טיוטה:המשטר הישן

לואי ה-14 (מלך השמש), שתחת שלטונו הפך המשטר הישן לצורת ממשל אבסולוטית; דיוקן מאת יאסנט ריגו , 1701

נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, נחשבת כציון סוף המשטר הישן; צבעי מים מאת ז'אן-פייר הואל

המשטר הישן (בצרפתית: Ancien Régime) היה המערכת הפוליטית והחברתית של ממלכת צרפת, מעלייתו של אנרי הרביעי לכס המלכות בשנת 1589 עד שפורקה על ידי המהפכה הצרפתית דרך ביטול השיטה הפיאודלית של האצולה הצרפתית בשנת 1790 והוצאתו להורג של המלך לואי ה-16 והכרזה על צרפת כרפובליקה בשנת 1792. הביטוי "המשטר הישן" משמש כמטפורה ל"מערכת או מצב שכבר אינם קיימים".

המבנים המנהליים והחברתיים של המשטר הישן התפתחו לאורך שנים של בניית המדינה, חקיקה כמו פקודת וילר-קוטרה וסכסוכים פנימיים. ניסיונות בית ולואה לבצע רפורמה ולבסס מחדש את השליטה על המרכזים הפוליטיים הפזורים במדינה נמענו על ידי מלחמות הדת (1562–1598). בתקופת שלטון בית בורבון, רוב שלטונם של אנרי הרביעי (1589–1610), לואי ה-13 (1610–1643) והשנים הראשונות של לואי ה-14 (1643–1715) התמקדו בריכוזיות השלטון. למרות הרעיון של "מלוכה מוחלטת" והמאמצים ליצור מדינה ריכוזית, המשטר הישן נותר שלטון של אי-סדרים מערכתיים: חלוקות מנהליות, משפטיות וכנסייתיות היו חופפות; האצולה הצרפתית נאבקה כדי לשמור על השפעתה במערכת המשפט המקומית ובמשרדי המדינה, בעוד שהפרונד וסכסוכים פנימיים גדולים אחרים התנגדו באלימות לריכוזיות נוספת.

החתירה לריכוזיות הייתה קשורה ישירות לענייני כספי המלוכה והיכולת לנהל מלחמה. הסכסוכים הפנימיים והמשברים השושלתיים של המאות ה-16 וה-17 בין הקתולים לפרוטסטנטים; הסכסוך המשפחתי הפנימי של בית הבסבורג וההתרחבות הטריטוריאלית של צרפת במאה ה-17 דרשו סכומים עצומים, שמומנו ממיסים כגון מס הקרקע ומס המלח, וכן על ידי תרומות מהאצולה.

אחד המפתחות לריכוזיות היה החלפת מערכות החסות האישיות, שאורגנו סביב המלך ואצילים, במערכות מוסדיות שנבנו סביב המדינה. מינויים של אינטנדנטים – נציגי השלטון המלכותי, ערערו מאוד את השליטה המקומית של אצילים אזוריים; בדומה לכך, בית המשפט המלכותי הסתמך על אצולת הגלימה כשופטים ויועצים מלכותיים. הפרלמנטים אזוריים נוצרו במטרה להקל על הכנסת הכוח המלכותי לשטחים שזה עתה סופחו, אך ככל שהפרלמנטים צברו ביטחון עצמי, הם הפכו למקורות של חוסר אחדות.

מקור המונח

עד סוף המאה ה-18, השימוש במונח "Ancien Régime" הפך לנפוץ בצרפת על ידי עיתונאים ומחוקקים בהתייחסותם למוסדות החיים הצרפתיים לפני המהפכה. המונח הופיע לראשונה בדפוס באנגלית בשנת 1794, שנתיים לאחר הכרזת הרפובליקה הצרפתית הראשונה, והיה במקור כינוי משפיל. ההיסטוריון סיימון שאמה כתב:

"ברגע שהמונח 'המשטר הישן' הוטבע, הוא נקשר באופן אוטומטי עם אסוציאציות של מסורתיות וזקנה כאחד. הוא הציג חברה כה עמוסה באנכרוניזם שרק זעזוע של אלימות גדולה יכול היה לשחרר את האורגניזם החי שבתוכה. חסר תפקוד מוסדי, קפוא כלכלית, מנוון תרבותית ורבוד חברתית, 'המשטר הישן' לא היה בנוי למודרניזציה עצמית."

מדיניות חוץ

מלחמת תשע השנים: 1688–1697

ערך מורחב – מלחמת תשע השנים

מלחמת תשע השנים (1688–1697) בין צרפת לברית הגדולה שכללה בין היתר את אוסטריה, דוכסות סבויה, האימפריה הספרדית, האימפריה הרומית הקדושה, הרפובליקה ההולנדית וממלכת אנגליה, התרחשה ביבשת אירופה, בימים שמסביבה, ובצפון אמריקה והודו. זו הייתה המלחמה הגלובלית האמיתית הראשונה.

לואי ה-14 יצא ממלחמת הולנד–צרפת בשנת 1678 כשליט החזק ביותר באירופה והיה בעל ניצחונות צבאיים רבים. הוא החל במאמץ להרחיב את הישגיו בייצוב וחיזוק גבולות צרפת תוך שימוש בתוקפנות וסיפוח, מה שהוביל למלחמת האיחודים הקצרה (1683–1684). הסכם שביתת הנשק של רגנסבורג הבטיח את גבולותיה החדשים של צרפת למשך 20 שנה, אך פעולותיו הבאות של לואי ה-14, בעיקר ביטול צו נאנט בשנת 1685, הובילו להידרדרות דומיננטיותו הצבאית והפוליטית. החלטתו של לואי ה-14 לחצות את הריין בספטמבר 1688 נועדה להרחיב את השפעתו וללחוץ על האימפריה הרומית הקדושה לקבל את תביעותיו הטריטוריאליות והשושלתיות, אך לאופולד הראשון והנסיכים הגרמנים החליטו להתנגד, ובנוסף ויליאם השלישי והפרלמנט של הולנד הביאו את האנגלים וההולנדים למלחמה נגד צרפת. לואי ה-14 ניצב מול קואליציה חזקה שמטרתה הייתה לצמצם את שאיפותיו.

הלחימה העיקרית התרחשה סביב גבולות צרפת, בארצות השפלה הספרדיות, חבל הריין, דוכסות סבויה וקטלוניה. הקרבות נטו בדרך כלל לטובת צבאותיו של לואי ה-14, אך בשנת 1696 הייתה צרפת נתונה במשבר כלכלי. מעצמות הים (אנגליה והרפובליקה ההולנדית) היו גם הן במצב כלכלי קשה, וכאשר סבויה פרשה מהברית, כל הצדדים היו להוטים להגיע להגיע להסדר במשא ומתן. לפי תנאי הסכם רייסווייק (1697), לואי ה-14 שמר על כל חבל אלזס, אך נאלץ להחזיר את חבל לורן לשליטה הקודם ולוותר על כל השטחים שכבש בגדה הימנית של הריין. בנוסף, לואי ה-14 הכיר בוויליאם השלישי כמלך החוקי של אנגליה, וההולנדים רכשו מצרפת את מערכות הגנת המבצרים שהקימו בארצות השפלה הספרדיות כדי לסייע באבטחת גבולותיהם. עם זאת, כאשר קרלוס השני, מלך ספרד החולה וחסר הילדים, התקרב לסוף חייו, סכסוך חדש על ירושת האימפריה הספרדית גרר במהרה את לואי ה-14 והברית הגדולה למלחמה אחת אחרונה – מלחמת הירושה הספרדית.

מלחמת הירושה הספרדית: 1701–1713

ערך מורחב – מלחמת הירושה הספרדית

לספרד היו מספר נכסים חשובים מלבד מולדתה. היא שלטה בטריטוריות משמעותיות באירופה ובעולם החדש; המושבות האמריקאיות של ספרד הפיקו כמויות עצומות של כסף, שהובאו לספרד.

לספרד היו גם חולשות רבות. הכלכלה המקומית הייתה ענייה עם מעט עסקים ותעשייה קטנה; היא נאלצה לייבא כמעט את כל כלי הנשק שלה והצבא הגדול שלה היה חסר אימון וציוד נאות; היה לה צי קטן מכיוון שהימאות הייתה בעדיפות נמוכה בעיני האליטות; הממשלות המקומיות והאזוריות והאצולה המקומית שלטו ברוב קבלת ההחלטות; הממשלה המרכזית הייתה חלשה, עם בירוקרטיה בינונית ומעט מנהיגים מוכשרים; המלך קרלוס השני שלט בשנים 1665 עד 1700, אך היה במצב בריאותי פיזי ונפשי ירוד מאוד.

מכיוון שלקרלוס השני לא היו ילדים, השאלה מי יירש את כס המלכות הספרדי הובילה למלחמה גדולה. בית הבסבורג מווינה, אליו השתייך קרלוס השני, הציע מועמד משלו לכס המלכות. עם זאת, בית בורבון, המשפחה השולטת בצרפת, התנגד להרחבות הכוח ההבסבורגי בתוך אירופה והציע את פליפה, נכדו של לואי ה-14. היה זה עימות בין שני סגנונות שונים של המשטר הישן, הסגנון הצרפתי והסגנון הספרדי (או ההבסבורגי).

הכסף של ספרד וחוסר היכולת שלה להגן על נכסיה הפכו אותה ליעד בולט מאוד עבור אירופאים שאפתניים. במשך דורות שקלו האנגלים ללכוד את צי האוצר הספרדי, הישג שהושג רק פעם אחת בשנת 1628 על ידי ההולנדי פיט היין . יורדי ים אנגלים בכל זאת רדפו אחר הזדמנויות למסחר פרטי ולמסחר במושבות ספרד.

כשהתקרב למותו, הוריש קרלוס השני את כס מלכותו למועמד הבורבוני, פליפה העתיד להיות פליפה החמישי, מלך ספרד. סבו של פליפה, לואי ה-14, תמך בשקיקה בבחירה והוציא לפועל מהלכים אגרסיביים חד-צדדיים כדי לשמור על הרכוש החדש של משפחתו, כגון הכנסת הצבא הצרפתי לארצות השפלה הספרדיות והבטחת זכויות סחר בלעדיות לצרפתים באמריקה הספרדית. עם זאת, קואליציה של אויבים שהתנגדו להתרחבות המהירה של הכוח הצרפתי נוצרה במהירות, ומלחמה אירופאית גדולה התרחשה בין השנים 1701 ל-1714.

בעיני אויביה של צרפת, הרעיון שצרפת תצבור כוח עצום על ידי השתלטות על ספרד ועל כל רכושה האירופאי ומעבר לים היה מתועב. יתר על כן, הסיכוי לכבוש שטחים ספרדיים בעולם החדש היה מאוד אטרקטיבי. אויביה של צרפת יצרו ברית גדולה, בהנהגת לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שכללה בין היתר את פרוסיה ורוב שאר המדינות הגרמניות, הרפובליקה ההולנדית, ממלכת פורטוגל, דוכסות סבויה (בחצי האי האפניני) וממלכת אנגליה. מהצד השני הייתה ברית בעיקר של צרפת וספרד אך היא כללה גם כמה נסיכים גרמנים ודוכסים איטלקים קטנים יותר. קרבות נרחבים התרחשו בארצות השפלה, אך ממדי המלחמה השתנו כאשר הקיסר לאופולד ויוסף, שהיה בנו ויורשו, מתו; מה שהותיר את קרל השישי, בנו השני של לאופולד ואחיו הצעיר של יוסף, כמועמד הברית למלך ספרד וגם לקיסר האימפריה הרומית הקדושה.

מכיוון שאיחוד כזה בין ספרד והאימפריה הרומית הקדושה היה עוצמתי מדי בעיני בני בריתו של קרל השישי, רוב בעלות הברית סיכמו במהירות הסכם שלום נפרד עם צרפת. לאחר שנה נוספת של ניסיון לצבור תמיכה, קרל השישי זנח את רצונו להיות מלך ספרד והתמקד באימפריה הרומית.

הסכם אוטרכט משנת 1713 פתר את כל הסוגיות הללו. צרפת ויתרה על ניופאונדלנד ונובה סקוטיה; פליפה, נכדו של לואי ה-14, הפך לפליפה החמישי, מלך ספרד, ושמר על כל המושבות הספרדיות מעבר לים אך ויתר על כל זכויותיו על כס המלכות הצרפתי; ספרד איבדה את אחזקותיה האירופיות מחוץ למולדת עצמה.

גם חברי הברית לשעבר הרוויחו מהמלחמה. ההולנדים שמרו על עצמאותם מול התוקפנות הצרפתית; ההבסבורגים קיבלו שטח מצפון לאוסטריה ובאיטליה, כולל ארצות השפלה הספרדיות ונאפולי; עם זאת, המרוויחה הגדולה ביותר מהמלחמה הייתה ממלכת בריטניה הגדולה, שכן בנוסף להישגים טריטוריאליים חוץ-אירופיים נרחבים על חשבון ספרד וצרפת, היא הקימה מכשולים נוספים להתפשטות צרפת בתוך היבשת על ידי חיזוק מתון של בעלות בריתה האירופיות.

הפוגה שלווה: 1715–1740

רבע המאה לאחר הסכם אוטרכט היה שקט, ללא מלחמות גדולות. המעצמות העיקריות היו מותשות מהלחימה, סבלו ממקרי מוות רבים, נכים יוצאי צבא, ציים הרוסים, עלויות פנסיה גבוהות, הלוואות כבדות ומיסים גבוהים. בשנת 1683 מיסים עקיפים הכניסו 118 מיליון לירות, אך עד 1714, הכנסות אלו צנחו ל-46 מיליון לירות בלבד.

לואי ה-14, עם להיטותו למלחמה, מת ובמקומו שלט לואי ה-15, הניצול האחרון של בית בורבון שהחל את שלטונו בגיל 5. למוות הזה היה פוטנציאל לזרוק את צרפת לסבב נוסף של מלחמות; אך בעקבות גילו הצעיר של לואי ה-15, מקבל ההחלטות העיקרי של צרפת במדיניות החוץ היה הקרדינל פלרי, שהכיר בצורך של צרפת לבנות את עצמה מחדש ולכן נקט במדיניות של שלום.

לצרפת הייתה מערכת מיסוי שעוצבה בצורה גרועה, גובי המס שמרו על חלק ניכר מהכסף, ולאוצר תמיד היה חוסר. מערכת הבנקאות בפריז הייתה לא מפותחת, והאוצר נאלץ ללוות בריביות גבוהות מאוד. המערכת הפיננסית של לונדון הוכיחה את עוצמתה כשהצליחה לממן לא רק את הצבא הבריטי אלא גם את הצבאות של בעלי בריתה. אן, מלכת בריטניה מתה, ויורשה, ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה, שהשתייך לבית הנובר העביר את חצרו ללונדון אך מעולם לא שלט באנגלית והקיף את עצמו ביועצים גרמנים. רוב זמנם ותשומת ליבם הוקדש לענייני הנובר. גם הוא היה מאוים על ידי כס לא יציב, מאחר שבית סטיוארט, שנתמך זה מכבר על ידי לואי ה-14, איים שוב ושוב לפלוש דרך אירלנד או סקוטלנד וזכה לתמיכה פנימית משמעותית מהמפלגה הטורית . עם זאת, סר רוברט וולפול היה מקבל ההחלטות הדומיננטי מ-1722 עד 1740, בתפקיד שלימים ייקרא ראש הממשלה. וולפול דחה בתוקף אפשרויות צבאיות וקידם תוכנית שלום שהתקבלה על הקרדינל פלרי, ושתי המעצמות יצרו ברית.

הרפובליקה ההולנדית הצטמצמה מאוד בכוחה ולכן הסכימה עם רעיון השלום של בריטניה. בווינה התקוטטו הקיסרים ההבסבורגים של האימפריה הרומית הקדושה עם מלך הספרדי החדש, פליפה החמישי, על השליטה ההבסבורגית ברוב איטליה, אך היחסים עם צרפת לא היו דרמטיים.

מחוזות וחטיבות מנהליות

הרחבה טריטוריאלית

התרחבות טריטוריאלית צרפתית מ-1552 עד 1798

באמצע המאה ה-15 צרפת הייתה קטנה יותר מכפי שהיא היום, ומחוזות רבים על הגבול (כגון: אלזס, ארטואה, בוז'ה , ביארן , ברטאן, ברס , דוכסות לורן, דופינה, ולספיר , נווארה תחתית , ניס, פרובאנס, סבויה, סרדאניה , פראנש-קונטה, קאלה, קונפלאן , קפסיר , רוזנות פואה , רוזנות פלנדריה, רוסיון ושלוש הבישופויות) היו אוטונומיים או השתייכו לאימפריה הרומית הקדושה, לכתר אראגון או לממלכת נווארה; היו גם מובלעות זרות כמו קונטה ונסן.

בנוסף, מחוזות מסוימים בתוך צרפת היו בפועל נכסים אישיים של משפחות אצולה. במיוחד אזורים אוברן, בורבונה ופורה היו בבעלות בית בורבון עד שהמחוזות שולבו בכוח לתחום המלוכה בשנת 1527 לאחר נפילתו של שארל השלישי, דוכס בורבון.

מסוף המאה ה-15 ועד סוף המאה ה-17 ושוב בשנות ה-60 של המאה ה-18, שטחה של צרפת התרחב מאוד והיא ניסתה לשלב את מחוזותיה למערך מנהלי אחיד יותר.

רכישות צרפתיות מ-1461 עד 1768

צרפת בשנת 1477. קו אדום: גבול ממלכת צרפת; תכלת: השטח המלכותי

• תחת לואי ה-11 – דופינה (1461, בשליטה צרפתית מאז 1349), פרובאנס (1482)
• תחת לואי ה-12 – דוכסות מילאנו (1500, איבדה שליטה בשנת 1521), ממלכת נאפולי (1500, איבדה שליטה בשנת 1504)
• תחת פרנסואה הראשון – ברטאן (1532)
• תחת אנרי השני – שלוש הבישופויות (מץ, טול, ורדן) (דה פקטו) (1552), קאלה (1559)
• תחת אנרי הרביעי – רוזנות פואה (1607)
• תחת לואי ה-13 – ביארן ונווארה תחתית (1620, בשליטה צרפתית מאז 1589 כחלק מרכושו של אנרי הרביעי)
• תחת לואי ה-14:
  • שלום וסטפאליה (1648) – ערים של דקאפול: אלזס ושלוש הבישופויות (דה יורה)
  • הסכם הפירנאים (1659) – ארטואה, צפון קטלוניה (סרדאניה, רוסיון)
  • הסכמי ניימכן (1678–1679) – פראנש-קונטה, רוזנות פלנדריה
  • הסכם רייסווייק (1697) – אלזס ושטרסבורג
• תחת לואי ה-15 – דוכסות לורן (1766), קורסיקה (1768)

ניהול

למרות מאמצי הריכוזיות של המלכים, צרפת נותרה מורכבת מטלאים של זכויות מקומיות והבדלים היסטוריים. הכוח השרירותי של המלוכה המוחלטת הוגבל על ידי מאפיינים היסטוריים ואזוריים. חלוקות מנהליות (כולל מיסוי), משפטיות (פרלמנט), שיפוטיות וכנסייתיות וזכויות יתר לעיתים קרובות חפפו.

מחוזות וערים מסוימות זכו לפריווילגיות מיוחדות, כגון תעריפים נמוכים יותר עבור מס המלח. דרום צרפת נשלט על ידי חוק כתוב שהותאם ממערכת המשפט הרומית, אך צפון צרפת השתמש במשפט המקובל.

נציג המלך במחוזות ובערים היה המושל. פקידים מלכותיים נבחרו מהאצולה הגבוהה ביותר, מושלי מחוזות והערים (פיקוח על מחוזות וערים שולב לעיתים קרובות) היו בעיקר תפקידים צבאיים הממונים על הגנה ושיטור. למושלי מחוזות, שנקראו גם לוטננט-גנרל , הייתה היכולת לכנס פרלמנטים מחוזיים, אספות מעמדות מחוזיות וגופים עירוניים.

התואר מושל הופיע לראשונה תחת שלטונו של שארל השישי. פקודת בלואה משנת 1579 צמצמה את מספרם ל-12, ופקודה משנת 1779 הגדילה את מספרם ל-39 (18 מושלים מדרגה ראשונה ו-21 מושלים מדרגה שנייה). למרות שבאופן עקרוני הם היו נציגי המלך, ותפקידם יכול היה להיות מבוטל על פי רצונו של המלך, חלק מהמושלים התקבעו והפכו לשושלות מחוזיות.

המושלים הגיעו לשיא כוחם מאמצע המאה ה-16 עד אמצע המאה ה-17. תפקידם באי שקט המחוזי במהלך מלחמות האזרחים הוביל את הקרדינל רישלייה ליצור את תפקידי האינטנדנטים של המימון, השיטור והמשפטים, ובמאה ה-18 הצטמצם תפקידם של מושלי המחוז באופן משמעותי.

מחוזות מרכזיים של צרפת, עם בירות מחוזיות; לערים המודגשות היו פרלמנטים מחוזיים או מועצות סוברניות במהלך המשטר הישן. הערה: המפה משקפת את גבולותיה המודרניים של צרפת ואינה מעידה על היווצרותה הטריטוריאלית של צרפת לאורך זמן. מחוזות ברשימה עשויים לכלול כמה מחוזות היסטוריים אחרים (לדוגמה, בזמן המהפכה, גיין הייתה מורכבת משמונה מחוזות היסטוריים קטנים יותר, כולל קרסי ורוארג ).
1. איל-דה-פראנס (פריז) 2. ברי (בורז') 3. אורליאנה (אורליאן) 4. נורמנדי (רואן) 5. לנגדוק (טולוז) 6. ליונה (ליון) 7. דופינה (גרנובל) 8. שמפאן (טרואה) 9. אוני (לה רושל) 10. סנטונז' (סנט, השראנט הימי) 11. פואטו (פואטייה) 12. גיין וגסקוניה (בורדו) 13. בורגון (דיז'ון) 14. פיקרדיה (אמיין) 15. רוזנות אנז'ו (אנז'ה) 16. פרובאנס (אקס-אן-פרובאנס) 17. אנגומואה (אנגולם) 18. בורבונה (מולן) 19. לה מארש (גרה) 20. ברטאן (רן, הפרלמנט היה לקצרה בנאנט) 21. מן (לה מאן) 22. טורן (טור) 23. לימוזן (לימוז') 24. רוזנות פואה (פואה)	25. אוברן (קלרמון-פראן) 26. ביארן (פו) 27. אלזס (שטרסבורג, מועצה סוברנית בקולמר) 28. ארטואה (מועצה סוברנית באראס) 29. רוסיון (מועצה סוברנית בפרפיניאן) 30. רוזנות פלנדריה ורוזנות אנו (ליל, הפרלמנט היה בהתחלה בטורנה, ולאחר מכן בדואה ) 31. פראנש-קונטה (בזאנסון, קודם לכן בדול, ז'ורה) 32. דוכסות לורן (נאנסי) 33. קורסיקה (מחוץ למפה – אז'אקסיו, מועצה סוברנית בבסטיה) 34. ניוורנה (נוור ) 35. קונטה ונסן (אביניון) – פייף במדינת האפיפיור 36. מילוז – עיר קיסרית חופשית 37. סבויה – פייף בממלכת סרדיניה (פרלמנט בשאמברי 1537–1559) 38. ניס – פייף בממלכת סרדיניה 39. מונבליאר – פייף בווירטמברג 40. (לא מצוין) שלוש הבישופויות (בישופות ורדן, בישופות טול ובישופות מץ) 41. (לא מצוין) דומב (טרבו ) 42. (לא מצוין) נווארה תחתית (סן-ז'אן-פייה-דה-פור ) 43. (לא מצוין) סול (מולאון-לישאר ) 44. (לא מצוין) ביגור (טארב ) 45. (לא מצוין) בוז'ולה (בוז'ה, רון) 46. (לא מצוין) ברס (בורק-אן-ברס) 47. (לא מצוין) פרש (מורטאן-או-פרש )

בניסיון לתקן את השיטה, נוצרו חלוקות חדשות. חבלי הארץ ההיסטוריים של צרפת (Recettes Générales ), הידועים בכינוי ג'נרליטים (Généralités), היו בתחילה רק מחוזות מיסוי (ראו "כספי המדינה"). 16 הג'נרליטים הראשונים נוצרו בשנת 1542 בצו של אנרי השני. תפקידם גדל בהתמדה, ועד אמצע המאה ה-17 היו הג'נרליטים תחת סמכותו של אינטנדנט והיוו כלי להרחבת הכוח המלכותי בענייני צדק, מיסוי ושיטור. עד המהפכה, היו 36 ג'נרליטים, השניים האחרונים נוצרו בשנת 1784.

הג'נרליטים של צרפת לפי עיר (ומחוז): אזורים באדום הם Pays d'états (כולל 36, 37 וחלקים מ-35); אזורים בלבן Pays d'élection ; אזורים בצהוב Pays d'imposition (צר').
1. בורדו, (אז'ן, גיין) 2. פרובאנס, או אקס-אן-פרובאנס 3. אמיין (פיקרדיה) 4. בורז' (ברי) 5. קן (נורמנדי) 6. שאלון-אן-שמפאן (שמפאן-ארדן) 7. בורגון, דיז'ון 8. גרנובל (דופינה) 9. איסואר , לאחר מכן ריום (אוברן) 10. ליון (ליונה, בוז'ולה ופורה ) 11. מונפלייה (לנגדוק) 12. פריז (איל-דה-פראנס) 13. פואטייה (פואטו) 14. רואן (נורמנדי) 15. טולוז (לנגדוק) 16. טור (טורן, מן ורוזנות אנז'ו) 17. מץ (שלוש הבישופויות) 18. נאנט (ברטאן) 19. לימוז' (מחולק לשני חלקים: אנגומואה ולימוזן – לה מארש )	20. אורליאן (אורליאנה) 21. מולן (בורבונה ) 22. סואסון (פיקרדיה) 23. מונטובאן (גסקוניה) 24. אלנסון (פרש ) 25. פרפיניאן (רוסיון) 26. בזאנסון (פראנש-קונטה) 27. ואלנסיין (רוזנות אנו) 28. שטרסבורג (אלזס) 29. נאנט (ברטאן) 30. ליל (פלנדריה) 31. לה רושל (אוני וסנטונז' ) 32. נאנסי (דוכסות לורן) 33. טרבו (דומב ) 34. בסטיה (קורסיקה) 35. אוש (גסקוניה) 36. באיון (לבור ) 37. פו (ביארן וסול )

כספי המדינה

השאיפה לגביית מס יעילה יותר הייתה אחת הסיבות העיקריות לריכוזיות מנהלית ומלכותית בתקופה המודרנית המוקדמת. מס הקרקע הפך למקור הכנסה מלכותי עיקרי. אנשי דת, אצילים (למעט אדמות שאינן אציליות בחבלי Pays d'états), נציגי הכתר, אנשי צבא, שופטים, פרופסורים וסטודנטים באוניברסיטאות, וערים מסוימות (villes franches ) כמו פריז היו פטורים מהמס.

חבלי הארץ התחלקו לשלושה סוגים: Pays d'états ‏, Pays d'élection ו-Pays d'imposition (צר').

בחבלי Pays d'élection (הנחלות הוותיקות ביותר של הכתר הצרפתי; חלק מהמחוזות החזיקו באוטונומיה המקבילה ל-Pays d'états אבל איבדו אותה בעקבות הרפורמות המלכותיות) השומה וגביית המיסים היו תפקידם של נבחרי הציבור (לפחות במקור, שכן מאוחר יותר נקנו תפקידים אלה), והמס היה בדרך כלל "אישי" ולכן הוצמד לאנשים שאינם אצילים.

בחבלי Pays d'états (מחוזות עם אספת מעמדות מחוזית) – אוברן, בורגון, ביארן , ברטאן, דופינה, לנגדוק, פרובאנס וחלקים של גסקוניה כמו ביגור , קומנז' וקאטר ואלה – מחוזות חדשים שהיו מסוגלים לשמור על אוטונומיה מקומית מסוימת מבחינת מיסוי – השומה נקבעה על ידי המועצות המקומיות והמס היה בדרך כלל "אמיתי" ולכן הוצמד לאדמות שאינן אציליות (אצילים בעלי אדמות כאלה חויבו לשלם מיסים עליהן).

חבלי Pays d'imposition היו אדמות שנכבשו לאחרונה, שהיו להן מוסדות היסטוריים מקומיים משלהן (הם היו דומים ל-Pays d'états ולעיתים קובצו תחתיהם), אך המיסוי היה מפוקח על ידי האינטנדנט המלכותי.

היסטוריית מיסוי

מחוזות המיסוי עברו מגוון שינויים מאז המאה ה-14. לפני המאה ה-14, הפיקוח על גביית המיסים המלכותיים בדרך כלל היה בידי פקידי הוצאה לפועל המכונים באיי (Baillis; ‏Bailiff בצורת יחיד) בצפון צרפת וסנשאלים (Sénéchaux; ‏Sénéchal בצורת יחיד) בדרום צרפת. הרפורמות במאות ה-14 וה-15 חילקו את המינהל הפיננסי המלכותי של צרפת לשתי מועצות פיננסיות, שעבדו כעמיתים: ארבעת המפקחים הכלליים של האוצר (צר') (Généraux des finances; נקראים גם Général conseiller או Receveur général) פיקחו על גביית המיסים על ידי גובי מיסים (Receveurs) וארבעת גזברי צרפת (צר') (Trésoriers de France) פיקחו על ההכנסות מאדמות המלוכה .

יחד, הם היו הפקידים בכירים של האוצר (Messieurs des finances). ארבעת החברים בכל מועצה חולקו לפי מחוזות גאוגרפיים (אם כי המונח ג'נרליט הופיע רק בסוף המאה ה-15). האזורים נקראו לאנגדואיל (מרכז ודרום-מערב צרפת), לנגדוק (בוז'ולה , ליונה , לנגדוק ופורה ), אוטר-סן-א-יון (איל-דה-פראנס ושמפאן) ונורמנדי (נוצר בשנת 1449, שלושת האחרים קודם לכן), למנהלי אזור לאנגדואיל יש בדרך כלל כבוד עליון. עד 1484 גדל מספר הג'נרליטים לשישה.

במאה ה-16 מלכי צרפת, במאמץ להפעיל שליטה ישירה יותר על כספי המלוכה ולעקוף את המועצה הכפולה, שהואשמה בפיקוח לקוי, ביצעו רפורמות מנהליות רבות, כולל ארגון מחדש של המינהל הפיננסי והגדלת מספר הג'נרליטים. בשנת 1542 צרפת חולקה ל-16 ג'נרליטים. המספר גדל ל-21 בסוף המאה ה-16 ול-36 בזמן המהפכה הצרפתית; השניים האחרונים נוצרו בשנת 1784.

ניהול הג'נרליטים בתקופת הרנסאנס עבר מגוון של רפורמות. בשנת 1577 הקים אנרי השלישי חמש משרות של שרי אוצר (צר') (Trésoriers généraux) בכל ג'נרליט שהיוו לשכת כספים. במאה ה-17 הפיקוח על הג'נרליטים בוצע על ידי אינטנדנטי הכספים, המשפטים והמשטרה. הביטוי ג'נרליט ואינטנדנט הפכו למילים נרדפות בערך.

עד סוף המאה ה-17 נקראו גובי המיסים Receveurs (צר'). בשנת 1680 כוננה שיטת הפרם ז'נרל, זיכיון לגביית מכסים ובלו, שבו אנשים פרטיים קנו את הזכות לאסוף את המיסים בשם המלך, באמצעות חוזים של שש שנים (מיסים מסוימים נאספו בדרך זו כבר בשנת 1604). גובי המיסים הגדולים בשיטה זו היו ידועים בשם Fermiers généraux.

מס הקרקע היה רק אחד ממספר מיסים: מס למטרות צבאיות (Taillon); מס מלח לאומי (Gabelle); מכסים לאומיים (Aides) על מוצרים שונים כגון יין, בירה, שמן וסחורות אחרות; מכסים מקומיים על מוצרים מיוחדים (Douane) או על מוצרים הנכנסים לעיר (Octroi) או מוצרים הנמכרים בירידים ומיסים מקומיים. לבסוף, הכנסייה נהנתה ממס חובה או מעשר כספים (Dîme).

לואי ה-14 יצר מספר מערכות מס נוספות, כולל הקפיטציה, שהחלה בשנת 1695 ונגעה לכל אדם, כולל אצילים ואנשי דת, אם כי ניתן היה לקנות פטור בסכום חד פעמי גדול, והדיזיאם (Dixième; ‏1710–1717, הוחל מחדש בשנת 1733), שחוקק כדי לתמוך בצבא והיה מס אמיתי על הכנסה ועל שווי רכוש. בשנת 1749 תחת לואי ה-15, חוקק מס חדש המבוסס על הדיזיאם, בשם Vingtième , כדי לצמצם את הגירעון המלכותי ונשאר בשארית המשטר הישן.

עמלות להחזקת משרות מדינה

מקור מרכזי נוסף למימון המדינה היה באמצעות גביית עמלות עבור משרות מדינה (כגון רוב חברי הפרלמנט, שופטים, Maître des requêtes (איש משפט האוסף את קובלנות הציבור אל המלך) ונציגי כספים). רבות מהעמלות היו גבוהות, אך חלק מהמשרות העניקו אצולה ויכלו להועיל כלכלית. השימוש במשרות כדי להרוויח הפך לנוהג מקובל כבר במאות ה-12 וה-13. חוק משנת 1467 הפך את המשרות הללו לבלתי ניתנות לביטול, אלא במות, בהתפטרות או בחילוט התואר של בעל המשרה, והמשרות, לאחר שנרכשו, נטו להפוך למשרות תורשתיות שהועברו בתוך משפחות בתמורה לעמלת העברת הבעלות.

במאמץ להגדיל הכנסות, פנתה המדינה לא פעם ליצירת משרות חדשות. לפני שזה הפך לבלתי חוקי בשנת 1521, ניתן היה להשאיר את תאריך תחילת העברת הבעלות פתוח. בשנת 1534 חוק שהותאם מנוהגי הכנסייה ביטל את זכות היורש אם נושא המשרה הקודם נפטר תוך ארבעים יום מההעברה, והמשרה חזרה למדינה. עם זאת, עמלה חדשה בשם Survivance Jouissante הגנה מפני חוק זה. בשנת 1604 מקסימיליין דה בטון, דוכס סולי יצר מס חדש בשם פולט (Paulette) מס המשולם למלך על משרות שיהפכו לתורשתיות. המס שווה שישית מערך המשרה והוא משולם כל שנה, ואפשר לבעל המשרה להימנע מכלל ארבעים הימים. מס הפולט ונטיית התפקידים להפוך לנכסים סחירים היו נושאים מרכזיים במרידות הפרלמנטריות של שנות הארבעים של המאה ה-17 שנקראו הפרונד.

המדינה גם דרשה "מתנה בחינם", שאותה גבתה הכנסייה מבעלי משרות כנסייתיות באמצעות מסי מעשר (צר') (Décimes). המס שווה שישית מערך המשרה, ונוצר תחת פרנסואה הראשון.

כספי המדינה הסתמכו גם במידה רבה על הלוואות, הן פרטיות (ממשפחות הבנקאות הגדולות באירופה) והן ציבוריות. המקור הציבורי החשוב ביותר לקבלת הלוואות היה באמצעות שיטת "rentes sur l'Hôtel de Ville" של פריז, מעין מערכת אג"ח ממשלתית שהציעה למשקיעים ריבית שנתית. המערכת נכנסה לשימוש לראשונה בשנת 1522 תחת פרנסואה הראשון.

עד 1661 ראש המערכת הפיננסית בצרפת היה בדרך כלל המפקח הכללי של האוצר (Surintendant des finances). באותה שנה נפל המפקח ניקולא פוקה מהשלטון, והתפקיד הוחלף על ידי שר האוצר (Contrôleur général des finances) שהיה בעל פחות כוח.

מערכת המשפט

בתי משפט נמוכים

מערכת המשפט באדמות סניוריאליות, כולל אלו שהוחזקו על ידי הכנסייה או שנמצאות בתוך ערים, נשלטה בדרך כלל על ידי הסניור או נציגיו המוסמכים. במאה ה-15 חלק ניכר מסמכותו המשפטית של הסניור הועבר לידי לתחומי הפיקוח של הבאיי והסנשאלים ולבתי המשפט הפריזיאליים (בית משפט "נשיאותי" שדן בעבירות פחות חמורות), מה שהותיר רק עניינים הנוגעים לחובות וחיובים סניוריאליים ולעניינים קטנים של משפט מקומי. רק סניורים מסוימים, בעלי כוח הצדק העליון (המשפט הסניוריאלי חולק ל"גבוה", "בינוני" ו"נמוך"), יכלו לגזור עונש מוות ורק בהסכמת בתי המשפט הנשיאותיים.

פשעי עריקה, שוד בכבישים וקבצנות, המכונים מקרים פרבוטליים, היו תחת פיקוחו של ה-Prévôt des maréchaux (שופט הדן בעבירות שבוצעו על ידי נוודים ואנשי צבא), שפעל לקבלת צדק מהיר ואובייקטיבי. בשנת 1670 תחום תפקידם עבר לפיקוח בתי המשפט הנשיאותיים.

מערכת המשפט הלאומית הורכבה מבתי משפט שנקראו באייאז' (Bailliages) בצפון צרפת ו-Sénéchaussées בדרום צרפת. בתי משפט אלו, שמספרם היה כ-90 במאה ה-16 ויותר בסוף המאה ה-18, הם היו בפיקוח של לוטננט-גנרל וחולקו ל:

• פרבוטה (Prévôté) בפיקוח פרבו (Prévôt; פקיד בכיר עם סמכויות משפטיות);
• (כפי שהיה בנורמנדי) תחומי השיפוט (Vicomtés) בפיקוח של ויקונט, תפקיד שיכול היה להיות מאויש על ידי לא-אצילים;
• (בחלקים של צפון צרפת) קסטלנות (Châtellenies) בפיקוח של קסטלן (Châtelain; בעל טירה), גם תפקיד שיכול היה להיות מאויש על ידי לא-אצילים;
• (בדרום) תחומי השיפוט (Vigueries או Baylies) בפיקוח של ויגייה (Viguier; מגיסטראט אחראי על "ויגריה", מקביל לתקפיד "פרבו") או בייל (Bayle; תפקיד דומה לבאיי).

כדי להפחית את עומס התיקים בפרלמנטים, הוענקו לבאייאז' מסוימים סמכויות מורחבות על ידי אנרי השני, שנקראו סמכויות פריזיאליות (Présidiaux).

הפרובוטות (Prévôts) או המקבילים להם היו שופטים בערכאה ראשונה עבור לא-אצילים ואנשי דת. במימוש תפקידיהם המשפטיים, הם ישבו לבדם אך נאלצו להתייעץ עם עורכי דין מסוימים שנקראו Avocats או תובעים (Procureurs), אותם הם בחרו בעצמם. כשנקראו להתייעצויות אלה, עורכי הדין בעצם "זומנו למועצתם". ערעורים על גזרי הדין שלהם הוגשו לבאייאז', שהיו גם בעלי סמכות שיפוט בערכאה ראשונה בתביעות נגד אצילים . הבאייאז' ובתי המשפט הפריזיאליים היו גם בתי המשפט הראשונים לפשעים מסוימים שנקראו Cas royaux (משפטים בסמכות המלך) שהיו בעבר תחת פיקוחם של הסניורים המקומיים: חילול הקודש , העלבת המלך , חטיפה, אונס, כפירה, חלפנות כספים, המרדה, התקוממות ונשיאה בלתי חוקית של נשק. ערעורים על החלטות הבאייאז' הוגשו לפרלמנטים האזוריים.

החשובים ביותר מבין בתי המשפט המלכותיים היו הפרבוטה ובית המשפט הפרזידיאלי של פריז, השאטלה (Châtelet), שעליו פיקחו הפרבו של פריז, לוטננטים אזרחיים ופליליים, ונציג מלכותי הממונה על שמירת הסדר הציבורי בבירה, לוטננט-גנרל של המשטרה של פריז.

בתי משפט עליונים

בתי המשפט הבאים היו בתי משפט סוברניים (Cours souveraines), או בתי משפט עליונים, שהחלטותיהם ניתנו לביטול רק על ידי "המלך ומועצתו" (ראו "ממשל"):

• פרלמנטים – בסופו של דבר היו 14 במספר: אקיטן (בורדו), בורגון (דיז'ון), ביארן (פו), ברטאן (רן, לזמן קצר בנאנט), דוכסות לורן (נאנסי), דופינה (גרנובל), לנגדוק (טולוז), נור (דואה ), נורמנדי (רואן) פראנש-קונטה (בזאנסון), פרובאנס (אקס-אן-פרובאנס), פריז, שלוש הבישופויות (מץ), ודומב (טרבו ) בין השנים 1523 עד 1771. היה גם פרלמנט בסבויה (שאמברי) בין השנים 1537 עד 1559. הפרלמנטים היו במקור רק שיפוטיים (בתי משפט לערעורים לבתי משפט אזרחיים וכנסייתיים נמוכים יותר), אך החלו למלא תפקידי חקיקה מוגבלים. הפרלמנט החשוב ביותר, הן בתחום האדמיניסטרטיבי (המכסה את רוב צפון ומרכז צרפת) והן ביוקרה, היה הפרלמנט של פריז, שהיה גם בית המשפט של לערכאה ראשונה עבור עמיתים לממלכה ולענייני המלוכה.
• מועצות סוברניות (Conseils souverains) – אלזס (קולמר), ארטואה (מועצה מחוזית, אראס), רוסיון (פרפיניאן) ובין השנים 1553 עד 1559, קורסיקה (בסטיה); לשעבר פלנדריה, נווארה ולורן (הוסבו לפרלמנטים). המועצות הסוברניות היו פרלמנטים אזוריים בארצות שנכבשו לאחרונה.
• בתי המשפט לענייני כספים (Chambre des comptes) – בלואה, גרנובל, דיז'ון, נאנט, פריז. בתי משפט אלו פיקחו על הוצאת כספי ציבור, הגנה על אדמות מלכותיות ונושאים משפטיים הקשורים לאותם אזורים.
• בתי משפט לערעורים בענייני כספיים (Cours des aides) – בורדו, מונטובאן , פריז, קלרמון-פראן. בתי משפט אלו פיקחו על עניינים במקומות שהיו תחת שליטת Pays d'élections, ולעיתים קרובות על מיסים על יין, בירה, סבון, שמן, מתכות ועוד.
• בתי המשפט לענייני כספים בשילוב עם בתי המשפט לערעורים בענייני כספיים – אקס-אן-פרובאנס, בר-לה-דוק, דול, מונפלייה, נאנסי, פו, רואן.
• בתי המשפט לענייני מטבע (Cours des monnaies) – פריז; בנוסף ליון (1704–1771), ואחרי 1766 בתי המשפט לענייני מטבע של בר-לה-דוק וננסי. בתי המשפט לענייני מטבע פיקחו על כסף, מטבעות ומתכות יקרות.
• המועצה הגדולה (Grand Conseil) – נוצרה בשנת 1497 כדי לפקח על עניינים הנוגעים להטבות כנסייתיות; מדי פעם ביקש המלך את התערבותה של המועצה הגדולה בעניינים שנחשבו שנויים במחלוקת מדי עבור הפרלמנט.

ראש מערכת המשפט בצרפת היה השנסלייה של צרפת .

ממשל

אחד העקרונות של המלוכה הצרפתית היה שהמלך אינו יכול לפעול ללא עצת המועצה שלו, והביטוי "le roi en son conseil" ("המלך במועצתו") ביטא את ההיבט הזה. הממשל של המדינה הצרפתית בתקופה המודרנית המוקדמת עבר התפתחות ארוכה, כאשר מנגנון אדמיניסטרטיבי אמיתי, הנשען על אצולה ותיקה, אצילות חדשה ואנשי מקצוע אדמיניסטרטיביים, החליף את שיטת הקליינטליזם הפיאודלית.

מועצת המלך

תחת שלטונם של שארל השמיני ולואי ה-12, נשלטה מועצת המלך על ידי כעשרים משפחות עשירות או אצולה. תחת פרנסואה הראשון גדל מספר היועצים לכ-70 איש (אם כי האצולה הוותיקה הייתה אז חשובה יותר משהייתה במאה ה-14). התפקידים החשובים ביותר בחצר המלך היו אלה של הקצינים הגדולים של כתר צרפת , ובראשם קצין הצבא הראשי של הממלכה, הקונסטאבל (Connétable) עד שבוטל בשנת 1627 והשנסלייה .

הממשל המלכותי בתקופת הרנסאנס התחלק בין מועצה קטנה ("הסודית" ולאחר מכן "הגבוהה") של 6 חברים או פחות (3 חברים בשנת 1535, 4 בשנת 1554) לענייני מדינה חשובים לבין מועצה גדולה יותר לענייני משפטים וכספים. פרנסואה הראשון ספג לפעמים ביקורת על כך שהוא מסתמך יותר מדי על מספר קטן של יועצים. אנרי השני, ואשתו קטרינה דה מדיצ'י מצאו את עצמם לעיתים קרובות לא מסוגלים לנהל משא ומתן בין משפחות גיז ומונמורנסי המנוגדות בתוך המועצה.

עם הזמן חולק מנגנון קבלת ההחלטות של המועצה לכמה מועצות משנה מלכותיות. ניתן לקבץ את מועצות המשנה בדרך כלל כ"מועצות ממשלתיות", "מועצות פיננסיות" ו"מועצות משפטיות ומנהליות". בשמות ובחלוקות המשנה של המאות ה-17 וה-18, מועצות המשנה היו:

מועצות ממשלתיות:

• המועצה העליונה (צר') (Conseil d'en haut) – הנוגעת לענייני המדינה החשובים ביותר; מורכבת מהמלך, נסיך הכתר (דופן), השנסלייה, שר האוצר ומזכיר המדינה האחראי על ענייני החוץ.
• המועצה לענייני פנים (Conseil des dépêches) – הנוגעת להודעות ודוחות מנהליים מהמחוזות; מורכבת מהמלך, השנסלייה, מזכירי המדינה, שר האוצר וחברי מועצה נוספים לפי הנושאים הנדונים.
• Conseil de Conscience (צר') – מועצה האחראית על מינוי בישופים ואבות מנזרים.

מועצות פיננסיות:

• מועצת האוצר המלכותית (Conseil royal des finances) – מורכבת מהמלך, ראש מועצת האוצר (משרת כבוד), השנסלייה, שר האוצר ושניים מנציגיו, ואינטנדנטי הכספים.
• מועצת המסחר המלכותית (Conseil Royal de commerce).

מועצות משפטיות ומנהליות:

• מועצת המדינה והאוצר (Conseil d'État et des Finances) או מועצת הכספים הרגילה (Conseil ordinaire des Finances) – עד סוף המאה ה-17, תפקידיה חולקו לשלושה גופים:
  • מועצת המדינה (Conseil d'État), המועצה הפרטית (Conseil privé) או מועצת הצדדים (Conseil des parties) – הנוגעת למערכת המשפט, הוקמה רשמית בשנת 1557 והגדולה מבין המועצות המלכותיות; מורכבת מהשנסלייה, הדוכסים, השרים ומזכירי המדינה, שר האוצר, 30 חברי מועצת המדינה , 80‏ Maître des requêtes ואינטנדנטי הכספים.
  • ההנהלה הגדולה של האוצר (Grande Direction des Finances) – ועדה רגילה של המועצה המלכותית עם סמכויות לגבי ערעורים בנושאי כספים, בראשה עומד השנסלייה של צרפת.
  • ההנהלה הקטנה של האוצר (Petite Direction des Finances) – ועדה רגילה לענייני אוצר, במסגרת מועצת האוצר המלכותית, בראשה עומד ראש מועצת האוצר המלכותית.

בנוסף למוסדות האדמיניסטרטיביים המפורטים לעיל, המלך היה מוקף גם בפמליה אישית וחצרית נרחבת (משפחה מלכותית, משרתים, שומרים, קציני כבוד), שהתאגדו תחת השם "בית המלך" (Maison du Roi).

עם מותו של לואי ה-14, יורש העצר פיליפ השני, נטש כמה מהגופים המנהליים, בעיקר מזכירי המדינה, שהוחלפו במועצות. שיטת ממשל זו, שנקראה הפוליסינודיה , התקיימה בין 1715 ל-1718.

תפקידי מדינה במאה ה-17

בתקופת אנרי הרביעי ולואי ה-13 הורחב המנגנון המנהלי של בית המשפט ומועצותיו ושיעורם של אצולת הגלימה גדל והגיע לשיאו בתפקידים הבאים במהלך המאה ה-17:

• השר הראשי (Principal ministre d'État) – שרים ומזכירי מדינה – כמו מקסימיליין דה בטון, דוכס סולי , קונצ'יני (שהיה גם מושל של כמה מחוזות), הקרדינל רישלייה, הקרדינל מאזארן, ז'אן-בטיסט קולבר, הקרדינל דה פלרי, טורגו ועוד – היו בעלי שליטה רבת עוצמה על ממשל המדינה במאה ה-17 וה-18. עם זאת, התואר השר הראשי של צרפת ניתן רק שש פעמים בתקופה זו ולואי ה-14 עצמו סירב לבחור בראש ממשלה לאחר מותו של מאזארן.
• שנסלייה צרפת (נקרא גם Garde des sceaux – האחראי על החותמות) – תפקיד מקביל לשר המשפטים – במקרה של חוסר יכולת או חוסר שביעות רצון, השנסלייה הורשה בדרך כלל לשמור על תוארו, אך החותמות המלכותיות הועברו לסגנו.
• שר האוצר (Contrôleur général des finances) – נקרא בעבר האינטנדנט עליון של האוצר (Surintendant des finances).
• מזכירי המדינה – התפקיד נוצר בשנת 1547 על ידי אנרי השני, בעל חשיבות רבה יותר לאחר 1588, בדרך כלל ישנם ארבעה מזכירים אך לעיתים חמישה:
  • מזכיר המדינה לענייני חוץ (Secrétaire d'État des Affaires étrangères).
  • מזכיר המדינה למלחמה (Secrétaire d'État de la Guerre), פיקח גם על מחוזות הגבול של צרפת.
  • מזכיר המדינה של חיל הים (Secrétaire d'État de la Marine).
  • מזכיר המדינה של בית המלך (Secrétaire d'État à la Maison du Roi), אשר פיקח גם על הכמורה, על ענייני פריז והמחוזות הפנים-ארציים.
  • מזכיר המדינה לענייני פרוטסטנטים (Secrétaire d'État de la Religion prétendue réformée) אוחד עם מזכיר בית המלך בשנת 1749.
• חברי מועצת המדינה (בדרך כלל 30)
• Maître des requêtes (בדרך כלל 80)
• אינטנדנטי כספים (6)
• אינטנדנטי מסחר (4 או 5)
• שרי המדינה (משתנה)
• גזברים
• פרם ז'נרל
• מפקח על מערכת הדואר
• המנהל הכללי של בניינים
• המנהל הכללי של הביצורים
• לוטננט-גנרל של המשטרה של פריז (אחראי על הסדר הציבורי בבירה)
• הארכיבישוף של פריז
• כומר הווידוי המלכותי

הממשל המלכותי במחוזות היה תפקידם של הבאייאז' והסנשאלים בימי הביניים, אך כוחם החל להיחלש בתחילת התקופה המודרנית, ועד סוף המאה ה-18, הבאייאז' שימשו רק תפקיד שיפוטי. המקור העיקרי לכוח האדמיניסטרטיבי המלכותי במחוזות במאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17 נפל בידי המושלים (שייצגו את "נוכחות המלך במחוז"), תפקידים שהיו בידי משפחות האצולה בלבד. עם מלחמות האזרחים של התקופה המודרנית המוקדמת, המלך עבר לשימוש בנציגים ממושמעים ומתרפסים, מה שגרם לצמיחתם של אינטנדנטי המחוז תחת לואי ה-13 ולואי ה-14. האינטנדנטים נבחרו מקרב Maître des requêtes. לאינטנדנט המחוז הייתה סמכות שיפוט על כספים, משפט ושיטור.

עד המאה ה-18 הכוח האדמיניסטרטיבי המלכותי התבסס היטב במחוזות, למרות מחאות של פרלמנטים מקומיים. בנוסף לתפקידם כערכאות ערעור, זכו פרלמנטים אזוריים בפריווילגיה לרשום את גזירות המלך ולהגיש למלך תלונות רשמיות בנוגע לגזירות. לפיכך הם רכשו תפקיד מוגבל כקול המייצג של מעמד השופטים. סירוב של הפרלמנט לרשום את הגזרות (לעיתים קרובות הנוגעות לעניינים פיסקליים) אפשר למלך לכפות את רישומו באמצעות סיוע מלכותי בשם מיטת המשפט (Lit de justice).

גופי הנציגים המסורתיים האחרים בממלכה היו אספת המעמדות (États généraux) שנוצרה בשנת 1302, ואיחדה את שלוש המעמדות של הממלכה (כמורה, אצולה והמעמד השלישי) ואספת המעמדות המחוזית (États provinciaux). אספת המעמדות (שכונסה בתקופה זו בשנים 1484, 1560–1561, 1576–1577, 1588–1589, 1593, 1614 ו-1789) אוחדה מחדש במהלך משברים פיסקליים או בעקבות חוסר שביעות רצון של המפלגות בנוגע לזכויות מלכותיות (הוגנוטים), אבל לא היה להם כוח אמיתי שכן חילוקי דעות בין שלושת הגופים הפכו אותם לחלשים והם התפרקו לפני שסיימו את עבודתם. כסימן של אבסולוטיזם צרפתי , הם חדלו להתכנס בין השנים 1614 עד 1789. אספות המעמדות המחוזיות הוכיחו את עצמן כיעילות יותר וכונסו על ידי המלך כדי להגיב למדיניות הפיסקלית והמיסוי.

דת

ראו גם – הרפורמציה הפרוטסטנטית, מלחמות הדת בצרפת

מחוזות צרפת בשנת 1789

המלוכה הצרפתית הייתה קשורה באופן בלתי הפיך לכנסייה הקתולית (על פי הביטוי "צרפת היא הבת הבכורה של הכנסייה" או "la France est la fille aînée de l'église"), והתאורטיקנים הצרפתים של זכותם האלוהית של מלכים והכוח המקודש בתקופת הרנסאנס הפכו את היחסים הללו למפורשים. אנרי הרביעי הצליח לעלות לכס המלכות רק לאחר שחזר בו מהיותו פרוטסטנטי. כוחו הסמלי של המלך הקתולי ניכר בהכתרתו (המלך נמשח בשמן מבורך בריימס) והאמונה הרווחת הייתה שהוא מסוגל לרפא סקרופולה על ידי הנחת ידיו (מלווה בביטוי "המלך נוגע בך, אבל אלוהים מרפא אותך" ).

בשנת 1500 היו לצרפת 14 ארכיבישופים (אוש, אמברן , אקס-אן-פרובאנס, ארל, בורדו, בורז', ויין, טולוז, טור, ליון, נרבון, סנס , רואן וריימס) ו-100 בישופים. עד המאה ה-18 התרחבו הארכיבישופים והבישופים לסך של 139 . המעמדות העליונים של הכנסייה הצרפתית הורכבו בעיקר מאצולה ותיקה, הן ממשפחות מחוזיות והן ממשפחות חצר המלוכה, ורבים מהתפקידים הפכו למעשה לנכסי תורשה, כאשר חלק מהחברים החזיקו במספר משרות. בנוסף לאחוזות שהחזיקו חברי הכנסייה כסניורים, הכנסייה החזיקה גם באדמות בפני עצמה.

בתחילת המאה ה-16 הכמורה החילונית (עוזרים לכמרים , ויקארים, קנונים ועוד) מנתה כ-100,000 אנשים בצרפת.

סמכויות זמניות אחרות של הכנסייה כללו תפקיד פוליטי כמעמד העליון באספת המעמדות ובאספות המעמדות המחוזיות ובכנסים מחוזיים או בסינודים שכונסו על ידי המלך בכדי לדון בסוגיות דתיות. הכנסייה גם תבעה זכות לשפוט פשעים מסוימים, בעיקר כפירה, אם כי מלחמות הדת העבירו את הפשע הזה לתחומם של בתי המשפט והפרלמנט המלכותיים. לבסוף, אבות מנזר, קרדינלים וכמרים בכירים אחרים הועסקו לעיתים קרובות על ידי המלכים כשגרירים, חברי מועצות (כגון רישלייה ומאזארן) ובתפקידים מנהליים אחרים.

הפקולטה לתאולוגיה של פריז ניהלה מועצת צנזורה , שבדקה את האדיקות הדתית של הפרסומים. מלחמות הדת העבירו את השליטה בצנזורה לפרלמנט ובמאה ה-17 לצנזורה המלכותית, למרות שהכנסייה שמרה על זכות עתירה.

הכנסייה הייתה הספקית העיקרית של בתי ספר (בתי ספר יסודיים ומכללות) ובתי חולים וסייעה לעניים בצרפת שלפני המהפכה.

הסנקציה הפרגמטית של בורז' הוטלה בשנת 1438, דוכאה על ידי לואי ה-11 אך הוחזרה על ידי אספת המעמדות של טור בשנת 1484; העניקה את בחירת הבישופים ואבות המנזר לבתי המועצה והמנזרים של צרפת, ובכך שללה מהאפיפיור את השליטה האפקטיבית על הכנסייה הצרפתית ואפשרה את תחילתה של כנסייה גליקנית . עם זאת, בשנת 1515 חתם פרנסואה הראשון על הסכם חדש עם האפיפיור לאו העשירי, הקונקורדט של בולוניה , שהעניק למלך את הזכות להציע מועמדים ולאפיפיור את זכות ההסמכה. ההסכם עורר את זעמם של הגאליקנים אך נתן למלך שליטה על משרות כנסייתיות חשובות שנועדו להיטיב עם האצילים.

למרות שהכנסייה הייתה פטורה ממס הקרקע, היא נדרשה לשלם למלוכה מס שנקרא מתנה בחינם (Don gratuit), שאותה גבתה מבעלי התפקידים שלה, בשווי אחת חלקי 20 משווי המשרה. בתורה, הכנסייה גבתה מעשר כספים חובה מחברי הקהילה שלה, שנקרא dîme.

בקונטרה-רפורמציה, הכנסייה הצרפתית יצרה מסדרים דתיים רבים כמו הישועים וביצעה שיפורים גדולים באיכות כוהני הקהילה שלה; העשורים הראשונים של המאה ה-17 אופיינו בהתפשטות מסיבית של טקסטים מסורים בלהט דתי, כפי שמודגם בכתביהם של ונסן דה פול ופרנציסקוס מסאל. למרות שצו נאנט משנת 1598 התיר את קיומן של כנסיות פרוטסטנטיות בממלכה (אשר כונו "מדינה בתוך מדינה"), במהלך שמונים השנים הבאות נשחקו לאט לאט זכויות ההוגנוטים, עד שלבסוף ביטל לואי ה-14 את הצו בשנת 1685, מה שגרם להגירה מסיבית של הוגנוטים למדינות אחרות. פרקטיקות דתיות שהתקרבו מדי לפרוטסטנטיות (כמו יאנסניזם) או למיסטיות (כמו קויאטיזם) דוכאו קשות, וכך גם ליברטיניזם או אתאיזם גלוי.

אנשי דת רגילים (אלה במסדרים דתיים קתולים ) בצרפת מנו עשרות אלפים במאה ה-16. חלק מהמסדרים, כמו הבנדיקטינים, היו ברובם כפריים; אחרים, כמו המסדר הדומיניקני והמסדר הפרנציסקני פעלו בערים.

אף על פי שהכנסייה ספגה מתקפות במאה ה-18 מצד הפילוסופים של עידן הנאורות וגיוס אנשי דת ומסדרי נזירים דעך לאחר 1750, ערב המהפכה, החזיקה הכנסייה למעלה מ-7% מאדמת המדינה והניבה הכנסות שנתיות של 150 מיליון לירות .

גליקניזם

לואי ה-14 תמך בכנסייה הגליקנית כדי לתת לממשלה תפקיד גדול יותר מהאפיפיור בבחירת הבישופים וקבלת ההכנסות. לא הייתה אינקוויזיציה בצרפת, וגזירות האפיפיור נאכפו רק לאחר שהממשלה אישרה אותן. המלך לואי נמנע מפילוג ורצה יותר כוח מלכותי על הכנסייה הצרפתית אך לא רצה להשתחרר מרומא. האפיפיור גם הכיר בכך ש"המלך הנוצרי ביותר" היה בעל ברית רב עוצמה, שאין להתנכר לו.

מנזרים

עד המהפכה הצרפתית, קהילת הנזירים היוותה מרכיב מרכזי בחיים הכלכליים, החברתיים והדתיים של יישובים רבים תחת המשטר הישן. מסוף מלחמות הדת ועד המהפכה הצרפתית, מנזר מנאט , מנזר קלוני משנת 1107, שלט על עמק סיאולה באזור הצפון-מערבי של דיוקסיית קלרמון. הנזירים היו בעלי אדמות ופיתחו מערכת קשרים מגוונת ומורכבת עם שכניהם. הם קיבלו זכויות סניורים; סיפקו עבודה לכפריים עניים והיו בקשר יום-יומי עם נוטריונים ציבוריים, סוחרים ומנתחים. הם אומנם לא ניהלו באופן ישיר את חיי הדת של המאמינים, שנוהלו על ידי כמרי הקהילה, אבל הנזירים היוו כוח משפיע על ידי הסמכת כומר בקהילה, מתן נדבות ושירותים חברתיים ומילאו תפקיד של מתפללים.

מנזרי נשים

בקהילות של נזירות בצרפת ערב המהפכה היו בממוצע 25 חברות וגיל חציוני של 48 שנים. באופן כללי, היה להן מעט כסף. הגיוס השתנה מאזור לאזור ולפי אורח חיים במנזר. אופי הנזירות הגברית והנשית היה שונה מאוד בצרפת לפני ובמהלך המהפכה. מנזרי הנשים נטו להיות מבודדים יותר ופחות בשליטה ריכוזית, מה שגרם לגיוון רב יותר בין המנזרים מאשר בקרב מנזרי הגברים.

הרפורמציה והמיעוט הפרוטסטנטי

הפרוטסטנטיות הצרפתית , שהייתה ברובה קלוויניסטית, שאבה את תמיכתה מהאצילים הפחותים וממעמדות המסחר. שני המעוזים העיקריים שלה היו דרום-מערב צרפת ונורמנדי, אבל גם שם, הקתולים היו רוב. הפרוטסטנטיות בצרפת נחשבה לאיום חמור על האחדות הלאומית, שכן המיעוט ההוגנוטי חש זיקה קרובה יותר לקלוויניסטים הגרמנים וההולנדים מאשר לצרפתים הקתולים. במאמץ לבסס את עמדתם, התחברו ההוגנוטים לעיתים קרובות עם אויביה של צרפת. האיבה בין שני הצדדים הביאה למלחמות הדת של צרפת ולטבח ליל ברתולומאוס הקדוש. מלחמות הדת הסתיימו בשנת 1593, כאשר ההוגנוט אנרי מנווארה, שכבר היה למעשה מלך צרפת, הפך לקתולי והוכר על ידי הקתולים והפרוטסטנטים כאחד כמלך אנרי הרביעי ושלט בשנים 1589–1610.

ההוראות העיקריות של צו נאנט משנת 1598, שאנרי הרביעי העניק ככתב חירויות דת עבור ההוגנוטים, אפשרו להוגנוטים לקיים טקסי דת בעיירות מסוימות בכל מחוז; לשלוט ולבצר שמונה ערים; להקים בתי משפט מיוחדים להוגנוטים והעניקו להוגנוטים את אותן זכויות אזרח כמו לקתולים.

פריווילגיות צבאיות שולבו בצו כדי להפיג את חששות המיעוט. עם הזמן, פריווילגיות אלה נוצלו לרעה בבירור. בשנת 1620 הכריזו ההוגנוטים על כינון חוקת "רפובליקת הכנסיות הרפורמיות של צרפת" . הקרדינל רישלייה הפעיל את מלוא סמכויות המדינה וכבש את לה רושל לאחר מצור ארוך בשנת 1628. לאחר שנה הסכם אלס הותיר להוגנוטים את חירותם הדתית אך ביטל את חירויותיהם הצבאיות.

מונפלייה הייתה בין החשובות מבין 66 ערי המקלט (Villes de sûreté) שהוענקו להוגנוטים כחלק מצו נאנט. המוסדות הפוליטיים של העיר והאוניברסיטה נמסרו לידי ההוגנוטים. המתיחות עם פריז הובילה למצור על ידי הצבא המלכותי בשנת 1622. תנאי השלום קראו לפירוק ביצורי העיר. נבנתה מצודה מלכותית, והקתולים השתלטו על האוניברסיטה והקונסוליה. עוד לפני הסכם אלס, השלטון הפרוטסטנטי התפרק.

עד 1620 היו ההוגנוטים במגננה, והממשלה הפעילה יותר ויותר לחץ. סדרה של מלחמות אזרחים קטנות שפרצו בדרום צרפת בין השנים 1610 ל-1635 נחשבו זמן רב על ידי היסטוריונים למריבות אזוריות בין משפחות אצולה יריבות. ניתוח חדש מראה כי מלחמות האזרחים היו למעשה דתיות בטבען ושרידים של מלחמות הדת הצרפתיות, שהסתיימו ברובן בצו נאנט. מלחמות קטנות במחוזות לנגדוק וגיין גרמו לכך שהקתולים והקלוויניסטים השתמשו בהרס כנסיות, איקונוקלאזם, המרות כפויות והוצאה להורג של כופרים כנשק.

לואי ה-14 פעל באגרסיביות כדי לאלץ את ההוגנוטים להמיר את דתם. בתחילה, הוא שלח מיסיונרים, אשר נתמכו בקרן לתגמול כספי של מומרים לקתוליות. לאחר מכן, הוא הטיל עונשים, סגר את בתי הספר של ההוגנוטים והדיר אותם ממקצועות מועדפים. בהסלמה של המתקפה, הוא ניסה להמיר את דתם של ההוגנוטים בכוח על ידי שליחת חיילים חמושים כדי לכבוש ולבזוז את בתיהם. לבסוף, הצו של פונטנבלו משנת 1685 ביטל את הצו של נאנט.

הביטול אסר על טקסים פרוטסטנטיים, חייב את הילדים להתחנך כקתולים ואסר את רוב ההגירה ההוגנוטית. דבר זה התברר כאסון להוגנוטים ובעל עלות גבוהה לצרפת בעקבות שפיכת דם אזרחית, הרס מסחר וכתוצאה מכך בריחתם הבלתי חוקית מהמדינה של כ-180,000 פרוטסטנטים, שרבים מהם הפכו לאינטלקטואלים, רופאים ויזמים עסקיים באנגליה, סקוטלנד, הולנד הפרוסית ודרום אפריקה; כמו כן, 4,000 ברחו למושבות האמריקאיות.

האנגלים קיבלו את פני הפליטים הצרפתים בכך שסיפקו כסף מסוכנויות ממשלתיות ופרטיות כאחד כדי לסייע בקליטתם. ההוגנוטים שנשארו בצרפת הפכו לקתולים וכונו מומרים חדשים. רק כמה כפרים פרוטסטנטיים נותרו באזורים מבודדים.

בשנות ה-80 של המאה ה-18 הפרוטסטנטים מנו כ-700,000 איש, או 2% מהאוכלוסייה. זו כבר לא הייתה הדת המועדפת על האליטה מאחר שרוב הפרוטסטנטים היו איכרים. הפרוטסטנטיות עדיין הייתה בלתי חוקית. החוק נאכף לעיתים רחוקות אך היווה איום ומטרד לפרוטסטנטים.

קלוויניסטים חיו בעיקר בדרום צרפת, וכ-200,000 לותרנים חיו באלזס, שם שלום וסטפאליה משנת 1648 עדיין הגן עליהם.

בנוסף, היו בצרפת כ-40,000 עד 50,000 יהודים, בעיקר בבורדו, מץ ועוד כמה ערים. היו להם זכויות והזדמנויות מוגבלות מאוד, מלבד עסקי הלוואות הכספים, אבל מעמדם היה חוקי.

מבנה חברתי

קריקטורה מטרום-המהפכה המציגה את המעמד השלישי נושא על גבו את המעמד השני (האצולה) והמעמד הראשון (הכמורה)

קריקטורה מטרום-המהפכה המציגה את המעמד השלישי נושא על גבו את המעמד השני (האצולה) והמעמד הראשון (הכמורה)

הכוח הפוליטי היה מפוזר באופן נרחב בקרב האליטות. בתי המשפט שנקראו פרלמנטים היו חזקים, במיוחד האחד של פריז. עם זאת, למלך היו רק כ-10,000 פקידים בשירות מלכותי; מספר קטן מאוד למדינה גדולה עם תקשורת פנימית איטית מאוד ובעלת מערכת כבישים לא מספקת. המסע היה בדרך כלל מהיר יותר בספינה באוקיינוס או בסירה בנהר. המעמדות השונים של הממלכה (הכמורה, האצולה ופשוטי העם) התכנסו מדי פעם באספת המעמדות, אך בפועל, לאספת המעמדות לא היה כוח שכן היא יכלה לעתור למלך אך לא לחוקק חוקים בעצמה.

הכנסייה הקתולית שלטה בכ-40% מהעושר של המדינה, שהיה קשור בקרנות ארוכות טווח שניתן להוסיף עליהן אך לא לצמצמן. המלך, ולא האפיפיור, מינה בישופים, אך בדרך כלל נאלץ לנהל משא ומתן עם משפחות האצולה שהיו להן קשרים הדוקים עם מנזרים ומוסדות כנסייתיים מקומיים.

האצולה הייתה שנייה מבחינת עושר אך לא הייתה לה אחדות. לכל אציל היו אדמות משלו, רשת קשרים אזוריים משלו וכוח צבאי משלו.

לערים היה מעמד מעין עצמאי והן נשלטו ברובן על ידי הסוחרים והגילדות המובילות. פריז הייתה ללא ספק העיר הגדולה ביותר, עם 220,000 תושבים בשנת 1547 והיסטוריה של צמיחה מתמדת. בליון ורואן היו כ-40,000 תושבים, אבל בליון הייתה קהילת בנקאות חזקה ותרבות תוססת. בורדו הייתה הבאה, עם רק 20,000 תושבים בשנת 1500.

איכרים

האיכרים היוו את הרוב המכריע של האוכלוסייה, ובמקרים רבים היו להם זכויות מבוססות שהשלטונות היו צריכים לכבד. בשנת 1484 כ-97% מ-13 מיליון תושבי צרפת חיו בכפרים. בשנת 1700 לפחות 80% מהאוכלוסייה בת 20 מיליון התושבים היו איכרים.

במאה ה-17 לאיכרים היו קשרים עם כלכלת השוק, סיפקו את רוב השקעת ההון הדרושה לצמיחה חקלאית והחליפו לעיתים קרובות כפרים או עיירות. ניידות גאוגרפית , שהייתה קשורה ישירות לשוק ולצורך בהון להשקעות, הייתה הדרך העיקרית לניידות חברתית. הגרעין היציב של החברה הצרפתית, אנשי הגילדות ופועלי הכפר, כלל מקרים של המשכיות חברתית וגאוגרפית, אך גם הגרעין הזה דרש חידוש קבוע.

קבלת קיומן של שתי החברות הללו, המתח המתמיד ביניהן וניידות גאוגרפית וחברתית נרחבת הקשורה לכלכלת שוק, היו המפתח לאבולוציה של המבנה החברתי, הכלכלה ואפילו המערכת הפוליטית של צרפת המודרנית המוקדמת. פרדיגמת אסכולת האנאל זלזלה בתפקידה של כלכלת השוק ולא הצליחה להסביר את טבען של השקעות ההון בכלכלה הכפרית והפריזה בהערכת היציבות החברתית. דרישות של איכרים מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב השלבים המוקדמים של המהפכה הצרפתית בשנת 1789.

היסטוריונים חקרו היבטים רבים של חיי האיכרים בצרפת, כגון:

• המאבק בטבע ובחברה
• חיים ומוות בכפר האיכרים
• מחסור וחוסר ביטחון בחיים החקלאיים
• מקור לכוח האיכרים; קהילת הכפר
• מחאות איכרים והתקוממויות עממיות
• מהפכת האיכרים של 1789

נפילת המשטר

ערך מורחב – הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית

אחד מעוזריו של שארל-אנרי סאנסון מציג את ראשו של לואי ה-16

בשנת 1789 המשטר הישן הופל באלימות על ידי המהפכה הצרפתית. למרות שבשנת 1785 צרפת התמודדה עם קשיים כלכליים שנגעו בעיקר לשוויון המיסוי, היא הייתה אחת האומות העשירות והחזקות ביותר באירופה. העם הצרפתי גם נהנה מחופש פוליטי רב יותר ושכיחות נמוכה יותר של ענישה שרירותית מאשר עמים אירופים אחרים.

עם זאת, לואי ה-16, שריו והאצולה הצרפתית הנפוצה הפכו לבלתי פופולריים מאוד, משום שמעמד האיכרים, ובמידה פחותה גם מעמד הבורגנות, קרס תחת נטל מיסים גבוה שנגבו כדי לתמוך באריסטוקרטים עשירים ובאורח חייהם המפואר.

היסטוריונים מסבירים את ההתמוטטות הפתאומית של המשטר הישן כנובעת בין השאר מהנוקשות שלו. אריסטוקרטים עמדו מול השאיפות הגוברות של סוחרים, בעלי מלאכה וחקלאים משגשגים שהיו קשורים לשכירים, לאיכרים מדוכאים ולאינטלקטואלים שהושפעו מהרעיונות הפילוסופים של עידן הנאורות. ככל שהמהפכה התקדמה, הכוח עבר מהמלוכה ובעלי הפריווילגיה מלידה לגופים פוליטיים ייצוגיים יותר, כמו אספות מחוקקות, אך סכסוכים בין קבוצות רפובליקניות בעלות ברית לשעבר גרמו למחלוקות ושפיכות דמים ניכרת.

מספר הולך וגדל של צרפתים ספגו את הרעיונות של שוויון וחופש הפרט כפי שהוצגו על ידי וולטר, דידרו, טורגו ופילוסופים ותאורטיקנים חברתיים אחרים של עידן הנאורות. המהפכה האמריקאית הוכיחה שאפשר ליישם רעיונות נאורים לגבי ארגון הממשל. כמה דיפלומטים אמריקאים, כמו בנג'מין פרנקלין ותומאס ג'פרסון, חיו בפריז והתחברו בחופשיות עם חברי המעמד האינטלקטואלי הצרפתי שם. יתר על כן, מגע בין מהפכנים אמריקאים לחיילים הצרפתים, שסיפקו סיוע לצבא הקונטיננטלי בצפון אמריקה במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית, סייע להפצת אידיאלים מהפכניים בצרפת.

המהפכה לא נגרמה בעקבות אירוע אחד אלא סדרה של אירועים שיחד שינו באופן בלתי הפיך את ארגון הכוח הפוליטי, אופי החברה ומימוש חירויות הפרט.

נוסטלגיה

עבור חלק מאנשי התקופה, המונח סימן נוסטלגיה מסוימת. לדוגמה, משפטו המפורסם של שארל-מוריס דה טליראן:

"מי שלא חי במאה ה-18 לפני המהפכה אינו מכיר את המתיקות של החיים"

בצרפתית:

"Celui qui n'a pas vécu au dix-huitième siècle avant la Révolution ne connaît pas la douceur de vivre"

באנגלית:

"He who has not lived in the eighteenth century before the Revolution does not know the sweetness of living"

חיבה זו נגרמה על ידי הירידה הנתפסת בתרבות ובערכים לאחר המהפכה, שבה האריסטוקרטיה איבדה הרבה מכוחה הכלכלי והפוליטי למה שנתפס כבורגנות עשירה, גסה וחומרנית. הנושא חוזר על עצמו לאורך כל הספרות הצרפתית של המאה ה-19, כאשר אונורה דה בלזק וגוסטב פלובר תקפו את המידות של המעמדות הגבוהים החדשים. לפי הלך הרוח הזה, המשטר הישן ביטא עידן של עדינות וחן שחלף עם המהפכה והשינויים הנלווים לה הביאו מודרניות גסה וחסרת ודאות.

ההיסטוריון אלכסיס דה טוקוויל טען נגד הנרטיב הזה במחקרו הקלאסי "L'Ancien Régime et la Révolution" ("המשטר הישן והמהפכה"), שהדגיש את ההמשכיות במוסדות הצרפתיים לפני ואחרי המהפכה.

ראו גם

• צרפת בעת החדשה המוקדמת
• חוקי היסוד של ממלכת צרפת (אנגלית)
• צנזורה במשטר הישן (אנגלית)

מאמרים שצוטטו

• Aston, Nigel (2000). Religion and Revolution in France, 1780–1804. Washington D.C.: Catholic University of America Press. ISBN 978-0-8132-0977-7. OCLC 59522675., comprehensive overview
• Bély, Lucien (1994). La France moderne: 1498–1789. Collection: Premier Cycle (בצרפתית). Paris: PUF. ISBN 2-1304-7406-3.
• Doyle, William, ed. (2012). The Oxford Handbook of the Ancien Régime. ISBN 0-1992-9120-9.
• Major, J. Russell (1994). From Renaissance Monarchy to Absolute Monarchy: French Kings, Nobles & Estates. JHU Press. ISBN 0-8018-5631-0.
• Salmon, J.H.M. (1975). Society in Crisis: France in the Sixteenth Century. University paperbacks. Vol. 681. London: Methuen. ISBN 0-4167-3050-7.
• Viguerie, Jean de (1995). Histoire et dictionnaire du temps des Lumières 1715–1789. Collection: Bouquins (בצרפתית). Paris: Laffont. ISBN 2-2210-4810-5.
• Wolf, John B. (1968). Louis XIV. Gollancz. ISBN 978-0-5750-0088-9.

לקריאה נוספת

• Baker, Keith Michael (1987). The French Revolution and the creation of modern political culture. Vol. 1, The Political Culture of Old Regime. Oxford: Pergamon Press.
• Behrens, C.B.A. Ancien Regime (1989)
• Black, Jeremy. From Louis XIV to Napoleon: The Fate of a Great Power (1999)
• Bluche, François (1993). L'Ancien Régime: Institutions et société (בצרפתית) (Livre de poche ed.). Paris: Fallois. ISBN 2-2530-6423-8.
• Brockliss, Laurence and Colin Jones. The Medical World of Early Modern France (1997); highly detailed survey, 1600–1790s ISBN 0-1982-2750-7
• Darnton, Robert. (1982). Literary Underground of the Old Regime. Cambridge, Mass: Harvard University Press.
• Doyle, William, ed. (2001). Old Regime France: 1648–1788. ISBN 0-1987-3129-9. OL 6796918M.
• Goubert, Pierre (1972). Louis XIV and Twenty Million Frenchmen. ISBN 978-0-3947-1751-7., social history from Annales School
• Goubert, Pierre (1986). The French Peasantry in the Seventeenth Century. Cambridge University Press. ISBN 978-0-5213-1269-1.
• Hauser, H. "The Characteristic Features of French Economic History from the Middle of the Sixteenth to the Middle of the Eighteenth Century." Economic History Review volume 4, page 3, 1933, pp. 257–272.
• Holt, Mack P. Renaissance and Reformation France: 1500–1648 (2002) ISBN 0-1987-3165-5
• Jones, Colin. The Great Nation: France from Louis XV to Napoleon (2002). ISBN 0-1401-3093-4
• Jouanna, Arlette; Hamon, Philippe; Biloghi, Dominique; Thiec, Guy (1998). Histoire et dictionnaire des Guerres de religion (בצרפתית) (Bouquins ed.). Paris: Laffont. ISBN 2-2210-7425-4.
• Jouanna, Arlette; Hamon, Philippe; Biloghi, Dominique; Thiec, Guy (2001). La France de la Renaissance; Histoire et dictionnaire (בצרפתית) (Bouquins ed.). Paris: Laffont. ISBN 2-2210-7426-2.
• Kendall, Paul Murray. Louis XI: The Universal Spider. (1971). ISBN 0-3933-0260-1
• Kors, Alan Charles. Encyclopedia of the Enlightenment (1990; 2nd ed. 2003) ISBN 0-1951-0430-7
• Knecht, R.J. The Rise and Fall of Renaissance France. (1996). ISBN 0-0068-6167-9
• Le Roy Ladurie, Emmanuel. The Ancien Regime: A History of France 1610–1774 (1999), political survey ISBN 0-6312-1196-9
• Lindsay, J.O. ed. The New Cambridge Modern History, Vol. 7: The Old Regime, 1713–1763 (1957) online
• Lynn, John A. The Wars of Louis XIV, 1667–1714 (1999) ISBN 0-5820-5629-2
• Mayer, Arno (2010) [1981]. The Persistence of the Old Regime: Europe to the Great War. London & Brooklyn, NY: Verso. ISBN 978-1-8446-7636-1.
• O'Gorman, Frank. "Eighteenth-Century England as an Ancien Régime," in Stephen Taylor, ed. Hanoverian Britain and Empire (1998) argues that a close comparison with England shows that France did have an Ancien Régime and England did not (an attack on Jonathan Clark. English Society, 1688–1832 (1985))
• Perkins, James Breck. France under Louis XV (1897)
• Pillorget, René; Pillorget, Suzanne (1995). France Baroque, France Classique 1589–171 (בצרפתית) (Bouquins ed.). Paris: Laffont. ISBN 2-2210-8110-2.
• Potter, David. A History of France, 1460–1560: The Emergence of a Nation-State (1995)
• Riley, James C. "French Finances, 1727–1768," Journal of Modern History (1987) volume 59, page 2, pp. 209–243
• Roche, Daniel. France in the Enlightenment (1998), wide-ranging history 1700–1789 ISBN 0-6740-0199-0
• Schaeper, T.J. The Economy of France in the Second Half of the Reign of Louis XIV (Montreal, 1980).
• Spencer, Samia I., ed. French Women and the Age of Enlightenment. 1984.
• Sutherland, D. M. G. "Peasants, Lords, and Leviathan: Winners and Losers from the Abolition of French Feudalism, 1780–1820," Journal of Economic History (2002) volume 62, pp. 1–24
• Tocqueville, Alexis de (1856). L'Ancien Régime et la Révolution (2008 ed.). ISBN 0-1414-4164-X. OL 25953921M.
• Treasure, G.R.R. Seventeenth Century France (2nd ed. 1981), a leading scholarly survey
• Treasure, G.R.R. Louis XIV (2001) short scholarly biography; Louis XIV excerpt

דת

• McManners, John (1999). Church and Society in Eighteenth-Century France. Vol. 1: The Clerical Establishment and Its Social Ramifications, Vol. 2: The Religion of the People and the Politics of Religion.
• Palmer, R.R. (1939). Catholics and Unbelievers in Eighteenth-Century France. Princeton University Press.
• Van Kley, Dale (1996). The Religious Origins of the French Revolution: From Calvin to the Civil Constitution, 1560–1791.
• Ward, W. R. (1999). Christianity under the Ancien Régime, 1648–1789.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המשטר הישן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[[קטגוריה:המאה ה-15]] [[קטגוריה:המאה ה-16]] [[קטגוריה:המאה ה-17]] [[קטגוריה:המאה ה-18]] [[קטגוריה:הרנסאנס]] [[קטגוריה:מילים וביטויים בצרפתית]] [[קטגוריה:מלכי צרפת]] [[קטגוריה:צרפת: היסטוריה]] [[קטגוריה:המשטר הישן]] [[קטגוריה:צרפת: העת החדשה המוקדמת]] [[קטגוריה:צרפת: ימי הביניים]] [[קטגוריה:צרפת: כלכלה]] [[קטגוריה:צרפת: פוליטיקה]]