ועד העדה הספרדית בירושלים
ועד העדה הספרדית בירושלים הוא ועד אשר הנהיג במשך שנים רבות את יהודי ירושלים וצבר רכוש רב מהקדשים ועזבונות, שהועמדו לרשות קהילות הספרדים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי המסורת, ועד העדה הספרדית הוקם על ידי הרמב"ן, והנהיג את יהודי ירושלים מאות בשנים. בראש הוועד העדה עמד הראשון לציון, שמשרתו אוחדה, החל משנות הארבעים של המאה ה-19, עם משרת החכם באשי (=ראש הרבנים), והוא הוכר כנציגו המוסמך של היישוב כולו כלפי השלטונות העות'מאנים, וכסמכות עליונה בכל ענייני הדת. סמכות זו העלתה את החכם באשי על פני רבנים אחרים, וגם את מעמד העדה הספרדית על פני עדות אחרות.
החל מאמצע המאה ה-19 סבל הוועד מפילוגים על רקע מוצא, כבר בשנת 1860 התפצל ועד העדה המערבית בירושלים מתוך הוועד, ולאחר מכן התפצלו קבוצות נוספות.
מתחילת המאה ה-20, נחלש מאוד מעמדו של ועד העדה הספרדית בירושלים, הן בשל העובדה כי רוב אנשי העליות, הראשונה, השנייה והשלישית, שהגיעו לירושלים היו אשכנזים, ובכך הקטינו את אחוז היהודים הספרדים בירושלים, והן בשל מאבק חריף ביותר על תפקיד החכם באשי לאחר פטירת הרב יעקב שאול אלישר בשנת 1906. יתר על כן, בעקבות מלחמת העולם הראשונה נתדלדלו מאוד משאביה של העדה הספרדית.
נכסי הוועד
[עריכת קוד מקור | עריכה]ועד העדה החזיק רכוש קרקעי רב מאוד בירושלים; הוא כלל חלקות אדמה בהר הזיתים שהוקדשו לבתי עלמין, מבנים למגורים לצורכי ציבור וחנויות בירושלים וסביבתה; בעיר העתיקה, בכללם: בתי גבול אלמנה[1]: כינוי לבתים שנרכשו לטובת מטרות של חסד של שיכון אלמנות חסרות בית, בית תמחוי, תלמודי תורה לילדים יתומים עניים, בתים לטיפול בחולים וכיוצא בזה. והחצרות מסביב לארבעת בתי הכנסת הספרדיים, שאחד מהם על שם רבן יוחנן בן זכאי; תלמוד תורה ובית החולים משגב לדך, ובעיר החדשה: בתים בהקדש טורא (בשכונת משכנות שאננים), ובשכונות ימין משה, אבן ישראל, בית ישראל, מחנה יהודה, זיכרון משה, רחביה, מרכז העיר החדשה, במרכז המסחרי שמעא (ממילא), כפר השילוח, ובשכונת שמעון הצדיק. בתחילת שנות השלושים, התגוררו בדירות שהיו בבעלות ועד העדה בתחילת כ-530 איש.[דרוש מקור] בנוסף, היו לוועד העדה נכסים ביפו, ואף בעיר ח'נאקין בעיראק.
מספר יהודים עשירים הוסיפו והותירו הקדשי ממון גדולים לטובת ועד העדה. ההקדש הגדול ביותר היה של סימה בליליוס מכלכותא שהותירה ב-1926 סך 80,000 לא"י ל"בית הכנסת הגדול בירושלים" (שלאחר התדיינויות נקבע שרובו יינתן לבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי) וכן כספים לרכישת ארבעה בניינים עם חנויות ודירות, שנבנו במספר שכונות, כגון רחביה. הקדשים גדולים התקבלו גם מחיים אהרון ולירו ומרפאל אהרון גבאי וכן מהקדש בית היתומים הספרדי של משפחות בורוכוף ויששכרוף.
ועד העדה הספרדית המשיך לנהל את בית החולים "משגב לדך" גם לאחר קום המדינה[2], והקים עברו בניין חדש בשכונת קטמון, למרות התנגדות משרד הבריאות למיקומו. הוא פעל כבית חולים פרטי ללא תמיכה ציבורית[3][4]. הבניין נבנה מתרומות של עשירי הקהילה הספרדית, ביניהם נסים גאון וליאון תמן[5]. בית החולים נקלע לחובות וגירעונות ונמכר לקופת חולים מאוחדת[6]. פירוק עמותת "משגב לדך" נמשך שנים רבות, וכדי להחזיר את חובות העמותה נמכרו נכסים שהחזיקה כהקדש[7][8].
בתקופת המנדט הבריטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]כחודשיים לאחר הכיבוש האנגלי של ירושלים, קם ועד העדה הספרדית בירושלים. במתכונת החדשה שנמשכה כל תקופת המנדט, הוא היה ישות משפטית שמתפקידיה, בין השאר פיקוח על נכסי העדה בארץ ישראל ובחוץ לארץ, על הכנסותיה, ניהול נוסדות חינוך וחסד והחזקתם, על מתן סיוע לתלמידי חכמים ורבנים ועל צדקה לנזקקים.
בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה נשיא ועד העדה הספרדית היה עורך הדין שמואל לופו. בין השנים 1938–1947 נשיא ועד העדה הספרדית היה עורך הדין דוד אבולעפיה.
לאחר הקמת המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הקמת המדינה, נמצא חלק גדול מרכוש הוועד מחוץ לשטחה, דהיינו בשטח ממלכת ירדן; כמו כן, ועד העדה איבד את השליטה על חלק מההקדשים, כגון הקדש סימה בליליוס.
מעמד הוועד נחלש גם כתוצאה ממאבקים רבים בצמרת ועד העדה הספרדית. בין מנהיגיו היו אליהו אלישר ודוד סיטון.
סיבות נוספות לפיחות במעמד העדה הספרדית, קשורות לשואת יהודי אירופה, בה נכחדו או יצאו ממדינותיהם, בני קהילות האם של העדה מסלוניקי ויוון בכלל, בבולגריה וביוגוסלביה; ובמקביל, בשל עליית יהודי צפון אפריקה והמזרח התיכון, שרבניהם ומנהיגהם תפסו עמדות השפעה בחיי הדת והמסורת של יהודי המזרח.
באמצע שנות ה-80, לאחר שהתקבל חוק העמותות, פוצל הוועד לשש עמותות אחיות שבהן "ועד העדה הספרדית"; "החברה קדישא הספרדית" ו"בית החולים משגב לדך".
משנת 1990 עמד בראשות ועד העדה הספרדית יחזקאל זכאי. משנת 2020 עומד בראש הארגון אברהם שלום.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אליהו אלישר, לחיות עם יהודים, הוצאת מרכוס, 1981.
- אברהם חיים, ייחוד והשתלבות: הנהגת הספרדים בירושלים בתקופת השלטון הבריטי (1917-1948), ירושלים: הוצאת כרמל, 2000.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רחל שרעבי, התבדלות עדות המזרח מהעדה הספרדית 1860–1914, באתר אוניברסיטת תל אביב
- מוטי גילת, עוזי דיין, הקומבינות של יחזקאל זכאי, באתר ישראל היום, 16 בספטמבר 2011
- אברהם חיים, ארכיון ועד העדה הספרדית בירושלים כמקור לתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל תחת השלטון העות'מאני, קתדרה 1, אלול תשל"ו
- ארכיון אוסף ועד עדת הספרדים בירושלים., בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה: העיר העתיקה, עמ' 374, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשל"ז-1977.
- ^ צו לתפיסת בי"ח "משגב לדך", הצופה, 4 באוגוסט 1957
- ^ אורה עריף, ב"משגב לדך" מבקשים הזדמנות נוספת, מעריב, 6 בינואר 1984
- ^ שלמה הורוביץ, 'משגב לדך' החדש מוקם ללא אישור משרד הבריאות, כותרת ראשית, 13 באוגוסט 1986
- ^ נבון למסע התרמה, כותרת ראשית, 20 ביולי 1983
- ^ עוה"ד שייעצו לפירוק בי"ח משגב-לדך יקבלו 6,000-14,000 דולר לחודש, באתר גלובס, 11 בספטמבר 2002
- ^ אורית בר-גיל, המחוזי: חיסול עמותת ביה"ח משגב לדך ייעשה בהתעלם מתביעות נזיקיות עתידיות, באתר גלובס, 27 באוגוסט 2006
- ^ שלומית צור, שני בניינים היסטוריים בירושלים מוצעים למכירה, באתר גלובס, 17 באפריל 2014
