פבל ירשוב
.jpg) | |
| לידה |
1914  |
|---|---|
| פטירה |
1981 (בגיל 67 בערך) |
| מדינה |
האימפריה הרוסית, ברית המועצות |
| מעסיק |
המשרד ליחסי חוץ של ברית המועצות |
| מפלגה |
המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות |
| פרסים והוקרה |
עיטור אות הכבוד |
  | |
פבל איבנוביץ' ירשוב (ברוסית: Павел Иванович Ершов) (1914–1981), דיפלומט סובייטי בכיר. שימש בתפקיד הנציג הדיפלומטי הראשון של ברית המועצות במדינת ישראל מיד עם הקמתה.
תחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פבל איבנוביץ' ירשוב התקבל למשרד החוץ של ברית המועצות בשנת 1941. בשנים 1944–1948 כיהן כיועץ בשגרירות ברית המועצות בטורקיה. למקום כהונתו זה הייתה חשיבות רבה, מאחר שטורקיה שמרה על נייטרליות בעת מלחמת העולם השנייה והיו בה, אלו לצד אלו, נציגויות דיפלומטיות של בעלות הברית ושל מדינות הציר, והיא הייתה זירה לפעילות חשאית ומודיעינית רבה.
מיד לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, בשעה אחת אחר חצות אור ל-15 במאי 1948, באה ההכרה הראשונה למדינה שזה אך נולדה: ארצות הברית הודיעה על הכרה דה פקטו במדינת ישראל. יומיים לאחר מכן העניקה ברית המועצות למדינת ישראל הכרה דה יורה. בסוף יוני 1948 יצאה הודעה על החלפת נציגים בין ישראל לברית המועצות. ירשוב נקבע כנציג הדיפלומטי של ברית המועצות בישראל, וגולדה מאיר כנציגת ישראל בברית המועצות[1]. כל אחת משתי מעצמות העל כוננה את נציגותה הראשונה במדינת ישראל כצירות, ולנציג של כל אחת מהן היה מעמד של ציר.
הגעתו לישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציר ירשוב הגיע לישראל בעת ההפוגה השנייה, ב-9 באוגוסט 1948. הוא ירד לחוף בנמל חיפה מספינה סובייטית שעליה מונף הדגל האדום של ברית המועצות, שהגיעה מאודסה, ועמו הגיעו 16 אנשי צוות הצירות[2]. בואו לארץ התקבל בהתלהבות רבה על ידי הציבור בישראל. מיד עם בואם יצאו הנציגים הסובייטיים בשיירת מכוניות לתל אביב והגיעו למלון גת רימון, שבו עמדו להתאכסן, קרוב לשעת חצות. לפני המלון המתינו להם מאות אנשים שקידמו אותם בתשואות. במלון זה התגורר באותה עת גם הציר הראשון של ארצות הברית בישראל, פרופ' ג'יימס מקדונלד, ועל גג המלון התנוססו, זה לצד זה, דגלי שתי המעצמות. ירשוב גילה כבר עם בואו בקיאות רבה בנעשה בישראל[3]. על ההתרגשות שעוררה הגעת הציר הסובייטי בקרב הציבור כתב נתן אלתרמן ב"טור השביעי" שיר בשם "מסביב לגת רימון", בו כתב בין היתר[4]:
כבר גולש החלב ושוצפים הכיריים...
מי שם לב? ילהט המטבח וירשוף!
מגגות וגזוזטרה
עקרות הבית
עוקבות אחר פבל איבנוביץ' ירשוב!
"הוא לובש מעילו", "הוא חובש
- את הכובע"
"הוא לדלת נגש", "הוא עומד"
- "הוא מביט",
"הוא יוצא" "הוא חוזר"...
- כל נשיו - של - הרובע
- ממרומי משלטים משתתפות בתצפית.
— "דבר", 13.8.1948
כעבור ימים אחדים כוננה הצירות הסובייטית את מושבה ברמת גן. ירשוב הגיש את כתב האמנתו לראש הממשלה דוד בן-גוריון ב-17 באוגוסט 1948[5], מכיוון שנשיא מועצת המדינה הזמנית, פרופ' חיים ויצמן, היה מחוץ לישראל.
טקס הגשת כתב ההאמנה נערך בבניין משרד החוץ ששכן בקריה בתל אביב. היה זה הטקס הדיפלומטי הראשון במדינת ישראל והאווירה הייתה חגיגית. ירשוב הופיע לטקס כשהוא לבוש במדי שרד של שירות החוץ הסובייטי. הוא התקבל על ידי משמר כבוד של המשטרה הצבאית כשלצידו ראש הטקס ד"ר מיכאל סימון ועמד דום והצדיע לצלילי המנוני שתי המדינות שנוגנו על ידי תזמורת צבאית. ראש הממשלה דוד בן-גוריון קיבל את פניו כשהוא לבוש בפראק. הציר מסר את כתב ההאמנה החתום על ידי נשיא הסובייט העליון ומאושר בחתימתו של שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב. בן-גוריון נשא דברי ברכה:
- "בשם ממשלת ישראל והעם בישראל אני מברכך לבואך אלינו ותקוותנו היא ששליחותך תהיה לברכה לשתי ארצותינו ולעולם כולו".
שר החוץ משה שרתוק (לימים שרת) תרגם את דברי הברכה לרוסית. ראש הממשלה הציג בפני הציר את גולדה מאירסון (לימים מאיר) המיועדת להיות צירת ישראל בברית המועצות, את מרדכי נמיר המיועד להיות יועץ השגרירות במוסקבה, את ישראל ברזילי המיועד להיות ציר ישראל בפולין ואת ראשי משרד החוץ. הציר הציג את בכירי הצירות במדי השרד שלהם. בתום הטקס הסב הציר לשולחן עם ראש הממשלה והשניים שוחחו ברוסית.
בבואו לישראל, הגיע ירשוב בגפו, ללא בני משפחתו. באפריל 1949 הוא יצא לחופשת מולדת, ועם שובו באוקטובר 1949 הגיע יחד עם בני משפחתו[6]. החופשה הארוכה נבעה, ככל הנראה, מהעדר ציר של ישראל במוסקבה[7]. ירשוב שוב יצא לחופשת מולדת בסוף 1950, בהיעדר נציג ישראל במוסקבה[8]. במאי 1952 שוב יצא ירשו לרוסיה, בהתאם לנוהל זה[9].
"ירח הדבש" ביחסי ישראל - ברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת כהונתו של ירשוב בישראל הייתה בתקופה שנחשבה כ"ירח הדבש" ביחסי ברית המועצות-ישראל. המדינה, שזה אך הוקמה, חבה את הקמתה להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר, חצי שנה קודם לכן, שנתאפשרה בין היתר בזכות תמיכתה של ברית המועצות שבאה לידי ביטוי בנאומו של נציג ברית המועצות לאו"ם אנדריי גרומיקו, קודם להחלטה, שהיה נאום חוצב להבות לטובת העם היהודי, ובו דיבר על סבלם האיום של היהודים בשואה ועל זכותו של העם היהודי לארץ משלו. בנוסף, בישראל חשו אהדה רבה לברית המועצות בשל הצטרפותה, לאחר הפלישה הנאצית ב-1941, אל מחנה בעלות הברית ובשל היותה משחררת אושוויץ וכובשת ברלין. יתרה מזאת, מפלגת השמאל העיקרית בימי ראשית המדינה הייתה מפ"ם, שהייתה לה זיקה עמוקה לברית המועצות.
הציר ירשוב היה אורח כבוד באירועים רשמיים של מדינת ישראל. ב-30 בספטמבר 1948 נכח בישיבה חגיגית של מועצת המדינה הזמנית לצדם של הציר האמריקאי ונציגים דיפלומטיים ממדינות אחרות. ב-7 בנובמבר 1948 ערך בבית הצירות קבלת פנים חגיגית לכ-300 מוזמנים לרגל מלאת 31 שנים למהפכת אוקטובר. כאות ליחסים החמים ששררו אז בין ברית המועצות וישראל הופיעו לאירוע נשיא המדינה חיים ויצמן, ראש הממשלה דוד בן-גוריון וכל שרי הממשלה הזמנית, ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח והרמטכ"ל רב-אלוף יעקב דורי. שלושה ימים לאחר מכן נערכה באולם תיאטרון הבימה בתל אביב עצרת לציון יום המהפכה. בעצרת נכחו השרים יצחק גרינבוים, דוד רמז ואהרן ציזלינג. ברומזו לניצחונותיה של מדינת ישראל בשדה הקרב אמר ירשוב: "לנצח במלחמה אין פרוש הדבר רק ניצחון אלא גם מניעת מלחמות נוספות". קבלת פנים דומה התקיימה גם שנה לאחר מכן. בחגיגות לציון 75 שנים לנשיא המדינה, חיים ויצמן, בירך ירשוב כנציג הסגל הדיפלומטי[10]. ירשוב ואנשי הנציגות גם השתתפו בחגיגות יום העצמאות והפגינו ידידות רבה[11]. העיתונות בישראל דיווחה על הפגישות השונות של ירשוב עם ראשי מדינת ישראל[12].
בקרב אנשי השמאל בישראל זכה ירשוב ליחס אוהד במיוחד. במלאת 32 שנים למהפכת אוקטובר ערכה האגודה לידידות ישראל - ברית המועצות ב-5 בנובמבר 1949 עצרת בנוכחות כ-2,500 מוזמנים לציון האירוע. בעצרת נשא דברים ד"ר משה סנה, שאמר כי ברית המועצות היא המחסום היחיד מפני המזימה הבריטית-אמריקאית לקרוע את הנגב מעל מדינת ישראל. כן נשאו דברים אנשי השמאל היותר רדיקלי שמואל מיקוניס ממק"י ויעקב ריפתין ממפ"ם. הציר ירשוב שמר על אי התערבות בפוליטיקה הפנימית של ישראל ובחר שלא לשאת דברים בעצרת זו. אולם חוגים אחרים בציבוריות הישראלית הפגינו יחס קר כלפי הסובייטים[13] וירשוב נמנע מלהזמין את נציגי העיתונות הלא שמאלית לחגיגות בצירות[14].
לשיאם הגיעו קשרי הציר ירשוב עם הציבור בישראל בטקס חנוכת "יער הצבא האדום" ב-22 ביוני 1950 בהר הרוח שליד קיבוץ מעלה החמישה. הטקס נערך בתאריך סמלי, שהוא יום פלישת הנאצים לברית המועצות. בטקס נכחו השרים זלמן שזר, דוד רמז, חברי כנסת, משוררים וסופרים ובהם אברהם שלונסקי ודוד שמעוני וכן האלוף (מיל.) יצחק שדה. לאחר דברי הברכה של הבכירים הישראלים נשא הציר ירשוב את דבריו. הוא פתח בדברי תודה למארגני הטקס ולתושבי ישראל על הברכות החמות והידידותיות שהובעו לעם הסובייטי, לממשלתו ולצבאו. הציר אמר: "העם הסובייטי גמר בכבוד את המשימה ההיסטורית ונתן חלקו במיגור גרמניה ועל ידי כך הציל עמים רבים משעבוד פשיסטי וממוות, ועל כן אין להתפלא שעמים רבים רוחשים תודה עמוקה לצבא הסובייטי. לאחר המלחמה עמד הצבא הסובייטי איתן על משמר השלום ומוכן להאבק למען השלום".
הצטננות היחסים, פיצוץ וניתוק היחסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד מהרה יחסי ברית המועצות-ישראל החלו להתדרדר. בברית המועצות וגרורותיה החל באותו זמן מסע תעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית עזה. המסע לווה בשורה של משפטי ראווה בהם הועמדו לדין יהודים ואף ישראלים בהאשמות של היותם "סוכני האימפריאליזם האמריקאי", שכללו לעיתים האשמות בציונות וריגול למען ישראל. משפטים אלו כללו את משפטי פראג, משפט הרופאים ומשפטי הציונים ברומניה. בעקבות משפטי פראג, ציר ישראל בפראג, אריה קובובי, הוכרז כאישיות בלתי רצויה.
הידרדרות היחסים הגיעה לשיאה כאשר ב-9 בפברואר 1953, ביצעו אנשי מחתרת צריפין את הפיגוע בצירות הסובייטית, בה בניין הצירות נפגע קשות, ושלושה מאנשיה נפצעו, בהם קלאודיה ירשובה, אשתו של הציר ירשוב, שנפצעה קלות, והנהג של הצירות שנפצע קשה מרסיסים בבטנו.
ממשלת ישראל מיהרה לפרסם הודעת גינוי למעשה, שבה נאמר כי הפצצה פגעה "לא רק בנציגות דיפלומטית זרה אלא גם בנפש המדינה עצמה. ייעשו כל המאמצים כדי לגלות את הפושעים וכאשר יתגלו יובאו לדין ויבואו על עונשם. הממשלה מביעה לציר ברית המועצות ולעובדי הצירות, ובפרט לאלה הנמצאים עתה בטיפול רפואי את צערה העמוק ואת דאבון ליבה". ראש הממשלה דוד בן-גוריון אמר מעל בימת הכנסת כי "הביריונים אשר ביצעו פשע מתועב זה, יותר משהם שונאי מדינה זרה הם אויבי מדינת ישראל".
לאחר יממה הודיע הציר ירשוב כי לדעתו ההתנקשות היא תוצאה של התעמולה האנטי-סובייטית שמקורה בממשלת ישראל. ב-11 בפברואר 1953 בשעת לילה הזעיק אליו שר החוץ הסובייטי אנדריי וישינסקי את ציר ישראל במוסקבה שמואל אלישיב ומסר לידיו איגרת המודיעה על ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ברית המועצות לישראל והמכנה את התנצלותה של ממשלת ישראל כ"משחק רמייה". השר אמר לשגריר כי הפיצוץ הוכיח שבישראל אין תנאים מינימליים לקיום נציגות דיפלומטית סובייטית. הציר נדרש לעזוב מיד את מוסקבה. ציר ישראל ואנשי הצירות עזבו את מוסקבה במקביל ליציאתם של הציר ירשוב ואנשי הצירות את תל אביב. בזאת באו לקיצן קרוב לחמש שנים של יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות שהתחילו בהתרוממות רוח מיד עם כינון המדינה.
לאחר שובו של ירשוב למוסקבה הוא עבד במשרדים של משרד החוץ במוסקבה עד לשנת 1955, אז מונה שגריר בשווייץ, תפקיד בו כיהן עד לשנת 1957. בשנים 1957-1961 הוא היה במוסקבה. בשנת 1961 הוא התמנה לסגן המזכיר הכללי של אונסק"ו לתקופה של 3 שנים. בשנת 1968 ירשוב עזב את שרות המדינה. הוא מת בשנת 1981, בן 67 שנים במותו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תמונת פבל ירשוב עם הנשיא הראשון חיים ויצמן בין יתר תמונות הנציגים הסובייטיים, בבלוג של mazar2824
- פרוטוקול מישיבת הכנסת מיום 10 בפברואר 1953 בעניין הפיצוץ בצירות הסובייטית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מדינת ישראל וססס"ר החליפו צירים, על המשמר, 27 ביוני 1948
- ^ הצירות הסובייטית בישראל בת 17, הצופה, 8 באוגוסט 1948
- ^ הציר הרוסי מסייר בתל אביב, מעריב, 10 באוגוסט 1948
ביקור הציר הסובייטי בקריה, מעריב, 11 באוגוסט 1948 - ^ מסביב לגת רימון, דבר, 13 באוגוסט 1948
- ^ שליחותך תהיה לברכה לשתי ארצותינו ולעולם כולו, על המשמר, 18 באוגוסט 1948
- ^ ירשוב חוזר לישראל, על המשמר, 14 באוקטובר 1949
- ^ הציר הרומני חוזר, מעריב, 20 ביוני 1950
- ^ ירשוב יחזור, חרות, 16 בפברואר 1951
- ^ ירשוב יצא לרוסיה, מעריב, 27 במאי 1952
- ^ ברעם תותחים וברנן ילדים, מעריב, 27 בנובמבר 1949
- ^ הצירות הסובייטית מפגינה ידידות, מעריב, 25 באפריל 1950
הדים מיום העצמאות בארץ, חרות, 2 במאי 1952 - ^ ראו למשל: הציר הרוסי סועד אצל הנשיא, חרות, 11 בדצמבר 1949
- ^ תסתה אנטי סובייטית, על המשמר, 18 בנובמבר 1949
- ^ מר ירשוב ראה מה שפאניושקין עושה בואשינגטון, חרות, 15 במרץ 1950
