יחסי החוץ של נורווגיה
יחסי החוץ של נורווגיה הם היחסים הדיפלומטיים והמסחריים בין נורווגיה למדינות אחרות ברחבי העולם. יחסיה מבוססים על חברותה של המדינה בנאט"ו ובאו"ם. בנוסף, למרות שאינה חברה באיחוד האירופי, נורווגיה לוקחת חלק באינטגרציה של האיחוד האירופי באמצעות חברותה באזור הכלכלי האירופי. משרד החוץ של נורווגיה כולל גם את שר החוץ וגם את שר הפיתוח הבינלאומי.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]משרד החוץ של נורווגיה הוקם ביום שבו הכריזה נורווגיה על פירוק האיחוד עם שוודיה, ב-7 ביוני 1905. למרות שדיפלומטים לא יכלו להציג אישורים לממשלות זרות עד שהמלך השוודי ויתר רשמית על זכותו על כס המלכות הנורווגי, מספר נציגים לא רשמיים עבדו מטעם הממשלה הזמנית עד שהשגריר הנורווגי הראשון ביקש הסמכה על ידי שר החוץ של ארצות הברית אליהוא רוט ב-6 בנובמבר 1905.
המטרות הראשוניות של משרד החוץ החדש שהוקם היו לייצג את האינטרסים של נורווגיה בערוצים דיפלומטיים, ולספק שירותים קונסולריים עבור ספנות ומסחר נורווגיים מעבר לים. בשנת 1906 החליט הסטורטינג להקים שש שגרירויות באירופה, עם שתיים נוספות ביבשת אמריקה: אחת בארצות הברית ואחת בארגנטינה. כמו כן, נפתחו 20 משרדים קונסולריים.
במהלך מלחמת העולם הראשונה עמד משרד החוץ בפני אתגרים רבים בשמירה על נייטרליות עבור נורווגיה, במיוחד כדי להגן על צי הסוחרים שלה.
בשנת 1922, המשרד אוחד ואורגן מחדש כדי להבטיח שיתוף פעולה מלא יותר בין הענפים הדיפלומטיים והקונסולריים. הארגון מחדש כלל גיבוש מסלול קריירה ייעודי לדיפלומטים שכלל השלמת בחינת כניסה לאוניברסיטאות וניסיון מקצועי במסחר בינלאומי. המצוקה הכלכלית אילצה צעדי צנע במשרד לשנים הבאות.
במלחמת העולם השנייה, כאשר נורווגיה נכבשה על ידי גרמניה הנאצית ב-1940, הממשלה נמלטה לבריטניה והתגבשה מחדש בגלות בברקנל. הממשלה חזרה לנורווגיה בעקבות סיום המלחמה ב-1945.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נורווגיה הייתה חברה מייסדת של ארגון האמנה הצפון-אטלנטית והאו"ם, ואף המזכ"ל הנבחר הראשון של האו"ם היה טריגווה לי הנורווגי. נורווגיה הייתה גם חלק מהרשימה הראשונה של חברות לא קבועות במועצת הביטחון של האו"ם.[1]
מדיניות החוץ של נורווגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז תום המלחמה הקרה פיתחה נורווגיה מודל למדיניות חוץ המכונה "המודל הנורווגי", שמטרתו לתרום לשלום ויציבות באמצעות תגובה מתואמת בין ארגונים נורווגים ממשלתיים ולא ממשלתיים; הפועל כמתווך בסכסוכים בינלאומיים.
ניתן לתאר את מדיניות החוץ של נורווגיה לאחר המלחמה לאורך ארבעה ממדים:
בריתות אסטרטגיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]החשיבות האסטרטגית של נורווגיה לניהול מלחמה בצפון האוקיינוס האטלנטי הפכה חשובה במדיניות הנייטרליות הכושלת של מלחמת העולם השנייה. נורווגיה הפכה לחברה מייסדת של נאט"ו על מנת ליצור ברית עם מדינות שחלקו את ערכיה הדמוקרטיים. הן באמצעות שיתוף פעולה דיפלומטי והן באמצעות שיתוף פעולה צבאי, נורווגיה מילאה תפקיד גלוי בהקמה ובפעולות של נאט"ו. היא אפשרה למספר מצומצם של בסיסים ותרגילים צבאיים להתבסס בשטחיה, מה שגרם למחלוקת מסוימת כאשר נאט"ו החליטה להציב בסיסים בצפון נורווגיה כהכנה למאבק עם ברית המועצות.
שיתוף פעולה בין-לאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]נורווגיה תומכת בשיתוף פעולה בין-לאומי וביישוב בדרכי שלום של מחלוקות, מתוך הכרה בצורך בשמירה על הגנה לאומית חזקה באמצעות ביטחון קולקטיבי. בהתאם לכך, אבני היסוד של מדיניות נורווגיה הן חברות פעילה בנאט"ו ותמיכה באו"ם ובסוכנויות המיוחדות שלה. נורווגיה גם נוקטת מדיניות של שיתוף פעולה כלכלי, חברתי ותרבותי עם מדינות נורדיות אחרות - דנמרק, שוודיה, פינלנד ואיסלנד - באמצעות המועצה הנורדית. יחסיה עם איסלנד קרובים מאוד בשל הקשר התרבותי שחולקות שתי האומות. נורווגיה סיימה כהונה של שנתיים במועצת הביטחון של האו"ם בינואר 2003, ועמדה בראש ועדת הסנקציות על עיראק.
נורווגיה, יחד עם איסלנד ואיי פארו, אינה חברה באיחוד האירופי, אולם לצד זאת שלושתן חברות באזור הכלכלי האירופי. בקרב תושבי המדינה הוצעה חברות באיחוד האירופי, ומשאלי עם אודות העניין נערכו בשנים 1972 ו-1994. הדעות הפופולריות התפצלו בין אזורים כפריים ועירוניים.
לנורווגיה יש גם היסטוריה של שיתוף פעולה וידידות עם בריטניה וסקוטלנד, בשל המורשת התרבותית המשותפת שלהם מאז ימי הוויקינגים. הוויקינגים כבשו אזורים כולל ההברידים, אורקני ושטלנד במשך כמה מאות שנים. נורווגיה נמצאת רק 300 ק"מ מזרחית לאונסט, האי הצפוני ביותר של שטלנד. שגרירות נורווגיה בבריטניה ממוקמת בלונדון, ונורווגיה מקיימת גם קונסוליה כללית באדינבורו. אשוח נורווגי ניתן על ידי העיר אוסלו ומוצג בלונדון כעץ חג המולד לתצוגה בכיכר טרפלגר כאות תודה על תמיכתה של בריטניה בנורווגיה במהלך מלחמת העולם השנייה. המלך הוקון, בנו יורש העצר אולב וממשלת המדינה חיו בגלות בלונדון לאורך כל המלחמה. כחלק מהמסורת, ראש עיריית וסטמינסטר מבקר באוסלו בסוף הסתיו כדי לקחת חלק בכריתת העץ, ולאחר מכן ראש עיריית אוסלו יוצא ללונדון להדליק את העץ בטקס חג המולד.
ב-25 באפריל 2022 ביקרה שרת החוץ הנורווגית בבנגלדש כחלק ממסעה בן היומיים במטרה להרחיב את השותפות הכלכלית באמצעות סחר, השקעות ושיתוף פעולה במגזר הימי.[2]
גישור בין-לאומי ושיקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]נורווגיה מילאה תפקיד פעיל כמתווך צד שלישי במספר סכסוכים בינלאומיים. שר החוץ יוהאן יורגן הולסט היה גורם מרכזי בגיבוש הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף. תורוואלד סטולטנברג היה חלק מצוות הגישור הלא-מוצלח בחיפוש אחר סיום המלחמה בבוסניה. נורווגיה תרמה הן שירותי גישור והן סיוע פיננסי בגואטמלה.
החל משנת 2005 פועלים דיפלומטים נורווגים כמתווכים בסודאן, בוסניה, סרי לנקה וקולומביה. חלק מאותן מדינות מאשימות את נורווגיה בתמיכה בקבוצות בדלניות. ישראל קובלת לעיתים קרובות בביקורות חריפות על פוליטיקאים נורווגים. שיא הביקורת הגיע כאשר שרת האוצר קריסטין הלבורסן תמכה בחרם על סחורות ישראליות. בתחילת 2006. דובר משרד האוצר, רונאר מלקנס, טען בראיון לחדשות ה-BBC כי "אין מהלכים לדחוף לחרם על סחורות ישראליות" ברמת הממשלה.
אריתריאה נתמכה באופן פעיל על ידי נורווגיה במהלך שחרורה מאתיופיה. אתיופיה גירשה שישה דיפלומטים נורווגים בטענה שנורווגיה תומכת ב"קבוצת טרור". נורווגיה נקמה על ידי קיצוץ הסיוע לאתיופיה.
לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, פתחה נאט"ו בפלישה צבאית לאפגניסטן כדי להפיל את אל-קאעידה ואת נותני החסות שלו - הטליבאן. נורווגיה הייתה אחת מ-51 התורמות שהעניקו סיוע לשיקום המדינה שסועת המלחמה. נורווגיה הייתה אחראית על מחוז פאריאב. לצוות השחזור הפרובינציאלי בראשות נורווגיה הייתה המשימה להפעיל ביטחון, ממשל תקין ופיתוח כלכלי, בין השנים 2005–2012. אבל התוצאות לא היו מספקות והתסכול נמשך עד שארצות הברית וכל המדינות האחרות החליטו לבסוף לסגת עד שנת 2021.[3]
מחלוקות בינלאומיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תביעותיה טריטוריאליות ש נורווגיה באנטארקטיקה מוכרות רק על ידי אוסטרליה, צרפת, ניו זילנד ובריטניה.
טענות לחיפוש מעמד
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר חוקרים טענו כי נורווגיה עוסקת באמצעות מדיניות החוץ שלה בחיפוש מעמד. באמצעות מדיניות חוץ אקטיביסטית, נורווגיה ביקשה להעלות את מעמדה בין המעצמות הקטנות והמעצמות הבינוניות של המערכת הבינלאומית, ולזכות בהכרה מהמעצמות הגדולות.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Hanhimäki, Jussi M. (2015-06-11), "1. The best hope of mankind? A brief history of the UN", The United Nations: A Very Short Introduction (באנגלית), Oxford University Press, pp. 8–25, doi:10.1093/actrade/9780190222703.003.0002, ISBN 978-0-19-022270-3, נבדק ב-2022-01-29
- ^ Report, Star Digital (2022-04-25). "Norway seeks to expand cooperation in offshore renewable energy, investment in Bangladesh". The Daily Star (באנגלית). נבדק ב-2022-04-25.
- ^ Mats Berdal, and Astri Suhrke, "A Good Ally: Norway and International Statebuilding in Afghanistan, 2001-2014." Journal of Strategic Studies 41.1-2 (2018): 61-88. online
