לדלג לתוכן

יעקב אגמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יעקב אגמון
יעקב (יענקל'ה) אגמון בתחילת שנות התשעים
יעקב (יענקל'ה) אגמון בתחילת שנות התשעים
לידה 6 במרץ 1929
כ"ד באדר א' ה'תרפ"ט
פוליןפולין סוקולוב פודלסקי, פולין
פטירה 16 בדצמבר 2020 (בגיל 91)
א' בטבת ה'תשפ"א
ישראלישראל רמת גן, ישראל
תאריך עלייה 1933
סוגה מועדפת תיאטרון
בידור
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19532020 (כ־67 שנים)
עיסוק מנהל, מפיק ובמאי תיאטרון
בן או בת זוג גילה אלמגור (19632020) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס התיאטרון הישראלי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יעקב (יענקל'ה) אגמון (6 במרץ 192916 בדצמבר 2020) היה שדרן רדיו, אמרגן, מנהל, מפיק ובמאי תיאטרון ישראלי, מהדמויות המשפיעות ביותר על חיי התיאטרון, התרבות והבידור בישראל במשך כשישים שנה. בשנות עבודתו ניהל את התיאטראות "הקאמרי" ו"הבימה" וייסד את התיאטראות "בית ליסין" ו"בימות" וכן את פסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו".

אגמון נולד בפולין, ובשנת 1933 עלה לארץ ישראל. היה חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר". לאחר מכן הגיע לקיבוץ הראל, שם החל את פעילותו כמפיק אירועים במסגרת התנועה הקיבוצית. אגמון התבלט בקיבוץ כמנהיג, דבר שלא מצא חן בעיני הנהגת השומר הצעיר בשל עמדותיו השמאליות וקרבתו למשה סנה אשר פרש מהתנועה והצטרף למפלגה הקומוניסטית. לטענת חבריו של אגמון, התנתה התנועה שליחת גרעינים חדשים לקיבוץ בעזיבתו של אגמון, ואף התנכלה לו ושללה ממנו אשראי שהיה נחוץ לו, עד שבסופו של דבר נאלצו אגמון וחבריו לעזוב את הקיבוץ שבפועל התפרק.[1]

בין השנים 19561958 כיהן כמנהל מחלקת הנוער של המגבית היהודית המאוחדת, וכן שימש כתב ומזכיר מערכת השבועון "רימון".

ב-1958 ארגן את חגיגות העשור למדינת ישראל, שנחשבו חדשניות וכאלה שלא נראו כמותן. בחגיגות אלה הוקמו לראשונה בישראל במות בידור של יום העצמאות עם זיקוקין די-נור, שהפכו מאז למסורת, והתקיים חידון התנ"ך הראשון (על פי רעיון שהגתה אורה הרצוג). באותה שנה התחולל מרד בתיאטרון הקאמרי על ידי קבוצת שחקנים, ומנהליו, יוסף מילוא ויצחק קדישזון, עזבו את התיאטרון. אגמון התמנה למנכ"ל התיאטרון במקומם. בתקופתו הועלתה ההצגה "מרי סטיוארט" שעוררה התרגשות בגלל טקסט שרמז על פרשת לבון שהתחוללה באותם ימים. הצגות נוספות שעלו בתקופתו: "בית בובות" "בגלל חגורה", "כנרת כנרת", "מריוס" ו"הלילה השנים עשר". אגמון כיהן בתפקיד ארבע שנים, במהלכן גם ארגן ב-1960 את חגיגות העצמאות ה-12 למדינת ישראל.

ב-1962 יצא לארצות הברית שם למד, וכיהן במשך שנתיים כיועץ לקרן התרבות אמריקה-ישראל.

ב-1964 הקים את תיאטרון בימות במסגרתו העלה הצגות מגוונות וחדשניות לאותן ימים, שזכו להצלחות גדולות, בהן: המגילה – שירים ביידיש מאת איציק מאנגר, איש חסיד היה – אסופת סיפורים ושירים חסידיים, בוסתן ספרדי – שירים וסיפורים בלאדינו, ערב שירי ז'אק ברל, ערב שירי נעמי שמר, הכלה וצייד הפרפרים של נסים אלוני עם גילה אלמגור ויוסי בנאי, המופע של חוה אלברשטיין, ועוד. בימות העלה את המחזה הראשון שעסק בנושא ההומוסקסואליות – "הנערים שבחבורה".

שלום אסייג ודודו דותן אורחים בתכניתו של יעקב (יענקלה) אגמון "בירה ומצב רוח". שנות ה-90 המוקדמות

בין השנים 19781973 ניהל את האנסמבל הקאמרי ואת מקהלת רינת, והפיק מופעים שונים במסגרות פרטיות וציבוריות.

ב-1978 הקים את תיאטרון בית ליסין במסגרת ההסתדרות, וניהל אותו במשך שמונה שנים. בין ההצגות שהועלו בתקופתו: "אחרון הפועלים", "ילדי הכרך", "טנזי", ו"קשר אייר". בתקופה זו יזם את הקמת רשת מופ"ת.

בין השנים 19861988 שימש מנהל חגיגות שנת ה-40 למדינת ישראל[2].

בין השנים 19891994 הקים חברה פרטית להפקות בשם "בימות 2000". במסגרת זו הפיק ב-1990 את פסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו", אותו המשיך להפיק מאז מדי שנה במשך למעלה מעשרים שנה. הפקות אחרות שנמשכו כמה שנים: פסטיבל כליזמרים בצפת, חג היין ראשון לציון, וכן ארגון והפקה של מופעים בישראל ומחוצה לה.

בין השנים 19951991 שימש מנכ"ל פסטיבל עכו ומרצה באוניברסיטת תל אביב בחוג לתיאטרון.

ב-1995, בעקבות משבר כספי וניהולי בתיאטרון "הבימה", מונה אגמון למנכ"ל ולמנהל אמנותי של התיאטרון. לצידו התמנה כונס הנכסים הרשמי כנאמן מטעם המדינה לפקח על פעילות התיאטרון. אגמון לא הצליח לחלץ את התיאטרון מהגירעון התקציבי, ולקראת סיום כהונתו גבר המשבר הפיננסי. מבחינה אמנותית, ניסה אגמון להפנות מאמצים לכיוון מחזות פופולריים. במסגרת זאת העלה את ההצגה "מרי לו", המבוססת על שיריו של הזמר צביקה פיק, "מונולוגים מהווגינה", "הברווזון", "מאמי" ומחזה על חייו של אריס סאן. מלבדם העלה התיאטרון הצגות מהרפרטואר המוכר שלו: "מחכים לגודו", "מותו של סוכן", "מדיאה", "טנגו", "תמרה", "קופסה שחורה", ואת המחזמר "בוסתן ספרדי", שהוצג כ-2,500 פעמים, מספר שיא בתיאטרון הישראלי.

בשנים האחרונות לעבודתו היה מעורב אגמון באירועים שסוקרו באמצעי התקשורת: דו"ח רואה חשבון המבקר את הבימה, פרסם שורה של הטבות חריגות שהעניק אגמון לעצמו ולאשתו, השחקנית גילה אלמגור. בית המשפט נקרא להתערב בסכסוכים בין הנהלת הבימה לבין הנאמן מטעם המדינה, ובעימות פנימי על רקע מינוי המנהל המחליף. באותה תקופה התמודד גם עם חקירת משטרה על הטרדה מינית שהסתיימה בסגירת התיק מחוסר ראיות.

ב-2005 פרש מ"הבימה" ושב לעבוד כמפיק עצמאי בחברה שהקים. ב-2007 זכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים.[3]

באוקטובר 2010 מונה למנכ"ל התיאטרון הערבי-עברי ביפו. בשנת 2014 סיים את תפקידו.

אגמון ורעייתו השחקנית גילה אלמגור
דן שילון במסיבה לרגל תוכניתו של אגמון "בירה ומצב רוח" בשילוב עם מסיבת הפתעה ליום הולדתה של גילה אלמגור, בפאנץ' ליין

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1963 נישא בשנית לשחקנית גילה אלמגור, שאותה הכיר כאשר ניהל את תיאטרון הקאמרי. השניים היו נשואים עד מותו של אגמון ב-2020. לזוג בן מנישואיו הראשונים של אגמון ובת מאומצת משותפת לשניים, וכן נכדים ונינים.[4] כלתו לשעבר היא המחזאית גורן אגמון.

אגמון נפטר ב-16 בדצמבר 2020 בגיל 91 בבית החולים שיבא כתוצאה מדלקת ריאות.[5] נקבר בבית העלמין בקיבוץ שפיים.

רדיו וטלוויזיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית הרדיו המזוהה ביותר עם יעקב אגמון היא שאלות אישיות, המשודרת בגלי צה"ל מאז 1968 ללא הפסקה, באותה המתכונת של שיחה אישית עם מרואיין אחד לכל תוכנית. במסגרת התוכנית התראיינו יותר מ-1,300 אנשים מתחומים שונים בחברה הישראלית. אגמון ליקט את מיטב הראיונות בספר שהוציא ב-1994.

תכניות אחרות שהגיש וערך:

  • קול ישראל – בירה ומצב רוח, במשך חמש שנים;
  • גלי צה"ל – השעה ה-25, רב-שיח אל תוך הלילה; כל האולם במה (שנתיים). אי פה אי שם בארץ ישראל, (שנה); הלילה ב (משך כשנה וחצי).
  • קול השלום – תוכנית בשידור חי.

תוכניות טלוויזיה שבהן השתתף:

אירועים והפקות שונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ניהול מועדון 77, מועדון סאטירי ואת מועדון התיאטרון. (1964–1972)
  • הסרט "מצור" – עם גילה אלמגור ויהורם גאון – הפקה (1968) מועמד לפרס דקל הזהב.
  • "לילות עכו" – תוכנית ראיונות עם דן בן אמוץ. (1968–1969)
  • תחרות רובינשטיין הראשונה, כנס נעמת הבינלאומי, סיור האומנים בהולנד ובקמפוסים בארצות הברית, אסתא ואפתא (1970–1974)
  • ניהול פסטיבל הצגות היחיד "תאטרונטו", שאותו הגה ויזם והפיק מיום הקמתו ב-1990
  • הקמת תשתית תרבותית בקריית שמונה – על כך קיבל אות יקיר קריית שמונה.

הפיק בתיאטרון בימות את המופעים הבאים, שגם יצאו בתקליטים:

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יעקב אגמון בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
2005גרי בילו
פרס התיאטרון הישראלי – פרס מפעל חיים
2006 – יעקב אגמון
הבא:
2007עודד קוטלר