עצרת הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ לוחמי הגטאות

עצרת יום השואה בשנות החמישים בקיבוץ לוחמי הגטאות

עצרת הזיכרון לשואה ולגבורה כונסה לראשונה בידי מקימי קיבוץ לוחמי הגטאות ב-19 באפריל 1949, מועד שנהיה אחר כך ל"יום השואה והגבורה" הישראלי. מאז היא מתקיימת שנה בשנה באמפי בקיבוץ לוחמי הגטאות, בסמוך ל"בית לוחמי הגטאות". היא אירוע ההנצחה הציבורי הראשון והגדול ביותר בישראל, שמכנס אליו שנה בשנה, ב"יום השואה והגבורה" אלפים, צעירים ומבוגרים, מכל ענפי החברה הישראלית. העצרת מכילה מסכת זיכרון באומר, בשירה ובמחול, הנחת זרי זיכרון לששת מיליון הנרצחים היהודים וזר לזכרם וכבודם של "חסידי אומות העולם".

העצרת הראשונה

האנדרטה הראשונה לזכר מרד גיטו וורשה 1946, צילם ניצן כהן

היכן הכל התחיל? ב-19 באפריל 1946 קיימו בוורשה ארגוני הניצולים היהודיים ושרידי הלוחמים טקס בין גלי ההריסות של אזור הגטו היהודי לציון שלוש שנים לפרוץ המרד בגטו ורשה. יצחק צוקרמן, מראשי הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, ולעתיד מנהיגה של חבורת מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, היה מהדוברים המרכזיים בו. במקום נחנכה אנדרטה צנועה שהזכירה בצורתה את מכסה הביוב דרכו יצאו אחרוני המורדים מהגטו הבוער. במרכז העיגול נחקקו עלה של זית והאות ב' שאומרת – כך הסביר צוקרמן - "להתחיל מבראשית". במבט לאחור, הייתה זו ראשיתה של מסורת הטקסים הפומביים לציון זיכרון השואה והמרד בשנים שלאחר מכן. שנתיים אחר כך, במעמד ציבורי רב-רושם נחנכה בסמוך לאנדרטת 1946 האנדרטה המונומנטלית לזכר מורדי הגטו של הפסל רפופורט. המועד, 19 באפריל, כבר התקבע בתודעת הציבור.

שלוש שנים אחר כך, כשמייסדי הקיבוץ כבר מצאו את דרכם לארץ ישראל, התאגדו בגרעיני התיישבות בקיבוצים יגור, בית השיטה וגינוסר, והתאחדו לשם הקמת קיבוצם החדש, צוין ברוב-עם יום עלייתו על הקרקע של קיבוץ לוחמי הגטאות [כמעט] באותו מועד, ב-18 באפריל 1949. היה זה אירוע משולש: לצד הטמנתה של אבן הפינה לציון הקמתו של קיבוץ חדש, קהילה של חיים מתחדשים, היה זה גם יום לידתו של "בית לוחמי הגטאות", עת אורגנה תערוכה צנועה של תעודות ופריטים "משם". הצלע השלישית הייתה כינוסה של עצרת הזיכרון הראשונה על אדמת ארץ ישראל, שהפכה לאירוע של קבע ולכינוס הציבורי הגדול בישראל לציון יום השואה. בעקבותיו נכונו עם השנים עצרות זיכרון במועד זה גם בקיבוץ יד מרדכי של תנועת השומר הצעיר ובקיבוץ משואות יצחק.

מועד הזיכרון - יום הזיכרון לשואה ולגבורה

היו שייחסו משמעות למיקומו של יום זיכרון צעיר זה בימים שבין פסח ליום העצמאות כחוליית חיבור בין החג הלאומי הקדום, פסח, לחג הלאומי החדש, יום העצמאות. למעשה, היו אלו הגרמנים שבחרו את ערב פסח 1943 כיום חידוש גירוש היהודים מגטו ורשה ובכך גם הביאו לפרוץ המרד ב-19 באפריל 1943. מכיוון שלא ניתן היה לקיים אירוע זיכרון ציבורי במועד הפסח, הוא הועבר לשבוע שלאחריו. ה'סנדוויץ' של שני המועדים נוצר בדיעבד כאשר בהדרגה התעצבה גם מסורת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. חוק זיכרון השואה נחקק רק ב-21 באפריל 1951, אולם הוא נותר בעיקרו כיום חולין. מיסודו של יום השואה כמועד מעוצב נתקל בהתנגדות של הממסד הפוליטי במדינת ישראל, אולם משקלם הגובר של ניצולי השואה בחברה הישראלית הביא לכך שיותר לא יכלו להימנע מקבלת דרישתם לעגן את יום השואה, הגבורה והמרד בלוח הזמנים הרשמי של מדינת ישראל. 

מועדים אלטרנטיביים

החלטת הכנסת לא התקבלה כמובנת מאליה ויש שערערו אליה והם המערערים עליה דה-יורה או דה-פקטו גם היום. לוח השנה היהודי היה "נעול" מזה כ 1900 שנה מאז חורבן ירושלים השני. המסורת היהודית רבנית ביקשה לראות את שנות הגלות, כל מה שבין חורבן הבית לביאת המשיח, כימים חסרי משמעות, כהסחת דעת מסוכנת. לא יכול להתרחש בהם דבר בעל משמעות לזהות היהודית. ט' באב ו-י' בטבת כאירועים מטא-היסטוריים בלעו לתוכם את רישומי הדרמות ההיסטוריות הקשות שלאחר חורבן ירושלים. מבחינת המסורת היהודית הן לכאורה לא התרחשו, ואילו הלוח היהודי נותר רק עם מועדים שהם תוצר של הפרה-היסטוריה היהודית, ימי המקרא ותקופת הבית השני. כעת, בחוצפתה של קהילה זעירה אחת, ובהפקה של תנועת "הקיבוץ המאוחד", נפרץ האיבון שכפתה התודעה הרבנית על הזמן היהודי והוצב מועד חדש בלוח היהודי-עברי. בכך הם הכריזו שהעם היהודי שב אל ההיסטוריה וזו, ביד קשה, החלה נותנת את רישומה במועדיו. תודעת השיבה אל ההיסטוריה וקבלת האחריות על ההיסטוריה הלאומית בהתהוותה הייתה מרכזית לקביעת המועד החדש.

בחוגים חרדיים בישראל ובעולם דחו את התוספת "השערורייתית" ללוח והם מציינים מאז ומתמיד את זכר קורבנות השואה בימי האסונות ההיסטוריים של העם היהודי. סירוב החרדים לקבל עליהם את יום כ"ז בניסן הלך והתמסד כמענה אידאולוגי למפעל הציוני ולתודעת ההיסטוריה שלו. הרבנות הראשית – הגוף הממלכתי, האמון על שירותי הדת בישראל, ומתנהל בגישה אורתודוקסית – קבעה כבר בשנת 1949 את י' בטבת, יום הקדיש הכללי, יום שהמסורת רואה כיום מותו של משה רבנו שמקום קבורתו לא נודע ויום הטלת המצור הכשדי על ירושלים, שהסתיים בשנת 586 לפנה"ס בחורבן ירושלים הראשון, כיום להעלאת זכר הנספים. יוצאי ברית המועצות שהגיעו לישראל, חלקם יוצאי הצבא האדום של ימי המלחמה, ציינו את יום כניעת גרמניה לצבא האדום, 9 במאי, כיום המשמעותי בעבורם כפי שנהוג היה לעשות תחת השלטון הסובייטי. בנובמבר 2005 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה היסטורית לקבוע בלוח השנה הבינלאומי את 27 בינואר כיום השואה, מועד שחרור מחנה אושוויץ. המועד נקבע כדי להעלות על נס את ניצחונו של העולם הנאור על עולם הרשע. מבחינתם זה אינו סיפור יהודי דווקא אלא סיפור כלל אנושי.

תוכן העצרות הראשונות

בעוד שחגי ישראל המעוגנים בלוח העברי יש להם מסורת להתגדר בה הרי העצרת הזו, מועד חדש, דרשה עיצובי תוכן חדשים. הקביעה העיצובית שיום הזיכרון לשואת העם היהודי ימוקם בכ"ז ניסן, ב-19 באפריל, המועד שבו פרץ המרד בגטו ורשה, יש בה אמירה תוכנית ברורה, כפי שלמועדים האלטרנטיביים שהוזכרו דלעיל יש אמירה תוכנית. אמנם מועד פרוץ המרד נגזר מההחלטה הגרמנית להתחיל בחיסול הסופי של הגיטו בערב פסח, אולם משפרץ באותו יום המרד הוא עשה את המועד לבעל משמעות מכוננת. "מרד היהודים" נהיה לתוכן המרכזי של תרבות הזיכרון שהחלה והתעצבה בקיבוץ לוחמי הגטאות וברחבי התנועות הקיבוציות ולקביעה זו משמעות רבתי.

העצרת הראשונה על אדמת ארץ ישראל התקיימה כאמור ב-18 באפריל 1949, כחלק מהאירוע החגיגי של ההכרזה על ייסוד הקיבוץ. האירוע קיבל תשומת לב ציבורית רבה וקהל רב, מכל קצווי ישראל, בעיקר מקיבוצי "הקיבוץ המאוחד", כיבד את הטקס בנוכחותו.

הקריינית פתחה את הטקסט בהכריזה ש "על "אדמת סמרייה"... עולים היום, יום י"ט בניסן 3 לחול המועד פסח תש"ט להתיישבות קבע מאתיים עשרים חבר וחברה ממורדי הגיטאות... בין עשרים הילדים שבקיבוץ זה הבוגר שביניהם הוא בן שנתיים ימים...". (ארכיון בלה"ג, 583)

דברי הקריינות מגיעים לשיא דרמטי בקריאת "יזכור":

יזכור עם ישראל את מיליוני בניו ובנותיו שנטבחו ושורפו, וחונקו והורעבו ונקברו חיים אבות על בנים אמהות על עולליהם, זקן ונער וטף... אנשי הארגון היהודי הלוחם (וכן מונים כמה ממנהיגי המרד) [...] את מאות הלוחמים יקירי הנפש ועלומי השם של המחתרת היהודית, עולי הימים ועזי הרוח שקמו לעורר [...] וליבם הומה לגאולת עמם [...]. (ארכיון בלה"ג, 583)

יש לשים לב לפתיח החילוני, "יזכור עם ישראל" למול הפתיח המסורתי "יזכור אלוהי ישראל".

הדברים הטקסיים העלו על נס גם את זכרם של בני העם הפולני – שבעתיד יזכו לתואר "חסידי אומות העולם" – שהושיטו יד עוזרת "וקידשו במותם את כבוד האדם הלוחם לחופש". בשנים הבאות נכללו בדברי ההערכה האלו גם מצילי יהודים מארצות אחרות. טקסט זה, בקיצור-מה ובתיקוני לשון, נותר על כנו בכל עצרות הזיכרון הבאות. את דברי העצרת סיימה הקריינית בדברי הזדהות עם מייסדי הקיבוץ ותמיכה בדרך בה החלו כאן.

ביום שלמחרת מדווח עיתון " דבר" במפורט על עלייתו על הקרקע של הקיבוץ בשכנות למקומו של הכפר הפלסטיני ההרוס אל-סומירייה שבגליל המערבי:

ביום השנה השישי למרד גטו ורשה עלו להתיישבות בגליל המערבי לוחמי גטאות, פרטיזנים, חיילי הצבא האדום לשעבר ומאנשי המחנות. המתנחלים מונים מאה וששים איש במקום ועוד ארבעים המשרתים עדיין בצבא ההגנה. שלושת אלפים ושש מאות דונם אדמה פורייה מהווים יסוד קרקעי למשק, ויש סיכויים למים בשפע.

ליד הכביש, בין שני עצי ברוש התנוססה הסיסמה: "עוד לא פסה גבורת נואשים בישראל". הקהל התכנס באמפיתיאטרון הארעי במורד הגבעה. משני צדי הבמה התנפנפו דגלי המעמד והלאום, לרגלי הדגלים משמר כבוד של חיילים על מלוא תחמושתם.

קהל האלפים החוגג משתרע על מורד הגבעה, התזמורת הסימפונית העממית בניצוחו של שלמה קפלן פותחת בנגינת "התקווה", הנאספים עומדים דום ופניהם מזרחה, אל "דבשת הגמל" ליד מג'דל כרום, מעוזם של לוחמי קאוקג'י לשעבר.

הקהל מגוון ביותר: אנשי המרד, פרטיזנים, ראשי הפועלים, נציגי הממשלה, אנשי הקונסוליה הפולנית הכללית ונציג יהדות פולין. כן נכחו אנשי משקים ואנשי צבא בהמוניהם.

ליד שולחן הנשיאות ישבו: ד"ר א [אדולף] ברמן, יו"ר הוועד המרכזי של יהודי פולין, י [יצחק] טבנקין, ב [ברל] רפטור, פרופ' גורקה – קונסול פולין בירושלים, רפאל לוץ – הקונסול הכללי בתל אביב, צביה לובטקין, אנטק (יצחק צוקרמן), חווקה פולמן, יצחק גרינבוים, נ. ניר (סגן יו"ר הכנסת) ונציג הרמטכ"ל.

יצחק צוקרמן סקר את תולדות מלחמת הגטאות... חווקה פולמן קראה יזכור מיוחד ללוחמי הגטאות...

חבר "הבימה" ש. [שמעון] פינקל קורא את שירו של יצחק קצנלסון "השיר על העם היהודי שנהרג"...

א. ברמן, יו"ר הוועד המרכזי של יהודי פולין, שהגיע לארץ שלשום, אמר: "לוחמי הגטאות הצילו את כבוד העם היהודי..."

בשעת נאומו נשמעו תותחי חיפה רועמים לכבוד חג השחרור, חג הניצחון וחג ההתיישבות. ברכו זה את זה. חברת המשק [חווקה פולמן] קוראת את מגילת היסוד: "ביום השנה השישי למרד גיטו ורשה, אנו יורים את אבן הפינה לקיבוץ לוחמי הגטאות, המשתייך לקיבוץ המאוחד". את המגילה טמנה צביה לובטקין...

המקהלה מסיימת ב"שיר הפרטיזנים" ולוחמים ותיקים מלומדי קרבות בגולה ובארץ מוזילים דמעה בהחבא. צלילי "התקווה" נישאים אל הליל. הקהל שר בהתרוממות הרוח. רוח ים מטפחת על הדגלים המתנפנפים. בשירת האינטרנציונל מסתיימת העצרת. (עיתון "דבר", 19 באפריל ,1949, ארכיון בלה"ג 583)

הידיעה ב"דבר" משרטטת תמונה שלמה. לצד דגלי הלאום ו"התקווה" משולבים גם דגלי המעמד ו-"האינטרנציונל". כמה ממרכיבי הקבע של מסורת עצרת הזיכרון בשנים הבאות כבר נכללוים במסכת העצרת הזו. מקום מרכזי ניתן מעתה לשירת הקינה הגדולה של יצחק קצנלסון "השיר על העם היהודי שנהרג" שניצל מהגניזה במחנה ויטל בצרפת ולעתיד מצא את מקומו בארכיון בלה"ג ובכתבי קצנלסון שהוציא לאור.

א. שירה שיר

יב.

הה, הראה עמי, לי! קום, ידיים פשט ושלח

מני בורות העמוקים, מילין ארכם, מלאים הם וגדושים,

שכבה עלי שכבה, משרפות בסיד אשר שופך,

עלו! עלו! אשר ברובד התחתון, מתחת לעמוק שבגושים!

יג.

צאו כולכם מתוך טרבלינקי, מאושונצים, מסוביבור, הכל,

מבלז'יץ בואו, מפונרי, ומעוד, מעוד! פינות לרוב!

פעורי עיניים, בזעקה קרושה, יללה ואין קול,

מני ביצות, שקועים עמוק, מטיט יוון, מרקב אזוב –

יד.

צאו-צאו, אשר יבשו ונטחנו ונשחקו, יתייצב כל הקהל,

בחוג סביבי, כמו במחול-מחנים, מעגל גדול אחד נכון, -

סבים, סבות פה, אימהות וילדיהן בחיק, יחד אם וגם עולל, -

עלו-נא עצמות יהודיות, מאבקות צאו ומגזרי-סבון.

טו.

הוי, שובו-נא והראו לי, הגלו-נא לי כולכם, קהל עולם,

לראות כלכם אתאוו, להביט בכם, אביט ואתבונן,

אראה עמי שלי, שלי אשר נהרג, אתן מבט אלם בו, נאלם

ואז אשירה... כן... הנבל תנו – ואנגן!

הקריאה לכל המתים לעלות מכל גאיות ההרגה, מבורות המוות, ממחנות המוות, מהיערות ומהביצות שבהם פוזר אפר הנרצחים, ולהתאסף סביבו במעגל גדול, מעוררת קונוטציה אחרת, שלמה יותר בתמונתה. בקעת העצמות השרופות והטחונות לאבק של קצנלסון היא בקעת העצמות היבשות של הנביא יחזקאל (לז א--יב). גם גורי בכותבו את מסכת העצרת של שנת 1953 קיים דיאלוג עם טקסט זה. ולצד המילים הללו נהוג היה לקרוא את השיר שמשולב ביומן שכתב קצנלסון במחנה ויטל, "יומן ויטל", שיר שלו כמ נוסחים והוא אצור בארכיון בלה"ג:

חלום חלמתי,

נורא מאד:

אין עמי, עמי

איננו עוד...

בעשורים האחרונים צומצם מאוד חלקם של הטקסטים של קצנלסון במסכת העצרת.

גם "שיר הפרטיזנים" של הירש גליק כבר מצוי במסכת, והוא מצוי בה בכל עשרות העצרות שיבואו בשנים הבאות. נשים לבנו למילים "הקהל החוגג" – זו האווירה שתלווה את האירוע שנים רבות עד שהעצב יזכה להכרה ויעלה לפני השטח.

העצרת השנייה

עם קיומה של העצרת השנייה, באפריל 1950 הפכה עובדת העצרת למסורת ישראלית. כך כתבו על העצרת ב"דפים", עלון קיבוץ לוחמי הגטאות:

אחרי ההכנות המרובות עבר עלינו היום הזה כחוויה שלא תישכח במהרה. שוב הפך יישובנו מרכז לאותו חלק בציבור המתקדם בארץ, אשר זכר הגטו והמורדים חרות עמוק בלבו והוא מעלה אותו ביום הזיכרון. אלפים באו מכל הארץ, מן הקיבוץ והעיר. השנה גדול היה אחוז הנוער בקהל.

דבריהם של טוביה {בוז'יקובסקי], של יצחק גרינבוים, ליוויק ודויד שמעוני, שיריהם ונגינותיהם של אמני הקיבוץ המאוחד, דברי קדיה מולודובסקה האנינים, מפגן הנוער, השתתפות הצבא בהזכרת הנופלים על חומות הגטו, המעמד המרעיד לב בעת קריאת "היזכור", הדברים הקצרים והפשוטים של יצחק שדה, כל אלה משתלבים לחוויה העמוקה שעברה עלינו ביום זה.

לקראת ה-19 באפריל הקדיש העלון האינפורמטיבי של הקיבוץ המאוחד עמוד ובו רשימה של טוביה על "בית לוחמי הגטאות", סקירה על יישובנו (לפי "דפים"). פורסם גם מכתב של יצחק קצנלסון, שנשלח ממחנה ויטל, אל ברל קצנלסון – לקוח מגנזי "בית לוחמי הגטאות". רשימות על העצרת היו גם ב"על המשמר", מודעות – בעיתונים שונים. בדפים של "בשער", המוקדשים למרד הגטו, הופיעו רשימות ותמונות הלקוחות מארכיון "בית לוחמי הגטאות".

עבור חברי הקיבוץ העצרת הייתה הזדמנות לקבל הכרה, חיבוק ציבורי ואישור לעובדת קיומם שהייתה כה בלתי מובנת בהקשרה ההיסטורי. חשוב לראות שהאישים המדוברים והציבור אליו מתייחסים חברי הקיבוץ הוא בעיקרו ציבור יוצאי אירופה.

מיסוד תוכני העצרת

חיים גורי

משהפכה עצרת יום השואה למסורת קהילתית, תנועתית ולאומית היא נדרשה לעיצוב ולמיסוד. המסורת החדשה זקוקה הייתה ליד יוצר נאמנה. את תכניה של העצרת החמישית, בשנת 1953, במלאת עשור למרד, כתב הסופר חיים גורי (ארכיון בלה"ג 31249). זוהי מסכת ה-"עשור", עשור למרד ולחיסול גטו ורשה. והיא בנויה משלושה פרקים, שמאז נכנסו לקנון של כל עצרות בית לוחמי הגטאות: 1. קינת החורבן; 2. קול המרד; 3. בשורת התקומה. המבנה המשולש נהיה למבנה המסורתי של עצרות בלה"ג.

כדי להתאימה לאוזן ולעין הישראלית הוא הציע להפיק מיצג מולטימדיה, משזר של קריאת טקסט, מחול, תנועה, אורות, אשש, קולות ומוזיקה. התפאורה היא אמת המים העות'מאנית העוברת דרך הגבעה בה השתכנו המייסדים של הקיבוץ בואכה עכו. המקהלה היא מקהלת קיבוץ כברי. המחול הוא בידי בני ובנות חטיבת הנוער של הקיבוץ המאוחד בקיבוץ נען. הקריינים הם עדינה פלדמן ושלמה ברטונוב.

הטקסט המוביל בבמסכת שיצר גורי היה "יעמוד העם ויקדש את..." והוא מונה את כל מרכיבי העם, ישישים, אימהות וילדים, הרבים והמעטים שנרצחו באלף דרכי רצח. התוכן הראשון של העצרת הוא האובדן הגדול. בשנים הבאות יחליף את הטקסט הזה טקסט "יזכור" מעוצב וממוקד יותר, שזכר הלוחמים יהיה המוקד שלו. כעת נקרא טקסט ארוך שאוסר על השכחה, על המוות הנורא. בחלק המרד עומדים שוב לקריאת "יזכור" ומקדשים את זכר הלוחמים. את דבר הלוחמים נשאו ב 1953 יצחק צוקרמן ואבא קובנר. הטקס קיבל אופי צבאי דרמטי, טרטור תופים, תרועת חצוצרות, יריית תותח שתואמה עם אוניית חיל הים בנמל חיפה (!), מצעדי דגלים ולפידים.

במילים "עלו מן העפר; עלו מן העפר! כי בא יום תקומה לכל שוכני עפר!" נפתח החלק השלישי של מסכת העצרת שנושאו "בשורת התקומה". הטקסט מהדהד את שירת הקינה של יצחק קצנלסון שתלך ותכבוש מקום בעצרות הבאות. הוא מהדהד את הרעיון של תחיית המתים – פרפרזה של גורי על יצירת קצנלסון. אצל קצנלסון מזומנים הנרצחים לומר את שירת האשכבה האחרונה על העם היהודי שנהרג. אצל גורי הם מזומנים לחזות בתחייה.

עלו מן העפר; עלו מן העפר! כי בא יום תקומה לכל שוכני עפר! עלו הנרצחים, עלו הנרדפים!

עלו מן הקברות ומן המרתפים! עלו מהדמעות, עלו מהעלבון! עלו מהשנאה, עלו מהסבון!

עלו פורצי גבולות! עלו פורצי חומה! כי חי העם, עולה מעפרו – והוא צועד לקול תרועת השופרות.

המסכת נמשכה בדיאלוג מהדהד בין המורדים שלא זכו והשבים אל החיים כאן בארץ ישראל. כעת הופיע במסכת לראשונה שירו של גורי "מן הדליקה ההיא" שנהיה לחלק מרכזי קבוע במסכת יום השואה בשנים הבאות:

מן הדלקה ההיא, אשר שרפה גופכם המעונה והחרוך,

נשאנו אש – לפיד מאיר לנשמתנו,

ובה הדלקנו את שלהבת החרות;

עמה הלכנו בקרבות על אדמתנו.

את מכאובכם, שאין לו אח במכאובים,

יצקנו לברזל-חוצבים ומחרשות חדות-שיניים.

את עלבונכם הפכנו לרובים,

את עינייכם למגדלור ספינות קרבות בליל.

מהריסות עירכם ההרוסה

נטלנו אבן מפויחת ומנותצת,

והיא הפכה לאבן-הפינה ואבן-המסד;

לאבן-החומה אשר אינה נפרצת. [...]

חיים גורי שרטט חיבור מהותי בין זכר החיים שהיו ליצירת החיים החדשים בארץ ישראל. החיים המתחדשים הם המענה לחורבן הגדול. כהמסכת הסתיימה בשירת ההמנונים. מכלל היש ניתן לראות גם מה אין במסכת. אין אמירת "קדיש" ואין תפילת "אל מלא רחמים". הטקס הוא חילוני לחלוטין.

ברבות מהעצרות הודגשה הגבורה שם של המורדים והלוחמים על רקע חוסר האונים של המוני העם היהודי. כך גם הדיכוטומיה בין החולשה שם לכוח הלוחם בישראל. בעשורים האחרונים הדיכוטומיה הזו טושטשה לגמרי. כך גם צומצמו הממדים הצבאיים של העצרת והיא קיבלה אופי אזרחי לגמרי. בעשורים האחרונים הולכת מסכת יום השואה ומתרחבת גם לעדויות של הניצולים המספרים לנכדיהם את מה שעבר עליהם. מושג הגבורה התרחב והוא מכיל בתוכו את האדם הרגיל שנאבק על חייו ועל כבודו במציאות הנוראה של השואה. השינוי הזה מרחיב את מגוון הביטויים הטקסטואליים בטקסי יום השואה הציבוריים.

מראשית עיצובה של העצרת ושל תרבות הזיכרון לשואה כרוכים היו בה לקחים לאומיים ובמרכזם הקמת מדינת ישראל ועליית היהודים. בדבריה בעצרת 1956 כ"ז ניסן תשט"ז, אמרה שרה נשמית ממייסדי הקיבוץ ומזה כשנה מעובדי בלה"ג "... ועתה שמעו את הדבר הזה, אחינו היושבים עדיין בארצות גזירה, אין חיים לעמנו, בלתי אם פה, בפינת עולם זו, ישראל שמה." (בית לוחמי הגטאות, ידיעות 1–2 (18-19), אפריל 1957. ע' 2). העצרת העלתה לקדמת הבמה את "האני מאמין" הציוני של אנשי בלה"ג, כשהם מציגים עצמם כנושאיו של המסר הציוני עבור הציבור הישראלי. הפרספקטיבה אינה תנועתית או מפלגתית אלא במובהק לאומית. הם פונים לציבור הישראלי והיהודי בכללו. עצרות יום השואה בית לוחמי הגטאות לא קיבלו נופך של יום אבל והספד אלא דווקא יום שבו עולים מתוך זיכרון החורבן וחוסר האונים, דרך מעשה ההתנגדות ההרואי אל מעשה ההתחדשות בארץ ישראל ואל הקריאה לבנייתה של חברה מוסרית. מעצבי העצרת ודובריה ביקשו לשדר כוח ולא חולשה, כוח עמידה מדיני וכוח מוסרי חברתי.

בשנות האלפיים, עם הסתלקותו של דור מקימי בית לוחמי הגטאות החלו ניסיונות רבים לבנות את מסכת העצרת מחדש. בעקבות רושם לא טוב שהותירה עצרת 2004, נעשה לקראת עצרת 2005 שינוי גדול במתוכנת העצרת ותכניה. המבנה המשולש שהתווה חיים גורי נותר, אולם שאר תוכני העצרת זכו לשנים של חיפוש ותעייה ובלבול גדול כאשר הדגש נהיה יותר ויותר על מיצגי המולטימדיה ופחות על טקסטים. מסורת חדשה טרם התגבשה. גם קהלי העצרת התמעטו בהדרגה ועובדות אלו מציבים אתגר חדש בין מעצבי תרבות הזיכרון לשואה במאה הנוכחית – לאן מתפתח עיצוב הזיכרון כעת?

עיצוב חזותי ותכני של העצרת

אירוע העצרת הראשונה באפריל 1949 לא היה הפקה פרטית של חברי הקיבוץ. הוא היה הפקה של תנועה קיבוצית, "הקיבוץ המאוחד" שגייס לאירוע את משאביו, כסף, אמצעי תחבורה, חומרים להקמת אמפיתיאטרון מאולתר, גיוס אמנים והבאת קהלים.

אמפי קיבוץ לוחמי הגטאות ואמת המים העות'מאנית

המיקום שנבחר היה מורדות הגבעה עליה שכן עד הקמת המדינה מחנה צבאי בריטי ובה התמקמו מייסדי הקיבוץ. על מורדות הגבעה בואכה עמק עכו, שהיו כאמפיתיאטרון טבעי, הונחו קורות עץ על גבי בלוקים לבניין ובתחתית המדרון הוקמה במה מאולתרת. ברקע עמד מונומנט דרמטי שתרם לעיצוב העצרת בכל שנותיה – אמת המים העות'מאנית, שעברה דרך הגבעה והובילה עד 1948 מים ממעיינות כברי לעכו. על מורדות הגבעה נבנה עם השנים אמפיתיאטרון מסודר ובו כמה אלפי מקומות ישיבה. מעליו-מאחוריו הוקם בשנות הששים בניין הקבע של בית לוחמי הגטאות, שיצר את תפאורת הרקע הנוספת לאירוע. בעשרות השנים הראשונות הייתה אמת המים חלק מעיצוב התפאורה. כרזות נתלו עליה והוצבו דגלים, עליה צעדו נושאי לפידים, משמר כבוד וכתת יורים של צה"ל ותלמידים במופעים שונים עטופים בגלימות צהובות, זכר למצעדי היהודים אל מותם. בעשורים האחרונים נחלש מבנה אמת המים ולכן לא הותר בטיחותית להלך עליה ולעשות בה שימוש פעיל בעצרת. היא נותרה כחלק עיצובי דומיננטי, אבל פאסיבי.

בעצרות הראשונות אורגן מרחב העצרת במתכונת "סוציאליסטית" כאשר למול הבאים הוקמה הבמה ועליה שולחן הנשיאות, שולחן ארוך מכוסה מפה ועליה אגרטלים עם פרחי קלה. הצילומים מהעצרות מראים שמשנת 1971 ואילך בוטל שולחן הנשיאות. משנה זו ישבו הנכבדים בשורה הראשונה של הקהל, יחד עם הציבור, ובהגיע תורם לשאת דברים הם עלו לבמה ולדוכן הנואמים ואחר כך שבו אל הקהל. ההפרדה היררכית המסורתית בוטלה – המסר העיצובי נהיה ליותר עממי ודמוקרטי.

המיקום

קיבוץ לוחמי הגטאות שוכן בפריפריה הישראלית. ית לוחמי הגטאות וקיבוץ לוחמי הגטאות אינם "ירושלים" – משמעות קיומם מעוגנת רק בסיפור השואה ובמעשה המייסדים ובכך קיבעו את הגבעה ההיא כמקום של עליה לרגל וכמרכז לעיסוק בזיכרון השואה.

כהני הזיכרון

צבי שנר נואם בעצרת יום השואה

מעל לכל מעשה הזיכרון של שרידי הלוחמים ואחר כך של קיבוץ לוחמי הגטאות מתנוססת, תרתי משמע, דמותו של יצחק (אנטק) צוקרמן. צוקרמן הוא היוזם של האירוע והוא הדובר המרכזי בטקס הזיכרון שמתקיים בין חורבות גטו ורשה ב-19באפריך 1946. צוקרמן, ועמו שותפתו לחיים צביה לובטקין, הם הדמויות המובילות את התגבשותו וייסודו של הקיבוץ ואת הקמתו של בית לוחמי הגטאות. צוקרמן היה הדמות המובילה גם בעצרות הזיכרון של השנים 1949 עד 1953. הוא הנואם המרכזי. משנת 1954, כך מראים צילומי הארכיון, ועד שנת 1984, חודשים ספורים טרם פטירתו, מי שמוביל את העצרת הוא צבי שנר, מנהלו של בלה"ג. זו גם השנה שבה תופסים את קדמת בימת הנואמים לא רק אנשי המחתרת הלוחמת. בחלק מהצילומים נראה צוקרמן על הבמה אולם הוא יושב בשורה השנייה. יש כאן ייצוג סימבולי של הישראליזציה של העצרת והרחבת האופקים שלה מסיפור המרד אל סיפורו של כלל ישראל. בשנת 1985 מוליך את העצרת חבר הקיבוץ והנהלת בלה"ג בנימין אנוליק ומשנת 1986 ועד לפרישתו לגמלאות מופיע על הבמה כמוביל העצרת נציג ראשון של דור הצעירים בקיבוץ שמחה שטיין.

משנת 1954, כך מראים צילומי הארכיון, ועד שנת 1984, חודשים ספורים טרם פטירתו, מי שמוביל את העצרת היה צבי שנר, מנהלו המדעי של בלה"ג. זו גם השנה שהחל ממנה תפסו את קדמת בימת הנואמים לא רק אנשי המחתרת הלוחמת. את שנות המלחמה עבר שנר במחנות עבודה בעומק ברית המועצות והוא לא נשא עמו את הילת הגבורה של הלוחמים. בחלק מהצילומים נראה צוקרמן על הבמה, אולם הוא ישב בשורה השנייה. יש כאן ייצוג סימבולי של הישראליזציה של העצרת והרחבת האופקים שלה מסיפור המרד אל סיפורו של כלל ישראל.

בשנת 1985 הוליך את העצרת חבר הקיבוץ והנהלת בלה"ג בנימין אנוליק ומשנת 1986 ועד לפרישתו לגמלאות הופיע על הבמה כמוביל העצרת נציג ראשון של דור הצעירים בקיבוץ, שמחה שטיין.

לצד אנשי ציבור שכיבדו בנוכחותם את העצרת ונשאו בה דברים, החלה לבלוט במאוחר בנוכחותה בעצרת קבוצת מפקדי צה"ל, שנעדרו, כנראה מסיבות של הימנעות משיוך פוליטי, מהעצרות הראשונות. רב-אלוף יצחק רבין כיבד בנוכחותו את עצרת 1965 ובכך פתח מסורת חדשה של ייצוג צה"ל בין נכבדי העצרת. בשנים הבאות נטלו בה חלק רא"ל דוד אלעזר (1973), אלוף פיקוד צפון יצחק חופי (1973), רא"ל מוטה גור (1975), רא"ל משה לוי (1984), אלוף הפיקוד אורי אור (1986), אלוף הפיקוד יוסי פלד (1988), רא"ל דן שומרון (1989), רא"ל אהוד ברק (1993), אלוף הפיקוד איציק מרדכי (1994), אלוף הפיקוד עמירם לוין (1995, 1996), רא"ל שאול מופז (1999), אלוף הפיקוד גבי אשכנזי (1999). הנוכחות הזו של מפקדי צה"ל באה לידי ביטוי גם בקהל הבאים לעצרת שמכיל יותר ויותר חיילים שבאים עם יחידותיהם לעצרת או לימי עיון בבלה"ג.

אלו טקסטים ישולבו בטקס?

המסורת היהודית יצרה כלים טקסטואליים להתמודדות עם אסונות אישיים וציבוריים. באמצעותם היא נתנה משמעות לאירועים היסטוריים דרמטיים והקהתה את כוחם לערער על תבניות יסוד של הזהות היהודית. ה'קדיש' ולצדו תפילת האשכבה, 'אל מלא רחמים', וטקסטים קדומים נוספים, מזמורי תהילים, קינות ופיוטים – אלו הכלים בהם נעזר היהודי כדי לתת משמעות לעובדת המוות הקשה מנשוא. אם זיכרון השואה היה ממוזג אל תוך מסורת ט' באב, היו הטקסטים הללו משמשים גם להתמודדות עם השואה. אולם מכיוון שכבר ראינו שמנהיגי הציבור הקיבוצי סירבו להטמעה זו, עמד בפניהם האתגר לבנות מסכת טקסטואלית חדשה. זו עמדה בדיאלוג מתמיד, לעיתים במאבק קשה, עם ספרות החורבן והמסורת הליטורגית הקיימת..

משנה לשנה, מעצרת זיכרון אחת לרעותה, הלכה והצטברה מסורת עברית חדשה של הנחלת זכר השואה: תפילת יזכור בניסוחים של ברל כצנלסון, אחר כך של חיים גורי ובהמשך של אבא קובנר החליפה את נוסח 'יזכור' המסורתי. שירת חיים גורי – במיוחד שירתו "מן הדליקה ההיא" בה עסקנו – סיפקה טקסטים לטקסי הזיכרון. 'הנדר' של אברהם שלונסקי זכה למעמד של טקסט לאומי ושולב בהרבה עצרות. כך גם מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ' ליצחק צוקרמן על "חלום חיי קם והיה ראיתי הגנה יהודית בכל גדולתה ותפארתה" – טקסט שהיה לאבן יסוד של הנצחת השואה בעשורים האחרונים ונכנס לקאנון העצרת.[1] 

יצירתו המאוחרת של יצחק קצנלסון (שבלה"ג נושא את שמו), "יומן ויטל" ו"השיר על העם היהודי שנהרג", היו מקור לקטעי קריאה קבועים בעצרות רבות. החלק הפותח של הקינה הגדולה, המילים הקוראות להתכנסות היהודים כדי לשאת את ההספד על העם היהודי שנרצח, היו למרכיב מהותי בליטורגיקה של יום השואה בעצרת הלאומית בקיבוץ לוחמי הגטאות.

משנה לשנה, מעצרת זיכרון אחת לרעותה, הלכה והצטברה מסורת עברית חדשה של הנחלת זכר השואה: תפילת יזכור בניסוחים של ברל כצנלסון, אחר כך של חיים גורי ובהמשך של אבא קובנר החליפה את נוסח 'יזכור' המסורתי. שירת חיים גורי – במיוחד שירתו "מן הדליקה ההיא" בה עסקנו – סיפקה טקסטים לטקסי הזיכרון. 'הנדר' של אברהם שלונסקי זכה למעמד של טקסט לאומי ושולב בהרבה עצרות. כך גם מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ' ליצחק צוקרמן על "חלום חיי קם והיה ראיתי הגנה יהודית בכל גדולתה ותפארתה" – טקסט שהיה לאבן יסוד של הנצחת השואה בעשורים האחרונים ונכנס לקאנון העצרת.

יצירתו המאוחרת של יצחק קצנלסון (שבלה"ג נושא את שמו), "יומן ויטל" ו"השיר על העם היהודי שנהרג", היו מקור לקטעי קריאה קבועים בעצרות רבות. החלק הפותח של הקינה הגדולה, המילים הקוראות להתכנסות היהודים כדי לשאת את ההספד על העם היהודי שנרצח, היו למרכיב מהותי בליטורגיקה של יום השואה בעצרת הלאומית בקיבוץ לוחמי הגטאות:

הפסקול של העצרת

מעצרת לעצרת התעצב "פסקול" שירי שיצר מסכת ליטורגית ליום השואה. בשנת אלפיים, כחלק מיוזמה להפיץ את מורשת בית לוחמי הגטאות בישראל ובעולם הוכנה ערכה עם טקסטים ומדריך למורה שבונה את תוכנית יום השואה בבית הספר ובקהילה. הערכה כללה דיסק שכינס תחתיו את "פס הקול" של עצרות הזיכרון (גיא, 2000) והוא כלל את השירים וקטעי הקריאה שנהיו לנכסי צאן ברזל של 51 עצרות הזיכרון משנת 1949 ועד 2000:

• אור הזיכרונות, נגינת צ'לו ופסנתר, לחן של משה וילנסקי
• יזכור, בנוסח של אבא קובנר (עין החורש, שנות החמישים)
• לכל איש יש שם של זלדה (1974) בלחן של חנן יובל בשירת חוה אלברשטיין
• רוח עצוב של יצחק קצנלסון (לודז' 1903), לחן עממי בביצוע שלישית המעפיל
• יצא יהודי של יצחק קצנלסון (וורשה 1940) לחן של י'שראל גולדשטיין בביצוע אופירה גלוסקא
• אויפן ווג שטייט א-בוים (על הדרך עץ עומד) של איציק מאנגר (1938) בלחן של פיליפ לסקובסקי
• העיירה בוערת של מרדכי גבירטיג (1938) בביצוע דורית ראובני
• פונאר (שטילער שטילער) של שמריהו קצ'רגינסקי, (וילנה 1943), לחן של אלכסנדר וולקוביסקי, קולית לוחמי הגטאות, סולנית טובה הוורדי
• תחת זיו כוכבי שמים של אברהם סוצקבר (וילנה 1943), לחן של א. ברודנו בביצוע קולית לוחמי הגטאות.
• אונטער די חורבות פון פוילן של איציק מאנגר (פריז, 1939), לחן של ס. ברזובסקי, בביצוע מקהלת רינת
• אני מאמין מן התפילה לחן של ע.ד. פסטג, בביצוע אמה שייבר.
• מכתבו של מרדכי אנילביץ ליצחק צוקרמן, (1943), קורא אפי וייס, ספר מלחמות הגיטאות.
• המנון הנוער מאת שמריהו קצ'רגינסקי, (וילנה 1943), לחן ב. רובין בביצוע חבורת רננים
• מזמור שיר לפרטיזנית של הרשל גליק, (וילנה 1942), לחן רוסי בביצוע קולית לוחמי הגטאות
• שיר הפרטיזנים היהודים של הירש גליק (וילנה, 1943) ולחן של דמיטרי ודניאל פוקראס בביצוע א. גלוסקא ודורית ראובני
• בישיבה של סלובודקה, של אקסלרוד ולחן של גולדפאדן בביצוע קולית לוחמי הגטאות
• אדם האמין של אברהם חלפי לחן דויד זהבי בביצוע אריק איינשטיין
• הליכה לקיסריה (אלי אלי) של חנה סנש (1942), לחן דויד זהבי, בביצוע נתנאלה
• התקווה

המבחר הנ"ל אינו תוצר של בחירה טכנית, חד פעמית, אלא הוא משקף את תהליך ההתהוות של תרבות הזיכרון המקומית במשך למעלה מחמישים שנה. אלו הם השירים והטקסטים שהדהדו בחללו של האמפיתיאטרון שנה בשנה. ברשימה הוכנס שינוי מהותי אחד, שמבטא חידוש ולא המשכיות והוא החלפתו של טקסט "יזכור" של חיים גורי, ששם דגש על זכר הלוחמים, בטקסט "יזכור" של אבא קובנר שמרחיב את היריעה האנושית ועושה אותה לעממית יותר.

במשולב עם קטעי השירה והנגינה רוב עצרות הזיכרון מאז 1953 שילבו גם קטעי מחול, חלקן של להקות עממיות בקיבוצים ובתי ספר וחלק של להקות מחול מקצועיות מהמובילות בישראל. קטעי המחול ניסו בדרך אמנותית לבטא משהו מהחוויות הכרוכות בזיכרון השואה, זכר הנרצחים, המולכים אל המוות, המאבק.

החל משנת 2000, ובכל שנה, נבנית לעצרת מסכת תכנים שונה, אם כי המבנה המשולש של גורי, חורבן, מרד ותקומה, נשמר.

מיהו קהל באי העצרת

אין רישום של הבאים; כל הציבור הישראלי מוזמן והכניסה היא חופשית. העובדה המעניינת הראשונה היא גודלו של ציבור המתכנסים והמשכיות הגודל הזה לאורך עשרות שנים, וכל זאת בלא מערך שיווק משוכלל ולנוכח מיקומם של הקיבוץ ובלה"ג בפריפריה הישראלית. כל שנה ריחפה באוויר השאלה כמה יבואו וכל שנה נשמעה אנחת הרווחה ועלתה תחושת הגאווה כאשר התמלא מרחב האמפיתיאטרון באלפי בני אדם ומגרשי החנייה נמלאו בכלי רכב. בשנים הראשונות נראות בתמונות המשאיות של הקיבוצים וארגוני הפועלים שהביאו את חבריהם. בשנים האחרונות באים המשתתפים ברכביהם הפרטיים או באוטובוסים מרווחים.

תמיד עמדה באוויר השאלה מי יהיו הבאים. השיוך התנועתי והמפלגתי היה דומיננטי בעצרות הראשונות. עם השנים באו גם חניכי תנועות נוער לגווניהן. התבררה גם העובדה המשמחת שבין הבאים לא רק יוצאי מזרח אירופה אלא בני כל העדות. בעבר היו בין באי העצרת גם נציגי היישובים הערביים מהסביבה הגלילית. בעשורים האחרונים נוכחות זו נעלמה, עובדה שמשקפת מציאות חברתית ישראלית מסוימת שלא מעודדת השתתפות מעין זו.

ככללו של דבר, אנשי הקיבוץ ובלה"ג ביקשו לעצב את העצרת כאירוע עממי שפתוח לכל ומהווה הזדמנות לחוויה לאומית מאחדת. בעשורים הראשונים לקיומה של מסורת זו התהווה קשר הדוק בין אנשי בלה"ג לערים הסמוכות נהרייה ועכו ותלמידי בית הספר לקציני ים בעכו נטלו חלק קבוע בתוכניות העצרת. ראש עיריית עכו אלי דה-קאסטרו ז"ל היה מנכבדי העצרת. קשר הדוק וידידותי התווה גם עם אנשי משטרות עכו ונהרייה ושאר אנשי שירותי הביטחון שסייעו בהפקת העצרת.

לקריאה נוספת

• חנה יבלונקה, "מה לזכור וכיצד? ניצולי השואה ועיצוב ידיעתה". בתוך: אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ, יעקב הריס (עורכים). עידן הציונות. ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2000, עמ' 297–316
• יוסף חיים ירושלמי, זכור, תל אביב: עם עובד, 1988
• יאיר צבן, "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", בתוך: ירמיה יובל (עורך). זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני, מבט אנציקלופדי, כרך ד'. ירושלים: כתר, 2007, עמ' 397–400
• רוני שטאובר, "הוויכוח בשנות החמישים בין הציונות הדתית לבין השמאל הציוני על מועד יום הזיכרון לשואה". בתוך: אניטה שפירא (עורכת). מדינה בדרך: החברה הישראלית בעשורים הראשונים. ירושלים: מכון זלמן שזר, .2001, עמ' 189–204
• משה שנר, בראשית הייתה השואה: הגות יהודית מתמודדת עם משמעות הקיום היהודי לאחר השואה. ירושלים: מאגנס, 1914
• משה שנר, "עיצוב זיכרון לאומי טראומטי: המקרה של מסורת יום השואה ועצרת הזיכרון בקיבוץ לוחמי הגטאות", דברים 13: על הזיכרון וחבליו, אוקטובר 2020, עמ' 317–356