בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד הוא מוזיאון להנצחת השואה מאבק היהודים לחיים בשנות המלחמה והגבורה היהודית בהבטיה השונים, השוכן בקיבוץלוחמי הגטאות בגליל המערבי. בית לוחמי הגטאות היה למוזיאון הראשון בעולם להנצחת שואת יהודי אירופה וגבורתם.
את המחשבה על הקמת המוסד לתיעוד והנצחת מאבק היהודים הגה יצחק צוקרמן (אנטק) כבר בשנת 1946בפולין ושיתף אותו עם חברי הגרעין המייסד של קיבוץ לוחמי הגטאות שהתארגן בלודז'. המטרה הייתה הקמת קיבוץ, ישוב חי, ובתאומות סיאמית עמו מוסד לתיעוד ומרכז חינוכי שיספר את סיפור מאבק היהודים בימי השואה ובמרכזו מרד הגטאות. בזכרונותיו מתאר צבי שנר, מנהל בית לוחמי הגטאות מראשית קיומו את חזונו של צוקרמן עוד בטרם עלייתו לישראל:[1]
מפגישותי אתו למדתי שיצחק ניחן בתחושה היסטורית עמוקה, אותה תחושה אשר הכתיבה לו את הכרעותיו בשנות השואה. ובכל שיחותינו, העניק לי יצחק את ההכרה שהמפעל שהוא רוצה להקים, ושאנו נקראים לתת לו יד, שורשיו בשנות השואה. הוא שיכנע אותנו, כי אנחנו נמלא את צוואתם של אלו שנספו משום ששרשינו מחוברים אל אותה תנועה רחבה שהיתה ביטוי לרצון-העם להשאיר עדות. כאן חייב אני להסתייג ולומר ששום ארכיון, כולל הארכיון שלנו, לא היה בשביל יצחק מטרה בפני עצמה; לא גנזך ראה יצחק במפעל כי אם לקח; לא את אבק-ההיסטוריה ביקש כי אם לקח לעתיד.[2]
יצחק צוקרמן היה ההוגה והיוזם את הקמת המוסד. צבי שנר מונה להיות מנהלו הראשון.
המבנה הראשון ששימש את ראשית המוסד היה אחד מהמבנים שנותרו מהמחנה הצבאי הבריטי שפעל במקום. בחדר אחד שוכן הארכיון הראשוני. בחדר השני, שוכן בית התינוקות הראשון של הקיבוץ.
מבנה המוזיאון החדש - ביולי 1958 הוקם ועד ציבורי בראשות יוסף שפרינצק, להקמת מבנה חדש של בית לוחמי הגיטאות[3]. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה במאי 1959 נחנכה הקומה הראשונה של הבניין החדש של המוזיאון[4][5].
אמפיתיאטרון - בשנים הראשונות לקיומו עשה הקיבוץ שימוש במדרון הגבעה עליה נבנה בית לוחמי הגטאות כאמפי טבעי עבור עצרות הזיכרון. בתחילת 1960 הוחלט על הקמת אמפיתיאטרון בנוי במקום[6]. האמפיתיאטרון נחנך בשנת 1966 והוא כולל כ-7000 מקומות ישיבה[7] ועוד כאלפיים מקומות על הדשא[8].
מבנה ספרייה, ארכיון ומשרדים - בשנת 1978 הוחלט על הרחבת מבנה המוזיאון להוספת אגף בתכנון נעמי יודקובסקי שיכלול חדר לזכר הנוער ותנועת החלוץ בשואה, וכן ספרייה, חדרי עבודה והרחבת הארכיון[9].
מוזיאון "יד לילד" - הוקם בשנת 1996 בתכנונו של האדריכל רם כרמי ועוצב על ידי אורי אברמסון.
קיבוץ לוחמי הגטאות, שהוקם בידי ניצולי השואה, שחלקם יוצאי המחתרות בגטאות ויוצאי יחידות פרטיזנים, ראה עצמו מחויב להנצחת לוחמי הגטאות ומאבקם של היהודים לחיים ולכבוד אנושי תחת הטרור הנאצי. את חגיגת העלייה הקרקע הם החליטו לקיים ביום הזיכרון למרד גטו ורשה, באפריל 1949, ולקיים עצרת לציון שואת העם היהודי ומרד הגטאות. הייתה זו העצרת הציבורית הראשונה בישראל להעלאת זכר השואה, ולימים הייתה למסורת רבת שנים.[10] ביום זה הם הצהירו מייסדי הקיבוץ וראשי הקיבוץ המאוחד על תוכניתם להקים את "בית יצחק קצנלסון" שיכלול מרכז חינוכי, ארכיון שיאצור ויתעד את מאבק היהודים לחיים בימי השואה וכן הוצאת ספרים שתפיץ את הידע על השואה בציבור הרחב. ייעוד נוסף לארכיון שהחל את ימיו היה הנצחת יצירתו ומורשתו של יצחק קצנלסון, משורר, מורה לתנ"ך, "מקונן השואה" [11].
לאחר שנה, קיים הקיבוץ שוב טקס זיכרון - שכעת נהיה למסורת "עצרת הזיכרון לשואה ולגבורה" - בו הונחה אבן פינה ונחנך בית יצחק קצנלסון, שמטרתו לשמש "מקלט למורשת השואה והמרד"[12], ויועד להיות בעיקרו ארכיון[13]. הארכיון, שכלל שלושה חדרים: חדר שהציג ספרים על השואה, חדר על יצחק קצנלסון וחדר עם פריטים מימי השואה, נפתח אז לקהל באופן יום יומי ומשך אליו מתעניינים וחוקרים ובכך היה המוסד הראשון בישראל שיוחד לחקר השואה[14]. בסוף אפריל 1950, קיים "בית לוחמי הגיטאות", למשך שבוע, תערוכה על ימי השואה והמרד[15]. במשך שנת 1950 התפתח המקום, הצטרפו אליו ההיסטוריונים נחמן בלומנטל, יוסף קרמיש, ישעיה טרונק וי. שנער ונאסף חומר רב. שישה מחברי הקיבוץ, בהם יצחק צוקרמן, עבדו בבית, היסטוריונים מהדור הראשון שהיו גם עדים חיים לימי השואה[16].
ביום הזיכרון למרד באפריל 1951 שוב נפתחה התערוכה לקהל הרחב[17] והפעם היא לא נסגרה אלא הושארה כתערוכה מתמדת[18] ובכך היה בית לוחמי הגיטאות למעשה למוזיאון השואה הראשון בעולם. באוגוסט 1951 הוצג בבית לוחמי הגיטאות תערוכה של יצירותיה של אסתר לוריא[19]. בתחילת 1952 הציג בית לוחמי הגיטאות תערוכה במוזיאון העירוני בחיפה[20]. באפריל עברה התערוכה לבית ספר שבח בתל אביב[21] ולאחר מכן עברה לגבעת ברנר[22]. בתחילת 1953 נסגרה התערוכה בבית לוחמי הגטאות לצורך הרחבתו, והיא נפתחה מחדש עם התצוגה המורחבת לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כאשר היא מדביקה לעצמה את התואר "מוזיאון"[23]. בשנת 1953 הוקמה אגודת שוחרי בית לוחמי הגיטאות[24].
המוזיאון קרוי על שם המשורר והמחנך יצחק קצנלסון שעסק בחינוך בגטו ורשה, הותיר כתבים מכוננים מימיו במחנה הריכוז בויטל שבצרפת ובמרכזם הפואימה האלמותית "השיר על העם היהודי שנהרג" ונספה באושוויץ. משפחתו של קצנסון תרמה את תרומת נחלת משפחת יצחק קצנלסון בתל אביב לטובת הקמת המקום.
עם השנים התרחב המקום והוא בן שלוש קומות של תצוגות ושתי קומות מרתף לאכסון הנכסים הארכיוניים. לצד המבנה הראשי הוקם מרכז לימודי על שם יצחק צוקרמן ורעייתו ושותפתו להנהגת מרד גיטו וורשה צביה לובטקין. בשנת 1996 הסתיימה הקמתו של מבנה "יד לילד" שיועד לספר את סיפורם של הילדים היהודים בימי השואה. אחר כך הוקם מזרחית למבנה הראשי "בית אנגר" כמרכז סמינרי ומקום מושבו של "המרכז לחינוך הומניסטי".
בנובמבר 2024 פורסם שהמוזיאון בסכנת סגירה בעקבות מלחמת חרבות ברזל, המבנה ספג פגיעות רקטות מלבנון, ומבקרים לא מגיעים.[25]
ייחודו של המקום, מלבד ראשוניותו, הוא ההתמקדות בהתמודדות האדם בתקופה קשה שידעה ההיסטוריה האנושית. תערוכות המקום מספרות את סיפורו של העם היהודי במאה העשרים בכלל ובימי מלחמת העולם השנייה והשואה בפרט. בסכמו את פועלו בבית לוחמי הגטאות, כתב המנהל של המוסד מראשית דרכו את הדברים הבאים:
צבי שנר ושרה נשמית שנר בחדר עבודתם בבלה"ג
עת זו של מעין-סיכום עבודתי בבית קצנלסון, שואל אני את עצמי מה רציתי בעצם לומר בכל העבודה שלנו? תשובתי, שאינה מלאה ומקיפה דיה, היא זו: אנו מבקשים לחנך את המבקר במוזיאון, את הקורא בספרים שלנו או זה הצופה בסרטים שהפקנו – לכבד את קורבנות השואה; לא לרחם עליהם, לא להתבייש בהם, אלא לכבד אותם.[26]
הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג" שכתב יצחק קצנלסון במחנה הריכוז ויטל כמה חודשים בטרם נשלח אל מותו במחנה אושוויץ (קיץ-סתו, 1943), היא מקור ההשראה לתפיסה שחייהם ומאבקם של היהודים בשנות המלחמה הם לב התוכן של בית לוחמי הגטאות. לא הרשע הגרמני אלא גבורת הרוח של קרבנות הטרור הנאצי והרצח.
תערוכת וורשה החדשה היא כיום ב 2025 התצוגה העיקרית במוזיאון והיא מספרת את חיי היהודים העשירים והמגוונים בקהילה היהודית הגדולה בעולם טרם המלחמה ואת התמודדות יהודי וורשה עם מציאות המלחמה והטרור הנאצי. התערוכה טרם הושלמה בכל היקפה המתוכנן. בהמשך הקומה עומדת תערוכת מרד גיטו וורשה שמספרת את סיפורו של מרד היהודים הנואש, שפרץ ערב פסח, 19 באפריל 1943 בידי שני ארגוני המחתרת היהודיים אי"ל ו-אצ"י..
עד לפני שנים ספורות עמדה באותו מקום גם "תערוכת ההתנגדות" שאצרה בשנות השמונים שרה נשמית-שנר והציגה את פניה הרבים של ההתנגדות היהודית לטרור הגרמני, המאבק לקיום פיזי, ההתנגדות הרוחנית, פעילות תנועות הנוער והמחתרת, עיתונות מחתרת, ארכיונים שמתעדים את מציאות הגטו, מאמצי מסתור ובריחה, ולבסוף מרד היהודים בגטאות ובמחנות ולחימת היהודים ביחידות הפרטיזנים ובצבאות בעלות הברית. את גישת בלה"ג להתנגדות היהודית, הרבה מעבר מעשה המרד עצמו, מבטא שירו של חיים גורי שהוצב בפתח התערוכה:
התנגד מי שהבריח כיכר לחם
התנגד מי שלימד בחשאי
התנגד מי שכתב והפיץ עלון מחתרתי, שהזהיר וקרע אשליות
התנגד מי שהגניב ספר תורה
התנגד מי שזייף תעודות "אריות", שהעניקו חיים
התנגד מי שהבריח נרדפים מארץ לארץ
התנגד מי שכתב את הקורות וטמן בחול
התנגד מי שהושיט עזרה לראוי לה ממנו
התנגד מי שאמר מילים שקרבו את קצו
התנגד מי שקם בידיים ריקות על הורגיו
התנגד מי שקישר בין הנצורים והבריח הוראות ומספר כלי נשק
התנגד מי ששרד התנגד מי שלחם עם נשק ביד ברחובה של עיר, בהרים וביער
התנגד מי שהתקומם במחנות המוות
התנגד מי שמרד בגטאות, בין קירות נופלים, במרד הנואש ביותר, שידע עם המורד מעודו.
אדולף אייכמן בעת משפטו
אגף אחר במוזיאון מספר את סיפור משפט אייכמן, כשבמוקד התצוגה עומד תא הזכוכית המפורסם, בו ישב הצורר בעת משפטו. תא הזכוכית נמסר לידי בית לוחמי הגטאות כאות תודה על עזרתו להכנת הקטגוריה במשפט.
המוזיאון אוצר אוסף רב חשיבות של יצירות אמנות מימי השואה ולאחריה, פרי פועלה של מרים נוביץ', אוצרת האמנות הראשונה של בלה"ג. במוזיאון מוצגות בין השאר תמונות שהלינה אולומוצקי ציירה בזמן שהייתה במחנה השמדה ובתקופה מאוחרת יותר על בסיס זכרונותיה מהמחנה - עדות בציור.
במקום תערוכות מרשימות נוספות כולל "אולם יזכור" ובו מחד התייחסות לעושר העולם היהודי שנכחד ומאידך תצוגה אינטראקטיבית של ממצאי הארכיון, "בית עדות" שמציג את סיפוריהם של מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות. בגג המבנה הוכנה תצפית נוף מרשימה של 360 מעלות על אזור הגליל המערבי כולו.
דגם מחנה טרבלינקה שיצר ניצול המחנה יעקב ויירניק ב-1959. צילם אור גואטה 2006.
בקומת הקרקע ממוקם "אולם המחנות" שמתעד את אתרי הרצח ההמוני ובמרכזו דגם ייחודי של מחנה ההשמדה טרבלינקה שיצר בסוף שנות ה-50 יעקב ויירניק, אחד הניצולים הבודדים ממחנה ההשמדה.
בצד המוזיאון מתקיימת פעילות חינוכית עשירה בנושא השואה ועיצוב זיכרון השואה הכוללת אגף חינוך שמעביר סיורים וסמינרים לקבוצות, מרכז לחינוך הומניסטי, מחלקת חו"ל, ארכיון המאגד כשני מיליון מסמכים - חלקו זמין אונליין, קלטות של עדויות, צילומים, מוצגים, אוסף אמנות עשיר ע"ש "מרים נוביץ'", שהוא השני בגודלו בעולם; ספרייה וחדר עיון. בעבר קיים בלה"ג מחלקת הוצאה לאור שהוציאה עשרות ספרים בנושאי השואה וכן את כתב העת דפים לחקר השואה. בלה"ג שותף היה עם אוניברסיטת חיפה בהקמת "המכון לחקר השואה". במהלך השנים השתתף בית לוחמי הגיטאות בהכנת תערוכות שהוצגו ברחבי ישראל[27] ובעולם. מנהלו המדעי של בלה"ג, צבי שנר ז"ל, השתתף בזמנו בהקמת הגירסה הראשונה של הביתן היהודי במוזיאון אושוויץ.
בית לוחמי הגטאות מפעיל בשיתוף עם צה"ל את פרויקט "פרח לניצול", במסגרתו מבקרים חיילי צה"ל את ניצולי השואה ברחבי ישראל.
בניין בית לוחמי הגטאות תוכנן על ידי האדריכלשמואל ביקלס בין השנים 1953–1959, תוך שהנוא מיישם את תפיסתו המיוחדת של הכנסת אור שמש לאולמי התצוגה, ובשנת 2005 ביצע באתר משרד האדריכלים "אפרת-קובלסקי", הרחבה למוזיאון, על בסיס רעיונות עתידיים שהגה בזמנו ביקלס.
יד לילד, בתכנון האדריכל רם כרמי, הצמוד למוזיאוןבנין "קריאה בהרפתקה" חלק מהמוזיאון "יד לילד"
מוזיאון "יד לילד" מותאם במיוחד לביקורם של ילדים ונוער מגילאי 10 ומעלה. את הקמת האתר הייחודי הגה יצחק צוקרמן, לאחר שילד בגטו ורשה ביקש ממנו שישיג לו מורה לכינור. צוקרמן פגש ברבות הימים את המורה, שלא ידע לספר לו על גורל הילד, שהיה לדבריו כישרוני במיוחד בנגינה. בצוקרמן גמלה ההחלטה להקים מוזיאון לזכרם של מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה, לספר את סיפורם ולהעיד על כישרונותיהם. לאחר פטירתו יזם וקידם את הקמת האגף זאב איבינסקי על פי צוואתו.
"יד לילד" בנוי במבנה מעוגל, בתפיסה של התחלה וסיום, על מנת לא לשכוח את חיי הילדים שהיו. חלק מהבניין בנוי מתחת לאדמה וחלק מעל, הבניין אותו רואים על פני האדמה בנוי כגזע עץ כרות המסמל את חייהם של הילדים בשואה, שנלקחו מהם ביחד עם חלומותיהם ושאיפותיהם. על תכנון המבנה זכה רם כרמי בפרס רכטר לשנת 1999[28].
מוצגים בו באמצעים אורקוליים, סיפורים אמיתיים של ילדים שהיו בשואה, המובאים מנקודת המבט של אותם ילדים מאז, או מפי מבוגרים המספרים כיצד שרדו את השואה כילדים, על מנת לקרב את הילדים והנוער של ימינו אליהם. כמו כן מוצגת בו המחשה של חיי המחנות המותאמת לילדים. אולם מרכזי במבנה מוקדש לפועלו של המחנך יאנוש קורצ'אק.
המוזיאון מפעיל תוכניות חינוכיות מגוונות במרכזן סיפורו של הילד היהודי בשואה, מלווה בסדנת אומנות\יצירה לצורך עיבוד החוויה. כחלק מהעשייה מוצגת הצגת היחיד "ריקוד השמחה והעצב", על פי סיפרה של לאה פריד.
בקיץ 1951 הוציא בית לוחמי הגיטאות את הגיליון הראשון של הדפים לחקר השואה והמרד[29]. החל משנת 1953 הוציא בית לוחמי הגיטאות ספרים רבים על השואה, בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד[30], ועם אוניברסיטת חיפה ויד ושם.
רשימה חלקית מאד של ספרי ההוצאה:
בנימין אנוליק, רוץ אל השער בני, לוחמי גטאות, 2002.
מרים נוביץ', רצח הצוענים בימי הנאצים, בית לוחמי הגטאות, 1969.
צבי שנר (עורך), הפתרון הסופי: תעודות על השמדת יהודי אירופה בידי גרמניה הנאצית (עם מידע משלים), תל אביב: בלה"ג והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1960.
צבי שנר (מבוא, עריכה, הערות), הקומנדנט מאושוויץ מעיד: רשימותיו של רודולף פרדיננאד האס, תל אביב: בלה"ג והקיבוץ המאוחד, 1964.
צבי שנר, במשמרת, תל אביב: בלה"ג והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985. (פוסט מורטום)
שרה שנר, הילדים מרחוב מאפו, תל אביב: בלה"ג והקיבוץ המאוחד, 1958.
שרה שנר, ילדה במלונה, תל אביב: בלה"ג והקיבוץ המאוחד.
שרה שנר, מאבקו של הגטו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1962.
שרה שנר, הילדים שלנו: סיפורה של הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים בפולין, הוצאת ביחד, 2007.
שרה שנר, ואל המנוחה לא באתי..., בית לוחמי הגטאות, 1986. (אוטוביוגרפיה)
יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן, תל אביב: בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1990.
יצחק צוקרמן, בגיטו ובמרד, בית לוחמי הגטאות.
יצחק צוקרמן ומשה בסוק (עורכים), ספר מלחמות הגטאות, תל אביב: בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1956.
צביה לובטקין, בימי כיליון ומרד, תל אביב: בלה"ג והקיבוץ המאוחד, 1979.
חווקה פולמן-רבן, לא נפרדתי מהם, בית לוחמי הגטאות.
טוביה בוז'יקובסקי, בין קירות נופלים, תל אביב: בלה"ג והקיבוץ המאוחד, 1970.
נחמה רהב, הטנק שהביא את החופש, בית לוחמי הגטאות וקיבוץ דליה, 1998.
טלי שנר, המלך מתיא בארץ ישראל: מסע בעקבות קורצ'אק בארץ התקווה, בית לוחמי הגטאות, 2009.
שמואל בורנשטיין, פלוגת הד"ר אטלס, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1981.
גוסטה דוידזון, יומנה של יוסטינה, תל אביב: בלה"ג והקיבוץ המאוחד, 1951.
צבי דרור, (מראיין ועורך), דפי עדות (4 כרכים), תל אביב: קיבוץ לוחמי הגטאות, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1984.
מרדכי טננבוים-תמרוף, דפים מן הדליקה, תל אביב: בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984.
אלה ליברמן-שיבר, (אבי הורביץ, עורך), חיים על קו הקץ, בית לוחמי הגטאות, 1992.
יצחק קצנלסון, כתבים אחרונים, תל אביב: בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1969.
כתבי יאנוש קורצ'אק בשיתוף יד ושם.
Miriam Novitch, Spiritual Resistance 1940-1945, Art From Concentration Camps, Lohamey HaGetaot & bUnion of American Hebrew Congregations, 1978.
אתר האינטרנט הרשמי של בית לוחמי הגטאות
הקמת הארכיון בבית לוחמי הגטאות, סרטון באתר יוטיוב
בית לוחמי הגיטאות על שם י. קצנלסון, דף שער בספרייה הלאומית
בית לוחמי הגטאות, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
