חיים שלי (איש העלייה השנייה)
 | |
| חיים שלי, 1963 | |
| לידה |
1891 תרנ"א בוברויסק, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
15 בנובמבר 1978 (בגיל 87 בערך) ט"ז בחשוון תשל"ט תל אביב |
| מקום קבורה |
בית העלמין הדרום |
| תרומות עיקריות | |
| תרגום לעברית של תרגום השבעים לנביאים ראשונים | |
  | |
חיים שלי (פיינברג) (תרנ"א/ 1891 – ט"ז בחשוון תשל"ט/ 15 בנובמבר[1] 1978) היה איש העלייה השנייה, מורה ומחנך, חוקר תנ"ך מראשוני "החברה לחקר המקרא בישראל" וסופר ישראלי, ממייסדי בית הכרם (כיום שכונה בירושלים).
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיים שלי (פיינברג) נולד ב-1891 (תרנ"א) בבוברויסק שברוסיה (רוסיה הלבנה) לזלמן וחנה פיינברג. הוא למד בחדר ואחר כך בישיבת "כנסת בית יצחק" בסלובודקה שליד קובנה, ליטא (אחת משתי הישיבות החשובות של עולם הישיבות הליטאי). השכלה חילונית רכש בגימנסיה רוסית. ב-1913 עלה לארץ ישראל.
בירושלים החל ללמוד בבית המדרש למורים העברי (לימים המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין), שאותו ייסד ב-1913 וניהל פרופ' דוד ילין. אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה קיבל, יחד עם שאר תלמידי הסמינר, אזרחות עות'מאנית, ובערב פסח תרע"ו (1916) גויס עם חבריו לצבא העות'מאני. הוא סיים קורס קצינים באיסטנבול (יחד עם מגויסים אחרים, בהם משה שרת ודב הוז) ושירת במלחמה בדרגת סגן-משנה (מולאזם ת'אני). בעת המלחמה בבריטים שכבשו את המזרח התיכון, זכה לאות הצטיינות על "ביצוע נסיגה למופת". אחרי שנכבשה ארץ ישראל על ידי הבריטים והצבא העות'מאני נסוג צפונה, נשלחו הקצינים הארץ ישראליים שבו לאיסטנבול. פיינברג החליט לנטוש את שורות הטורקים המובסים וחזר לירושלים להשלים את לימודיו בבית המדרש למורים. על חלקו בשירות הצבאי במלחמת העולם הראשונה עוטר על ידי משרד הביטחון בעיטור לוחמי המדינה (על"ה) ובאות ההתנדבות.
ב-1919 סיים את לימודיו בבית המדרש והוסמך כמורה. באותה שנה נשא לאישה בכפר השילוח (סילואן) את מלכה בית-אורה (מולה ליכְטְהוֹיז; 1891–1975), שהייתה אחות ראשית בבית המרפא לחולי עיניים ובמרפאת הבריאות הממשלתית בירושלים בשנים 1919–1923. הזוג ובתם הבכורה דימונה (דימה) התגוררו בשכונת הבוכרים בירושלים. ב-1922 עִברת את שם משפחתו מפיינברג לשלי.
בשלהי 1925 עבר חיים שלי עם משפחתו לשכונת המורים והסופרים בית הכרם, שעם מייסדיה נמנה, אחרי שהושלמה בניית ביתם (בין 50 הבתים הראשונים שנבנו) על הקרקע שרכש. חצר ביתם גבלה במשבצת הקרקע, שהוקצתה לחיים נחמן ביאליק כדי שיבנה בו בית קיט, אולם ביאליק הסתפק בנטיעת חורשת עצי אורן, שנקראה לימים על שמו, "חורשת ביאליק".[2] בשנת 1928, שלוש שנים לאחר חנוכת האוניברסיטה העברית, בשנה הראשונה ללימודי מוסמך רשמיים, החל ללמוד בה בעקבות המלצתו של פרופ' ילין. ב-1937 סיים את לימודיו באוניברסיטה וקיבל תואר מוסמך לספרות עברית, מקרא, יוונית עתיקה והיסטוריה של יוון ורומי. חיים שלי שימש כמורה וכמנהל בירושלים במשך שלושים וחמש השנים שלאחר לימודיו בבית המדרש. בין בתי הספר שלימד בהם: בית הספר למל, בית הספר לבנות ג' ובית הספר "נחשון" במי נפתוח (ליפתא).
ב-1942 יצא לאור ספרו "מחקר המקרא בספרות ההשכלה" בהוצאת ראובן מס. הספר היה הראשון בסדרת "ספריית המוסמכים של האוניברסיטה העברית", ופרופ' יוסף קלויזנר, שיזם את הוצאת הספר, הגדיר אותו כ"חיבור יקר וחשוב" וכ"דוגמה נאה למונוגרפיה מדעית". ב-1943 יצא לאור קיצור ועיבוד של "סיפורו של חטוף" מאת יהודה שטיינברג בהוצאת ראובן מס (ואחר כך ב"קהלת" של הסתדרות המורים), במהדורה מותאמת לתלמידי בתי הספר. בשנים 1944–1945 ישב שלי בדגניה א', אחרי שהוזמן ללמד בבית החינוך המשותף דגניה. בין תלמידיו הייתה נעמי ספיר (לימים נעמי שמר). אחרי קום המדינה שימש כמנהל בית הספר ע"ש אוסישקין בירושלים, עד צאתו לגמלאות ב-1955. שלי היה חבר פעיל בחברה לחקר המקרא, ובמשך שנים היה חבר הנהלת איגוד המורים הוותיקים במסגרת הסתדרות המורים. אחרי פרישתו לגמלאות הִרבה ללמד בהתנדבות בחוגים ללימוד התנ"ך, בתחילה בירושלים ואחר כך בתל אביב, שאליה עקר עם רעייתו ב-1960.
בשנותיו האחרונות עסק שלי בהתקנת תרגום משַחְזֵר לעברית של תרגום השבעים לפי קודקס ותיקנוס. הוא זכה להשלים רק את התרגום המשחזר לספרי נביאים ראשונים, שיצא לאור ב-1983 בחסות החברה לחקר המקרא ובתמיכת קרן עמו"ס שליד נשיא המדינה.
שלוש בנותיו, דימונה (דימה) לוין (1920–1989), צילה נצר (1922–2015) וניצה וולפסון (1926–2019),[3] הלכו בעקבותיו ועסקו בהוראה.
בתו דימה לוין הייתה מורה, מחנכת ומנהלת, מכפר תבור ודגניה א' (בית החינוך המשותף בעמק הירדן) ועד לניהול בית החינוך לילדי עובדים בצפון ע"ש א"ד גורדון בתל אביב. אשתו של המחנך ואיש הציבור שלום לוין (מזכ"ל ונשיא של הסתדרות המורים, נשיא הפדרציה הבינלאומית של התאגדויות המורים, חבר הכנסת ויו"ר המועצה הפדגוגית) ואמם של יואב לביא (פובליציסט, סופר ויועץ) ונעמה ארז (משוררת, סופרת ועיתונאית). נכדָהּ (נין של שלי), עידו לביא, היה שחקן נבחרת ישראל בכדוריד.
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מחקר המקרא בספרות ההשכלה; עם הקדמה מאת יוסף קלוזנר, ירושלים: ר' מס ('ספריית המוסמכים של האוניברסיטה העברית'), תש"ב/ 1942.[4]
- תרגום לעברית של נוסח ב של תרגום השבעים לנביאים ראשונים, תל אביב: ח. שלי, תשמ"ג 1983.
- חיים שלי, שרידי משקלים והוראות במקרא, תרביץ יט,א, תש"ח, עמ' 60 (מידע בקטלוג רמב"י)
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט, כרך ראשון, מאת יהושע בן-אריה, הוצאת יד בן-צבי, 2021; פרק ב' ע"ע 105–130
- הקשר הרב-דורי, ראשונים ופורצי דרך במשפחתי, בית התפוצות
- יוסף קלויזנר, הקדמה, בתוך: חיים שלי, מחקר המקרא בספרות ההשכלה, (ירושלים, תש"ב / 1942).
- הקדמה, בתוך: חיים שלי, תרגום לעברית של נוסח ב של תרגום השבעים לנביאים ראשונים (תל אביב, 1983).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מידע על חיים שלי בקטלוג הספרייה הלאומית
חיים שלי (1891-1978), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ חיים שלי (איש העלייה השנייה) באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ חורשת ביאליק, בית הכרם מוסף מקור ראשון, 3 בפברואר 2012
- ^ חיים שלי, דבר, מודעת אבל, 17 בנובמבר 1978.
- ^ ראו ביקורת על הספר כאן: המערכת, בספרות ובאמנות - מחקר המקרא בספרות ההשכלה, דבר, 21 במאי 1942, ג. גרשוני, ביבליוגרפיה, העולם, 18 ביוני 1942
| בקרת זהויות |
|
|---|