כפייה אנטי-דתית בישראל
כפייה אנטי-דתית היא הטלה כפויה של נורמה אנטי-דתית הנוגדת מצווה או נוהג דתי, על הציבור או על חלק ממנו, תוך פגיעה בחופש הדת או במצפון של אותם אנשים. בישראל הכוונה בעיקר לפגיעה ביהדות האורתודוקסית, באמצעות חקיקה או באמצעים אחרים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סטטוס קוו (ישראל)
במגילת העצמאות נאמר: "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" וכן "מדינת ישראל תבטיח חופש דת". עקרונות אלה מומשו בכל חוקי המדינה השוללים אפליה, ונכלל בהם גם איסור על אפליה מטעמי דת. ההבטחה לחופש דת, כמו גם האיסור על אפליה מטעמי דת, נועדו למנוע, בין היתר, כפייה חילונית. לא תמיד הצליח מימוש עקרונות אלה. בנוסף, קיים ניגוד בין העדפותיהם של דתיים ובין העדפותיהם של חילונים במרחב הציבורי המשותף. מנקודת מבט חילונית, הכרעה מסוימת באספקטים שונים של קונפליקט זה עשויה להתפרש ככפייה דתית, ואילו מנקודת המבט הדתית הכרעה שונה עשויה להתקבל ככפייה אנטי-דתית.
בנייר עמדה שפרסם פרופ' ידידיה שטרן בנושאי דת ומדינה נאמר כי לעיתים קיימת סתירה בין "חופש מדת" ל"חופש הדת", המתבטאת למשל ב"פרסומי תועבה" ברשות הרבים, שהתרתם היא כפייה אנטי דתית ואיסורם הוא כפייה דתית.[1]
קליטת עולים חדשים בימי קום המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית ימי המדינה התקיימה כפייה חילונית, כחלק ממימוש רעיון "כור ההיתוך" שרווח באותה עת, ונועד למזג את העולים הרבים שהגיעו בשנותיה הראשונות של המדינה, מאירופה, מצפון אפריקה ומאסיה בכור היתוך אחד, שלא יבדיל בין תושביה הוותיקים של המדינה ובין העולים מהגלויות השונות. הכוונה הייתה לאחד את העולים עם הישראלים הוותיקים ליצירת תרבות ישראלית חילונית אחידה, על מנת לבנות עם חדש בארץ. כדי לממש את הרעיון, הופעל לחץ על העולים לאמץ את התרבות הישראלית החדשה. דוגמאות בולטות:
- תהליך קליטתם של עולים דתיים בעלייה ההמונית הביא לטענות על כפייה חילונית במסגרת החינוך האחיד. עם זאת, באותה עת הונהגה שיטת הזרמים בחינוך, שכללה את הזרם המזרחי וזרם אגודת ישראל. בינואר 1950 הוקמה ועדת חקירה בענייני החינוך במחנות העולים (ועדת פרומקין), לנוכח טענות על כפייה חילונית במחנות העולים. הוועדה מצאה כי יש ממש בטענות שנשמעו,[2] ולאחר שמסרה את מסקנותיה, במאי 1950, התעוררה סערה. בעקבות פרסום מסקנות הוועדה, לא שב שר החינוך, זלמן שזר, לתפקיד זה בממשלה שהוקמה זמן קצר לאחר מכן.
- 20 משפחות של עולים מתימן שנשלחו למושב עמקה גורשו ממנו בסופו של דבר במאי 1950, מכיוון שסירבו לשלוח את ילדיהם לבית ספר חילוני. בית הספר הדתי שהוקם ביישוב נסגר בכוח והמורים נגררו מבית המדרש. קודם לכן, הורים ששלחו את ילדיהם לבית הספר נענשו במניעת היכולת לקנות מוצרי מכולת, מניעת היכולת לעבוד לפרנסתם ומניעת טיפול רפואי.[3]
בתהליך הדרגתי הפכה החברה הישראלית לפלורליסטית יותר, והפעלת מדיניות מכוונת של "כור היתוך" פחתה עם השנים. כבר ב-1953 המדינה מיסדה את החינוך הדתי (זרם המזרחי) במסגרת החינוך הממלכתי-דתי . עם זאת, עדיין קיימת מדיניות דומה, למשל בהגדרת צה"ל כצבא העם וחובת השירות בו המעוגנת בחוק.
טענות על כפייה במרחב הציבורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש הרואים כפייה חילונית בהצגת שלטי חוצות הכוללים תכנים בוטים,[4] או בתמונת המציגות את פניהן של נשים במרחב הציבורי.[5] גורמים אלה תובעים מנשים לנקוט בסטנדרטים מחמירים של לבוש וכיסוי הגוף או החרשת הקול הנשי.[6] דרישות אלה משקפות את התפיסה לפיה למראה גופן של נשים, נערות וילדות, לקולן ולנוכחותן מלווה תמיד קונוטציה מינית מחטיאה, מזיקה ומטמאת.
דוברים שונים מקרב הציבור הדתי טוענים כי העובדה שאין מדובר בכפייה ישירה ואישית לעבור על מצוות גורמת לעולם החילוני שלא לחוש שהצורה בה הוא מעצב את המרחב הציבורי כופה למעשה על האדם הדתי "לחיות חיים זרים למה שהוא מאמין שצריך להיות".[7] לדבריהם, הגישה הגורסת "חיה ותן לחיות" מתעלמת מן העובדה שמי שמנהל את חייו כראות עיניו, בלא לברר אם דרכו אינה פוגעת ברגישותם של אחרים, כופה למעשה את דרכו עליהם.[8] מנגד, ידוע שציבור יהודי דתי מקיים את חייו במדינות אחרות מבלי לדרוש לעצב את המרחב הציבורי באופן שונה מהעולם החילוני. במסגרת העתירה בנושא ״קווי מהדרין״ המוזכרת להלן, אמר שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, כי ״דורות רבים של יהודים חיו בתוך חברות בהן הפרדה כגון זו שיש שמבקשים לכפות כעת לא הייתה נהוגה. האם היו הם אדוקים פחות באמונתם מאלו המבקשים לכפות הפרדה כאמור כעת? האם התיימרו הם לכפות הפרדה במרחב הציבורי בו עשו שימוש יחד עם כל אותם אנשים שלא היו מעוניינים בהפרדה כאמור?״.[9]
קווי מהדרין
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעבר היו חברות אוטובוסים שבקווי אוטובוס המשרתים בעיקר חרדים הפעילו "קווי מהדרין", בהם נהגה הפרדה מגדרית ונשים עלו לאוטובוס מהדלת האחורית וישבו בחלקו האחורי בלבד, בעוד גברים ישבו בחלקו הקדמי בלבד. בשנת 2010 משרד התחבורה החליט לפסול את ההפרדה המגדרית כשיקול בהקצאת מקומות הישיבה ודלתות הכניסה לנוסעים, אך להתיר העלאת נוסעים מהדלת האחורית לצורך קיום הפרדה מרצון. קבוצת עותרים עתרו לבג"ץ בדרישה לאסור גם הסדר זה. בשנת 2011 בג"ץ דחה את בקשתם, אך חייב את חברת אגד לפרסם את ביטול ההסדר בעיתונות הכללית ובעיתונות של המגזר החרדי ולהציב שילוט בעניין בכלל הקווים ששימשו במתכונת קווי מהדרין.[10] סוגיית קווי מהדרין עוררה פולמוס ובביטולם היו שראו כפייה חילונית.[11]
כפייה לעומת חופש דת בכלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים אוסר הפליה באספקת שירותים, בין השאר לפי דת או נטייה מינית. ב-2012 חייבה שופטת בית משפט השלום בירושלים, דורית פיינשטיין, את בית ההארחה במושב יד השמונה, שבעליו הם יהודים משיחיים, בשישים אלף ש"ח ובהוצאות משפט. זאת לאחר שבית ההארחה סירב לבקשה טלפונית של זוג לסביות לערוך במקום מסיבת חתונה, בנימוק שלפי הנחיות ההנהלה לא ניתן לערוך במקום אירוע מסוג זה. השופטת פסקה שזו עוולה לפי חוק איסור הפליה ולפי החוק למניעת הטרדה מינית, תוך שהיא דוחה את טענת הבעלים שהעסק שלהם הוא בעל צביון דתי, ושיש לאפשר לו ליהנות מחופש הדת ולכבד את אמונתו הדתית שחתונה מעין זו היא תועבה. השופטת ציינה כי מטרת הקנס אינה רק פיצוי אלא גם חינוך של הציבור הרחב לערך השוויון וכבוד האדם.[12] בעקבות פסק הדין פנו לאולם השמחות עשרות זוגות חד-מיניים בבקשה להתחתן שם, והוא נסגר.[13] בית ההארחה ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וערעורו נדחה תוך חיובו בהוצאות.[14]
ביטול ניסיונות לכפייה של הפעלת עסקים בשבת
[עריכת קוד מקור | עריכה]במכרז לפתיחת חנויות במתחם נתב"ג 2000 נקבע כי החנויות יפעלו במשך כל ימות השנה, כולל ימי שבת ויום טוב, אבל לא ביום כיפור; מאבקם של בעלי חנויות דתיים שרצו לגשת למכרז ללא שיוצרכו לפתוח את עסקיהם בשבת הוביל לביטולו של הסעיף.[15]
במקרה אחר החליטה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בתל אביב להעניק זכויות בנייה נוספות לבניין משרדים של חברת אפריקה ישראל, בתנאי ש-50% ממקומות החניה בחניון יהיו פתוחים שבעה ימים בשבוע לטובת הציבור. כדי לפתור את בעיית השבת הציעה הוועדה כי החניון יופעל בשבת על ידי החברה העירונית.[16] הוועדה המחוזית אליה פנה לבייב הכריעה כי אין זה בסמכותה של העירייה להורות לחברה על פתיחת החניון בשבת.[17]
בחינוך החרדי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציבור החרדי במדינת ישראל רואה ערך עליון בשמירת עצמאותה של מערכת החינוך החרדי תחת הנהגתם הבלעדית של רבנים וללא התערבות של מוסדות המדינה[18] רוב מוסדות החינוך החרדיים נחשבים על פי חוק חינוך ממלכתי ל'מוסדות פטור' או למוסדות 'מוכר שאינו רשמי', שאינם כפופים לתוכניות הלימודים של משרד החינוך וזוכים לתקצוב נמוך יותר.[19]
יש הרואים בהימנעות מלימוד תוכנית הליבה בבתי הספר החרדים פגיעה ממשית בעתיד התלמידים ובחוסנה של מדינת ישראל, והם מתנגדים למתן תקציבים ללא לימודים אלו.[20] בעקבות עתירה לבג"ץ למניעת תקצוב ממשלתי למוסדות חינוך במגזר החרדי הנמנעים מליישם את תוכנית הליבה,[21][22] אושר בכנסת, ב-23 ביולי 2008, לפני מתן פסק הדין, חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים,[23] המאפשר לשר החינוך להכיר בבתי ספר שאינם מקיימים את תוכנית הליבה כ"מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים" ולתקצבם בשיעור של 60% מהתקצוב הממשלתי של בתי ספר ממלכתיים.[24] בעתירה לבג"ץ כנגד החוק השיבה המדינה כי כפיית לימודי הליבה ללא הסכמה פוגעת בזכויות הציבור החרדי.[25]
בבג"ץ בית הספר בעמנואל עלתה מחלוקת בין הנהלת בית הספר היסודי לבנות "בית יעקב" בעמנואל לקבוצת הורים לבנות בבית הספר. בג"ץ קיבל טענה בדבר אפליה על בסיס עדתי בין תלמידות מזרחיות לבין תלמידות אשכנזיות והורה לבטל אפליה זו. סירוב ההורים לקיים את הוראת בג"ץ לשלוח את בנותיהם לבית הספר בעמנואל, וזאת בהוראת רבותיהם, הוביל לכך שהוטלו עליהם בהדרגה קנסות ומאסר בפועל. המאסר עורר את זעמו של הציבור החרדי, שראה בפסיקת בית המשפט התערבות של גורמים זרים בדרכי החינוך הייחודיות להם, וכפייה חילונית,[26] וערך עקב כך הפגנות ענק בבני ברק ובירושלים.[27]
טענות על כפייה בצה"ל
[עריכת קוד מקור | עריכה]השירות בצה"ל הוא חובה (עם פטור למספר קבוצות אוכלוסייה, בהן בנות יהודיות המצהירות על שמירת מצוות וכן פטור בסופו של תהליך שאורכו מספר שנים לאברכים החרדים). הוראות הצבא שואפות לאפשר לחיילים דתיים שירות נאות תוך שמירה על כללי ההלכה והוא מספק שירותי דת באמצעות גוף ייעודי - הרבנות הצבאית. הוראות הצבא אוסרות הכנסת חמץ בפסח לבסיסי צה"ל, ומקיימות מערכת השגחה על כשרות. חרף זאת, חלק משומרי המצוות נתקלים בבעיות דתיות במהלך שירותם הצבאי, ועל כן ישנם דתיים ובעיקר חרדים המנסים להימנע משירות בצבא,[28] או לשרת במסגרת יחידות דתיות בלבד. בין הבעיות:
- על פי ההלכה אסור לגבר יהודי לשמוע שירת נשים. אולם על פי הוראות הצבא, חייבים גם חיילים דתיים להשתתף בטקסים שבהן חיילות שרות. בשנת 2000 עזב קצין חינוך ראשי, אלעזר שטרן, מופע של להקת הגדנ"ע, בנימוק שחיילות שרו במופע שיר שלווה בתנועות המדמות יחסי מין. שטרן הסביר: "בעת הופעה מול חיילי צה"ל הבאים מכל קצוות החברה הישראלית, הנעשית ב'כפייה', שהרי אין שואלים חייל אם הוא רוצה לצפות במופע, יש להקפיד על הופעה צנועה ומכובדת". שטרן שלח למפקדי הגדנ"ע מכתב בעניין.[29] בעקבות מקרים שבהם צוערים בקורס קצינים נכלאו או הודחו מהקורס לאחר שיצאו מאירוע בעת שזמרת שרה,[30] הוקמה ועדה בראשות ראש אגף כוח אדם האלופה אורנה ברביבאי, לבחינת סוגיית שירת הנשים בצה"ל. המלצות הוועדה, שאושרו בידי הרמטכ"ל בשנת 2012, הן שחיילות ימשיכו לשיר בכל אירועי צה"ל ושלחיילים לא יותר לצאת מאירועים רשמיים. באירועים אחרים, יותר למפקדים להחליט לפטור מהשתתפות חיילים שיבקשו זאת.[31]
- אי שמירה על פקודות הכשרות בחלק מן המטבחים בצה"ל.[32] חלק מהחיילים החרדים והדתיים אינם סומכים על הכשרות בבסיסם, או על הכשרויות של מוצרי המזון המסופקים לצה"ל.[33]
- על פי ההלכה, מותר לחלל שבת רק לצורכי פיקוח נפש, אך היו מקרים שחיילים נדרשו לחלל שבת גם לצורך פינוי מאחזים. בשנת 2002, במסגרת פינוי של חוות גלעד, אמרו קצינים לחייליהם שהפעילות בשבת אושרה על ידי הרבנות הצבאית. בעקבות האירוע הקים הרמטכ"ל משה יעלון ועדת חקירה והגדיר את האירוע כתקלה מערכתית חמורה, אך לא הסיק מסקנות אישיות נגד המפקדים.[34] בהמשך בוצעו פינויים נוספים בשבת וביום כיפור.[35]
- על אף שחיילים רשאים לבקש פטור מגילוח מטעמי דת, הדבר כפוף לשיקול דעתם של המפקדים, והיו חיילים שנכלאו לאחר שמפקדם סירב לאשר זאת.[36]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צבי צמרת, המטוטלת בחברה הישראלית, קווים להבנת יחסי דת ומדינה במדינת ישראל , באתר "דעת"
- דב לנדאו, על דו-שיח בין הציבור האמוני לחילוניים, נתיב 56, מאי 1997
- דב לנדאו, על דו-שיח בין הציבור האמוני לחילוניים (ב), נתיב 57, יולי 1997
- בג"ץ מצפה כרמים - בג"ץ 1514/01 יעקב גור אריה ואח' נ' הרשות השנייה
- הרב יובל שרלו, האם יש כפייה חילונית בארץ?, באתר ישיבת אורות שאול
- ד"ר שאולי שארף, אנטי-הדתה או אנטישמיות? הדתה או חילון במרחב הציבורי, באתר JOKOPOST.COM
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ידידיה שטרן, המועצה הציבורית - נייר רקע בנושא ההיבט החוקתי של יחסי דת ומדינה, המכון הישראלי לדמוקרטיה
- ^
צבי צמרת, ועדת פרומקין : סיכום, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, 1991
- ^ קום המדינה הייתה כפייה אנטי-דתית ממוסדת; אריה דיין, גירוש והעמקה.
- ^ קובי נחשוני, דרך ההלכה: החרדים נגד שלטי בר רפאלי, באתר ynet, 22 באוקטובר 2009.
- ^ דביר ג'ברה, פני נשים הוסתרו ממוצרים בסניף Be של שופרסל בבני ברק: "פנאטיות כמו באיראן", באתר מאקו, 16 במאי 2023
- ^ הדרת נשים בישראל (עמ' 11), באתר שתיל, 2021
- ^ יובל שרלו, האם יש כפייה חילונית בארץ?, אתר ישיבת אורות שאול.
- ^ דב לנדאו, על דו-שיח בין הציבור האמוני לחילוניים (ב), נתיב 57, עמ׳ 41, יולי 1997.
- ^ אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן, יורם דנציגר, בג"ץ 746/07 נעמי רגן נ' משרד התחבורה (עמ' 36), באתר מרכז צדק לנשים, 5 בינואר 2011
- ^ בג"ץ 746/07 נעמי רגן ואח' נ' משרד התחבורה ואח', ניתן ב-5 בינואר 2011.
- ^ שמואל קופר, כפיה חילונית למהדרין, באתר צופר, 29/10/2007.
- ^ ת"א (ירושלים) 5901-09 - טל יעקבוביץ' ואח' נ' בית הארחה וגן אירועים יד השמונה, ניתן בתאריך 3 בספטמבר 2012; אילן ליאור, בית המשפט: אולם אירועים חייב לקיים גם חתונות חד-מיניות, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2012
- ^ "טרור ליברלי בבית המשפט: כך חוסלו אוהבי ישראל ביד השמונה", מאמר בבלוג של צור ארליך, 2 בנובמבר 2012
- ^ ע"א (ירושלים) 5116-11-12 - בית הארחה וגן אירועים יד השמונה נ' טל יעקבוביץ', 17 ביוני 2014)
- ^ עדי גרסיאל, מלחמה בכפפות משי, באתר ערוץ 7, 20 במאי 2004.
- ^ כפייה חילונית: לבייב יאלץ להפטר מהרווחים, אתר חב"ד אינפו.
- ^ מעשה בחניון ובשבת, באתר כיפה, 2009.
אלעזר לוין, העירייה איננה "גוי של שבת", באתר News1 מחלקה ראשונה. - ^ כך למשל הזהיר הרב מיכל יהודה ליפקוביץ, בשנת 2004 "שלא להיכנע להם ולא לישא וליתן עמהם בכלל ושלא לתת להם איזה דריסת רגל במוסדות הקודש", וזאת אפילו במחיר של הפסקת התקציב למוסדות(שחר אילן, מלחמת העצמאות של החינוך החרדי, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2004).
- ^ יובל וורגן, מערכת החינוך במגזר החרדי - תמונת מצב, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 27 בנובמבר 2007. דו"ח ועדת שושני באתר משרד החינוך
- ^ מאיר פורוש ונמרוד אלוני, החינוך והליבה: מה מלמדים החרדים?, באתר ynet, 10 ביולי 2007.
- ^ בג"ץ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי - התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד החינוך ואחרים, ניתן ב-27.7.2008
- ^ איציק וולף, חוק הליבה סינדל את בג"ץ, nfc
- ^ חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, התשס"ח-2008, ס"ח 2173 מיום 30 ביולי 2008
- ^ חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, התשס"ח-2008, אריק בנדר, ישיבות יזכו לפטור מלימודי תוכנית הליבה, nrg, 23.7.2008
- ^ בני משה, משרד החינוך: כפיית לימודי ליב"ה פוגעת בפרט, באתר ערוץ 7, 31 במרץ 2011.
ראו גם: יצחק לוי, כפייה תרבותית בלימודי הליבה, אתר המכון לדמוקרטיה - ^ מנחם ברוד, בין רוסיה הקומוניסטית לעמנואל, אתר בחדרי חרדים, 23 ביוני 2010.
אליעזר מלמד, הרב מלמד מצדיע להורים האסירים, באתר ערוץ 7, 24 ביוני 2010. - ^ בג"ץ עמנואל: עשרות אלפי מפגינים במחאה, באתר גלי צה"ל, 17 ביוני 2010.
- ^ בני טוקר, "כל עוד יש בנות, אין מקום לחרדים בצה"ל", באתר ערוץ 7, 6 בפברואר 2013
- ^ אמיר בוחבוט, מי אתה אלעזר שטרן?, באתר nrg, 1 ביוני 2006.
- ^ יהושע בריינר, צוערים עזבו טקס לרבין בשל שירת אישה - ונכלאו, באתר וואלה, 20 באוקטובר 2010;
קובי נחשוני, הודחו ארבעה מהצוערים שיצאו בעת שירת נשים, באתר ynet, 8 בספטמבר 2011 - ^ יואב זיתון, צה"ל קבע: פטור משירת נשים - רק באירועי הווי, באתר ynet, 2 בינואר 2012
- ^ ברוך לוי, מטבחים רבים בצה"ל לא כשרים, כתבה באתר "צופר", מתוך ארכיון האינטרנט.
אורי פולק, הרבנות הצבאית מחסלת את המטבחונים הלא כשרים בצה"ל, באתר כיפה, 23/07/2012
נתן וכסלר, חשיפה: הורי החיילים - נפסיק את הגיוס לנח"ל החרדי באתר "צופר" - ^ ענת רואה, חייל חרדי לבג"ץ: המזון בצה"ל לא כשר מספיק, באתר ynet, 20 באוגוסט 2001
- ^ פליקס פריש, הרמטכ"ל: אסור היה להפעיל הכוחות בשבת לפינוי חוות גלעד, באתר ynet, 29 באוקטובר 2002
- ^ אורנית עצר, "משהו רע עובר על גדוד שמשון" באתר ערוץ 7.
- ^ יצחק טסלר, סא"ל דרש מחייל דתי להתגלח, על אף פטור זקן מהרב הצבאי, באתר ynet, 22 במרץ 2015
