידיו לפני קום המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סימון עלה לארץ ישראל ב-1924. בתחילה שימש כמורה בבית הספר הריאלי בחיפה. בהמשך עבר לירושלים ועבד כמזכיר לגרמנית בהנהלה הציונית. כיהן במספר תפקידים בסוכנות היהודית, בהם מזכירו של דוד בן-גוריון, מזכירו של משה שרתוק, ונציג הסוכנות במצרים.
סימון היה פעיל בארגון ההגנה מ-1929 בהיותו ממגיני רחביה. במהומות בין השנים 1936–1939 היה מפקד המקום.
בין השנים 1928–1934 עבד סימון בהוצאה לאור של "העיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה (א"י)" שהוציאה לאור ממשלת המנדט.
תפקידיו במשרד החוץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1948-1957 ראש הטקס במשרד החוץ. עם הקמת המדינה מונה על ידי שר החוץ שרתוק לעמוד בראש מחלקת הטקס במשרד החוץ. בתפקידו זה היה סימון אחראי על קביעה ועיצוב כללי הטקס במדינת ישראל. בין השאר היה סימון אחראי על טקס העלאת עצמותיו וטקס קבורתו של בנימין זאב הרצל באוגוסט 1949, וכן על טקס השבעת הנשיא הראשון חיים ויצמן בפברואר 1949.[2] ויצמן הגיע ארצה בסוף ספטמבר 1948 ביחד עם רעייתו ורה ויצמן למבצע הבאתו של הנשיא ויצמן לארץ קראו "מבצע שחר" ובמסגרתו יצאה משלחת מהארץ לז'נבה ללוות את הזוג ויצמן לארץ שכללה את: הוגו ברגמן, שר החוץ משה שרת, ד"ר חיים פוזנר ד"ר מיכאל(פריץ) סימון ואת הרופא פרופ' צונדק.[3]בשדה התעופה בז'נבה ובטרם עלותם למטוס קיבלו בני הזוג ויצמן תעודות הזהות שלהם(מספר אחת ומספר שתיים), בחדר צדדי בשדה התעופה ובטרם עלותם למטוס, השביע סימון את ויצמן לנשיא מועצת המדינה הזמנית בנוסח שהובא מן הארץ שבו נאמר: "אני, דוקטור חיים ויצמן, נשבע באלוהים שאהיה נאמן ומסור לממשלת ישראל"[4]
- 1957-1960 קונסול ישראל בקנדה.[2]
- 1960-1963 שגריר ישראל בפרו ובוליביה.[2]
- 1963-1968 שגריר ישראל באוסטריה.[2]
סימון פרסם לאורך השנים כמאה מאמרים בנושאי חינוך, היסטוריה, וכן על תולדות החינוך הגופני בעיתונות היומית והמקצועית בישראל, בעברית ובגרמנית. כתב מספר ערכים באנציקלופדיה העברית, ובהם הערכים: "דגל"[5] ו"טקס"[6]
שירותו בחיל הים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם הקמת צבא ההגנה לישראל שובץ סימון, יחד עם יתר עובדי משרד החוץ, למילואים במודיעין אולם על אף גילו (48) ביקש סימון להשתלב בשירות פעיל יותר והוא התנדב, חודש לפני שמלאו לו 49, (הגיל בו ניתן פטור מן הצבא)למילואים בחיל הים וטיפס מדרגת טוראי ועד לדרגת רב-סרן עת שוחרר בגיל 56 ויציאתו לשליחותו בחו"ל.[7] במסגרת שירותו בחיל הים, היה שותף סימון בהנחת היסודות לטקס הימי, עיצוב הדגלים ומדי חיל הים.[8] באביב 1954, השתתף סימון ב"מבצע נדיב" שבמסגרתו הועלו עצמות הברון אדמונד דה רוטשילד לארץ ונקבר, ביחד עם רעייתו, באחוזת הקבר ב"יד הנדיב" בזיכרון יעקב. ארונותיהם של הברון רוטשילד ורעייתו הועלו בנמל מרסיי בצרפת על גבי אח"י מבטח בנמל מארסיי, להפלגה הצטרף סימון שהיה אחראי על כל סידורי הטקס בנמל מארסיי וכן על סידורי טקס הקבורה הממלכתית שנערך לברון רוטשילד בארץ.[9] בצד תרומתו של סימון לגיבוש כללי הטקס בחיל הים, הוא השתלב בישרות המילואים כימאי מן הורה ובין השנים 1950-1956 הצטרף לכמה הפלגות עם אוניית חיל הים אח"י משגב. באפריל 1955 הצטרף סימון למסעה של אח"י משגב במערב אפריקה במסגרת "מבצע משווה"[10] בין ה-15 בפברואר עד 2 ביוני 1955 הפליגה אח"י משגב במסגרת השלב האחרון של קורס חובלים, לאורך חופי מערב אפריקה ועד נמל חיפה. סימון הצטרף לחלק האחרון של המסע כאשר האנייה עגנה בליבריה. לביקור בליבריה הייתה חשיבות מדינית רבה.
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]סימון היה נשוי לחרמונה, בתו של האגרונום חיים מרגליות קלווריסקי. לזוג נולדו 2 ילדים. מיכאל סימון הוא אחיו השני של עקיבא ארנסט סימון, ודודו של אוריאל סימון.
סימון נפטר ב-29 באוקטובר 1976.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יהודית בן חיים, יואב סימון ורחל גולדבלט, מיכאל פריץ סימון, ציוני בחליפה ועניבה, ירושלים, הוצאה עצמית, 2019
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד תדהר (עורך), "מיכאל (פריץ) סימון", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1479
- מיכאל פריץ סימון, מכתב בנוגע לרכישת מכונית ייצוגית לנשיא המדינה יצחק בן-צבי, 25 בנובמבר 1954
- עופר אדרת, מבוא לכללי הטקס, באתר הארץ, 6 במאי 2014
דוד גדג', ראש הטכס, חבוש צילינדר, למד את הלכות הנימוסין על כל תגיהן, באתר הארץ, 15 באפריל 2018- דוד גדג', לא תיארתי לעצמי שנוכל ללמוד כה הרבה דווקא ממרוקו, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2018
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ דוד גדג', ראש הטכס, חבוש צילינדר, למד את הלכות הנימוסין על כל תגיהן, באתר הארץ, 15 באפריל 2018
- ^ 1 2 3 4 יהודית בן חיים, יואב סימון ורחל גולדלבט, מיכאל (פריץ) סימון: ציוני בחליפה ועניבה, הוצאה עצמית, 2019, עמ' 143-193
- ^ יהודית בן חיים, יואב סימון, רחל גולדבלט, מיכאל (פריץ) סימון: ציוני בחליפה ועניבה, ירושלים: הוצאה עצמית, 2019, עמ' 88-89
- ^ מוטי גולני, יהודה ריינהרץ, האב המייסד- חיים וייצמן, ביוגרפיה , 1922-1952, תל אביב: עם עובד ספריית הפועלים, 2020, עמ' 746-747
- ^ מיכאל סימון, דגל, האנציקלופדיה העברית י"א-י"ב, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, עמ' 937-948
- ^ מיכאל סימון, טקס, האנציקלופדיה העברית י"ז-י"ח, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ
- ^ יהודית בן חיים, יואב סימון, רחל גולדבלט, ציוני בחליפה ועניבה, ירושלים: הוצאה עצמית, 2019, עמ' 105
- ^ יהודית בן חיים, יואב סימון, רחל גולדבלט, מיכאל (פריץ) סימון: ציוני בחליפה ועניבה, ירושלים: הוצאה עצמית, עמ' 106
- ^ יהודית בן חיים, יואב סימון, רחל גולדבלט, מיכאל (פריץ) סימון: ציוני בחליפה ועניבה, ירושלים: הוצאה עצמית, 2019, עמ' 107
- ^ יהודית בן חיים, יואב סימון, רחל גולדלבט, מיכאל (פריץ) סימון: ציוני בחליפה ועניבה, ירושלים: הוצאה עצמית, 2019, עמ' 113-124