בנימין שימין

בנימין שימין
Benjamin Szymin

בנימין שימין
לידה	1880 שקלוב, פלך מוהילב, האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה)
פטירה	21 באוגוסט 1942 (בגיל 62 בערך) גטו אוטבוצק, פולין הכבושה
מקום מגורים	ורשה, אוטבוצק
מקצוע	מוכר ספרים ומו"ל יידי

בנימין ורגינה שימין עם בתם הלינה שימין-שניידרמן, אוטבוצק 1937

בנימין שימין ואשתו רגינה (רבקה) בתצלום מאת בנם, הצלם דוד סימור (שִים)

בנימין שִימִין (בפולנית: Benjamin Szymin;‏ 1880, שקלוב, פלך מוהילב, האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה) – 12 באוגוסט‏ 1942, גטו אוטבוצק, פולין הכבושה) היה מחלוצי המו"לים של ספרות יידית ועברית מודרנית בפולין. בעל הוצאת הספרים "ב. שימין" בוורשה ושותף בהוצאה המאוחדת "צֶנטרַל".

קורות חיים

ראשית דרכו

בנימין שימין נולד בשנת 1880 בעיירה שְקְלוֹב שבפלך מוהילב של האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה, בתחום המושב היהודי; כיום בבלארוס). אביו היה סוחר תבואה, שנסע לעיתים קרובות למוסקבה לצורך עסקיו. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19 עברה המשפחה מתחום המושב למוסקבה (דבר נדיר יחסית, שהורשה אז רק לסוחרים בולטים, עשירים מופלגים או יהודים ששירתו בצבא הצאר). כעבור זמן לא רב עברה המשפחה מערבה והתיישבה בעיר ורשה שבפולין הרוסית, שבה הייתה אז קהילה יהודית גדולה. שימין קיבל חינוך יהודי מסורתי. בצעירותו הגיע על דרך המקרה לעבודה בהוצאת הספרים "אחיאסף" בוורשה, והמשיך לעסוק לאורך כל חייו בממכר ספרים והוצאה לאור.

שימין החל את דרכו במסחר ספרים בקנה מידה גדול בעיר אודסה, שם היה שותפו של י"ח רבניצקי. את דרכו העצמאית בהוצאה לאור החל בתקופה הסוערת של מהפכת 1905 ברחבי רוסיה, עם פרסום פמפלטים פוליטיים רדיקליים. הוא אף נעצר לזמן קצר בשל כך. אף שהיו לו חברים קרובים רבים בחוגי "הבּוּנְד", הוא נותר מקורב לחוגים ציוניים, ובשנת 1906 התמנה כמנהל היומון הציוני ביידיש "דער טעלעגראַף", בעריכת נחום סוקולוב (שהיה העורך הרשמי; העורך בפועל היה נחום סירקין), שהופיע בוורשה לאורך מספר חודשים בשנת 1905–1906. שם הכיר את מזכירת העיתון, רבקה (רגינה) סגל – קרובת משפחתה ובת עיירתה של אשתו של סוקולוב, רבקה סוקולוב (בתו של הגביר יצחק הערש (צבי) סגל) – שהגיעה מעט לפני כן מעיירת הולדתה מאקוב מזובייצקי (Maków Mazowiecki, מאקוב) שבמזוביה (לא הרחק מוורשה). כעבור זמן קצר נישא לה. לזוג נולדו בת, הלינה (1908), ובן, דוד (1911).

הוצאת "ב. שימין"

מאחר שהרגיש בביקוש ההולך וגדל של קוראי היידיש, החליט להיות למו"ל. מיד לאחר נישואיו ייסד הוצאת ספרים ובית ממכר ספרים ברחוב נָאלֶבְקי 33 – מרכז החיים היהודיים בוורשה. החומרים הראשונים שהוציא לאור היו סדרת חוברות פופולריות, בעיקר כאלה שעסקו בסוגיות סוציאליסטיות, תחת השם "צייט-ביבליאָטעק" ('ספריית הזמן'). מאז ובמשך כל פעילותו כמו"ל הוציא ספרים בסדרות של "ספריות" כאלה.

ב-1908 הוציא את סדרת "אוניווערסאַל ביבליאָטעק" ('הספרייה האוניברסלית'), שבמסגרתה ראו אור ספרונים קטנים שהציעו תרגומים ליצירותיהם של טובי סופרי העולם, בהם גי דה מוֹפָּסָן. הצלחת ה"אוניווערסאַל ביבליאָטעק" דרבנה את שימין ליזום פרויקט שאפתני יותר, וכך בשנת 1909 פתח בהוצאת הסדרה "שימין'ס גרויסע וֶועלְט-בִּיבְּלִיאָטֶעק" ('הספרייה העולמית הגדולה של שימין'), בעריכת בער קרלינסקי. הסדרה, שנוסדה בהשראת ההוצאה העברית החלוצית "תושיה" של הסופר בן אביגדור (אברהם ליב שלקוביץ) בוורשה, נועדה להביא את מיטב הספרות האירופית ("ספרות העולם") לקוראי היידיש במהדורות בכריכה קשה ובמחיר הוגן. המודעה הפרסומית הכריזה כי

הייתה עת שבה – לא לפני זמן רב כל-כך – עמדה הספרות היהודית כולה על חוברות וקבצים בכריכה רכה. הקוראים שביקשו או נדרשו לקרוא ספרות ביידיש לא יכלו למצוא בה שום דבר שרצו או נדרשו לו... [שכן הסוג הזה של דפוס מזדמן] מטבע הדברים לא יכול היה לספק שום דבר שיטתי. לפיכך, יכל הקורא רק לטעום טעימות קטנות, והכול נותר זר בשבילו. הצורה הספרותית השלמה היא הספר, ואנו מאמינים כי לחלק הארי של הציבור כבר ישנו צורך בצורה זו.

סמליל הוצאת ב. שימין (ובו ראשי התיבות ב"ש)

המחיר אכן היה שווה לכל נפש: כל ספר עלה 25 קוֹפִּיקות, ומנוי שנתי ל-24 ספרים עלה רק 3.5 רוּבְּל. אף שהוצהר כי הסדרה תביא לקוראי היידיש ממבחר ספרות העולם, הרי רובם המכריע של הספרים שהופיעו בה היו פרי עטם של מחברים יהודים (בהם, אגב, גם היינריך היינה, למרות התנצרותו). ניתן לתלות עניין זה בחששם של המו"ל והעורך לרחוק מדי מדרישת השוק, ואולי אף בטעמים עמוקים יותר, כמו ההשקפה ש"ספרות העולמית" המודרנית – ספרות אנושית-כללית, קוסמופוליטית, שאינה תחומה בגבולות של תרבות ספציפית – היא בהגדרתה ספרות יהודית. מכל מקום, בפרסומות הוטעם במפורש כי "המקום הראשון יינתן כמובן לספרותנו המקורית", היינו ליצירותיהם של יהודים שכתבו בשפות אחרות, בעיקר בעברית ובגרמנית.

בשנה הראשונה ראו אור יצירותיהם של 11 סופרים, מהם רק אחד לא-יהודי: רודיארד קיפלינג. רק ארבעה מ-48 הספרים שראו אור בשנה זו ובשנה שאחריה נכתבו על ידי לא-יהודים. ה"וֶלט ביבליוטק" הוציאה ספרות יפה וכן ספרות פופולרית. מרבית הסופרים שספריהם ראו אור בסדרה היו סופרים בולטים וחשובים, אך לצדם נדפסו גם יצירותיהם של סופרים עכשוויים; בין השמות: ז"י אנוכי, מרדכי זאב פַיֶארברג, יהודה שטיינברג זלמן שניאור. הספרים נבחרו על פי העניין של קוראי היידיש הצעירים, שביקשו לא רק ליהנות מספרות יפה, אלא גם לקנות באמצעות הספר דעת על העולם הגדול, ועל כן היו בהם גם ספרים על ההיסטוריה היהודית והעולמית, כמו הספר רב-הכרכים "די יודישע געשיכטע" ('ההיסטוריה היהודית') שערך הלל צייטלין בהתבסס על היינריך גרץ; מבוא לתלמוד ("דער תלמוד: זיין ענטשטעהונג און ענטוויקלונג") מאת איסר גינזבורג; תרגום יידי לספרו של פייר דניאל שנטפי דה לה סוסיי (de la Saussaye) "ההיסטוריה של האמונות והדתות" ותרגום של "הטוב והרע" לצייטלין. עוד בספרייה זו ראה אור המאסף של מיטב השירה היידית "די יוּדישע מוּזע" ('המוזה היהודית'), בעריכת יעקב פיכמן (תרע"א). במרוצת שלוש השנים שבהן התקיימה הסדרה (1909–1911) יצאו במסגרתה 66 כותרים, רובם מתורגמים וחלקם ספרות מקור. בין המתרגמים היה גם עורך הסדרה קרלינסקי, שתרגם עבורה מכתביהם של ארתור שניצלר, קנוט הַמסוּן, מקס נורדאו, יהודה שטיינברג והלל צייטלין.

גם לאחר שפסקה הסדרה מלהתקיים הוסיף שימין להוציא תרגומים מספרות העולם, תחת השם "ב. שימין". ההוצאה שמרה על דגש ניכר על נושאים יהודיים, אך הרחיבה משמעותית את מסגרת ההתייחסות ליצירותיהם של יוצרים לא-יהודים: מחזות מאת איבְּסֶן ואוגוסט סטרינדברג, רומנים של ויקטור הוגו, כתביהם של הרברט ספֶּנסֶר, מוריס מֶטֶרלינק ועוד.

שותף-מנהל בסינדיקט ההוצאה-לאור "צנטראל"

בנימין שימין (מימין) בין חמשת השותפים-המייסדים של "צנטרל"; לשמאלו יעקב לידסקי, בן-אביגדור (א"ל שלקוביץ'), מרדכי קפלן ושלמה שרברק

בשנת 1911 היה שימין בין המו"לים היידיים והעבריים הגדולים באימפריה הרוסית שהחליטו לייסד סינדיקט הוצאה-לאור בשם "צענטראַל" (צֶנטרָל, נקראה גם בעברית: "מרכז"). בהוצאת הספרים המאוחדת התאגדו, מלבד הוצאת ב' שימין, ההוצאה העברית "תושיה" של א"ל שלקוביץ (בן אביגדור), שהיה למנהל המחלקה העברית ב"צנטרל", שרעבערק (שרֶבֶּרק) של שלמה שרברק, הוצאת "פּראָגרעס" (פּרוֹגְרֵס) של יעקב לידסקי, שהופקד על מרבית הפרסומים ביידיש (כשהעורך תחתיו הוא דוד קָאסֶל) והוצאת "השחר" של מרדכי קפלן (קאפּלאן), שהתאחדה קודם לכן עם "פּראָגרעס" (כל החמישה ליטאים וכולם תושבי ורשה, למעט שרברק, שישב בווילנה).
בהוצאה המאוחדת, שישבה ברח' נוֹבוֹליפּקי 7, ראו אור יצירותיהם של גדולי הסופרים, ההיסטוריונים והפדגוגים העבריים והיידיים, כמו גם סדרת ספרי ילדים, סדרת ספרי נוער וכן ספרי לימוד ומקראות. "צנטרל" הייתה ההוצאה לאור היהודית הראשונה שקשרה קשרים עם קהילות יהודיות מחוץ לרוסיה (כולל בארצות הברית), והביאה להפצת ספריה ברחבי העולם. מלבד ספרים הוציאה "צנטרל" דברי דפוס שונים, כמו לוח שנה שבו הופיעו ציורים בנושאים מקראיים, תצלומים של ארץ ישראל ואישים ידועים וכדומה, ואשר היה פופולרי ברחבי העולם היהודי במשך יותר מרבע מאה, וכן הגדות של פסח ואף כרטיסי "שנה טובה" אמנותיים שזכו להצלחה.

בשנת תרע"ג (1912) נוסדה במסגרת "צנטרל" חברת "אחיספר" להוצאת ספרים עבריים, ביוזמתם של בעלי "תושיה", בן אביגדור ויעקב ראמברג. באותה שנה הוציאה "אחיספר" את המאסף "נתיבות" ("בימה חפשית לענייני החיים והספרות"). בראשית שנת 1914 לקחה ההוצאה תחת כנפיה את הוצאת היומון היידי הנפוץ "דער פריינד" (או "דאָס לעבן") בוורשה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפסקה פעילות ההוצאה. לאחר מכן התארגנה מחדש בשנת 1923 ופעלה עד שנות ה-30.

ביתו של שימין היה בית ועד לסופרים יהודים, ודיונים ספרותיים נערכו בו כדבר שבשגרה. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, בטרם נוסדה אגודת הסופרים והעיתונאים בוורשה (שישבה ברחוב טלוֹמַצקיֶיה 13, Tłomackie 13), היה ביתו אבן שואבת לסופרים צעירים שהגיעו לוורשה לא מכבר והרגישו בה זרים, בהם ההומוריסטן יוסף טוּנקֶל ("דער טונקעלער"), שהגיע מבוברויסק להזמנתו של שימין לערוך גיליון חג.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נסעה המשפחה מזרחה לקרוביו של שימין באוֹרשָה שברוסיה הלבנה, ונותרה במזרח במשך כל המלחמה. במשך שנה גרו במינסק, ובשלוש השנים האחרונות באודסה שבדרום רוסיה (אוקראינה). תקופה קצרה החזיק שימין בעיר חנות קטנה לספרי יידיש. ב-1917 נקרא לקייב, לקחת על עצמו את ניהול העיתון החדש "דער טעלעגראַף" בעריכתו של מנהיג הפועלים הציוני נחמן סירקין. חרף התנאים הקשים ששררו בעיר עקב המהפכה, העיתון זכה להצלחה ולתפוצה רחבה.

בשנת 1919, לאחר תום המלחמה, שב שימין לוורשה עם הגל הראשון של הפליטים החוזרים, וחידש את הוצאת הספרים. ב-1922 הגיע גם שלמה שרברק מווילנה, כשבאמתחתו מבחר פרסומים, בהם כל כתבי ש. אנ-סקי, וההוצאה המאוחדת "צנטרל" והוצאת-הבת "אחיספר" התגבשו מחדש בבעלותם של שימין, קפלן ושרברק (בן אביגדור נפטר ב-1921, ושלמה שרברק רכש את "תושיה" ומיזג אותה לתוך הוצאתו). התוכנית הגדולה הראשונה שפעל שימין לממש מיד לאחר המלחמה הייתה הוצאת סדרת ספרים לבני הנעורים. הספרים התפרסמו לאורך שנים רבות במסגרת שלוש "ספריות" – "יוּגֶנט-ביבליאָטעק" ('הספרייה לנוער'), "היסטאָרישע יוּגֶנט-ביבליאָטעק" ('הספרייה ההיסטורית לנוער') ו-"קינדער-ביבליאָטעק" ('הספרייה לילדים'). עורך הסדרות היה הסופר דוד קָאסֶל (קאסעל), שאז כבר עשה לעצמו שם כמחבר רומנים וספרים ילדים וכחלוץ בתחום ספרי לימוד ביידיש.

במסגרת 'הספרייה לנוער' הופיעו 16 ספרונים – מבחר מספרי הנוער הקלאסיים מספרות העולם, בהם סוֶון הֶדין תומאס מיין ריד, מארק טוויין. ב'ספרייה ההיסטורית לנוער' הופיעו רומנים היסטוריים יהודיים, מאת סופרים כאברהם מאפו, בנימין ד'יזרעאלי ולייב לבאנדה. ב'ספרייה לילדים' ראו אור 32 ספרונים, בהם "אוהל הדוד תום" להארייט ביצ'ר סטואו, מעשיות האחים גרים, וסיפורי ילדים מאת שלום עליכם, זלמן רייזן, י"ל פרץ ורפאל גוטמן. מיזם זה היה קרוב במיוחד ללבו של שימין. סדרות הספרים לילדים ולנוער, שהיו חידוש בשדה ספרות היידיש, זכו להצלחה ולתפוצה רחבה ברחבי העולם היהודי.

הקטלוגים של הוצאת "צנטרל" מהשנים 1922–1925 מונים יותר מ-500 פרסומים ביידיש, בהם מגוון של ספרי לימוד לבתי הספר היהודיים, ספרי לימוד שפות (פולנית, אנגלית, ספרדית), מילונים, אנתולוגיות, מחזות לתיאטרון חובבים, עשרות חוברות של שירי יידיש עם תווים, כרזות, גלויות הנושאות תמונות של סופרים וידוענים יהודים, וכן לוחות שנה וכרטיסי ברכה.

עם התפתחות המו"לות היהודית במרוצת שנות ה-20, עלה הצורך לפתח שיטות הפצה חדשות. פעולה חשובה שנעשתה במטרה לחזק את מערך ההפצה של הספרים היהודיים הייתה ייסודו של הקואופרטיב "ביכער" ('ספרים') בשנת 1926 על ידי ההוצאות "צנטרל" וב. קלעצקין, בשיתוף פעולה עם הוצאות יהודיות ברחבי העולם. הקואופרטיב היה מרכז ההפצה של ספרים יהודיים החשוב ביותר בפולין. הקטלוג המאויר הגדול של "ביכער", שיצא מדי רבעון, הופץ בכל רחבי העולם היהודי, וכלל פרסומים של עשרות הוצאות לאור יהודיות מפולין, מאמריקה ומארצות נוספות של התפוצה היהודית. בקטלוג משנת 1931 נטען כי הוא מציג כ-90% מהפרסומים ביידיש שראו אור באותה שנה.

בשנת 1928 פרסמה ההוצאה מהדורה חדשה של כל כתבי מנדלי מוכר ספרים (במהדורה הקודמת שראתה אור נפלו כמה שגיאות). מלאכת העריכה נמסרה לנחמן מייזל, עורך כתב העת הספרותי "ליטעראַרישע בלעטער", שכתב מבוא לכל אחד מ-20 הכרכים, והוסיף שני כרכים שבהם קיבץ מאמרים על אודות הסופר. עוד ראו בהוצאה כל כתביהם של ש. אנ-סקי, "בעל מחשבות" (ישראל איסידור אלישיב), יעקב דינזון, שמואל ליב ציטרון, אברהם קוראלניק, "דער טונקעלער" (יוסף טונקל) ודער לעבעדיקער" (חיים גוטמן). "צנטרל" התמקדה אפוא בקלאסיקה של ספרות יידיש ובביקורת, ותפסה נישה שמרנית יחסית, בעוד הספרות היפה והשירה המודרניות ביידיש ראו אור בהוצאות המתפתחות בוורשה, ובראשן "קולטור-ליגע" וב. קלעצקין.

במחצית השנייה של שנות ה-20 הלך שימין והתקרב לתנועה הציונית, והיה חבר בסיעת השמאל הציונית הרדיקלית "על המשמר" בהנהגת יצחק גרינבוים. בתוך כך התעורר עניינו בשפה העברית. בסוף אותו עשור הוציא שימין לפועל, בהשפעת יעקב פיכמן, את המפעל המו"לי השאפתני ביותר של "צנטרל", שגם היה כרוך בהוצאה כספית עצומה – הוצאת תרגום עברית מלא ראשון של ספר ההיסטוריה המונומנטלי "דברי ימי ישראל" להיינריך (צבי) גרץ (כזכור, אחד הפרסומים הראשונים שהוציא שימין בסדרה "וֶלט ביבליוטק", בשנת תר"ע, היה "ההיסטוריה היהודית", ביידיש, שעיבד צייטלין על פי ספרו של גרץ; פרסום זה ראה אור במהדורות רבות נוספות בשני העשורים הבאים ואף לאחר מלחמת העולם השנייה). המהדורה, שראתה אור בהוצאה העברית "אחיספר" שעל יד "צנטרל", החלה להופיע בשנת תר"ץ-1930 בצורת חוברות שראו אור על בסיס שבועי, ולבסוף, עם סיומה בתרצ"א-1931, מנתה שישה כרכים (או כמה עשרות חוברות). התרגום, בסגנון עברי מודרני, נעשה על ידי שמואל ליב ציטרון (כרכים א–ב), ד"ר אברהם שלום קָמֶנֶצקי (כרכים ג–ד) ואברהם בן-אורי (כרכים ה–ו), בעריכתו המדעית ובלוויית הערותיו של קמנצקי. צורפו לו מבוא וביוגרפיה של גרץ מאת פישל לחובר, והמאמר "ההיסטוריון כאמן וכסופר" מאת יעקב פיכמן. המהדורה נועדה להיות מפוארת ועממית כאחד: הספר כולל יותר מ-600 איורים ותמונות, מהם כמה עשרות בצבע, והוא מנוקד כולו. שימין עצמו הוא שמיין ובחר את מאות האיורים. בנוסף, עלה בידו להשיג גופן עברי הכולל ניקוד מובנה (חידוש, באותה עת), אשר הקל את הקריאה ותרם לעיצוב הכללי.

שימין תכנן להשתמש בגופן ובאיורים כדי להכין מהדורה מקבילה ביידיש. בכוונתו היה להוסיף לה נספח שישלים את דברי ימי ההיסטוריה היהודית מאז גרץ, והמשימה הופקדה בידי ההיסטוריון היהודי-פולני הנודע יצחק שיפֶּר. הפרויקט נועד להימשך שנה, שבמהלכה יקבל שיפר מ"צנטרל" שכר חודשי קבוע. אולם שיפר חרג מלוח הזמנים, ולאחר שנתיים הודה כי כתב היד היחיד שהספיק להשלים הוא דיון בהיסטוריה הכלכלית של היהודים בימי הביניים, מה שכמובן לא יכול היה לשמש כהשלמה לחיבורו של גרץ. כתב היד ראה אור בהוצאת "אחיספר" בשנת 1930 כספר בן ארבעה כרכים ("יִידישע געשיכטע: ווירטשַאפטסגעשיטע"; כעבור מספר שנים ראה אור בתרגום עברי: "תולדות הכלכלה היהודית", תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ה–תרצ"ו); אולם בשל ההוצאות הגבוהות של הפרויקט, ובעיקרן העלות הגבוהה של שכר הסופרים של שיפר, פרסומה של המהדורה היידית של גרץ נדחה, ובסופו של דבר לא יצא לפועל.

בראשית שנות ה-30 הלך והידרדר מצבה הכלכלי של "צנטרל". על רקע המשבר הכלכלי העולמי, שפגע בפולין בכלל ובמיוחד בתושבי העיירות היהודיות, ובעקבותיו הצמצום שחל בקניית הספרים היהודיים, סבלה ההוצאה מהפסדים ניכרים. דווקא בתקופה זו רכשה ההוצאה מערך דפוס משלה, עם מיכון מודרני, שבאופן פרדוקסלי הגדיל את הוצאות הייצור, והיה מעבר למשאביה של הוצאת ספרים יהודית.

בעל פונדק באוטבוצק; אחריתו

בנימין שימין בגטו אוטבוצק ב-1942, לשמאלו אשתו רגינה (רבקה) ולימינו אחותה מלכה פלינט, מנהלת הפנסיון

באמצע שנות ה-30 עברו בני הזוג שימין להתגורר בעיר אוֹטבוֹצְק שליד ורשה, שם ישבה קבוצה של סופרים ומשוררים יידיים, בהם המשורר יעקב פרֶגֶר (פרעגער), אהרן איינהורן עורך העיתון "היינט", המשורר קלמן ליס והסופר אורקה נַחַלניק (יצחק פַרבָּרוֹביץ'). באוטבוצק, שם גרו עד סוף ימיהם, נכנסו כשותפים בבעלות על הפנסיון "זאַכענטאַ–Zachęta" (זָאכֶנטָה), בניהול אחותה של רבקה, מלכה פְלינט. בפנסיון נהגו להתגורר ולבקר דרך קבע סופרים ושחקנים יהודים. הסופר והעסקן חיים שוֹשקֶס מספר כי הפנסיון היה "נקודת כינוס מאירה של אנשי האינטליגנציה היהודית, בית-ועד לחכמים וסופרים. בטרקליניו הגדולים הדהדו הוויכוחים הנצחיים של ההוויה היהודית, ומעל כולם נישאה דמותו העדינה הקטנה והמחויכת-תמיד של המשכיל ב' שימין".

בעת הפלישה הגרמנית לפולין בסתיו 1939 הוחרם הפנסיון, ובנימין ורבקה שימין גורשו עם יתר יהודי העיר לגטו אוטבוצק. השניים נספו במהלך חיסול הגטו ב-12 באוגוסט‏ 1942.

משפחתו

בתו של שימין, הָלָה (הלינה) שִימִין (Szymin; לימים איילין (Eileen);‏ 1908–2004), נישאה באביב 1933 לעיתונאי והסופר שמואל לייב שניידרמן (1906–1996), ולקחה חלק מרכזי במחקר ובעריכת חומריו. בני הזוג עברו בראשית שנות ה-30 לפריז, שם שימש שניידרמן כתב שטח לעיתונים יהודיים בפולין, ובשנת 1940, בעת מלחמת העולם השנייה, היגרו לארצות הברית, השתקעו בניו יורק והתאזרחו בה. (בנם הצעיר, בן שניידרמן , הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת מרילנד.)

ילדו השני היה צלם העיתונות הנודע דוד סימור ("שִים") (1911–1956), שנהרג בעת ששסיקר את שביתת הנשק לאחר מבצע קדש.

מבנה הפונדק באוטבוצק לאחר סיום הכיבוש הגרמני: בית הילדים היהודים

בינואר 1945, מיד לאחר שכבש הצבא האדום את ורשה וסביבותיה מידי הגרמנים, הגיעה לאוטבוצק פרנצישקה אוליבה, ניצולת השואה, לחפש קרובי משפחה. היא לא מצאה אף אחד מקרוביה, אך נתקלה שם באקראי בחייל סובייטי ולידו ילדים יהודים עזובים. החייל הפנה אותה למבנה נטוש – הבית שברחוב פְּרוּסָה 11, שבו פעל עד הפלישה הגרמנית פנסיון "זָאכֶנטָה". אוליבה זכתה לעזרתו של מפקד בית חולים שדה סמוך של הצבא האדום וכך החלה לטפל בילדים. בחודש מרץ 1945 לקח הוועד המרכזי של יהודי פולין את בית הילדים תחת חסותו, ולמנהלת הבית מונתה לובה בייליצקה בלום.

למוסד הגיעו ילדים ניצולי השואה. ביוני הגיע מספרם לכ-130. מרבית אנשי הצוות היו אף הם ניצולים. בית הילדים נתמך על ידי הג'וינט. הוא פעל עד סוף שת 1949.

לקריאה נוספת

• זלמן רייזען, שימין בּ., בספרו: לעקסיקאָן פון דער ייִדישער ליטעראַטור, פּרעסע און פילאָלאָגיע, מהדורה 2, כרך ד, וילנה: ווילנער פערלאג פון ב. קלעצקין, תר"ץ 1929, עמודות 654–655, בארכיון האינטרנט
• האַלינאַ שימין-שניַידערמאַן, זכרונות וועגן בנימין שימין און אַנדערע וואַרשעווער פֿאַרלעגערס, יִיוואָ-בלעטער 42 (1962), 242–248, באתר היברובוקס; נדפס שוב בתוך: מלך ראוויטש (רעדאַקטאָר), דאָס אמאָליקע יידישע וואַרשע: ביז דער שוועל פון דריטן חורבן 1914–1939; אין ליד, באַלאַדע, פּאָעמע ... פון 139 מחברים: אַן אַנטאָלאָגיע, מונטריאול: פאַרבאַנד פון וואַרשעווער יידן אין מאָנטרעאָל, תשכ"ו 1966, עמ' 800–807. (ביידיש) (הלינה שימין-שניידרמן, 'זיכרונות על בנימין שימין ומו"לים ורשאיים אחרים') (הספר הסרוק במאגר ספרי היזכור של ספריית העיר ניו יורק)

• Jeffrey Veidlinger, Jewish Public Culture in the Late Russian Empire, Bloomington, IN: Indiana University Press (The Modern Jewish Experience), 2009, pp. 102-105.

קישורים חיצוניים

• בנימין שימין: דף עד שמולא על ידי בתו, איילין שימין-שניידרמן, 2 בינואר 1989, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה באתר יד ושם
• קטלוג הספרייה הלאומית: מו"ל ("שימין"; "ב. שימין"; "וועלט ביבליאטעק"; וכן "צנטראל", "מרכז", "אחיספר")