לדלג לתוכן

מוסקבה, רומא השלישית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מוסקבה, רומא השלישית (ברוסית: Москва — третий Рим) היא תפיסה תאולוגית ופוליטית לפיה מוסקבה היא היורשת של רומא העתיקה, והעולם הרוסי הוא ממשיך דרכה ומורשתה של האימפריה הרומית. המונח "רומא השלישית" מתייחס לסוגיה שנויה במחלוקת בהיסטוריה ובתרבות האירופאית: שאלת העיר היורשת של "רומא הראשונה" (היא העיר רומא, בירת האימפריה הרומית המערבית) ו-"רומא השנייה" (קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית).

גרסה מוקטנת של סמל האימפריה הרוסית עם העיט הדו-ראשי, שקושר בעבר לאימפריה הביזנטית

הגדרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת מוסקבה כרומא השלישית התגבשה ברוסיה הצארית בין המאות ה-15 ל-16 לספירה.[1] התפיסה נשענת על שלושה נדבכים מרכזיים הכרוכים זה בזה:

  1. תאולוגיה: הרוסים ראו בעצמם הנוצרים האמיתיים היחידים. בשנת 1439 הכירה האימפריה הביזנטית באפיפיור במסגרת ועידת פירנצה, זאת כדי להבטיח סיוע מערבי נגד העות'מאנים. בעיני הרוסים, בכך בגדו בכנסייה האורתודוקסית – וזו הייתה, כביכול, הסיבה שבגללה כבשו אותם העות'מאנים ב־1453. בכך הפכה מוסקבה, בירת המדינה האורתודוקסית העצמאית היחידה עד למאה התשע־עשרה, ל"רומא השלישית" – מרכז העולם הנוצרי. לפיה תפיסה זו, הרוסים נועדו לגאול את העולם.[2]
  2. מדיניות חברתית: מוסקבה נתפסה כמרכז העמים הסלאבים המזרחיים. על פי תפיסה זו, עמים אלו חולקים היסטוריה, תרבות ואמונה דתית, ולפיכך הם חלק אינטגרלי מאותה ישות סלאבית־מזרחית – שמוסקבה היא בירתה.
  3. דוקטרינה מדינית: נסיך מוסקבה צריך לשמש כשליט העליון של כל האומות האורתודוקסיות ולהגן על הכנסייה האורתודוקסית. במקביל, על הכנסייה לסייע לנסיך בביסוס שלטונו האוטוקרטי ובהצדקת זכותו האלוהית לשלטון.[1]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני כיבוש קונסטנטינופול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש טרנובו על ידי העות'מאנים בשנת 1393, חיפשו מספר אנשי דת בולגרים מחסה בנסיכות רוסיה והביאו עמם את רעיון רומא השלישית. הרעיון הופיע מחדש בשנת 1453 בנסיכות טבר, בתקופת שלטונו של בוריס מטבר, עם פרסום "הספדו של הנסיך האדוק בוריס אלכסנדרוביץ'" על ידי הנזיר פוֹמה (תומאס) מטבר.[3][4]

לאחר כיבוש קונסטנטינופול

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמל שושלת פלאולוגוס, השושלת האחרונה של האימפריה הביזנטית

מספר עשורים לאחר כיבוש קונסטנטינופול על ידי מהמט השני ב-29 במאי 1453, הוצעה מוסקבה כ"רומא השלישית" או "רומא החדשה.

על ידי אנשי דת מהכנסייה האורתודוקסית המזרחית.[5]

מבצר מנגוּפ (אנ'), השריד האחרון של האימפריה של טרפזונטס (ובכך האימפריה הביזנטית) נכבש בסוף שנת 1475. עוד טרם נכבשה קונסטנטינופול, נכבשו המדינות הסלאביות האורתודוקסיות בחבל הבלקן. כיבוש קונסטנטינופול הכה בתדהמה את העולם הנוצרי. רבים ראו בנפילתה של קונסטנטינופול סימן לקץ הזמנים (חשש שחוזק על ידי העובדה כי שנת 1492 היא גם השנה ה-7000 בלוח העברי). אחרים האמינו כי קיסר האימפריה הרומית הקדושה, על אף היותו היה קתולי, תפס כעת את מקומם של קיסרי קונסטנטינופול, והיו גם שקיוו כי קונסטנטינופול תשוחרר בקרוב.

יתרה מכך, הכנסייה האורתודוקסית המזרחית נותרה ללא מנהיג – והתעורר צורך דחוף במציאת מנהיג חדש. ב"מעשיה אודות נפילת צארגראד" (אנ') (הכינוי הרוסי לקונסטנטינופול) של נסטור איסקנדר, שזכתה לפופולריות רבה בנסיכות מוסקבה, נכתב מפורשות כי אנשי רוס יביסו את הישמעאלים (המוסלמים) ומלכם יהפוך למנהיג האורתודוקסים החדש. איוון השלישי, הנסיך הגדול של מוסקבה, נותר החזק מבין השליטים האורתודוקסים המזרחיים: הוא נישא לסופיה פלאולוגוס, נצר לשושלת הביזנטית האחרונה, שבר את כפיפותו הרשמית לאורדת הזהב (שכבר חולקה למספר ממלכות טטריות) והפך לשליט עצמאי. כל זה חיזק את טענותיה של מוסקבה לראשוניות בעולם האורתודוקסי המזרחי. עם זאת, שחרור קונסטנטינופול נותר בגדר חלום רחוק - נסיכות מוסקבה לא יכלה להרשות לעצמה להילחם באימפריה העות'מאנית.[6]

סוף המאה ה-15

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת מוסקבה כרומא החדשה המשיכה להתבסס בשלהי המאה ה-15.[6] הרעיון הוצג בהרחבה בכתביו של מטרופוליט מוסקבה זוסימוס משנת 1492,[1] שם כינה את איוואן השלישי "צאר קונסטנטין החדש של עיר קונסטנטין החדשה – מוסקבה".[6][7] רעיון זה הוצג גם על ידי הנזיר פילותאוס בתחילת המאה ה-16:[8][9][10]

דע, מלכי, שכל הממלכות הנוצריות הגיעו אל קיצן והתקבצו בממלכתך היחידה; שתי רומאות נפלו, השלישית ישנה – ורביעית לא תהיה. אף אחד לא יחליף את את הצארות הנוצרית שלך, כה אמר התאולוג הגדול.[א]

אנשי דת בנסיכות מוסקבה הסבירו את נפילת קונסטנטינופול כעונש אלוהי על חטא איחוד הכנסייה הביזנטית עם הכנסייה הקתולית. עם זאת, הם לא הסכימו לציית לפטריארך קונסטנטינופול החדש, גנדיוס סקולריוס, על אף התנגדותו לאיחוד. אמנם איחוד זה הוכרז ממילא באופן רשמי כפסול בסינוד קונטנטינופול של 1484, אך מאז כיבושה איבדה העיר את עיקר סמכותה הדתית. שליטי נסיכות מוסקבה החלו עד מהרה לראות בעצמם צארים (תואר זה כבר שימש את איוואן השלישי), ולכן, לשיטתם, מרכז הכנסייה האורתודוקסית המזרחית צריך להיות ממוקם במוסקבה, כשהבישוף של מוסקבה משמש כראש האורתודוקסיה.[6] הטקסט של שבועת הבישוף במוסקבה, שנערך בשנים 1505–1511, גינה את הסמכת המטרופולינים בקונסטנטינופול, וכינה אותה "הסמכה באזורם של טורקים חסרי אלוהים, על ידי הצאר עובד האלילים [כינוי למוסלמים]".[11]

סנטימנט זה נעשה נפוץ בתקופת שלטונו של איוואן השלישי, אשר כינה עצמו צאר (הגרסה הסלאבית לתואר קיסר). הוא נישא לסופיה פלאולוג, אחייניתו של קונסטנטינוס האחד עשר, הקיסר הביזנטי האחרון. לפי הכללים וחוקי הירושה על פיהם פעלו רוב המונרכיות האירופיות באותה תקופה, איוואן יכול היה לטעון שהוא וצאצאיו היו יורשי האימפריה הביזנטית, אך המסורות הרומיות של האימפריה מעולם לא הכירו בירושה אוטומטית של הקיסרות.[12]

מאז המאה ה-16

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם אחיה של סופיה, אנדראס פלאולוג, החזיק בזכויות ירושה לכס הביזנטי. אנדראס מת בשנת 1502, לאחר שמכר את תאריו וזכויותיו המלכותיות והקיסריות לפרננדו השני, מלך אראגון ולאיזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה – זכויות שלא מומשו על ידם. לצד זאת, התבססה הטענה הרוסית לירושה על סמליות דתית. האמונה האורתודוקסית תפסה מקום מרכזי בתפיסת הזהות הביזנטית, והפרידה בינם לבין "ברברים". כאומה האורתודוקסית הבולטת ביותר לאחר התמוטטות האימפריה הביזנטית, מוסקבה ראתה עצמה כיורשת ההגיונית של האימפריה:

"הפריבילגיות הליטורגיות מהן נהנה הקיסר הביזנטי עברו לידי הצאר המוסקובי. בשנת 1547, למשל, כאשר איוואן הרביעי הוכתר לצאר, לא רק שהוא נמשח כמו קיסר ביזנטי, אלא גם הותר לו לתקשר עם הכמורה בקודש הקודשים."[13]

בין השנים 1588–1589 ביקר במוסקבה הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול, ירמיאס השני, במטרה "לאסוף כספים לסיוע לקהילות האורתודוקסיות [המזרחיות] המתגוררות באימפריה העות'מאנית". במהלך ביקורו הכיר במטרופוליטן של מוסקבה כפטריארך.[14] הכרה זו פורשה כ"ניצחון לאלה שראו במוסקבה את רומא השלישית".[15]

בשנת 1780 נסע למוסקבה יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, זמן קצר לפני שירש את מדינות בית הבסבורג האוסטרי. בשיחותיו עם יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה, הבהירה לו יקטרינה שהיא תחדש את האימפריה הביזנטית ותכתיר את נכדה בן השנה, קונסטנטין פאבלוביץ', כקיסר קונסטנטינופול. יוזף הציע לפייס את מדינת האפיפיור ולהבטיח את הסכמתה למהלך.[16]

העולם הרוסי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העולם הרוסי הוא מונח ודוקטרינה פוליטית המוגדרת לרוב כאזור ההשפעה התרבותית, הצבאית והפוליטית של רוסיה. זוהי תפיסה כנסייתית בצורתה, אך גאופליטית במהותה: בנאום מרכזי שנשא קיריל הראשון, פטריארך מוסקבה, ב-3 בנובמבר 2009, תיאר זאת כ"מרחב ציוויליזציוני משותף" של מדינות החולקות אמונה באורתודוקסיה המזרחית, תרבות ושפה רוסית, וזיכרון היסטורי משותף.[17][18] "העולם הרוסי" בתקופת כהונתו של הפטריארך קיריל מתמקד רק במדינות המזרח הסלאביות של מזרח אירופה (קרי: אוקראינה ובלארוס), תוך בידוד של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית מיתר האורתודקסיה המזרחית.[19]

רעיון העולם הרוסי משמש כהצדקה לתחייתה של האימפריה הרוסית.[20] נשיא הפדרציה הרוסית, ולדימיר פוטין, עושה שימוש תדיר בעולם המונחים הנוצרי-אימפריאלי, כמו גם במיתוס מוסקבה כרומא השלישית, כדי להצדיק את האימפריאליזם הרוסי והפלישה הרוסית לאוקראינה.[21][22] בראיון לניו יורק טיימס משנת 1984, הסביר קנצלר גרמניה המערבית לשעבר, הלמוט שמידט, את יסודות התפיסה האימפריאליסטית הרוסית:[23]

ההתנהגות הפוליטית של רוסיה לא השתנתה באופן מהותי מאז ימי איוואן השלישי או איוואן הרביעי. [...] אני חושב שמדובר בשילוב של דחף בלתי ניתן לריצוי להתפשטות טריטוריאלית ואמונה חזקה שאמא רוסיה תביא גאולה לעולם. רעיון הגאולה הרוסית היה במוחם של אינטלקטואלים רוסים במאה ה-19, הרבה לפני הופעת הקומוניזם – מוסקבה כרומא השלישית, אחרי ביזנטיון.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ השוו לחזון יוחנן פרק יז פסוק 10: "וְשִׁבְעָה מְלָכִים הֵמָּה חֲמִשָּׁה מֵהֶם נָפְלוּ וְהָאֶחָד יֶשְׁנוֹ וְהָאַחֵר עוֹד לֹא־בָא וְהָיָה כִּי יָבוֹא עָמֹד יַעֲמֹד לִזְמַן מְעָט"

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 Mashkov, A.D. "МОСКВА - ТРЕТІЙ РИМ" [MOSCOW - THIRD ROME]. leksika.com.ua (באוקראינית). Ukrainian Soviet Encyclopedia. נבדק ב-2019-11-18.
  2. ^ הזמן הזה, הפיתוי האירו־אסייתי // גארי סול מורסון • הזמן הזה, באתר הזמן הזה, ‏2024-04-27
  3. ^ Kingsford, Anthony (1981-07-16). "Literature in the Muscovite period". Companion to Russian Studies: Volume 2, An Introduction to Russian Language and Literature (באנגלית). CUP Archive. pp. 94. ISBN 9780521280396.
  4. ^ Laats, Alar. The concept of the Third Rome and its political implications (PDF). p. 102.
  5. ^ Parry, Ken; Melling, David, eds. (1999). The Blackwell Dictionary of Eastern Christianity. Malden, MA: Blackwell Publishing. p. 490. ISBN 978-0-631-23203-2.
  6. ^ 1 2 3 4 Strémooukhoff, Dimitri (1953). "Moscow the Third Rome: Sources of the Doctrine". Speculum. 28 (1): 84–101. doi:10.2307/2847182. JSTOR 2847182.
  7. ^ "ЗОСИМА". www.pravenc.ru. נבדק ב-2019-11-01. В «Изложении пасхалии» митрополит провозглашает Москву новым К-полем, Московского вел. князя именует «государем и самодержцем всея Руси, новым царем Константином новому граду Константинову Москве, и всей Русской земле, и иным многим землям государем».
  8. ^ Strémooukhoff, Dimitri (1953). "Moscow the Third Rome: Sources of the Doctrine". Speculum. 28 (1): 84–101. doi:10.2307/2847182. JSTOR 2847182. That is why we consider the theory definitively formulated by Philotheus to occupy a central place in Muscovite ideology: it forms the core of the opinions developed by the Muscovites about their fatherland and erects them into a doctrine.
  9. ^ Подосокорский, Николай (2017-07-10). "Послание старца Филофея великому князю Василию III о содомском блуде". philologist.livejournal.com (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2019-10-30.
  10. ^ "ПОСЛАНИЯ СТАРЦА ФИЛОФЕЯ". pushkinskijdom.ru. 31 באוקטובר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Kryvtsov 2001, p. 51.
  12. ^ Nicol, Donald MacGillivray (1992). The last centuries of Byzantium, 1261-1453 (באנגלית) (2nd ed.). Hart-Davis. p. 72.
  13. ^ Ostrowski, Donald (1998). Muscovy and the Mongols: Cross-Cultural Influences on the Steppe Frontier, 1304-1589 (באנגלית). Cambridge: Cambridge University Press (פורסם ב-2002). p. 211. ISBN 9780521894104.
  14. ^ Parry, Ken; Melling, David J.; Brady, Dimitri; Griffith, Sidney H.; Healey, John F., eds. (2017-09-01). "Moscow". The Blackwell Dictionary of Eastern Christianity (באנגלית). Oxford, UK: Blackwell Publishing Ltd. p. 327. doi:10.1002/9781405166584. ISBN 978-1-4051-6658-4.
  15. ^ Parry, Ken; Melling, David J.; Brady, Dimitri; Griffith, Sidney H.; Healey, John F., eds. (2017-09-01). "Jeremias II". The Blackwell Dictionary of Eastern Christianity (באנגלית). Oxford, UK: Blackwell Publishing Ltd. p. 263. doi:10.1002/9781405166584. ISBN 978-1-4051-6658-4.
  16. ^ Beales, Derek (1987). Joseph II: Volume 1, In the Shadow of Maria Theresa, 1741-1780 (באנגלית). Cambridge University Press. pp. 431–438. ISBN 9780521242400.
  17. ^ Rap, Myroslava (2015-06-24). "Chapter I. Religious context of Ukrainian society today – the background to research". The Public Role of the Church in Contemporary Ukrainian Society: The Contribution of the Ukrainian Greek-Catholic Church to Peace and Reconciliation (באנגלית). Nomos Verlag. pp. 85–86. ISBN 978-3-8452-6305-2.
  18. ^ "Выступление Святейшего Патриарха Кирилла на торжественном открытии III Ассамблеи Русского мира / Патриарх / Патриархия.ru" [Speech by His Holiness Patriarch Kirill at the grand opening of the Third Russian World Assembly]. Патриархия.ru (ברוסית). נבדק ב-2019-12-30.
  19. ^ "Ілюзія "Третього Риму"". tyzhden.ua (באוקראינית). באוגוסט 2011. נבדק ב-2019-12-30. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "А Росія – лучше всєх". tyzhden.ua (באוקראינית). באוגוסט 2011. נבדק ב-2019-12-30. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Niels Drost, Beatrice de Graaf, Putin and the Third Rome: Imperial-Eschatological Motives as a Usable Past, Journal of Applied History 4, 2022-12-12, עמ' 28–45 doi: 10.1163/25895893-bja10032
  22. ^ Kristaps Andrejsons, Russia and Ukraine Are Trapped in Medieval Myths, Foreign Policy, ‏2025-02-11 (באנגלית אמריקאית)
  23. ^ Don Ostrowski, "Moscow the Third Rome" as Historical Ghost
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מוסקבה,_רומא_השלישית&oldid=40536563"