יהודה שטיינברג

יהודה שטיינברג

לידה	26 בפברואר 1863 ליפקאני שבצפון בסראביה באימפריה הרוסית
פטירה	10 במרץ 1908 (בגיל 45) אודסה, האימפריה הרוסית
ידוע בשל	סופר עברי ויידי ופדגוג בתקופת התחייה
חתימה

"כל כתבי יהודה שטֵינברג", הוצאת האפטרופסים של יורשי המחבר, 1909. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 278

"ספורי חסידים", הוצאת תושיה, ורשה 1904. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 1

יהודה שטיינברג (נכתב גם שטינברג; בכתיב יידי: שטיינבערג; 26 בפברואר 1863 – 10 במרץ 1908) היה סופר עברי ויידי ופדגוג בתקופת התחייה.

ביוגרפיה

שטיינברג נולד בחורף ה'תרכ"ד בעיירה ליפקאני שבצפון בסראביה, באימפריה הרוסית (כיום Lipcani במולדובה), שממנה יצאו כמה דמויות חשובות בספרות יידיש כמו יעקב שטרנברג ודודנו אליעזר שטיינברג (העיירה כונתה על ידי ביאליק "אולימפוס הבסרבי"). גדל במשפחה יהודית חסידית-קנאית מחסידות סדיגורה. בבגרותו החל להתמרד כנגד דתיות המשפחה, מה שהוביל לעימותים חריפים עם אביו. בהגיעו לגיל 17, התעקש אביו להשיאו, על מנת לתקן את דרכיו. לאחר נישואיו עבר להתגורר בבית חמיו ברומניה, בכפר סמוך לעיר שטפנשט, שהיוותה מרכז חסידי ידוע. שטיינברג התקרב לרב המקומי, צאצא לרב ישראל פרידמן מחסידות רוז'ין, וספג ממנו את החוויה החסידית בצורתה הפופולרית-עממית. במקביל התיידד עם משכיל יהודי מקומי אשר פתח בפניו עולם חדש, אך לא הסיט אותו מהחסידות.

שטיינברג עזב את שולחן חותנו ופתח חנות מכולת באחד הכפרים, אך בשל היעדר כישורים עסקיים מספקים, נאלץ לסוגרה לאחר שנתיים. לאחר מכן שב בחוסר-כול לבית הוריו בליפקני, שם מצא עבודה כמורה לשפה העברית. המתיחות בינו לבין אביו גברה וגרמה לו לעזוב לעיירה הסמוכה, יאדינצי, אך קנאי הדת המשיכו לרדוף אותו גם שם, בהתנגדם לחדשנותו הפדגוגית. בעיירה זו התגורר שמונה שנים והחל את עבודתו הספרותית הוא עסק בהוראה, וחי עם משפחתו בדחקות גדולה עד לשנת 1897.

ב-1888 הוא הכיר ביידניץ את מנשה הלפרן בן למשפחת חוכרים שנישא לבת של אחת המשפחות הנכבדות בעיירה. ביחד עם נאבקו לטובת מודרניזציה של הקהילה ברוח משכילית. כך הם לקחו את הגבאות על תלמוד התורה המקומי ושכרו מלמד לילדי העניים. וכן פעלו בעזרת בעלי המלאכה להדיח את ראש הקהל ובחרו במקומו משכיל. וכן הם הקימו ספרייה שבה נערים יכלו לשאול ספרים. נערים אלו היו גם מתקבצים סביבם אחרי ארוחת השבת.

חריצותו ושקדנותו הפדגוגית הביאה אותו לפרסם מכתביו, וספרו הראשון, "ניב שפתיים" (1893), היה צירוף של מקראה וספר לימוד של השפה העברית. שטיינברג הדפיס ספר זה על חשבונו בברדיצ'ב. ספרו זה לא זכה להצלחה מיידית ושטיינברג נואש במאמציו למכרו מדלת לדלת. שטיינברג נואש מייעודו הספרותי והתרכז בעבודת המלמדות. אך הלפרן חברו קיבץ בלא ידיעתו את המשלים אותם כתב עבור תלמידיו. לבסוף שטיינברג ניאות לשלוח משלים אלו לוורשה עם עזריאל איידלמן. שם המשלים הגיעו לדוד פינסקי ובן אביגדור שהחליט לפרסמם בהוצאת תושיה בשם "בעיר וביער" (1896) כשבראש הספר כתב שיר המבטא את הלכי רוחו באותה שעה של התגלות כוחו הספרותי:

מנשה הלפרין!

אתה עוררת נפש נרדמה!

אתה פוררת כפור לבבי!

אתה הכינות לי מאור ושמש-

לך ספרי, אף לך עמלי.

— יהודה שטיינברג, בעיר וביער, ורשא: תושיה, 1897.

פרסום הספר היווה הצלחה גדולה והוא נעשה מיד לספר לימוד. ספרים אלו השאירו רושם עמוק על הקוראים והובילו להקמת אגודות ספרותיות בערים ורשה ואודסה.

שטיינברג נחשב לכותב פורה והיה מבוקש על ידי העיתונים הספרותיים ביידיש ובעברית, הוא פרסם מאות סיפורי אגדות על עולם החי והצומח, סיפורי חסידים, סיפורי ילדים, ובנוסף מקראות וספרי לימוד.

שטיינברג המשיך ללמד בבסרביה ובין השנים 1897–1905 התגורר בכפר הקטן ליאובו (Liovah), שם עבד כמורה בבתי עשירים, ויצר את מיטב יצירותיו. מצבו הכלכלי הוטב במקצת, אך מחלת הסרטן קיננה בגופו.

בשנת 1905, עם מינויו ככתב שטח מאודסה עבור העיתון היידי הניו-יורקי "די ווארהייט", עבר לגור באודסה וחדל מלעסוק בהוראה. שטיינברג התקבל באהדה על ידי עמיתיו הסופרים העברים בעיר אודסה. בהרגישו כי חייו קרבים לקיצם, כתב ללא לאות, ופרסם את "סיפורי חסידים", "שיחות חסידים", "שיחות ילדים". כן פרסם את סיפוריו ההיסטוריים – "בימי שפוט השופטים" ו-"בימים ההם" (קורות נער יהודי הנחטף כדי לשרת בצבא הרוסי). מחלתו הלכה והחריפה, ורעיו באודסה – ובמיוחד חיים נחמן ביאליק, ואלחנן ליב לוינסקי – אספו סכום כסף גדול שאיפשר לשלוח אותו לניתוח בברלין, אך ללא הצלחה, ובשנת 1908 הוא נפטר.

ביאליק, לוינסקי ורבניצקי הוציאו את כל כתביו ב-4 כרכים המיועדים למבוגרים, ובשני כרכים לנוער, בין השנים 1910–1913. גם כל יצירותיו ביידיש פורסמו לאחר מותו.

ביצירותיו הוא משתייך לאסכולה הנאו-רומנטית, מיזוג הסיפור הריאלי – ההווי היהודי הממשי, עם הרומנטיות של ספרות התקופה. עבודותיו ידועות בתחכומן, ובשפה עשירה רבת רבדים. סיפוריו החסידיים, שהצטיינו בתמימותן בגישתן הרומנטית-עממית, העשירו את הספרות העברית החסידית החדשה. החסידות שלו הייתה עממית פשוטה בלי עמקות פילוסופית יתרה. העוסקת בהתחבטויות הנפש של האדם היהודי העומד בצומת עולם הדת מול עולם ההשכלה, אך ללא פריקת עול והמרת דת "להכעיס".

תרומתו המרכזית של שטיינברג היא לעולם ספרות הילדים העברית. בסיפורים אלה הרחיב הסופר את החומר הסיפורי-דמיוני עם תובנות פנימיות לנפש בני-הנעורים, כאשר הסיפורים עצמם לקוחים מחוויות הילד היהודי, תוך עירוב מוטיבים יהודים היסטוריים עם פלאי הדמיון הפורה. הוא ראה את הספרות ככלי להוראה וחינוך.

לאחר מותו, חיים נחמן ביאליק, הוסיף למקראה "פסיעות קטנות", שהודפסה בשנת 1914, הקדמה, בעילום שם, בה הוא מהלל את האומן הנפלא של ספרות הילדים. בדברי ההספד אשר כתב עליו שמואל טשרנוביץ, הוא מסביר את כתיבתו לילדים: ”כי נפש מלאה טל ילדות הייתה נפשו של יהודה שטיינברג. את הילדות היהודית, הילדות התמימה, הנעימה, היפה והמבהיקה, אותה הילדות שהחניקוה כותלי חניטה, החיה שטיינברג בציוריו וסיפוריו... הוא נסה לתת לילדי ישראל בספר מה שחסר להם בחיים... יחד עם מותו של שטיינברג מת הסופר האחרון האמתי של ספרות הילדים”.

בנו, ד"ר משה הר-אבן, היה רופא פסיכיאטר, מראשוני תנועת הנוער בית"ר והצה"ר בארץ ישראל, מעורכי העיתון הרוויזיוניסטי "חזית העם". דודנו, אליעזר שטיינברג (1880–1933) היה משורר וממשיל משלים יידי.

פרסומיו

• ספר ניב שפתים: או סגנוני הלשון למחלקותיה בספרות הפרוזית והפיוטים בשני חלקים - העיוני והמעשי, ברדיצ'ב: דפוס ח"י שעפטיל, תרנ"ג 1893.
• בעיר וביער: ספורי משלים מקוריים לקטנים ולגדולים, ורשה: מאיר יחיאל האלטער ומאיר אייזענשטאדט, תרנ"ו 1896.
• שיחות ילדים: קובץ שיחות מקוריות לילדים, פייטרקוב: תושיה, תרנ"ט 1899.
• א. תמרים של חמשה עשר: ב). גזר הדין: אגדות לילדים, ורשה: תושיה, תרס"ג 1902.
• א) שרח בת אשר: ב) צפורה: אגדות לילדים, ורשה: דפוס הלטר, תרס"ג 1903.
• א) שכולה: ב) כתב הזבובים, ג) האח והאחות, ד) החסיד והחסידה: מעשיות לילדים, ורשה: תושיה, תרס"ג 1903.
• א) חץ תשועה: ב) מלת פלאים: אגדות לילדים, ורשה: דפוס האלטר, תרס"ג 1903.
• א) אהבת אם: ב) יחזקאל, ספורים, ורשה: תושיה, תרס"ג 1903.
• שיחות חסידים, ורשה: תושיה, תרס"ד 1904.
• ספורי חסידים, ורשה: תושיה, תרס"ד 1904.
• שולמית: אגדה, ורשה: תושיה, תרס"ד 1904 .
• בימים ההם: ספורו של זקן, קראקוב: י’ פישר, תרס"ו 1906.
• הציר: אגדה, ורשה: תושיה, תרס"ז 1907.
• הצרצור: שיחה, ורשה: תושיה, תרס"ז 1907.
• אויסגעוועהלטע שריפטען: אין צוויי טהיילען (נויאָרק: ליטערארישער פערלאג, 1909?) (ביידיש)
• שפת התלמוד ודקדוקה: ספר למוד לשפת התלמוד ודרכי סגנוניה המיוחדים (שטיינברג ערך ועיבד), ורשה: האור, תר"ע 1910.
• חסידישע מעשה’לעך: און ערצעהלונגען, ורשה: וועלט-ביבליאָטעק, תר"ע 1910. (ביידיש)
• פסיעות קטנות: ראשית קריאה לתינוקות אחרי א"ב אודסה: דפוס מוריה, תרע"ג 1913.
• חריסתומתיה: ספר מקרא ולמוד לחדרים, לבתי ספר ולבית, ורשה: צנטרל וש' שרברק, תרע"ג 1913
• צוויי חברים: דאס נייע קאפאטקעלע, ורשה: בלומען, 1921. (ביידיש)
• אין יענע צייטן, ורשה: קולטור-ליגע, 1922 (ביידיש)
• דערציילונגען, ניו יורק: פאָלק-שול, 1926. (ביידיש)
• עפר הקדש: עבודת העניים, תל אביב: נחום דרימר, 1939.
• הסביבון: פני משה, תל אביב: נחום דרימר, 1939.
• בימים ההם, שיקגו: ועד החנוך היהודי, תש"ג 1943.
• סיפורו של חטוף, מקוצר ומעובד על ידי חיים שלי (איש העלייה השנייה), הוצאת ראובן מס, 1943 (מהדורה נוספת – בהוצאת הסתדרות המורים)
• קובץ סיפורים; סודר בידי י' אובסי ומ' פיינשטיין; מבוא: יעקב פיכמן, ניו יורק: קרן ישראל מץ, תש"ז 1947.
• למועדים: אגדות וספורי חג ומועד; ציורים: בינה גבירץ, תל אביב: י' שרברק, 1949.
• כל כתבי יהודה שטינברג, תל אביב: דביר, תשי"ט 1959.
• שבועות: אגדות וספורים, תל אביב: י’ שרברק, 1960.
• ל"ג בעמר: אגדות וספורים, תל אביב: י’ שרברק, 1960.
• חנכה - אגדות וספורים, תל אביב: י’ שרברק, 1960.
• ילקוט סיפורים; ליקט והוסיף מבוא: אליעזר כגן, תל אביב: יחדיו: אגודת הסופרים העברים בישראל, תשכ"ז 1967.

לקריאה נוספת

• ד"ר מרדכי רבינזון, הרשימה הפסיכולוגית - יהודה שטיינברג, בתוך ספרו "תולדות ספרותנו העברית החדשה", ע' 323–337, וילנה תרפ"ג
• חיים אורלן, 'רשימות וציונים: א. קו אופייני ליל"ג. ב. עם זכרו של יעקב שטיינברג', הדאר מו (תשכ"ז 1967), 23–24.
• יוסף דן, 'חסידים ומתחסדים בסיפורי יהודה שטייבנרג', מאזנים מא (תשלה 1975), 114–123. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• גרשון שקד, 'מסורת וחידוש ביצירתו של יהודה שטיינברג. מאזנים מד, 1 (כסלו תשל"ז, דצמבר 1976), 12–20. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• אור המזרח, בהוצאת הוועד לחיזוק התורה והיהדות, ניו יורק ניסן התשכ"ד, שנה יד, חוברת א–ב (מז–מח), עמ' 51–53.
• יוסף מגן-ש"ץ, "יהודה שטיינברג כסופר יידיש', הקונגרס העולמי למדעי היהדות 8, ג (תשמ"א 1981), 337–342. (גרסה ביידיש: 'יהודה שטיינבערג ווי א יידיש-שריבער', די צוקונפט 89, 7/8 (1983), 116–120.)
• צילה אברמוביץ-רטנר, 'בין המספר לבין שירו – לסוגיית הקורלאציה שבין שירה לבין סיפורת', ספר ישראל לוין (תשנ"ה 1995), כרך ב, עמ' 227–246.
• אהרון קומם, '"רם ורמות" ליהודה שטיינברג ו"אגדת שלשה וארבעה"', מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי ח (תשמ"ה 2004), 33–47.
• ל קופרשטיין, יהודה שטיינברג. בתוך: ל קופרשטיין ויצחק קורן, פרקי בסראביה, הוצאת נתיב, תל אביב, 1952. עמ' 121–129.
• שלמה הללס, סופרי בסרביה. התקופה, ספר ל-לא. הוצאת מוסד גוסלאבה ושטיבל, ניו יורק, תש"ו. עמ' 794–795. באותו נושא.
• מנשה האלפערן, פארמעטן- זכרונות און שילדערונגען, סאן פאולא : אלוועלטלעכער אידישער קולטור-קאנגרעס, 1952. עמ' 306–307, 315.

קישורים חיצוניים

• רשימת הפרסומים של יהודה שטיינברג, בקטלוג הספרייה הלאומית
• בן-ציון אייזנשטט, שטיינבערג, יהודה, דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ו, עמוד 69, באתר היברובוקס
• יהודה שטיינברג באתר WorldCat Identities
• כתבי יהודה שטיינברג בפרויקט בן-יהודה
• אבנר הולצמן, יהודה שטיינברג, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
• יהודה שטיינברג, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• מתיה קם, יהודה שטינברג (1863-1908), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• יוסף אליהו טרייוויש, על קבר יהודה שטינברג, הד הזמן, 12 במרץ 1908
• יעקב פיכמן, יהודה שטיינברג: זכרונות למלאת שנה למותו, הד הזמן, 2 במרץ 1909
• כתבי יהודה שטיינברג בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• יהודה שטינברג (1863-1908), דף שער בספרייה הלאומית
• יהודה שטיינברג, בלקסיקון הספרות העברית החדשה