תיאטרון בימות

המונח "בימות" מפנה לכאן. לערך העוסק בחבורת זמר, ראו חבורת בימות.

תיאטרון בימות היה תיאטרון ישראלי שפעל בשנים 1964–1977.

היסטוריה

מנהל התיאטרון ומייסדו היה יעקב אגמון, ששימש בשנת 1965 כמנהלו האדמיניסטרטיבי של תיאטרון הבימה. שחקניו המרכזיים היו גילה אלמגור, אבנר חזקיהו ויוסי בנאי.

הצגתו הראשונה המלאה, שהועלתה ב-1966, הייתה "לבלוב האהבה" מאת מארי שיסגאל (אנ'). הובאה אליה התפאורה המקורית מברודוויי שעיצב אוליבר סמית (אנ'). בתפקיד הראשי כיכב אבנר חזקיהו. הייתה זו סאטירה על התרבות האמריקאית. ההצגה נכשלה מבחינת קהל הצופים. ב-1967 הועלתה ההצגה "הזוג המוזר" מאת ניל סיימון.

שתי הצגות בכיכובם של יוסי בנאי וגילה אלמגור, נחלו הצלחה רבה. האחת הייתה "הכלה וצייד הפרפרים" מאת ובבימוי נסים אלוני והשנייה הייתה "הרכבת התחתית" מאת לירוי ג'ונס.

ב-1968 עלה השלאגר "איש חסיד היה", ערב סיפורים ושירים חסידיים בלבוש מודרני, בעריכת דן אלמגור. השחקנים לבשו ג'ינס וניגנו על גיטרות.

ב-1969 העלה התיאטרון את המחזה "בוסתן ספרדי" בבימויו של יוסף מילוא ובהפקתו של יעקב אגמון. בהפקה זו שיחקו: רבקה רז, דודו אלהרר, אתי גרוטס, אברהם מור, אלברט כהן, מיכל נדיבי וברוך ברקין. המחזה הוצג 384 פעמים זכה בפרס כינור דוד, הוסרט והוקרן בערוץ 1 בשנת 1970. באותה שנה הופיע יוסי בנאי בערב שירי ז'ורז' בראסנס שנקרא "אין אהבות שמחות" שיצא ב־2 תקליטים ('הגורילה' ו'אין אהבות שמחות').

באותה שנה, העלה התיאטרון את "לילה במאי". המחזה הראשון של הסופר א.ב. יהושע שהועלה על הבמה^[1]. המחזה נחשב כאחד מאבני הדרך של הדרמה הישראלית, ומציג את ההוויה הישראלית, כפי שהיא משתקפת בלילה אחד של משפחה בירושלים, בתקופת המתח וההמתנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים^[2].

ב-1970 העלה התיאטרון את "נפוליון - חי או מת!", מחזהו של נסים אלוני, בבימויו. ההצגה זכתה לשבחי הביקורת, אולם לא משכה צופים רבים וירדה כעבור שבועות ספורים. באותה שנה הוצג גם "עולמו של ג'ק ברל" משירי המשורר והזמר ז'אק ברל בהשתתפות ישראל גוריון, ריקי גל, דני ליטני ויהודית שוורץ שיצא על גבי תקליט. בשנה זו גם בוצעה הפקה מחודשת של ההצגה "תל אביב הקטנה" עם רחל אטאס, חנן גולדבלט ואושיק לוי.

ב-1971 הופיעה חוה אלברשטיין בערב שירים שיצא ב־2 אלבומים (חוה בהופעה).

ב-1972 הוקמה חבורת בימות שהעלתה ערב משירי נעמי שמר, שגם יצא על גבי תקליט.

ב-1972 פתחה חברת "בימות" מחדש את "מועדון התיאטרון" בתל אביב והוא הפך לקברט סאטירי. באותה שנה הוצגה שם ההצגה "איך אנחנו נראים" שאותה כתבו אפרים סידון, ב. מיכאל, קובי ניב, זיוה יריב ועמוס קינן וביימה עדנה שביט. קברט סאטירי נוסף שכתבו סידון, מיכאל וניב עם יהונתן גפן וביים דוד לוין בשם "לוקש 73" יועד להופעה במוצאי יום כיפור 6.10.1973 אבל בשל פרוץ מלחמת יום כיפור בוטל והועלה בגרסה מעודכנת ב-1974 בשם "המלחמה האחרונה"^[3].

ההוצאות שהלכו וגדלו, המיסים הרבים והתחרות עם תיאטראות אחרים, שהעלו הצגות קליטות יותר, גרמו לסגירת התיאטרון ב-1972. באמצע שנות ה-70 רכש משרד החינוך את תיאטרון "בימות" והפך אותו לתיאטרון ציבורי. בשנת 1976 הועלה בבימות המחזה "מסעות בנימין השלישי" שהיה מבוסס על ספרי מנדלה מוכר ספרים עם פזמונים של נעמי שמר כולל השירים 'שלג על עירי' ו'סימן שעוד לא הגענו' ושיחקו בו בין היתר ספי ריבלין, אברהם מור, מתי סרי, יוסי פולק ודורון נשר.

ב-1977 נסגר התיאטרון סופית.^[4]

לקריאה נוספת

מנדל קוחנסקי, התיאטרון העברי, ויידנפלד וניקולסון ירושלים, תשל"ד 1974, עמ' 182, 216, 219, 239, 241.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תיאטרון בימות בוויקישיתוף

"בימות" יעלה מחזה מקורי בשם "איש חסיד היה", דבר, 26 בספטמבר 1968
א. כנרתי, תיאטרון "בימות" מפסיק את פעילותו, דבר, 21 בספטמבר 1972
א. כנרתי, על סגירת 'בימות', דבר, 28 בספטמבר 1972
מידע על תיאטרון בימות בקטלוג הספרייה הלאומית
תיאטרון בימות, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ לילה במאי / א ב יהושע, באתר מחזאי ישראל
^ פרופסור שמעון לוי, לילה במאי כאן, שם ובכל מקום, באתר התיאטרון הישראלי. אוניברסיטת תל-אביב. החוג לאמנות התיאטרון . הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, מקטרים בבמות (תל אביב: אור-עם, 1992)., ‏1992
^ "המלחמה האחרונה" (שם זמני) הוא שמה של תכנית חדשה במועדון "בימות"., על המשמר, 5 בדצמבר 1973
^ לפרטים על הפרשה ראו: חוה נובק, מו"מ להפיכת תיאטרון "בימות" לחברה ציבורית, דבר, 26 ביוני 1975; חוה נובק, תיאטרון ציבורי נוסף?, דבר, טורים 1–2, 27 ביוני 1975; משרד החינוך רוכש את תיאטרון "בימות", דבר, 3 באוגוסט 1975; עדית זרטל, "בימות" החובות והמוניטין, דבר, 3 באוקטובר 1975, המשך, טורים 1–5; דני רובינשטיין, משרד-החינוך מעביר 700,000 ל"י להפעלת תיאטרון "בימות" החדש, דבר, 23 בינואר 1976; משרד החינוך: רכישת "בימות" במסגרת המאמץ לצמצום פערים, דבר, 25 בינואר 1976; משה כרמל יו"ר הנהלת "בימות", דבר, 1 בפברואר 1976; חוה נובק, "בימות" כתיאטרון ציבורי, דבר, 10 בפברואר 1976; ועדת החינוך דנה ברכישת "בימות", דבר, 12 בפברואר 1976; אגמון מאשר: "בימות" החדש לא קם כדי להיות תיאטרון לעיירות הפיתוח, דבר, 24 בפברואר 1976; חבר הנאמנים של "בימות" נגד סגירת התיאטרון, דבר, 22 ביוני 1976; חוה נובק, טחנות הכנסת טוחנות לאט, דבר, 19 בנובמבר 1976; אגמון: תיאטרון "בימות" יסגר בגלל תקציבים, דבר, 31 במרץ 1977; חוה נובק, יעקב אגמון – חשבון נפש, אבל למי?: עם סגירת "בימות" כתיאטרון ציבורי, דבר, 5 באפריל 1977; סולחה בין נמיר לאגמון, מעריב, 12 באוקטובר 1982.

[1] לילה במאי / א ב יהושע, באתר מחזאי ישראל

[2] פרופסור שמעון לוי, לילה במאי כאן, שם ובכל מקום, באתר התיאטרון הישראלי. אוניברסיטת תל-אביב. החוג לאמנות התיאטרון . הערך לקוח מתוך: לוי, שמעון, מקטרים בבמות (תל אביב: אור-עם, 1992)., ‏1992

[3] "המלחמה האחרונה" (שם זמני) הוא שמה של תכנית חדשה במועדון "בימות"., על המשמר, 5 בדצמבר 1973

[4] לפרטים על הפרשה ראו: חוה נובק, מו"מ להפיכת תיאטרון "בימות" לחברה ציבורית, דבר, 26 ביוני 1975; חוה נובק, תיאטרון ציבורי נוסף?, דבר, טורים 1–2, 27 ביוני 1975; משרד החינוך רוכש את תיאטרון "בימות", דבר, 3 באוגוסט 1975; עדית זרטל, "בימות" החובות והמוניטין, דבר, 3 באוקטובר 1975, המשך, טורים 1–5; דני רובינשטיין, משרד-החינוך מעביר 700,000 ל"י להפעלת תיאטרון "בימות" החדש, דבר, 23 בינואר 1976; משרד החינוך: רכישת "בימות" במסגרת המאמץ לצמצום פערים, דבר, 25 בינואר 1976; משה כרמל יו"ר הנהלת "בימות", דבר, 1 בפברואר 1976; חוה נובק, "בימות" כתיאטרון ציבורי, דבר, 10 בפברואר 1976; ועדת החינוך דנה ברכישת "בימות", דבר, 12 בפברואר 1976; אגמון מאשר: "בימות" החדש לא קם כדי להיות תיאטרון לעיירות הפיתוח, דבר, 24 בפברואר 1976; חבר הנאמנים של "בימות" נגד סגירת התיאטרון, דבר, 22 ביוני 1976; חוה נובק, טחנות הכנסת טוחנות לאט, דבר, 19 בנובמבר 1976; אגמון: תיאטרון "בימות" יסגר בגלל תקציבים, דבר, 31 במרץ 1977; חוה נובק, יעקב אגמון – חשבון נפש, אבל למי?: עם סגירת "בימות" כתיאטרון ציבורי, דבר, 5 באפריל 1977; סולחה בין נמיר לאגמון, מעריב, 12 באוקטובר 1982.

[1]

[2]

[3]

[4]