חיים ולירו

חיים ולירו

לידה	1846 ירושלים, האימפריה העות'מאנית
פטירה	1923 (בגיל 77 בערך)
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים

משה יוסף ולירו, בנו של חיים אהרון

חיים אהרן ולירו (1845 – אוגוסט 1923, ט' באלול ה'תרפ"ג) היה איש עסקים, מייסד בנק ולירו – הבנק העברי הראשון – ואיש ציבור יהודי בירושלים של המאה ה-19. השירותים הפיננסיים שהבנק שבבעלותו סיפק קידמו את הקהילה היהודית בירושלים ובארץ ישראל. ההון שהוזרם באמצעות הבנק הושקע ברכישת קרקעות, בבנייה, בפיתוח תשתיות ובדחיפת ירושלים הנחשלת של המאה ה-19 אל המתווה של ערים מודרניות.

רקע היסטורי

ירושלים בתחילת המאה ה-19

ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית

בראשית המאה ה-19 הייתה ירושלים עיר קטנה וענייה בשולי האימפריה העות'מאנית. למעט קדושתה הדתית לא נודעה לה חשיבות מיוחדת. כלכלת העיר הייתה דלה, המסחר בה היה מוגבל ביותר, ולא הייתה בה תעשייה של ממש למעט מספר קטן של מפעלים לייצור סבון ושמן ותעשיית מזכרות-קודש.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 התגוררה כל אוכלוסיית העיר בתחומי העיר העתיקה. תנאי המגורים היו קשים, ורחובותיה צרים ומוזנחים. המאפיינים העיקריים של אוכלוסיית העיר היו עוני ונחשלות. מחוץ לחומות לא היו בתים או מבני-מגורים, ובשטח הפתוח היו מסתובבות כנופיות של שודדים, ולעת ערב היו ננעלים שערי העיר.

יעקב ולירו (1812–1874)

מוצאה של משפחת ולירו בספרד. לאחר שחיו זמן-מה כאנוסים, היגרו בני המשפחה לאחר גירוש ספרד לטורקיה.

יעקב ולירו, אבי המשפחה, נולד באיסטנבול (אז נודעה בשם קושטא), קיבל חינוך יהודי מסורתי, ובסמוך לשנת 1835 עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. הוא זנח את מקצועו המקורי כשוחט ועבר לעסוק בחלפנות כספים.

הוא ראה ברכה בעיסוקו החדש וקשר קשרים עם אנשי עסקים נוספים, אף הם חלפני כספים ממוצא ספרדי. הקבוצה החליטה להרחיב את פעילותה, ובשנת 1848 ייסדו יעקב ולירו, חיים אמזלג ואיש עסקים ארמני, יעקב פאסקאל, את הבנק הראשון בארץ ישראל – בנק ולירו ושות'.

הסניף הראשי של הבנק היה בתוך העיר העתיקה סמוך לשער יפו, בדירה קטנה בת 2 חדרים. עם התרחבות פעילות הבנק נפתחו שני סניפים נוספים – אחד בעיר הנמל יפו שנוהל על ידי בנו הבכור של יעקב ולירו, משה יוסף (1837–1879), והשני בעיר הראשית של האזור, דמשק.

את ביתו של ולירו בנה קונרד שיק בצפון מזרח העיר העתיקה בסמוך לשער הפרחים. בית מפואר וגדול (בהשוואה לתקופה), חדרים רבים, תקרות גבהות, ריצוף מיוחד וכדומה.

מעורבות פיננסית וחברתית

חיים אהרן, בנו הצעיר של יעקב ולירו, נולד בירושלים בשנת 1845. הוא קיבל חינוך תורני, ולמד חמש שפות: צרפתית, טורקית, ערבית, לדינו ועברית. בגיל 15 התחיל חיים ולירו לעבוד כפקיד בבנק שניהל אביו. משהוכיח את עצמו הוא תפס את משרת ניהול סניף הבנק בירושלים בשנת 1875, ובשנת 1880, לאחר מות אחיו יוסף ולירו, התמנה למנהל הכללי של הבנק.

עושרו ופעילותו העסקית של ולירו הקנו לו מעמד חשוב בירושלים, הן בקהילה היהודית והן בקרב שאר הקהילות בעיר. מתוקף מעמדו הוא שימש נציג הקהילה היהודית ברשויות העיר ששאבו את סמכותן מהממשלה העות'מאנית. לאחר הכיבוש המצרי של ירושלים (1831–1841) הוא כיהן כחבר במג'ליס אל-אידארה (המועצה המנהלית) של מחוז ירושלים. חברותו בוועדה סייעה בידי חיים ולירו להעמיק את הרשת הכלכלית והחברתית שהזינה את עסקיו. בשנת 1868 התמנה חיים ולירו כאחד משני הנציגים היהודים במועצת העירייה של ירושלים.

ועד העדה הספרדית בירושלים. שהוקם על פי המסורת על ידי הרמב"ן, הנהיג את יהודי ירושלים משך מאות בשנים. בראש ועד העדה עמד הראשון לציון, שהוכר החל משנות הארבעים של המאה התשע עשרה כחכם באשי (ראש הרבנים), והוכר כנציגו המוסמך של היישוב כולו כלפי השלטונות העות'מאנים וכסמכות עליונה בכל ענייני הדת. בשנים 1880–1912 עמד חיים ולירו בראש הוועד וזאת אף על פי שלא היה רב בהשכלתו - עדות למעמדו הרם בעדה הספרדית.

ולירו, 1909

חיים אהרן ולירו היה בין הנציגים של קרן מזכרת משה מונטיפיורי. קרן זו נוסדה בשנת 1874, ומטרתה לסייע בבניית בתים ליהודים בירושלים. הקרן העניקה הלוואות להשלמת בתים בשכונות מזכרת משה (1882), אהל משה (1882), ימין משה (1892), זיכרון משה (1904) וקריית משה (1924). כמתחייב מתפקידו כנציג בקרן נמנה חיים ולירו עם חמשת החותמים על החוזים בין הקרן למתיישבים בשכונות מזכרת משה ואהל משה.

חיים אהרן ולירו הקדיש כ-8 דונמים להקמת בית מושב הזקנים והזקנות הספרדי ברחוב יפו שנחנך בשנת 1908.

ולירו היה נשוי לאסתר לבית לוי, והיו להם 4 ילדים. אחד מבניו הוא ד"ר יוסף משה ולירו, שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים בתקופת ממשלת המנדט. הוא ידוע במיוחד בזכות עמדת המיעוט שהציג בפרשת רצח ארלוזורוב. בעוד שני השופטים הבריטים בהרכב הכריעו את הנאשמים למוות, כתב ולירו את דעת המיעוט שזיכתה את הנאשמים. הודות לכך ניתן היה להגיש ערעור לבית המשפט העליון, שם זוכו הנאשמים מכל אשמה.

ולירו נפטר בשנת 1923, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים.

בנק חיים ולירו ושות'

ערך מורחב – בנק ולירו

בעת שיעקב ולירו נטל לידיו את ניהול הבנק, התרחבו עסקיו. תחילה עסק הבנק במתן שירותים פיננסיים לאוכלוסייה המקומית, כגון פיקדונות, הלוואות והעברת כספים. עם הרחבת עסקיו התרחב גם חוג לקוחות הבנק, ועתה ניתנו שירותים פיננסיים גם לממשלה העות'מאנית, לקונסוליות, למוסדות המסונפים לכנסיות ולאגודות צדקה. נחום דוד פריימן מביא ב"ספר הזיכרון הירושלמי" (1913) נתונים על הון היסוד של בנק ולירו יעקב ושות', שעמד על 3,000,000 פרנקים (120,000 ליש"ט).

לבנק היה מעמד חשוב בחברה היהודית בארץ ישראל. דרך הבנק הועברו מאירופה כספים לארגונים, למוסדות ולתושבים יהודיים. בין השאר הועברו באמצעות הבנק חלק מכספי החלוקה שהגיעו לירושלים מאירופה.

החלוקה הייתה גורם משמעותי בכלכלת העיר. מקבליה נחלקו לשני סוגים: מקבלי "החלוקה הקטנה", שקיבלו מעות בעין, ומקבלי "החלוקה הגדולה" שהיו מקבלים שטרות לפירעון לאחר חצי שנה או יותר ולווים כנגדם מהבנקים, בניכוי מסוים. לכל כולל היה "קורס" - שיעור ניכיון שונה.

לאחר שנים של פעילות פיננסית ענפה כאחד הבנקים היחידים בארץ ישראל, נסגר הבנק סופית בשנת 1915, בעת מלחמת העולם הראשונה.

מימון הבנייה הרוסית

שיקולים מדיניים של ממשלת הצאר, ששאפה להרחיב את גבולות ההשפעה של האימפריה הרוסית, הביאו במחצית השנייה של המאה ה-19 להגדלת זרם הצליינים הרוסים לירושלים. עובדות אלו הביאו את שלטון הצאר הרוסי, שראה עצמו כמגן הדת, לקנות דריסת רגל בירושלים. באוקטובר 1860 הסתיימה רכישת הקרקעות של השטח העתיד להיקרא מגרש הרוסים, והחלה בנייה של מתחם מוקף חומה ובו כנסייה, בית חולים, אכסניות לעולי רגל ובית מגורים לקונסול הרוסי.

בנק ולירו עזר לרוסים בהעברת כספים ובאספקת שירותים בנקאיים. על כך קיבל חיים ולירו בשנת 1898 אות כבוד גבוה מהצאר הרוסי.

אות כבוד אוסטרי

עם הבנק ירש חיים ולירו גם את השותף הלא פעיל של אביו, הארמני פסקל. הלה שימש מתורגמן של הקונסוליה האוסטרית בירושלים, ומשעלתה ההזדמנות הוא יעץ לקיסר האוסטרי פרנץ יוזף למסור את ניהול ענייניו הכספיים בארץ לבנק ולירו. הקיסרות האוסטרו-הונגרית הייתה בעלת אינטרסים בארץ, והקימה בירושלים בית דואר ששירת את התושבים וכן את מבנה האכסניה האוסטרית (הוספיץ), שהוקמה כמוסד דתי אך נמצאה בחסות הקונסוליה האוסטרית בעיר. על סיוע לנציגות האוסטרית בארץ קיבל חיים ולירו אות כבוד מאת הנסיך ויורש העצר האוסטרי בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת 1881.

קשרים עם הברון רוטשילד

בנק ולירו סיפק שירותים שונים לעסקיו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד בווינה, בלונדון ובפריז. משהחל הברון להשקיע כספים בארץ ישראל הוא נעזר בשירותי הבנק של חיים ולירו לצורך העברת הכספים והפקדתם.

בשנת 1854 הקימה משפחת רוטשילד את בית החולים היהודי הראשון בירושלים, בית החולים מאיר רוטשילד. הכספים שהועברו לצורכי מימון הבנייה הועברו באמצעות בנק ולירו.

הברון אדמונד דה רוטשילד החל להעמיק את מעורבותו במפעל הציוני והתחיל לעסוק בפיתוח יישובים בארץ ישראל. המשבר החריף שבו היו נתונות המושבות הראשונות בארץ ישראל דחף את רוטשילד להשקיע בהן כספים רבים ולמעורבות רבה בחייהן. אחת הדרכים להעברת הכסף הייתה באמצעות בנק ולירו. לדוגמה, בשנת 1883 הודיע הברון למנהל מקוה ישראל על פתיחת חשבון אשראי של עשרת אלפים פרנק אצל ולירו בירושלים לסיוע להתיישבות העברית.

רכישת קרקעות

במהלך שנות עבודת הבנק והקשר ההדוק בין עסקי הפיננסים של הבנק ועולם הנדל"ן, רכש הבנק בעלות על קרקעות בעיקר בדרך של משכנתאות וממימושן.

לרשות הבנק נמסרו קרקעות או משכנתאות על חלקות קרקע שונות בארץ ישראל, ובמקביל פעל חיים ולירו להשקעת הונו בנכסי דלא ניידי בירושלים ובסביבתה, וביניהן חלקות קרקע רבות לאורך רחוב יפו, בשער שכם, בשכונות קטמון ומקור חיים של היום, בחברון וביפו. לפי תיאורו של ישעיהו פרס "אהרון ולירו היה הרוטשילד של ירושלים, עשיר במקרקעין".

הקרקעות בבעלות משפחת ולירו שימשו להקמת מבנים שונים וחשובים בירושלים. בספרו "ספר היישוב" מציין פנחס גרייבסקי כי המגרש עליו נבנה בית החולים ביקור חולים נרכש על ידי יואל משה סלומון שהיה חבר בהנהלת עמותת ביקור חולים מאת הבנקאי חיים אהרון ולירו "במחיר 15 פרוטה האמה". שוק מחנה יהודה החל לקום על מגרש ריק בבעלות משפחת ולירו ברחוב יפו, מקום שאליו הביאו "פלאחים" (איכרים) ערבים מכפרים שממערב לירושלים, כמו ליפתא, דיר יאסין, שייח' באדר ואחרים, את תוצרתם החקלאית למכירה. בחלוף הזמן הציבו הפלאחים לעצמם סככות רעועות ודוכני עץ, ובתוך כ-15 שנה הפכו אלה למבני פח ועץ קבועים. אז גם החל להתגבש שמו של השוק - בתחילה נקרא "שוק ולירו", על שם בעל המגרש, אך בהמשך החל להיקרא "שוק מחנה יהודה" על שם השכונה הסמוכה שמעבר לכביש.

ככר חיים אהרון ולירו

באביב 2012 חנכה עיריית ירושלים את ככר ולירו בצומת הרחובות יפו-בית יעקב מול שוק מחנה יהודה.

ראו גם

• אהרון ולירו
• ועד העדה הספרדית בירושלים
• שוק מחנה יהודה
• בית הנשיא יצחק בן-צבי

לקריאה נוספת

• שבתי זכריה, סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר : אישים, דמויות ואתרים / ירושלים : צור-אות, תשס"ב 2002.
• מפת ירושלים (באנגלית) בה מסומן מיקום הבנק, מתוך The Jewish Encyclopedia, 1904, מאוספי הספרייה הלאומית.

מקורות

• רות קרק ויוסף גלס, משפחת ולירו-שבעה דורות בירושלים 1800-1948, ירושלים: גפן, תשס"ו
• יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, א-ב, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשל"ז-תשל"ט.
• יהושע בן אריה, ירושלים במאה הי"ט, אוניברסיטה משודרת, תל אביב 1980
• מ"ד גאון, חכמי ירושלים, מבחר מאמרים, הוצאת ועד הספרדים, ירושלים תשל"ו
• מ' אליאב, היישוב היהודי בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית 1815-1914 בתוך: אלי שאלתיאל (עורך), פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש, ירושלים: יד בן צבי תשמ"א
• א"ר מלאכי, פרקים בתולדות היישוב הישן, אוניברסיטת תל אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל"א.

• Sephardi Entrepreneurs in Jerusalem-The Valero Family 1800-1948" Glass & Kark, Geffen publishing,Jerusalem, 2007 ISBN 978-965-229-396-1"
• Simon Sebag Montefiore,Jerusalem The Biography, (2011), Pages 344,360, W&N (Orion), ISBN 029785265

• עוזי אלידע, ״סקנדל תקשורתי בירושלים העות׳מנית : פרשת ענתבי״, קשר, מס׳ 51, אביב 2018, עמ׳ 5-6, 9-10.

קישורים חיצוניים

• דוד תדהר (עורך), "חיים אהרן ואלירו", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1215
• הנדיב הלא ידוע (אורכב 04.03.2016 בארכיון Wayback Machine), כתבה על משפחת ולירו בחדשות מחלקה ראשונה
• בנקים בירושלים של אז – בנק ולירו פרטים על בנק ולירו באתר אהבת ירושלים
• רות קרק, ‏פעולות עיריית ירושלים בסוף התקופה העות'מאנית, קתדרה 6 (תשל"ח)
• מרדכי אליאב, ‏הקונסוליה האוסטרית בירושלים והיישוב היהודי, קתדרה 18 (תשמ"א)
• אלכס כרמל, ‏לתולדותיו של יוהנס פרוטיגר, בנקאי ירושלים, קתדרה 48 (תשמ"ח)
• מרינה קיגל, הטלנובלה על משפחת הבנקאים הראשונה בארץ ישראל, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2023
• חיים אהרן ולרו (1845-1923), דף שער בספרייה הלאומית