ז'ורז' ברסנס

ז'ורז' ברסנס
Georges Brassens
	צילום מ-1966 ב-Théatre National Populaire
לידה	22 באוקטובר 1921; סט, צרפת
פטירה	29 באוקטובר 1981 (בגיל 60); Saint-Gély-du-Fesc, צרפת
שם לידה	Georges Charles Brassens
מדינה	צרפת
מקום קבורה	Sete (Le Py) Cemetery
שפות היצירה	צרפתית
סוגה	שאנסון
תקופת הפעילות	1951–1981 (כ־30 שנה)
פרסים והוקרה	פרס הפיוט הגדול של האקדמיה הצרפתית (1967); פרס וינסנט סקוטו (1963); פרס טנקו ;
חתימה

ז'ורז' שארל ברסנס (בצרפתית: Georges-Charles Brassens;‏ 22 באוקטובר 1921 – 29 באוקטובר 1981) היה משורר, מלחין וזמר שאנסון צרפתי. נחשב לאחד המשוררים הפופולריים ביותר בצרפת, בזכות סגנון שיריו הפשוט והישיר אך עם זאת אלגנטי ומגוון.

ביוגרפיה

ברסנס נולד בשנת 1921 בעיר סט (Sète) שבדרום צרפת לז'אן-לואי ברסנס ולאלבירה, בת למשפחת דאגרוזה האיטלקית. הסבים מצד האם, מיקלה דאגרוזה ומריה דולצ'ה היו מן היישוב מארסיקו נואובו מחבל בזיליקטה. ברסנס התחיל את הקריירה בשנות ה-40. שיריו מתפרשים על קשת של נושאים. מידידות ואהבה ועד מוות וזנות. בשיריו מובעת ביקורת חברתית נוקבת וברבים מהם מוצבת מראה מול החברה, גם אם אינם כוללים מילות תוכחה מפורשות. בשירים אחרים מציב ברסנס מול הקהל את עובדות החיים המשמעותיות ביותר, כגון מוות ובגידה, וקובע שעל אף שאירועים מסוימים הם חשובים ביותר לפרט, הרי שעל החברה בכללותה ואף על הסביבה הקרובה הם אינם מותירים רושם.

בשיריו הרבה ברסנס להדגיש את האדישות של החברה כלפי סבל ואי צדק והתייחס רבות לסטנדרטים הכפולים הנהוגים בה. הוא הופיע מחוץ לצרפת אך לעיתים נדירות וזכורה במיוחד הופעתו בלונדון בשנת 1973.

סגנון שירתו בפני קהל מאופיין בהופעה נקייה של זמר עם גיטרה, כאשר הדגש העיקרי ניתן למילים. לחניו מונוטוניים (חד-גווניים), מעין דקלום, ומובילים את המאזין לשורה התחתונה של המסר מבלי שהלחן מסגיר את העובדה שהשורה התחתונה מתקרבת. צורת הלחנה זו תורמת להבנת תחושת האפסיות של הסבל מול שגרת העולם.

ברסנס נפטר ב-29 באוקטובר 1981 מסיבוכים של סרטן המעי הגס.

ברסנס פופולרי עד היום בצרפת ובאירופה ותקליטים עם ביצועים משיריו יוצאים בכל תקופה על ידי אמנים צעירים. בין המבצעים: קרלה ברוני ומקסים לפורסטיה בצרפתית ושל פאקו איבנז בספרדית.

השפעת ברסנס בישראל

רבים משיריו של ברסנס תורגמו לשפה העברית, רבים מהם בוצעו על ידי יוסי בנאי. בין המתרגמים בולטים נעמי שמר ודן אלמגור. בשנת 1969 ובשנת 1974 הקליט יוסי בנאי שני תקליטים משיריו של ברסנס בעברית ובשנות התשעים חזר בנאי והקליט שוב חלק מאותם שירים בעיבוד חדש. בין השירים הבולטים של ברסנס ששר בנאי בעברית היו "אין אהבות שמחות" ("Il n'y a pas d'amour heureux", תרגמה נעמי שמר), "הגורילה" ("Le Gorille", תרגם דן אלמגור), "לא אבקש את ידך" ("La non demande en mariage", תרגמה שמר) ו"לאיש חסדי" ("Chanson Pour L'auvergnat", תרגמה שמר).

בשנת 1958 כתב הפזמונאי הישראלי דן אלמגור שיר על פי הלחן של "אשתו של הקטור" (la femme d'Hector) מאותה שנה. לא היה זה תרגום אלא מילים עצמאיות והשיר נקרא "ויויו גם", שרה אותו להקת הנח"ל. – השיר הצרפתי המקורי תורגם מאוחר יותר לעברית הן על ידי יוסי בנאי ("אשתו של בנץ"), והן על ידי דן אלמגור עצמו ("אשתו של מר ז'וזו").

שירים בולטים אחרים של ברסנס שתורגמו לעברית הם שני שירים על נערה בשם מרגו. האחד "מרגו"^[1] (על ידי נעמי שמר) והשני "כי אני פרחח"^[2] (תרגום של דן אלמגור לשיר Je suis un voyou), "הספסל הציבורי" בביצועה של יעל שרז ("Les amoureux des bancs publics", תרגם דן אלמגור), "אי שם בלב" בביצוע קורין אלאל ("Au bois de mon cœur", תרגם אהוד מנור) ו"להוליך שולל את המוות" בביצוע שלומי שבן ("Trompe la mort", תרגם דורי מנור).