לדלג לתוכן

הומור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חוש הומור)
הפסל "צחוק מדהים" בוונקובר, קנדה

הומור הוא צורת תקשורת המשמשת לגרימת צחוק. על-פי ארתור קסטלר, מצב זה נוצר כאשר מוצגות בפני השומע או הצופה שתי מסגרות התייחסות בעלות היגיון פנימי, שאינן תואמות זו לזו; ההומור נוצר במעבר המפתיע בין מישור אסוציאטיבי אחד למישור אסוציאטיבי אחר.

אף שחוש הומור מוגדר על ידי חוקרים כתכונת אישיות,[1][2][3] ישנם טיפים לשיפור חוש ההומור.[4]

הומור מוגדר מילונית כיכולת לתפוס ולבטא את הצדדים המשעשעים, המגוחכים והאבסורדיים של החיים, לרוב מתוך ראייה רחבה ויחס של אהדה סלחנית.[5] ההומור היא למעשה יכולתו של האדם לצחוק לחולשות ולחסרונות של עצמו ושל אחרים ולהתבונן בחיוך בקשיי היום יום. ד"ר חיה אוסטרובר, חוקרת הומור ומרצה לפסיכולוגיה, מציינת שההומור תלוי בחברה שאנו חיים בה, בתרבות, באישיות שלנו, בסיטואציה שאנו נמצאים בה ועוד, לכן אנשים שונים, במצבים שונים, ימצאו סיטואציות שונות כהומוריסטיות.[6]

ד"ר יעל ברנדר-אילן, חוקרת הומור ומרצה למנהל עסקים, מציינת שהומור הוא חלק בלתי נפרד מחיי העובדות והעובדים במקום העבודה, ומשולב במערכת היחסים שלהם עם חבריהם לעבודה ועם הממונים שלהם. מנהלות ומנהלים יכולים לעשות שימוש בהומור כדי לשפר את מערכות היחסים שלהם עם העובדים, אך ישנם גם חסרונות לשימוש בהומור, בעיקר בהקשר המגדרי.[7]

ג'רי סיינפלד במופע סטנד-אפ

הגדרת ההומור אינה מוסכמת על הכול, אך אנו יכולים לזהות הומור באופן אינטואיטיבי, להבחין בו ולהבינו. לרוב, הומור מעורר בנו תחושה של רענון, חידוש ושמחה. אלה האלמנטים שבונים בדיחות. ברובן ניתן למצוא קישור מפתיע וחדש בין אלמנטים שבדרך כלל לא היו מיועדים להתחבר.

שייקה אופיר מגלם את דמותו של השוטר אזולאי בדרמה הקומית של אפריים קישון

אטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה "הומור" מקורה במילה הלטינית "humorem", שמשמעותה נוזל. מלטינית התגלגלה המילה לצרפתית כ-humeur, מילה המגדירה את נוזלי הגוף על פי תורת ארבע הליחות של היפוקרטס. ייחוס התנהגויות מוזרות לחוסר איזון בנוזלים הוביל לגלגול נוסף של המילה, תוך מתן פירוש מיוחד - המילה humor שימשה לתיאור התנהגויות החורגות מהנורמה המקובלת. אנשים, שהתנהגו כך נחשבו למוזרים והתנהגותם עוררה את צחוק הבריות. אחרים, שרצו לעורר צחוק, חיקו התנהגויות כאלה. מי שנהגו כך כונו humorists (הומוריסטנים) וכך נקבע שהיכולים לעורר צחוק הם בעלי חוש הומור.[8]

נחום סוקולוב התייחס למשמעות המילה "הומור" בשפה העברית:

השמות: "הומור", "סאטירה", "סארקאזם", "פארודיה", "פארס", "בורליסקה", "אירוניה" – משמשים בינינו בעירבוביה נוראה, וב"חדא מחתא מחתינן להו"" לצון, לעג, היתול, – ומוסיפים עליהם מלשון התלמוד: "חיוך", "לגלוג", "בדיחה", "גיחוך", אבל ההגדרות האלה לא נקבעו בדיוק. וכל המושגים הם במצב היולי, כמו בתקופת המליצה. אמת, יכולים אנו לפטור את עצמנו מן הדין כלפי השפות החדשות, שגם בהן אין עדיין איקביבלנטים מוסמכים ל"הומור", "סאטירה", וכו'; אבל כל קורא אירופי, שקרא ושנה, יודע על כל פנים ראשי פרקים של הבדלי השמות האלה: שה"הומור" טעון חביבות ותמימות, רוך ועידון וקלות; שהוא יוצא מן הלב הטוב יותר מאשר מן המוח, שחמתו צריכה להיות מרובה מצילתו; שהוא צריך להיות מלא לחלוחית לשד (כפירוש המלה ברומית) – ומתאים לו השם "בדיחה", שה"סאטירה" עלולה לזעף ולהתמרמרות, עם שיניים חדות כשיני המשור, אלא שהן צריכות להיות מלוטשות יפה יפה – ומתאים לה השם "היתול"; ושה"סרקזמין" צריכין להיות דוגמת זגוגית מגוונת, מנופצת וכתושה, מוכשרת לחדור חדרי כל לב וכל עניין, מוכשרת לשרוט – ולא כצפרני החתול, ולא בגניבה ובחושך, כעטלף, כי אם בגלוי ובנצחון, כפרסות הנשר – ומתאים לזה אולי השם: "דברי חידודין".[9]

תולדות ההומור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין מועד מדויק להופעת ההומור בתרבות האנושית, אולם אסופה כתובה של אנקדוטות מתוארכת לתקופת שנת 550 לפני הספירה. ביוון העתיקה התחילו גברים לעקוב ברחוב או במוסדות ציבוריים אחר אישים בולטים ולחקות את מעשיהם בצורה אירונית. אפלטון, אריסטו ופיטגורס ניסו להגביל את הצחוק הגס, ההמוני, לטובת האירוניה התרבותית. בתיאטרון היווני ההומור זכה לסוגה משלו, לקומדיה.

לפי החוק הרומי נאסרה הפניית אירוניה כלפי פטריקים, לכן קיקרו נזהר בבדיחותיו, שהיו מתונות, אך פלאוטוס היה המוני יותר בהומור שלו ופחות מעודן. על חשיבות ההומור באותה תקופה מעידה העובדה שקיקרו ייחד חלק מספרו על תורת הנאום, De Oratore, להסברת היתרונות הטמונים בשילוב הומור בנאומים.[10]

גורמים סוציולוגיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו בכל צורת אמנות, הקבלה של סגנון מסוים או שכיחות של הומור תלויה בגורמים סוציולוגיים ומשתנה מאדם לאדם. לאורך ההיסטוריה שימשה הקומדיה כסוג של בידור בכל העולם, בין אם בחצרות מלכי המערב ובין אם בכפרי המזרח הרחוק. ניתן להציג גם נימוס חברתי וגם אינטליגנציה מסוימת באמצעות צורות של שנינות וסרקזם. הסופר הגרמני בן המאה ה-18, גיאורג ליכטנברג אמר כי "ככל שאתה יודע יותר הומור, אתה הופך להיות תובעני בעדינות."[11]

יוון העתיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורת ההומור המערבית מתחילה באפלטון, שייחס לסוקרטס (כדמות דיאלוגית חצי-היסטורית) בפילבוס (עמ' 49ב) את ההשקפה שמהותו של המגוחך היא בורות אצל החלשים, שלפיכך אינם מסוגלים להגיב כאשר הם מושמים ללעג. מאוחר יותר, בפילוסופיה היוונית, אריסטו, בפואטיקה (1449א, עמ' 34–35), הציע כי כיעור שאינו מגעיל הוא יסוד להומור.

הוֹדוּ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרמה בסנסקריט עתיקה, Natya Shastra של Bharata Muni הגדירה הומור (hāsyam) כאחת מתשע הנאווה ראסות, או ראאסות עקרוניות (תגובות רגשיות), שיכולות לקבל השראה בקהל על ידי בהוואות, חיקויים של רגשות שמבצעים השחקנים. כל ראסה הייתה קשורה לבהוואות ספציפיות שהוצגו על הבמה.

סין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורתודוקסיה קונפוציאניסטית ונאו-קונפוציאנית, עם הדגש שלה על פולחן וראוי, השפילו את ההומור באופן מסורתי כחתרני או לא ראוי.[12] הומור נתפס כאירוניה וסרקזם. האנלקטים הקונפוציאניים עצמם, לעומת זאת, מתארים את המאסטר כאוהב הונאה עצמית הומוריסטית, פעם אחת משווה את נדודיו לקיומו של כלב חסר בית.[13] טקסטים פילוסופיים דאואיסטים מוקדמים כמו ג'ואנגזי לועגים במפורש לרצינות הקונפוציאנית והופכים את קונפוציוס עצמו לדמות אטית של כיף.[14] ספרי בדיחות המכילים שילוב של משחקי מילים, משחקי מילים, הומור מצבי ומשחק עם נושאי טאבו כמו מין וסקאטולוגיה, נשארו פופולריים לאורך מאות שנים. אמנויות הבמה המקומיות, סיפורים, סיפורת עממית ושירה מציעים מגוון רחב של סגנונות ורגישויות הומוריסטיות.

הומוריסטים סיניים מפורסמים כוללים את הליצנים העתיקים Chunyu Kun ו-Dongfang Shuo; סופרים משושלות מינג וצ'ינג כמו פנג מנגלונג, לי יו,[15] ו-וו ג'ינגזי; וכותבי קומיקס מודרניים כמו Lu Xun, Lin Yutang, Lao She, Qian Zhongshu, Wang Xiaobo, ו-Wang Shuo, ומבצעים כמו Ge You, Guo Degang ו-Zhou Libo.

ההומור הסיני המודרני הושפע מאוד לא רק ממסורות ילידיות, אלא גם מהומור זר, המופץ באמצעות תרבות ההדפסה, הקולנוע, הטלוויזיה והאינטרנט.[16] במהלך שנות ה-30, התעתיק הפונו-סמנטי של לין יוטנג yōumò (幽默; הומור) תפס כמונח חדש להומור, עורר אופנה לספרות הומור, כמו גם ויכוח נלהב לגבי סוג הרגישות ההומוריסטית שהכי מתאים לסין, ענייה, מדינה חלשה תחת כיבוש זר חלקי.[17] בעוד שסוגים מסוימים של קומדיה קיבלו סנקציות רשמית במהלך שלטונו של מאו דזה-דונג, הגישה של המפלגה-מדינה כלפי הומור הייתה בדרך כלל דכאנית.[21] ליברליזציה חברתית בשנות ה-80, מסחור השוק התרבותי בשנות ה-90 והופעת האינטרנט כל אחת – למרות מנגנון צנזורה פולשני בחסות המדינה – אפשרו לצורות חדשות של הומור לפרוח בסין בעשורים האחרונים.[17]

הקריביים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוכב מנטו, לורד פליי (אנ'), הצהיר בריאיון משנת 1957 כי הוא חושב ש: "לתושבי הקריביים יש את חוש ההומור הטוב בעולם. אפילו בשיר החגיגי ביותר, כמו לאס קין פיין ["אבוד ולא ניתן למצוא"], המספר על פיצוץ דוד במטע סוכר שהרג כמה מהעובדים, אבל השנינות וההומור הטבעיים שלהם זורחים."[18]

מודל הטרנספורמציה החברתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודל הטרנספורמציה החברתית של הומור מנבא שמאפיינים ספציפיים, כגון אטרקטיביות פיזית, מתקשרים עם הומור. מודל זה כולל קשרים בין ההומוריסט, הקהל והנושא של ההומור. שתי התמורות הקשורות למודל המסוים הזה כרוכות בנושא ההומור, ובשינוי בתפיסת הקהל את האדם ההומוריסטי, ולכן יוצר מערכת יחסים בין הדובר ההומוריסטי לקהל. מודל הטרנספורמציה החברתית רואה בהומור כאדפטיבי, משום שהוא מתקשר את הרצון הנוכחי להיות הומוריסטי וכן את הכוונות העתידיות להיות הומוריסטי. מודל זה משתמש בהומור מכוון לביטול עצמי שבו אדם מתקשר עם רצונות להתקבל לקבוצה חברתית ספציפית של מישהו אחר. אף על פי שהומור הפחתה עצמית מתקשר לחולשה וכשלונות, בניסיון לזכות בחיבה של אחר, ניתן להסיק מהמודל שסוג זה של הומור יכול להגביר את המשיכה הרומנטית כלפי ההומוריסט כאשר משתנים אחרים הם גם חיוביים.[19]

חקר ההומור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הודעה על האקדמיה להומור בצרפת, מנהיגה ומייסדיה
כוס בירה מתוצרת Camden Town Brewery (לונדון)

להומור יש השפעה רבה על החברה האנושית, לכן נמצאו אנשים שלקחו את ההומור ברצינות וחקרו אותו חקירה מדעית.

תיאוריות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות תיאוריות רבות לגבי מהו הומור ואיזה תפקיד חברתי הוא משרת. הסוגים הרווחים של תיאוריות המנסות להסביר את קיומו של הומור כוללים תיאוריות פסיכולוגיות, שרובן המכריע רואה בהתנהגות הנגרמת על ידי הומור בריאה מאוד; תיאוריות רוחניות, שעשויות, למשל, להחשיב הומור כ"מתנה מאלוהים"; ותיאוריות הרואות בהומור תעלומה בלתי מוסברת, בדומה מאוד לחוויה מיסטית.[20]

תאוריית ההפרה המיטיבה, שאושרה על ידי פיטר מקגרו,[21] מנסה להסביר את קיומו של ההומור. התיאוריה אומרת ש"הומור מתרחש רק כאשר משהו נראה שגוי, מטריד או מאיים, אך בו זמנית נראה בסדר, מקובל או בטוח."[22]

ניתן להשתמש בהומור כשיטה לעסוק בקלות באינטראקציה חברתית על ידי הסרת המבוכה והאי-נוחות או תחושה לא נוחה של אינטראקציות חברתיות. חוקרים גורסים כי השימוש המתאים בהומור יכול להקל על אינטראקציות חברתיות.[23]

יש הטוענים שאין להסביר הומור. הסופר E.B. White (אנ') אמר פעם, "ניתן לנתח הומור כמו שמנתחים צפרדע, אבל זה מת תוך כדי והקרביים מייאשים כל אחד מלבד המוח המדעי הטהור."[24]

ארתור שופנהאואר קונן על השימוש לרעה במילה הומור במשמעות של - הומור הוא כל סוג של קומדיה. עם זאת, הן הומור והן קומיקס משמשים לעיתים קרובות בעת תיאוריה על הנושא. אומרים שהקונוטציות של הומור בניגוד לקומיקס הן של תגובה מול גירוי.

חקר ההומור בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוקטור אריה סובר, מחבר הספר "הומור", ייסד ב-2009 את "האגודה הישראלית לחקר ההומור". האגודה מוציאה לאור שני כתבי עת מקוונים, "הומור מקוון - כתב עת לחקר ההומור"[25] ו-"The Israeli Journal of Humor Research", שהחל את הופעתו ב-2012, בקרקוב, בוועידה הבינלאומית להומור.

בהוצאת כרמל יצא לאור הספר "חשיבותה של אי-רצינות", קובץ של מאמרים מדעיים העוסקים בחקר ההומור בשפה העברית.[26]

הומור בזמן מלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור בזמן מלחמה הוא נושא שבמחלוקת. יש הסוברים שיש להימנע ממנו ולהציג מצג חמור סבר בעוד אחרים, ביניהם פסיכולוגים, נוקטים בגישה שההומור הוא סוג של מנגנון הגנה.[27][28][29] סאטירה בתקופת מלחמת העולם הראשונה הייתה נפוצה בכתבי עת באנגליה צרפת רוסיה וגרמניה.[30]

אנו מוצאים עדויות להומור בזמן מלחמת העולם הראשונה,[31] בתקופת מלחמת האזרחים בארצות הברית,[32] ובישראל בתקופת מלחמת המפרץ,[33] ובתקופת מלחמת חרבות ברזל 2023.[34][35] בחודשים שלאחר טבח שבעה באוקטובר, קומיקאים ומפיקי תוכניות בידור תהו ושאלו מתי אפשר ומותר להתחיל לצחוק. לשיח ההומוריסטי בזמן מלחמה יש סגנון משלו, לדוגמה בתקשורת בין הממשלה לתנועת ACEH (אנ') באינדונזיה.[29]

האמריקאים זוכרים את מלחמת האזרחים בגלל הקטל שהיא גרמה, האנשים שהיא שחררה והאומה שהיא בנתה מחדש. רק לעיתים רחוקות הם זוכרים את זה בגלל הקומדיה שהיא שימשה בהשראתה. עם זאת, רבים ראו בשנות 1860 המוקדמות את "עידן הבדיחות המעשיות". במהלך הסכסוך חיילים ואזרחים, האיחוד והקונפדרציה, צחקו על "הקומדיות התערבבו עם הטרגדיה של ארצנו". משבויי מלחמה ועד חברי קונגרס, אמריקאים התבדחו על נושאים רציניים, ופגשו אירועים הרות אסון עם סתימות מטופשות. תושבי הצפון לעגו לקציני גיוס, תושבי הדרום ציירו כנופיות קנאיות של אחיות מועילות יתר על המידה, שגדשו קצינים עייפים. עיתונים משני הצדדים הדפיסו משחקי מילים מגעילים של קטיעות רגליים עם כותרות כמו "בדיחה 'לא ביד'". האמריקאים פגשו את המלחמה האכזרית שלהם בקומדיה נועזת וכנה.[36]

השאלה הנשאלת באנגלית "?Is it too soon" היא שאלה טעונה שאין עליה תשובה אחת נכונה. לכל אדם יש את התשובה שלו לפי תחושותיו ורגישותו. מצב דומה חוו אנשים בארצות הברית לאחר אסון התאומים. גם אז תהו מתי ניתן יהיה לצחוק על אירוע כה דרמטי. האינטרנט, שעליו אין פיקוח או שיטור, הוא קרקע להומור ובדיחות ושם ההומור החל מהר יותר. בעיקר בקרב צעירים, בוודאי כאשר זה נוגע לאירוע כמו 11 בספטמבר בארצות הברית, אירוע שקרה עבור רבים מהם, לפני שנולדו.[37]

עבודת הדוקטורט של חיה אוסטרובר "ההומור כמנגנון הגנה בשואה" פורסמה בספר "ללא הומור היינו מתאבדים" בהוצאת "יד ושם" בשנת 2009. הספר כולל בתוכו מגוון ראיונות עם 55 ניצולי שואה, ניתוחים של סוגי ההומור השונים, חקירה של תפקידם והצגה של ביטויי ההומור בגטאות ובמחנות – שירים, קריקטורות ובדיחות. דר' חיה אוסטרובר נותנת בספר תשובה חיובית לשאלה האם בכוחו של ההומור לשמור על הבריאות הנפשית והגופנית שלנו גם בהתמודדות עם אירוע טראומטי כמו השואה. ההומור בשואה לא הפחית את הזוועות האובייקטיביות שחוו הניצולים אלא את הרגשתם הסובייקטיבית בתגובה לזוועות האלה. לטענתה ובהתבסס על מחקרה, ההומור היה מנגנון ההגנה שסייע ליהודים בגטאות ובמחנות הריכוז להתמודד ולשרוד את המציאות הנוראה. השימוש בהומור ובצחוק בתקופת השואה היה ידוע בין הניצולים, אך לא הוקדש לו מחקר של ממש.

בנושא מקורות ההומור היהודי נכתב הספר "ואלוהים צחק" מאת פרידמן העוסק בהומור בזמן השואה.[38]

במלחמת רוסיה-אוקראינה שהחלה ב-2022, החוקר בודיאנסקי בוחן את המעורבות כאידיאל דיפלומטיה ציבורית על ידי בחינת הומור רשמי במהלך מלחמת רוסיה-אוקראינה. ההומור הרוסי מבזה את יריביו האוקראינים והמערביים כדי לחזק את האישורים הלא-ליברליים של רוסיה בקרב קהלים שמאליים וימניים בעולם. בתורה, אוקראינה מתבדחת על רוסיה לקהל מערבי ליברלי כדי לשמור על סיוע בזמן מלחמה ולהעביר את שייכותה לקהילה האירו-אטלנטית.[39][10]

מירב דיין מציגה לנו 17 דרכים שבהן הצחוק יכול להועיל, גם בזמן מלחמה.

יתרונות גופניים ונפשיים: מחזק את המערכת החיסונית, משחרר מתח, משפר את בריאות הלב וכלי הדם, מרגיע שרירים, משפר את תפקוד הנשימה, ממריץ את תפקוד המוח, מוריד את רמות הקוטיזול, משפר את העיכול, מפחית כאבים, משפר את מצב הרוח, מגביר את הביטחון העצמי, משפר את היחסים החברתיים, מגביר את היצירתיות, משפר את הזיכרון, משפר את איכות השינה, מגביר את האנרגיה, מסייע בהארכת תוחלת ההחיים.[40]

תגובה להומור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיוך של מלאך, קתדרלת ריימס
ערכים מורחבים – צחוק, חיוך

בתהליך הבנה של מצב הומוריסטי יש צורך בפעילות מתואמת ומושלמת בין מיליוני תאי עצב במוחנו. בעזרת החושים אנו קולטים את המצב, במקרה של מצב מילולי מעבירים אותו למרכז הבנת השפה, באונה הקדמית השמאלית מתבצע ניתוח של הבדיחה, משם יש חיבור לאונה הימנית של המוח, שם מתגלה הפואנטה, לאחר זאת מתרחשים תהליכים נוספים המעבירים את המסר למרכז הרגשות במערכת הלימבית, מתרחשת הפרשת חומרים הגורמים להנאה, והחלק המוטורי של המוח נותן הוראות לשרירי הפנים להתכווץ וכן לשרירי החזה והבטן. רק כתוצאה מכך מופיעה התגובה, בדרך כלל צחוק או חיוך.[41]

התגובה להומור מגוונת ותלויה בחוויית ההומור - השנינות יוצרת חוויה מחשבתית, העליזות מפתחת חוויה רגשית ומניבה צחוק המאפשר חוויה פיזיולוגית. התגובה משתנה לפי הנסיבות החיצוניות, לפי החינוך של המגיב ולפי המקובל בחברתו. יש המגיבים לבדיחה בצחוק רועם, אחרים בצחוק קל ויש המסתפקים בחיוך, אך לא חסרים גם בעלי פני פוקר המונעים מסביבתם לדעת עד כמה הבדיחה הצחיקה אותם.

התגובות להומור נחקרו באופן נרחב על ידי McGhee[42] בסקירה האקדמית שלו על הנושא.

הומור ובריאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צחוק הוכר כבעל מספר יתרונות חשובים לבריאות ולרווחה. צחוק וחשיבותו לבריאות נחקר על ידי חוקרים באקדמיה ותחום מחקר זה פופולרי בקרב חוקרים במדעי הבריאות כמו גם חוקרים בתחום הפסיכולוגיה.[43][44][45][46]

אלו כמה מהדרכים המרכזיות שבהן צחוק יכול להשפיע לטובה על הבריאות:

הפחתת מתח: צחוק מעורר שחרור של אנדורפינים, אשר מכונים לעיתים קרובות הורמונים "הרגשה טובה". אנדורפינים אלו יכולים לעזור להפחית מתח ולקדם תחושת רגיעה ורווחה. צחוק גם מפחית את הייצור של הורמוני לחץ כמו קורטיזול, מה שמוביל לירידה ברמות הלחץ הכלליות. בנוסף הדגישו חוקרים כי גם הבכי משמש למטרה זו, ולדמעות יש ערך רפואי.[47]

חיזוק המערכת החיסונית: הוכח כי צחוק ממריץ את המערכת החיסונית על ידי הגברת הייצור של תאי חיסון ונוגדנים. זה יכול לשפר את יכולתו של הגוף להדוף זיהומים ומחלות.

טיפול בכאב: אנדורפינים המשתחררים במהלך הצחוק לא רק עוזרים להפחתת מתח אלא גם פועלים כמשככי כאבים טבעיים. אנשים שחווים כאב כרוני או אי נוחות עשויים למצוא הקלה זמנית באמצעות התקפי צחוק.

בריאות לב וכלי דם: צחוק יכול לשפר את בריאות הלב וכלי הדם על ידי הגברת זרימת הדם ושיפור תפקוד כלי הדם. הוצע כי צחוק קבוע עשוי לתרום להפחתת הסיכון למחלות לב ויתר לחץ דם.

הרפיית שרירים: צחוק יכול להוביל להרפיית שרירים ולהפגת מתחים. לאחר צחוק טוב, השרירים נוטים להרגיש רגועים יותר, מה שיכול לעזור להפיג מתחים גופניים ואי נוחות.

שיפור מצב הרוח: היתרונות הרגשיים של צחוק מתועדים היטב. זה יכול לשפר את מצב הרוח, להפחית תחושות של חרדה ודיכאון, ולהגביר את תחושות האושר והסיפוק הכוללות.

קשר חברתי: צחוק הוא התנהגות חברתית שעוזרת לחזק את הקשרים והקשרים החברתיים. צחוק משותף יכול לשפר את תחושות האחווה והאמון בין אנשים, לטפח מערכות יחסים חיוביות.

יתרונות קוגניטיביים: עיסוק בפעילויות המעוררות צחוק, כגון צפייה בתוכנית קומית או בילוי עם חברים, יכול לעורר תפקוד נפשי ויצירתיות. זה גם יכול לשפר את הגמישות הקוגניטיבית וכישורי פתרון בעיות.

בריאות הריאות: צחוק כרוך בשאיפות ונשיפות עמוקות, שיכולות להגביר את קיבולת הריאות ולחמצן את הגוף. זה יכול להיות מועיל במיוחד עבור אנשים עם בעיות נשימה.

פעילות גופנית טבעית: אף על פי שאינה מהווה תחליף לפעילות גופנית סדירה, לצחוק עדיין יכולות להיות השפעות קלות דמויות פעילות גופנית על הגוף. הוא מעסיק את השרירים בסרעפת, בבטן ובפנים, ומספק צורה מתונה של אימון.

השפעות הצחוק על הבריאות יכולות להשתנות מאדם לאדם, ואף על פי שהצחוק מציע יתרונות פוטנציאליים רבים, הוא אינו פתרון עצמאי לכל בעיות הבריאות. עם זאת, שילוב צחוק בחיי היומיום שלך באמצעות אינטראקציות עם חברים, צפייה בקומדיות או עיסוק בפעילויות הומוריסטיות יכול לתרום באופן חיובי לרווחה הכללית שלך.

ערך מורחב – בדיחות החלפת נורה

במהלך המאה ה-17, בבריטניה, היה מקובל מבחינה חברתית לצחוק על חשבונם של מוגבלים שכלית או גופנית. במאה ה-18, בעקבות השפעת ההומניזם, השתנתה הגישה וההומור הוגבל, בניגוד לאירוניה, סאטירה וסרקזם, לצחוק על נושאים מקובלים מבחינה חברתית. בעל חוש הומור נחשב אדם בעל תכונות טובות, כזה שמתבדח רק על חשבון עצמו. הבחנות אלה אינן תקפות יותר.

ההומור, המשעשע ומבדר רבים, יכול להיות פוגעני מאוד כלפי יחידים ואף קבוצות. ידועות הבדיחות המייחסות לבני לאומים שונים תכונות מבזות, כמו: טמטום, קמצנות, רשעות ועוד. גם בדיחות השמות ללעג אדם בודד, בעיקר אישיות ידועה, תוך התמקדות באפיונים שלו, אמיתיים או מדומים, עלולות לגרום לו פגיעות קשות מאוד. בישראל זכורות הבדיחות שסופרו על חשבונו של אחד משרי החוץ לשעבר, בדיחות מרושעות, שניסו לגמד את דמותו תוך ייחוס מיני עלילות בדויות. גם אחד משרי המשפטים לשעבר בישראל זכה לכך שדמותו הפכה לנלעגת בתוכנית טלוויזיה פופולרית, ללא כל קשר לתכונותיו במציאות, אך הפרודיה נקלטה והשפיעה על הקהל הרחב.

ההומור ככלי פוגעני
[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההומור שימש כנשק פוגעני בידי חסידי אידאולוגיות שונות, כנגד האידאולוגיות היריבות. בגרמניה הנאצית נעשה שימוש מניפולטיבי בקריקטורות שנועדו לגמד את היהודים ולעשות להם דמוניזציה.[48] עם היעלמות המשטר הנאצי, הטכניקה הזאת לא נעלמה ובסגנון דומה השתמשו קריקטוריסטים כנגד יריבים אידאולוגיים בתקופת המלחמה הקרה.[49]

האירועים והמחאות בפריז שסבבו את פרסום הקריקטורה של מוחמד בעיתון הצרפתי שרלי הבדו, ולאחריו הפיגוע במשרדי המערכת, מציגים באופן חד את האופן בו הומור יכול לפגוע בקבוצות מסוימות וכיצד פגיעה זו יכולה להוביל לאירועים קיצוניים.

מחאות בפריז בעקבות הפיגוע במערכת העיתון שרלי הבד

התפקיד החברתי של ההומור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

להומור חשיבות חברתית משמעותית והוא ממלא תפקיד מכריע באינטראקציות ובמערכות יחסים אנושיות.[50] להלן כמה מההיבטים המרכזיים של חשיבותו החברתית של הומור:

  • קשרים בינאישיים ולכידות חברתית: הומור משמש כלי רב עוצמה לבניית קשרים בין אנשים. צחוק משותף ובדיחות פנימיות יוצרים תחושת אחווה ושייכות בתוך קבוצות חברתיות. זה עוזר לשבור מחסומים ומטפח תחושת אחדות והבנה.
  • שובר קרח והפגת מתחים: הומור משמש לעיתים קרובות כשובר קרח במצבים חדשים או לא נוחים. בדיחה מתוזמנת היטב יכולה להקל על האווירה, להקל על המתח ולהפוך אינטראקציות למהנות ונינוחות יותר.
  • שיפור תקשורת: הומור יכול לשפר את התקשורת על ידי הפיכת שיחות למרתקות ובלתי נשכחות יותר. אנשים נוטים להקדיש יותר תשומת לב למסרים המוצגים בצורה הומוריסטית או מבדרת, מה שיכול לסייע בשמירה של מידע.
  • פתרון קונפליקטים (Conflict resolution): הומור יכול לנטרל קונפליקטים על ידי פיזור כעס והפחתת הגנה. שימוש מיומן בהומור יכול לעזור לאנשים להתייחס לנושאים רגישים תוך מזעור הסיכון להסלמה של קונפליקטים.[51][52][53]
  • הפחתת מתח (Stress): צחוק והומור הם דרכים יעילות להקלה על מתח וחרדה. במסגרות חברתיות, שיתוף בצחוק יכול להסיח את הדעת באופן זמני מדאגות היומיום ולספק תחושת הקלה.[54]
  • פרשנות תרבותית וחברתית: הומור משקף לעיתים קרובות נורמות תרבותיות, ערכים ואירועים אקטואליים. קומיקאים, סאטיריקנים וקריקטוריסטים משתמשים בהומור כאמצעי להגיב על נושאים חברתיים ופוליטיים, ומאפשר לאנשים לעסוק בנושאים חשובים בצורה נגישה יותר. שלישיית הגשש החיוור היא דוגמה ליצירת תרבות והשפעה על התרבות והשפה בישראל דרך הסאטירה.
שלישיית הגשש החיוור בהופעה
  • יצירתיות משופרת: הומור מעודד חשיבה יצירתית ופתרון בעיות. תהליך ההמצאה של בדיחות, משחקי מילים ורעיונות שובבים ממריץ את מסלולי היצירה של המוח ומעודד מחשבה חדשנית.[55]
  • אווירה חיובית: הומור תורם לסביבה חיובית ומהנה. במקומות עבודה, במפגשים חברתיים ואפילו במסגרות חינוכיות, אווירה קלילה יכולה לשפר את המורל ואת שביעות הרצון הכללית.
  • פרספקטיבה וחוסן: הומור עוזר לאנשים לקבל פרספקטיבה על מצבים מאתגרים. זה יכול לספק דרך למסגר מחדש של קשיים ולהתמודד עם מצוקה, לקדם חוסן והשקפה אופטימית יותר.
  • קשרים בין-תרבותיים: להומור יש את הכוח להתעלות מעל מחסומי שפה ותרבות. גם אם אנשים מדברים בשפות שונות, צחוק משותף יכול לגשר על פערים וליצור קשרים.[56]
  • ביטוי עצמי: הומור מאפשר לאנשים לבטא את אישיותם ונקודות המבט הייחודיות שלהם. באמצעות חוש ההומור שלהם, אנשים יכולים לחשוף את הערכים, תחומי העניין והמוזרויות שלהם, ולתרום לזהות האישית שלהם. זוהי אחת הדרכים הנפוצות של קומיקאים במופעי סטנד-אפ. לחשוף את נקודת המבט הייחודית שלהם דרך הומור על חייהם האישיים והאירועים המצחיקים/עצובים/הזויים בחייהם.
קומדיית סטנד אפ

לסיכום, הומור היא שפה אוניברסלית המאפשרת אינטראקציה חברתית, מחזקת מערכות יחסים ומעשירה את איכות האינטראקציות האנושיות. זהו מרכיב חיוני בתקשורת אנושית שמביא שמחה, הבנה וחוויות משותפות לחיינו.

בכל זאת, חוקרים טוענים כי הבנת בדיחות והומור טובה יותר בשפת האם של האדם. זיהוי המרכיבים הקומיים בבדיחות מחייב את היכולת לזהות וליישב אי-התאמות, משימה הנשענת על כישרון שפה ובקיאות. שליטה בשפות זרות מציבה אתגרים, וכוללת את הפרשנות של מילים בהקשר של המשפטים הסובבים אותן. זה מצביע על כך שבדיחות המועברות בשפה זרה, כנראה יהוו קשיי הבנה גדולים יותר וכתוצאה מכך יפיקו תפיסת הומור נמוכה יותר בהשוואה לבדיחות שהוצגו בשפת האם של האדם.[57][58]

ליצנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליצנים בקרנבל ליצנים בגרמניה

מבחינה חברתית ההומור הוא אמצעי יעיל ביותר לפירוק מתחים וליצירת אווירה נינוחה. ההומור מאפשר לאדם לקבל ביתר קלות מעשים, מאורעות ומילים העלולים לפגע בו. תגובה הומוריסטית יכולה להוציא את העוקץ מפנייה מעליבה או מתגרה של אדם אחר. ההומור יכול להסיר מחיצות בין אנשים ולהנעים את האווירה. אחד המקצועות שיועד בין היתר למטרה זו הוא ליצן החצר. ליצני חצר היו נפוצים בימי הביניים. תפקיד דומה היה לבדחן בתרבות היהודית.

המלכה לעתיד אליזבת הראשונה, דמות משנה בעלילת ה"שוטה מחצר המלכה".

ספרה של פיליפה גרגורי, 'השוטה מחצר המלוכה' (אנ'), הוא דוגמה של שימוש באנשים כליצנים. הספר מתאר את שנת 1553 בה הנערה היהודיה בת ה-14, חנה גרין, נרדפת על ידי ה-אינקוויזיציה.

בעקבות הרדיפה חנה בורחת עם אביה מספרד אך היא נערה שונה משאר הפליטים מאחר שניחנה ביכולת חיזוי העתיד. התקופה היא תקופת מלכות בית טיודור וחנה נשכרת על ידי בן הלורד דאדלי לשמש כליצנית, כשוטה בחצר המלוכה (אנ').

בספר, ליצן החצר Will Sommers (אנ') (דמות היסטורית ממשית) מלמד את חנה איך לבדר את האנשים בחצר המלוכה. וויל סומרס (שהאמין שהוא 'טיפש טבעי') היה ליצן החצר הידוע ביותר של הנרי השמיני מאנגליה. השימוש בהומור וסאטירה בחצרות מלוכה היה דבר נפוץ ולא מעט ממקורות ההומור הסיני התחיל בבתי המלוכה בסין.[59]

ליצנות רפואית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ליצנות רפואית
הצחוק משפיע באופן כימי ופיזיולוגי על גוף האדם. הוא עוזר בהפחתת לחץ הדם, משחרר לדם חומרים כגון: אנדרופינים ונוירופטידים, שגורמים לנו הרגשה טובה יותר. הצחוק גם מפתח את הנשימה והריאות.
ליצן רפואי בפעולה

כאמור לעיל, ההומור והצחוק ממלאים תפקיד חשוב בשמירת הבריאות הנפשית והגופנית. תובנה זו אינה חדשה ואמרות, כמו: "צחוק יפה לבריאות" יעידו על כך, אך בתקופה המודרנית נוסף גם המחקר המדעי לחיזוק התפיסה האינטואיטיבית. ברפואה המודרנית נעשה שימוש בהומור לחיזוקם של חולים ולטיפול בדיכאון. הליצנות הרפואית היא תופעה ההולכת ומתרחבת בבתי החולים הגדולים בעולם המערבי. דוקטור מאדאן קאטאריה ההודי ייסד את יום הצחוק העולמי ואת תנועת "יוגה צחוק".

לליצנות רפואית יש השפעה ניכרת על ילדים מאושפזים.[60] נמצא כי לליצנות רפואית יש השפעה על הפחתת כאב, בכי וחרדה בקרב ילדים מאושפזים.[61] נציין כי ליצנות זו איננה מוגבלת לילדים וגם לפעילות מול מבוגרים מאושפזים יש יתרונות והצלחות.[62] חוקרים מצאו שלליצנים רפואיים גם השפעה חיובית על הצוות המטפל.[63]

הומור וניהול - ההומור ככלי ניהולי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהלים ומנהלות נוטים לעיתים להשתמש בהומור עם עובדיהם. החוקרים Romero and Cruthirds[64] וחוקרים נוספים[65][66][67] מצאו כי שימוש בהומור חיובי יכול להפחית מתח, ולשפר מנהיגות, לכידות קבוצתית, תקשורת, יצירתיות ותרבות ארגונית בקרב העובדים.

נמצאו השפעות חיוביות רבות לשימוש בהומור על ידי מנהלים[68][69][70] אך גם נמצאו השפעות הפוכות.[71] חוקרים הציגו את האופן בו נכון להשתמש בבדיחה במקום העבודה[72] ומצאו גם צד אפל בשימוש בהומור על ידי מנהלים.[73]

צוחקים בעבודה

השפעת השימוש בהומור קשורה לרושם שאדם משאיר על הסובבים אותו. חלק גדול מהמחקר על ניהול רושם התמקד בשני רשמים נפוצים שאנשים מבקשים להעביר: חום (Warmth) וכשירות מקצועית (Competence). שני מושגים אלו משמשים בהבנת הרעיון של תפיסה חברתית (Social cognition) של אנשים, על פי החוקרת Fiske ושותפיה למחקר.[74] חום מייצג את הנטייה הבין-אישית להפגין ידידותיות (Friendliness), מועילות (Usefulness) ואמינות. כשירות מכילה יכולות כגון מיומנות (Proficiency), אינטליגנציה, כישורים, ביטחון עצמי ושימוש במשאבים.

ואכן, לעיתים מנהלים נתפסים כבעלי כשירות (Competence) נמוכה כאשר הם משתמשים בהומור. במחקרן על ניהול רושם והשימוש בהומור במסרים בדואר אלקטרוני שנשלח לעובדים, מצאו החוקרות Brender-Ilan and Reizer[7] כי ככל שהמנהל או המנהלת נתפסו כחמים יותר, כך הומור גרם לעליה בכוונות של העובדים להמשיך לעבוד עם המנהל או המנהלת. לעומת זאת, הממצאים לגבי כשירות המנהלים היו שונים.

המחקר הזה מצא השפעות מגדריות בהצלבה. הממצאים מצביעים על כך שהומור בדואר אלקטרוני ממנהל-גבר, השפיע במובהק לרעה על תפיסת הכשירות של המנהל בעיני עובדות שקיבלו את הדוא"ל, בעוד שעבור מנהלות, הומור בדואר אלקטרוני השפיע לטובה בקרב עובדים-גברים לגבי תפיסתם את הכשירות של המנהלת.

סגנית מנהל נאס"א ד"ר דווה ניומן מתבדחת עם מנהל נאס"א צ'ארלס בולדן בדרך לפגישה

באשר לתפיסת החום, ללא קשר למגדר המנהל או המנהלת. עובדים ועובדות תפסו מנהלים ומנהלות הומוריסטים כחמים יותר.

החוקרות ברנדר-אילן ורייזר[7] הסיקו כי מנהלים ומנהלות החמושים בידע ובמודעות, יכולים להפוך את השימוש בהומור לטובתם. החוקרות סיכמו כי לאור העלייה בשימוש בדוא"ל במקום העבודה,[75] ככל שמנהלים ועובדים יקדימו לשכלל את הכישורים והמודעות שלהם בשימוש בהומור, כן ייטב. מסקנתן הייתה כי שימוש בהומור ניהולי בדואר האלקטרוני הוא באופן אישי 'בטוח' יותר (מאחר שהוא מתועד) ופשוט יחסית לשימוש, ויכול להגביר את תפיסת העובדים את חום המנהל או המנהלת ולהשפיע לחיוב על כוונות ההתנהגות של העובדים. לגבי תפיסת הכשירות, מסקנות המחקר ממליצות כי רצוי שמנהלים ישקלו את מגדר האדם שאליו שולחים את הדוא"ל, כדי לשמור על רושם טוב בעיני עובדות, מבחינת כשירותם.

שימוש בפרצופונים (Emoji) במייל במקום העבודה מביא למגוון תגובות, חיוביות ושליליות, וכדאי ללמוד את ההשפעה של שימוש זה, לפני שממהרים לשלוח סמיילי במייל למנהל או המנהלת.[76][77] החוקרים Tang and Hew סקרו נושא זה בהרחבה.[78]

גם צ'אט בוטים משתמשים בפרצופונים והנושא שנחקר הוא איזה רושם עושה הבוט לעומת האדם כאשר נעשה שימוש בפרצופונים. במחקר משנת 2020 של Beattie, Edwards, & Edwards[79] נמצא כי הנחקרים דירגו הודעות צ'אט-בוטים שכללו אימוג'י בדומה להודעות של אנשים שכללו אימוג'י. בנוסף, גם בני האדם וגם הבוטים עשו רושם כיותר אטרקטיביים באופן משמעותי מבחינה חברתית, ויותר מוכשרים ואמינים, בהשוואה לשולחי הודעות מילוליים בלבד.

בפודקסט על הנושא "למה הומור ככלי ניהולי זה לא ממש בדיחה" מסבירה ד"ר קרן שטרית מרון, חוקרת, יועצת ארגונית, רואת חשבון ויזמת חברתית, על הומור בניהול.[80] היא מציינת כי הומור הוא תופעה חברתית אוניברסלית המתרחשת כמעט בכל אינטראקציה חברתית. עבודת צוות, לכידות, יצירתיות ופרודוקטיביות מוגברים כולם על ידי שימוש בהומור, המאפשר לנו לתקשר יותר ביעילות, להוריד התנגדויות ולבסס מערכות יחסים חזקות. כולנו רוצים להיות בסביבת עבודה שיהיה בה כיף, תוך כדי שאנחנו מממשים את עצמנו, מעשירים את הידע ומתפתחים מקצועית. בשיחה ד"ר שטרית מרון מתארת את הפוטנציאל האדיר שיש לשימוש בהומור בארגונים, החל משיפור תקשורת, לכידות ויצירתיות, ועד לעלייה בתפוקות ושיפור ביצועים. אך לצד טיפוח תרבות המעודדת הומור, עלינו כמנהלים.ות להוות דוגמה אישית גם לגבי שימוש ראוי בהומור, כזה שתואם את התוכן ואת המרחק ויחסי הכוחות.

סוגי הומור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם סוגים רבים ושונים של הומור, הנבחנים ביניהם בעיקר במידת התחכום והעידון של ההפתעה ובמידת המיומנות של המבצע (הקומיקאי, המספר, השחקן, הליצן, הבדחן וכו') בהצגת ההומור.

סוג בסיסי של הומור חזותי הוא הסלפסטיק, הכולל תנועה או פעילות פיזית נמרצת המפתיעה את הצופה. לרוב, מידת ההומור בסלפסטיק תלויה בגודל הפער שבין הציפיות והתממשותן. סיטואציית סלפסטיק מוכרת היא החלקה על קליפת בננה. מידת השעשוע שחווים הצופים באדם המחליק על בננה תלויה בדרך כלל בעוצמת ההפתעה. ההחלקה משעשעת יותר כאשר המחליקים הם גברת כבודה, אדון מהודר או מנהל בית הספר הנפוח המחליקים עליה במפתיע, לעומת מצב בו המחליק הוא סתם אדם בלתי מוכר.

במקרים רבים, תחושת הרווחה בצפייה בסלפסטיק ובסוגי הומור פשוטים אלו מועצמת כאשר הצופה מצפה להיות מופתע וציפיותיו נענות. ההומור במקרים כאלו אינו מורכב ולעיתים כמעט לא קיים, והוא מומר בעיקר בתחושת רווחה מתמשכת. מסיבה זו, הומור פשוט מסוג זה אהוב יותר על ילדים, הנהנים יותר מתחושת הרווחה הפשוטה ומחוויה ברורה של הבחנה בין "אני" ל"אחר".

סוגי הומור מתוחכמים יותר, כמו אירוניה, פרודיה, סרקזם, או סאטירה מבוססים בדרך כלל על היכרות רחבה יותר עם הרקע החברתי והתרבותי. ההנאה מההומור בפרודיות, לדוגמה, דורשת היכרות מקפת לא רק עם מושא הפרודיה, אלא גם עם מעמדו החברתי והתרבותי של מושא הפרודיה. כאשר אין היכרות כזו, לא נוצר הפער הקומי הנדרש וההומור אינו משעשע בדרך כלל.

סוג ייחודי של הומור הוא הומור בלתי מכוון. כלומר, דבר שכוון להיות לא הומוריסטי, אך מעורר צחוק אצל אנשים. דוגמה טיפוסית לכך הם סרטים שלא נוצרו כסרטי הומור, אך איכות הביצוע והעשייה שלהם היא כה ירודה, עד שהם מעוררים צחוק של לעג וגיחוך.

סוג מתוחכם במיוחד של הומור הוא כזה היוצר הומור מתוך הציפייה שלנו להומור. כך, לדוגמה, קומיקאי כמו אנדי קאופמן ביסס חלק ניכר מן ההומור שלו על סתירת הציפייה של הצופים בו להומור והתנהגות רצינית לעילא, במקום בו אנו מצפים להומור. עיקר ההנאה ששואבים צופים בהומור מסוג זה מבוססת על ידיעתם כי המציג הוא קומיקאי ומתוך כך ההנחה כי הוא "אינו מתכוון ברצינות" המאפשרת להפיק שעשוע מן המצב. כאשר הנחה זו אינה קיימת, ההומור בסיטואציה נעלם ברוב המקרים.

סוג מתוחכם אחר של הומור הוא כזה העושה שימוש באבסורד. חבורת מונטי פייתון, לדוגמה, עשתה שימוש בהומור אבסורד במערכון שעסק בכנופיות של זקנות המטילות חיתתן על הציבור. ההומור שבמערכון התבסס על ההמרה המפתיעה (אך ההגיונית, אם מיישמים את כללי האבסורד) של "בני נוער" ב"זקנים" כאילו מדובר היה בשכבות גיל שאפשר להמירן זו בזו. אילו היה המערכון עוסק, לדוגמה, בכנופיות של צעירים, אף אחת מהסיטואציות המוצגות בו לא הייתה מעוררת שעשוע.

הומור עצמי (הומור הפחתה עצמית, ראו להלן) הוא כזה בו האומר אותו מתלוצץ על עצמו לטובת שעשוע הקהל, או כעמדת עליונות.[81]

בתחום המחקר האקדמי נעשה שימוש בשאלון של Martin ושותפיו[82] הנקרא HSQ, המודד את מידת השימוש של הפרט בכל אחד מארבעה סגנונות הומור, שניים חיוביים (הומור חברתי, הומור חיזוק עצמי) ושניים שליליים (הומור אגרסיבי, הומור הפחתה עצמית). השאלון המלא חופשי לשימוש קוראי המאמר, ומחקרים אקדמיים רבים עשו בו שימוש על מנת לחקור ולאפיין את התנהגות האנשים בעלי סגנונות ההומור השונים.

הומור באמנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור בספרות, בשירה ובתיאטרון[83]

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור בספרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור בספרות הוא טכניקה ספרותית המשמשת לבדר ולשעשע את הקוראים באמצעות שנינות, אירוניה, סאטירה, משחקי מילים ומצבים קומיים. זהו כלי רב עוצמה שסופרים משתמשים בו כדי למשוך את הקהל שלהם ולעיתים קרובות משמש כפרשנות על החברה, הטבע האנושי והיבטים שונים של החיים.

ישנם מספר סוגי הומור הנפוצים בספרות, כולל:

  • סאטירה: לעג או לעג לאנשים, מוסדות או חברה כדי להדגיש את הפגמים והחסרונות שלהם.
מילן קונדרה, חושב
    • הספר "הבדיחה" שנכתב על ידי הסופר הצ'כי מילן קונדרה, הוא דוגמה טובה לסאטירה על המשטר הסטלניסטי בצ'כוסלובקיה. סופר זה הוחרם בעקבות כתביו.
    • סופר ישראלי הידוע במיוחד בכתיבתו הסאטירית הוא אפרים קישון. ספריו יצרו מטבעות לשון בשפה העברית והציפו מצבים אירוניים, סרקסטיים, קומיים, אבסורדים ומציאותיים בחברה ובמוסדות הציבור בישראל. קריאה בספריו מפתיעה את הקורא מאחר שאנשים מוצאים את המקרים המתוארים בהם כרלוונטיים כמעט בכל תקופה ועד היום, ללא קשר לשנה שבה נכתב הספר.
  • אירוניה: הצגת מצבים שבהם יש ניגוד בין הצפוי למה שקורה בפועל.
  • פרודיה: חיקוי של יצירה, מחבר או סגנון ידועים בצורה הומוריסטית או מוגזמת.
  • סרקזם: שימוש בשפה חותכת או מלגלגת כדי להעביר את ההפך ממה שבאמת הכוונה.
  • משחקי מילים: משחקי מילים ואלמנטים לשוניים כדי ליצור הומור.
  • אבסורד: מתאר סיטואציות שהן מאוד לא הגיוניות או לא מציאותיות לאפקט קומי.
  • פארסה: שימוש במצבים מוגזמים ובלתי סבירים, לעיתים קרובות כרוך בזהויות מוטעות ובלבול.
  • קומדיה שחורה: התמודדות עם נושאים אפלים או טאבו בצורה הומוריסטית.

תפקיד ההומור בספרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בידור: המטרה העיקרית של הומור בספרות היא לבדר את הקוראים, לספק רגעים של ריחוף והנאה.
  • פרשנות חברתית: הומור יכול להוות כלי לביקורת על נורמות, התנהגויות ומוסדות חברתיים.
  • ניתן לקשר בין מצבים ודמויות הומוריסטיות, מה שגורם לקוראים להתחבר לסיפור עמוק יותר.
  • הפגת מתחים: הומור יכול להפיג מתחים בסיפורים רציניים או דרמטיים, לספק איזון רגשי.
  • שיפור האפיון: הומור יכול לחשוף תכונות אופי ומניעים דרך התגובות שלהם למצבים קומיים.
  • מעורבות הקוראים: הומור משאיר את הקוראים מעורבים ומשקיעים בנרטיב, מה שהופך את הסיפור לבלתי נשכח יותר.

מחברים ויצירות הומוריסטיות מפורסמות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מארק טוויין ליד שולחן הכתיבה
  • מארק טוויין: ידוע בשנינותו ובסאטירה שלו, "הרפתקאותיו של האקלברי פין" של טוויין היא דוגמה קלאסית.[84]
  • ג'יין אוסטן: השתמשה לעיתים קרובות באירוניה ובפרשנות חברתית ביצירות כמו "גאווה ודעה קדומה".[85]
  • אוסקר ווילד: מפורסם בזכות האפיגרמות והמחזות שלו כמו "החשיבות של להיות רציני".[86]
  • דאגלס אדמס: יצר את סדרת המדע הבדיוני ההומוריסטית "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".[87]
ג'וזף הלר מחבר הרומן הסאטירי - CATCH-22
  • ג'וזף הלר: כתב את הרומן הסאטירי "Catch-22" המבקר בהומור את האבסורד שבמלחמה.[88]
  • טרי פראצ'ט: ידוע בסדרת הפנטזיה הקומית שלו "Discworld", תוך שימוש בהומור כדי לחקור נושאים מורכבים.
  • אלתר דרויאנוב: כתב את ספר הבדיחה והחידוד, קובץ של בדיחות יהודיות שליקט וניסח הסופר
  • אפרים קישון: כתב לדוגמה את הסאטירה "חייו הכפולים של שולטהייס" בה הוא מתאר מצב שקרה וקורה עד היום, הצורך של פקיד ממשלתי להשתמש בכל התקציב שניתן לו ולהגיע לגרעון כדי להבטיח את המשך התקציב בשנה שלאחריה.

וריאציות תרבותיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור בספרות יכול להשתנות בין תרבויות ותקופות זמן עקב הבדלים בשפה, נורמות חברתיות והתייחסויות תרבותיות.[89]

אתגרי הומור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבת הומור יכולה להיות מאתגרת, שכן מה שאדם אחד מוצא מצחיק, אולי אחר לא. מציאת האיזון הנכון בין הומור לבין הטון הכללי של העבודה הוא חיוני.

לסיכום, הומור בספרות מעשיר את חווית הקריאה על ידי מתן תובנות על המצב האנושי תוך מתן צחוק והנאה.

הומור בשירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור בשירה מתייחס לשימוש באלמנטים קומיים, שנינות, משחקי מילים ואמצעים לשוניים חכמים כדי ליצור תחושה של שעשוע או צחוק בתוך שיר. שירה הומוריסטית הייתה חלק מהספרות במשך מאות שנים והיא משמשת לעיתים קרובות לבידור, ביקורת או הערה על היבטים שונים של החיים, החברה או הטבע האנושי.

סוגי הומור בשירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחקי מילים: ניצול משמעויות מרובות של מילים, הומופונים או מילים בעלות צליל דומה כדי ליצור אפקטים הומוריסטיים.

אירוניה וסאטירה: שימוש באירוניה או סאטירה כדי ללעוג או לבקר נורמות, התנהגויות או מוסדות חברתיות בצורה קלילה או שובבה.

הגזמה (היפרבולה): שימוש בהגזמה קיצונית כדי ליצור הומור על ידי הדגשת האבסורד של מצב או מושג.

חוסר התאמה ואבסורד: שילוב של אלמנטים לא קשורים או סותרים כדי ליצור הפתעה ושעשוע.

פארודיה: חיקוי סגנון, ז'אנר או יצירה מסוימים והגזמה בתכונותיו לקבלת אפקט קומי.

לעג וגבורה מדומה: לצחוק על נושאים רציניים או הרואיים על ידי הצגתם באור מוגזם קומי או ארצי.

קומדיית מצבים: הגדרת מצבים או תרחישים הומוריסטיים שמובילים לתוצאות בלתי צפויות.

דוגמאות היסטוריות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימריקים: שירים בני חמש שורות עם ערכת קצב וחריזה ייחודיים, המשמשים לעיתים קרובות לתוכן הומוריסטי או שטותי.

שירה שטות: שירים שמשחקים בשפה, יוצרים משמעויות הומוריסטיות או שטותיות המהנות בגלל האבסורד המוחלט שלהן.

שירה סאטירית: סופרים כמו אלכסנדר פופ וג'ונתן סוויפט השתמשו בסאטירה כדי לבקר סוגיות חברתיות ושטויות אנושיות.

פסוק קל: שירה המתמקדת בהומור, המאופיינת לרוב בנימה שובבה וגחמנית.

משוררים הומוריסטים מפורסמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגדן נאש: ידוע בשיריו הקלילים והשנונים, לעיתים קרובות משתמשים במשחקי מילים והומור.

של סילברשטיין: יצרה שירת ילדים מלאה בגחמות, משחקי מילים וטוויסטים חכמים.

דורותי פרקר בצעירותה

דורותי פרקר: ידועה בשנינותה החדה ובשירה הסאטירית שהתייחסה לחברה ולמערכות יחסים.

אדוארד ליר: מפורסם בזכות הלימריקים ושירת השטויות שלו, התורמים לפופולריות של הז'אנר.

לואיס קרול: מחברם של "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ו"מבעד למראה", הידוע במשחקי המילים וההומור האבסורדי שלו.

מטרת ההומור בשירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בידור: שירה הומוריסטית נועדה בעיקר לבדר את הקוראים ולעורר צחוק או חיוכים.

פרשנות חברתית: ניתן להשתמש בהומור לביקורת עדינה או להעיר על נושאים חברתיים, לעיתים קרובות להדגיש אבסורד או סתירות.

יחסים: שירים הומוריסטים יכולים להתחבר לקוראים על ידי הצגת מצבים ניתנים לקשר או מוזרויות אנושיות.

קתרזיס: הומור יכול לספק שחרור מתח ולהציע נקודת מבט רעננה על נושאים קשים.

טכניקות ליצירת שירה הומוריסטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחק עם השפה: השתמש במשחקי מילים, משמעויות כפולות ובחירות מילה חכמות כדי ליצור אפקטים קומיים.

הפתעה וטוויסט: הגדירו ציפיות ואז ערער אותן עם תפניות או פאנץ' לא צפויות.

הומור תצפיתי: הערה על מצבים יומיומיים, התנהגות אנושית או חוויות נפוצות עם טוויסט קומי.

תזמון וקצב: השתמש בקצב, והשהיה כדי לשפר את ההצגה הקומית.

הומור בשירה הוא סובייקטיבי, ומה שאדם אחד מוצא משעשע, ייתכן שאחר לא. שימוש יעיל בהומור בשירה מצריך הבנה של השפה, העיתוי וההקשר התרבותי שבו השיר מתקיים.

הומור בתיאטרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

להומור בתיאטרון יש היסטוריה עשירה ומגוונת, המשתרעת על פני תרבויות, ז'אנרים וסגנונות שונים. הוא ממלא תפקיד מכריע במעורבות הקהל, במתן פרשנות חברתית ובהצעת רגעים של הקלה ובידור.

הומור היה חלק מהתיאטרון מאז ימי קדם. ביוון העתיקה, מחזאים כמו אריסטופנס השתמשו בסאטירה ובפארסה כדי ללגלג על נורמות חברתיות ודמויות חזקות במחזותיהם הקומיים. עבודות אלו כללו לרוב דמויות וסיטואציות מוגזמות כדי לעורר צחוק והרהור.

הקומדיה דל'ארטה שהופיעה באיטליה של המאה ה-16, הייתה סוג של תיאטרון אימפרוביזציה שהציג דמויות מלאות והומור סלפסטיק. לדמויות הללו היו תכונות ומשפטי תפס מובהקים, שיצרו בסיס לקומדיה פיזית ודיאלוג שנון.

תחום חשוב בזירת המחזות הוא הקומדיה השייקספירית. וויליאם שייקספיר, אמן בשילוב אלמנטים קומיים שונים, השתמש בקומדיות שלו משחקי מילים, זהויות מוטעות ודיאלוגים חכמים. מחזות כמו "חלום ליל קיץ" ו"הלילה השנים עשר" מדגימים את מיומנותו ביצירת הומור מצבי ומילולי כאחד.

במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, מופעי וודוויל והיכל המוזיקה הפכו לצורות פופולריות של בידור קומי. מופעים מגוונים אלה כללו סטנד-אפ קומדיות, מופעים מוזיקליים ומערכונים קצרים, שפנו למגוון רחב של קהלים.

התיאטרון אבסורדי שהתפתח באמצע המאה ה-20, הראה מחזאים כמו סמואל בקט ויוג'ן יונסקו שהציגו אבסורדיזם, סגנון שהשתמש במצבים לא הגיוניים וחסרי היגיון כדי לחקור נושאים קיומיים ולעורר צחוק באמצעות אי נוחות ובלבול.

הקומדיה הפיזית הראתה הומור פיזי, המאופיין בתנועות מוגזמות, סלפסטיק וגאגים חזותיים, היה מרכיב עיקרי בתיאטרון. קומיקאים כמו צ'רלי צ'פלין ובסטר קיטון הביאו את הצורה הזו לקדמת הבמה, תוך שימוש בגופם כדי ליצור רגעים מצחיקים ובלתי נשכחים.

לצד הקומדיה הפיזית הוצג גם תיאטרון סאטירי ופוליטי: הסאטירה היא מזמן כלי לביקורת על חברה ופוליטיקה באמצעות הומור. מחזאים כמו ג'ורג' ברנרד שו וברטולט ברכט ואפרים קישון, השתמשו בשנינות וסרקזם כדי לערער על נורמות חברתיות ולחשוף צביעות.

בעידן המודרני התפתחה הקומדיה המודרנית והפוסט-מודרנית, והתיאטרון המשיך להתפתח עם שילוב של טכנולוגיות מודרניות, מולטימדיה וטכניקות ניסיוניות. מחזות פוסט מודרניים מטשטשים לעיתים קרובות את הגבול בין מציאות לבדיה, ומזמינים את הקהל לעסוק בהתבוננות אינטלקטואלית והומוריסטית ושילוש חדשני של שפה זהות ואתיקה.[90][91]

סצנה מתוך הקומדיה החולה המדומה, ציור מאת אונורה דומייה

מופעי סטנד-אפ קומיים אמנם אינם תיאטרון מסורתי, אבל הופעות סטנדאפ קומדיה חולקות קווי דמיון עם הפקות בימתיות קומיות. קומיקאים כמו ריצ'רד פריור, ג'ורג' קרלין ודמויות עכשוויות יותר משתמשים באנקדוטות אישיות, הומור תצפיתני ושנינות חדה כדי להתחבר לקהל.

לצד התיאטרון המילולי צמחו גם קומדיות מוזיקליות - מחזות זמר כמו "המפיקים", "ספר המורמון" ומחזות של מונטי פייתון, משלבים בין טקסט, הומור, שירים וריקודים, ומציגים בפני הצופים סיפורים תיאטרליים עם אלמנטים קומיים.

דוגמה למחזמר קומי מצליח של אפרים קישון הוא "סאלח שבתי", שמופיע שנים בישראל וברחבי העולם.

ההומור בתיאטרון לובש צורות שונות, ממשחק מילים שנון ודיאלוגים חכמים ועד לתעלולים פיזיים וסאטירה חברתית. יש לו את הכוח לבדר, לאתגר ולחבר קהלים על פני זמן ותרבויות.

דוגמאות קלאסיות של מחזות תיאטרון הומוריסטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "החשיבות של להיות רציני" מאת אוסקר ווילד: הקומדיה הקלאסית הזו של נימוסים, שהוצגה לראשונה ב-1895, ידועה במשחקי המילים החכמים וההומור הסאטירי שלה. השנינות והסאטירה של ויילד על המוסכמות של החברה הוויקטוריאנית הופכות אותו לאהוב נצחי.
  • "חלום ליל קיץ" מאת ויליאם שייקספיר: הקומדיות של שייקספיר מלאות בהומור, אבל "חלום ליל קיץ" ידוע במיוחד בזכות האלמנטים הגחמניים והקסומים שלו. הערבוב בין האוהבים וההרפתקאות של ממלכת הפיות מספקים רגעים קומיים בשפע.
  • "Noises Off" מאת מייקל פריין: הקומדיה הפארסה הזו, שהוצגה לראשונה ב-1982, משקפת מאחורי הקלעים של מחזה שהשתבש. ההומור הפיזי, הזהויות המוטעות והכאוס המוחלט שנוצר הופכים אותו לקלאסיקה מצחיקה ומתמשכת.
  • "הזוג המוזר" מאת ניל סיימון: המחזה של ניל סיימון משנת 1965 בוחן את הדינמיקה הקומית בין שני שותפים לא מתאימים לדירה, פליקס ואוסקר. האישיות המנוגדת שלהם והקונפליקטים הבאים יוצרים קומדיה אהובה.
  • "המפיקים" מאת מל ברוקס: במקור סרט, "המפיקים" הפך למחזמר מצליח בברודוויי. ההשקפה הסאטירית של מל ברוקס על תעשיית התיאטרון, במיוחד הרעיון של מחזה שנועד להיכשל, מלאה בהומור ובשירים קליטים.
  • "איש אחד, שני גובנורים" מאת ריצ'רד בין: העיבוד המודרני הזה ל"משרתם של שני אדונים" של קרלו גולדוני הוא פארסה סלפסטיק הכוללת קומדיה פיזית ואינטראקציה עם קהל. התקלות הקומיות ואי ההבנות של הדמות הראשית הם מרכזיים בהומור.
  • "39 הצעדים" מאת פטריק בארלו: המחזה הזה מבוסס על סרטו של אלפרד היצ'קוק הוא קומדיה בקצב מהיר עם צוות שחקנים קטן שממלא תפקידים רבים. השינויים המהירים והפארודיה על הסרט המקורי הופכים אותו לחוויה תיאטרלית מצחיקה.
  • "העבודות השלמות של ויליאם שייקספיר (בקיצור)" מאת אדם לונג, דניאל סינגר וג'ס ווינפילד: קומדיה זו, כפי שהכותרת מרמזת, מעבה את כל מחזותיו של שייקספיר לביצוע מהיר והומוריסטי. זוהי מערבולת קומית של רפרנסים שייקספיריים ופרשנויות מחודשות שנונות.
  • "השאיל לי טנור" מאת קן לודוויג: הקומדיה הפארצית הזו המתרחשת בעולם האופרה מציגה סדרה של זהויות מוטעות וערבובים שמובילים למצבים סוערים.
  • "המיסנתרופ" מאת מולייר: הקומדיה הצרפתית הקלאסית הזו מהמאה ה-17 היא סאטירה על צביעות חברתית וכוללת דיאלוג חכם ושנינות חדה.

הדוגמאות הקלאסיות הללו להומור בתיאטרון מציגות מגוון רחב של סגנונות קומיים, ממשחק מילים שנון ועד הומור סלפסטיק, והן ממשיכות להופיע ולהנות מהקהל ברחבי העולם. לתיאטרון יש מסורת עשירה של צחוק, והמחזות האלה הם רק חלק מהדוגמאות הנצחיות.

הומור בקולנוע ובטלוויזיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשיכה שאיננו יכולים לעמוד בפניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשיכה המתמשכת של ההומור בסרטים ובטלוויזיה טמונה ביכולתו של ההומור להתחבר לקהל ברמה האישית והרגשית. צחוק הוא תגובה אוניברסלית שמתעלה מעל מחסומים תרבותיים, מה שהופך אותו לאחת מצורות הבידור הנגישות ביותר. הומור עוזר לאנשים להתמודד עם לחץ, מספק שחרור רגשי ומטפח תחושת ביחד כאשר חולקים אותם עם חברים ובני משפחה. יש לו גם יכולת ייחודית לקרב בין אנשים, בין אם באמצעות אהבה משותפת לסרט קומדיה קלאסי או סיטקום אהוב.

דוגמאות לסרטי הומור קלאסיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "Some Like It Hot" (1959): הקומדיה הקלאסית הזו בבימויו של בילי ויילדר מציגה את תעלולי ההלבשה המצחיקים של טוני קרטיס וג'ק למון, שמתחפשים לנשים כדי לברוח מההמון. ההופעה של מרילין מונרו מוסיפה לקסם הקומי.
  • "מונטי פייתון והגביע הקדוש" (1975): צוות מונטי פייתון ידוע בהומור האבסורדי והסוריאליסטי שלהם. הסרט הזה הוא דוגמה מצוינת לסגנון שלהם, מלא בסצנות אייקוניות כמו הנחישות האבסורדית של האביר השחור להילחם גם לאחר איבוד איבריו.
  • "Groundhog Day" (1993): הגילום של ביל מאריי של אדם תקוע בלופ זמן ביום Groundhog הוא גם מצחיק וגם מעורר מחשבה. ניסיונותיו החוזרים ונשנים לחזר אחר דמותו של אנדי מקדואל מובילים לסיטואציות קומיות רבות.
  • "מטוס!" (1980): סרט זיוף קלאסי שעושה פרודיה על סרטי אסונות, "מטוס!" מלא במשחקי מילים, סתימות ראייה והומור אבסורדי. זה ידוע במשלוח מהיר שלו של בדיחות ו-one-liners.
  • "לבובסקי הגדול" (1998): קלאסיקת הפולחן של האחים כהן מציגה את ג'ף ברידג'ס בתור "The Dude", רפיון שנקלע לסדרה מוזרה של אירועים. הדמויות המוזרות והעלילה הסוריאליסטית של הסרט הן מקור להומור אינסופי.
  • "אנני הול" (1977): הסרט הזה בבימויו של וודי אלן הוא קומדיה רומנטית קלאסית שהיא גם שנונה להפליא. ההומור הנוירוטי של אלן והקסם של דיאן קיטון משתלבים לזוגיות מענגת על המסך.
    צ'ארלי צ'פלין בסרט הדיקטטור הגדול
  • "הדיקטטור הגדול" (1940): ההסתכלות הסאטירית של צ'רלי צ'פלין על אדולף היטלר והנאצים היא גם מצחיקה וגם עמוקה. הנאום האחרון של הסרט זכור במיוחד.
  • "בית החיות" (1978): קומדיית הקולג' הצורמנית הזו בבימויו של ג'ון לנדיס ידועה במסיבות הפרועות, הסטודנטים המרדניים והכאוס הקומי שלה בקמפוס.
  • "Caddyshack" (1980): קומדיית ספורט זו מציגה הופעות איקוניות של ביל מארי ורודני דנג'רפילד כשהם זורעים הרס במגרש גולף, ומספקים שילוב של סלפסטיק והומור שנון.
  • "לילה באופרה" (1935): האחים מרקס היו אדונים בקומדיה אנרכית, והסרט הזה הוא דוגמה מצוינת להומור שלהם. התעלולים האבסורדיים, משחקי המילים והקומדיה הסלפסטיקית שלהם מוצגים בצורה מבריקה.

הסרטים הקלאסיים הללו הותירו חותם מתמשך על עולם הקומדיה וממשיכים לגרום לצחוק לקהל מכל הדורות. ההומור שלהם, בין אם באמצעות משחקי מילים, הגאות פיזיות או מצבים אבסורדיים, נשאר נצחי ומשעשע ביותר.

דוגמאות לתוכניות טלוויזיה הומוריסטיות קלאסיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוסיל בול
  • "אני אוהב את לוסי" (1951-1957): גילומה של לוסיל בול של לוסי ריקרדו, יחד עם בעלה ריקי, בגילומה של דסי ארנז, יצרו רגעים איקוניים של קומדיה פיזית והומור מצבי. המופע הוא קלאסיקה נצחית.
  • "ירח הדבש" (1955-1956): הסיטקום הקלאסי הזה בכיכובם של ג'קי גליסון בתור ראלף קרמדן וארט קרני בתור אד נורטון ידוע בהומור של מעמד הפועלים ובמשפטי המלכוד הבלתי נשכחים שלו.
  • "המופע של דיק ואן דייק" (1961-1966): מופע זה, שנוצר על ידי קרל ריינר, הציג את הכישרונות הקומיים של דיק ואן דייק ומרי טיילר מור. הוא שילב הומור מצבי עם התלוצצות שנונה.
  • "המופע של קרול ברנט" (1967-1978): מופע המגוון של קרול ברנט נחגג בזכות קומדיית מערכונים, נאמברים מוזיקליים ודמויות בלתי נשכחות, כולל המערכונים האהובים של "המשפחה של אמא".
  • "הכל נשאר במשפחה" (1971-1979): הסיטקום פורץ הדרך הזה, שנוצר על ידי נורמן ליר, התמודד עם בעיות חברתיות בהומור והציג את דמותו הבלתי נשכחת של ארצ'י בונקר, בגילומו של קרול אוקונור.
  • "MAS*H" (1972-1983): הדרמה הקומית האפלה הזו המתרחשת בבית חולים כירורגי נייד של הצבא במהלך מלחמת קוריאה שילבה הומור עם פרשנות נוקבת על מציאות המלחמה.
  • "המופע של מרי טיילר מור" (1970-1977): קומדיה זו במקום העבודה כיכבה מרי טיילר מור כאשת קריירה רווקה בחדר חדשות במיניאפוליס. צוות ההרכב יצר שפע של רגעים מצחיקים ומחממי לב.
כוכבי הסדרה סיינפלד
  • "סיינפלד" (1989-1998): הסיטקום בעל השם של ג'רי סיינפלד, הידוע במושג "תוכנית על שום דבר", הפך לתופעה תרבותית עם השילוב של הומור תצפיתני ודמויות מוזרות.
  • "משפחת סימפסון" (1989-הווה): סדרת האנימציה של מאט גרונינג היא קומדיה סאטירית שהייתה מרכיב ותיק בטלוויזיה, ומציעה פרשנות חברתית והומור אינסופי דרך תושבי ספרינגפילד.
  • "חברים" (1994-2004): הסיטקום האהוב הזה מציג את חייהם והתעלולים של קבוצת חברים בעיר ניו יורק, ויוצר ביטויים איקוניים ודמויות בלתי נשכחות.
  • "המשרד" (גרסת ארצות הברית, 2005-2013): סיטקום בסגנון מוקומנטרי שמתאר בהומור את חייהם של עובדי משרד בחברת הנייר דאנדר מיפלין. ההצגה משלבת קומדיה מצמררת עם אבסורד.
  • "פארקים ונופש" (2009-2015): הסדרה הזו בסגנון מוקומנטרי, שנוצרה על ידי גרג דניאלס ומייקל שור, עוקבת אחר העובדים המוזרים של מחלקת הפארקים והנופש בעיירה הבדיונית פאוני, אינדיאנה.
  • דוגמאות קלאסיות אלו להומור בטלוויזיה מייצגות מגוון של סגנונות קומיים והותירו חותם בל יימחה על המדיום. קהלים מכל הדורות ממשיכים לחגוג אותם ולהנות מהם.
  • "זהו זה" היא תוכנית בידור וקומדיה ישראלית ששודרה בערוץ הראשון בשנים 1978–1993 וכן בערוץ השני בשנים 1993–1998. זהו זה חזרה לשדר גם משנת 2020.
  • "סַבְרִי מָרָנָן" היא קומדיית מצבים ישראלית, המשודרת החל מ-4 באוגוסט 2011. הסדרה שודרה בערוץ 2 במסגרת שידורי קשת, ומנובמבר 2017 היא משודרת בקשת 12.

לסיכום, הומור בסרטים ובטלוויזיה הוא צורת סיפור נצחית ואוניברסלית המחברת בין אנשים, מעוררת רגשות ומספקת תובנה לגבי החוויה האנושית. צורותיו המגוונות, מסלפסטיק ועד סאטירה, מספקות מגוון רחב של טעמים, והמשיכה המתמשכת שלו טמונה ביכולתו לבדר, לאתגר ולעורר מחשבה. כל עוד יש סיפורים לספר וקהל לעסוק בו, ההומור ימשיך להיות מרכיב חיוני ויוקרתי בעולם הבידור.

הומור בציור ובפיסול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור הוא מרכיב חוזר ורב-תכליתי בעולם האמנות החזותית, שמוצא ביטוי בציורים ובפסלים לאורך ההיסטוריה. להלן תקציר של השימוש בהומור במדיומים האמנותיים הללו:

פרשנות וסאטירה חברתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנים השתמשו לעיתים קרובות בהומור כדי לעשות סאטירה ולהעיר על הנורמות והסוגיות החברתיות של זמנם. קריקטורות, קריקטורות וציורים סאטיריים מתארים סצנות מוגזמות, קומיות או אבסורדיות (ראו לדוגמה את ציורו של פיטר ברויגל) כדי להדגיש את החסרונות והסתירות בחברה.

ציור של פיטר ברויגל המתאר עיוורים המובלים על ידי עיוור - בסוף המאה ה-16 ציור זה נחשב לסאטירה
אירוניה וחתרנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור יכול להיות כלי רב עוצמה לערעור ציפיות ולאתגר מוסכמות. אמנים משתמשים לעיתים קרובות באירוניה, מיקום זה לצד זה וחוסר התאמה כדי ליצור יצירות הומוריסטיות ומעוררות מחשבה שמניעות את הצופים להעריך מחדש את נקודות המבט שלהם.

שובבות ואבסורד
[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלמנטים שובבים ואבסורדים באמנות יכולים לעורר צחוק ושעשוע. סוריאליסטים, למשל, השתמשו בדימויים חלומיים ושטויות כדי לעורר תחושה של אבסורד, והזמינו את הצופים לפרש את עבודתם באור גחמני או הומוריסטי.

אתנחתא קומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור שימש כדי לספק הקלה ולהקליל את האווירה ביצירות אמנות רציניות או קודרות אחרת. בסצנות טרגיות או היסטוריות, אמנים הכניסו פרטים או דמויות הומוריסטיות כדי להפיג מתחים ולערב את הקהל רגשית.

נישואי הזוג ארנולפיני. ציור המשלב הומור מאת ז'אן ואן אייק

נישואי הזוג ארנולפיני הוא דוגמה לשילוב של הומור עדין בציור רציני כבייכול. הציור מתאר גבר ואישה עומדים בחדר מרוהט היטב, והם נדמים כסוחר עשיר ואשתו. ההומור בציור זה טמון בתשומת לב לפרטים ובאלמנטים הסמליים הקיימים בסצנה. למשל, המראה הקמורה ברקע משקפת שתי דמויות שנכנסות לחדר, כולל האמן עצמו. הכלב הקטן שלרגלי הזוג מסמל נאמנות, אבל הבעתו שובבה ומעט שובבה מוסיפה נופך של הומור. בטנה המעוגלת בצורה מוגזמת של האישה הובילה גם לפרשנויות של הריון אפשרי, שיש הרואים בהם מרכיב הומוריסטי בקומפוזיציה. העיבוד המוקפד של חפצים שונים בחדר, כמו הנברשת, הקבקבים על הרצפה והכתומים הדקורטיביים על אדן החלון, מוסיף רמת פירוט שניתן לראות בה כריאליסטית והומוריסטית עדינה.

הציור, נישואי הזוג ארנולפיני הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו הומור יכול להשתלב בציור פשוט ורשמי לכאורה, על ידי שילוב סמליות, תשומת לב לפרטים והדיוקן העצמי העדין של האמן. ההומור לא ברור וחד משמעי אלא מרומז ומחייב פרשנות.

פארודיה והומאז'
[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנים עושים לעיתים קרובות כבוד לקודמיהם או לתרבות הפופולרית על ידי שילוב של התייחסויות הומוריסטיות, פרודיות או עיבודים בעבודתם. רמיזות אלו יכולות ליצור תחושה של ידע ושעשוע תרבותי משותפים.

קריקטורה והגזמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה היא איור שמתאר אדם או מצב בצורה מוגזמת, תוך הבלטה מופרזת של פרטים מסוימים, בדרך כלל מאפיינים חיצוניים או נקודות תורפה, במטרה להצחיק ולעיתים גם לעורר ביקורת.

קריקטורות משתמשות לעיתים קרובות בהומור כדי להדגיש את המוזרויות הגופניות או ההתנהגותיות.

משחקי מילים חזותיים ומשחקי מילים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפסל הנקרא PUPPY - כלבלב. דוגמה להומור בפיסול של Jeff Koons. זהו פסל גדול מאוד אך שמו הוא - כלבלב, כלב קטן. ניתן להעריך את גודלו העצום של הפסל על ידי מבט על הבחור העומד בתחתית הפסל מצד שמאל.

אמנים משלבים לפעמים משחקי מילים ומשחקי מילים ביצירותיהם, ויוצרים שכבה של הומור הדורשת מהצופים לפענח משמעויות נסתרות או קשרים בין אלמנטים חזותיים לשפה.

ביקורת פוליטית ותרבותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורות פוליטיות ופסלים סאטיריים משתמשים לרוב בהומור כדי לבקר דמויות סמכות, מדיניות או פרקטיקות תרבותיות. באמצעות הגזמה ולעג, אמנים יכולים להעביר את ההתנגדות והפרשנות שלהם בצורה יעילה.

הומור כשפה אוניברסלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור באמנות מתעלה על מחסומי שפה ותרבות, מה שהופך אותו לכלי רב עוצמה עבור אמנים להתחבר לקהל רחב ומגוון. לעיתים קרובות הוא משמש כדרך ליזום שיחות ולעורר תגובות רגשיות מהצופים.

אחת הדוגמאות המפורסמות להומור בפיסול הם הפסלים מאת ג'ף קונס. קונס מרבה להשתמש בגישה שובבה ואבסורדית בפסליו כדי לעורר מחשבה ולאתגר את מוסכמות האמנות. בתמונה שמשמאל ניתן להעריך את גודל הפסל לפי צלם האדם העומד לידו.

לסיכום, הומור בציורים ובפסלים שימש מגוון רחב של מטרות לאורך תולדות האמנות, מפרשנות חברתית ועד בידור ומעורבות רגשית. זה יכול להיות מקור לשמחה, אמצעי לביקורת ודרך לחקור את המורכבות של החוויה האנושית, מה שהופך אותה למרכיב משמעותי ומתמשך של ביטוי אמנותי.

הומור בפוליטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

להומור ישנו תפקיד משמעותי בתחום הפוליטיקה, הן ככלי לתקשורת והן כאמצעי לעיסוק וביקורת על דמויות, אירועים ואידאולוגיות פוליטיות. להלן סיכום השימוש בהומור בפוליטיקה:

סאטירה ופארודיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאטירה היא צורה נפוצה של הומור פוליטי המשתמשת באירוניה, סרקזם והגזמה כדי לחשוף ולבקר את הפגמים, האבסורד והצביעות של מערכות ודמויות פוליטיות. יצירות סאטיריות, כולל קריקטורות, מערכונים וספרות, מספקות עדשה הומוריסטית שדרכה ניתן לראות סוגיות פוליטיות.

קריקטורות פוליטיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורות פוליטיות הן מדיום חזק להומור פוליטי, תוך שימוש בדימויים חזותיים ושנינות כדי להעביר רעיונות וביקורות פוליטיות מורכבות בצורה תמציתית ונגישה. קריקטוריסטים מרבים להשתמש בקריקטורה ובסמליות כדי להדביק פוליטיקאים ומדיניות.

ראו לעיל דוגמה בערך זה לפיגוע שאליו הובילה פרסומה של קריקטורה של מוחמד על ידי שבועון שרלי הבדו בפריז ופרשות קיצוניות נוספות אליהן הובילה הקריקטורה של מוחמד.

בישראל התפרסם קריאל גרדוש (דוש) שפרסם קריקטורות בעיתונות המקומית ואף יצר את הדמות "שְׂרוּלִיק" שהייתה האנשה של מדינת ישראל כנער.

תוכניות קומדיה וסאטיריות בשעות הלילה המאוחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במת ארץ נהדרת

תוכניות אירוח בשעות הלילה המאוחרות ותוכניות סאטיריות כמו "The Daily Show" ו-"Saturday Night Live" משתמשות בהומור כדי לנתח וללעוג לאירועים אקטואליים, פוליטיקאים ומדיניות. תוכניות אלה משלבות לעיתים קרובות קומדיה עם ניתוח חדשות, והופכות תוכן פוליטי למעניין יותר וקשור לקהל רחב יותר.

תוכניות סאטירה ישראליות מסוג זה הן "ניקוי ראש", "החמישייה הקאמרית", "ארץ נהדרת", "גב האומה", "זהו זה" ועוד.

מסע פרסום הומוריסטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוליטיקאים עצמם משתמשים לפעמים בהומור כאסטרטגיית קמפיין כדי ליצור קשר עם הבוחרים. בדיחות, קווים שנונים ומודעות הומוריסטיות יכולות להאניש מועמדים ולהפוך אותם לנגישים יותר.[92]

ממים פוליטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעידן המדיה החברתית, ממים פוליטיים הפכו לאמצעי ביטוי פוליטי פופולרי. הממים משתמשים בהומור, לעיתים קרובות בצורה של תמונות וכיתובים, כדי להגיב על אירועים ודמויות פוליטיות, מה שמאפשר פרשנות מהירה וניתנת לשיתוף.[93]

פנייה בין-תרבותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור בפוליטיקה יכול לחרוג מגבולות השפה והתרבות, מה שהופך אותו לכלי אוניברסלי לביקורת ולדיון בנושאים פוליטיים. הומור פוליטי משמש לעיתים קרובות כבסיס משותף לאנשים להתחבר ולעסוק בשיח פוליטי.

איזון-נגד לרצינות
[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיצומם של מתחים ומחלוקות פוליטיות, הומור יכול לספק הקלה ולהפיג מתחים. זה יכול להציע הפסקה נחוצה מהרצינות של הפוליטיקה ולערב אנשים בצורה קלילה יותר.

חופש הביטוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור פוליטי הוא לעיתים קרובות מדד לחופש הביטוי של חברה. בחברות דמוקרטיות, היכולת לעשות סאטירה ולבקר דמויות פוליטיות ללא חשש מצנזורה נתפסת כהיבט יסודי של חופש הביטוי.[94]

ביקורת ושינוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור פוליטי יכול להיות כלי רב עוצמה לביקורת על הסטטוס קוו ותמיכה בשינוי. על ידי הדגשת נושאים באמצעות הומור, פעילים ואמנים יכולים לערב את הציבור בדיונים על נושאים פוליטיים וחברתיים חשובים.

לסיכום, הומור בפוליטיקה משמש כאמצעי רב-תכליתי ונגיש לעיסוק בסוגיות פוליטיות, לביקורת סמכות ולהפיכת נושאים מורכבים למובנים וברורים יותר. היא ממלאת תפקיד חיוני בעיצוב התפיסה הציבורית, בקידום השיח הפוליטי ובאחריות לפוליטיקאים ולממשלות.

הומור בפסיכולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, ראה בהומור, בחלום וביצירתיות אמצעי ביטוי לנפש האדם. הוא הקדיש לבדיחה ספר בשם "הבדיחה וזיקתה ללא מודע", שבו טען שכמו החלום, הבדיחה מנסה להעלות על פני השטח תכנים לא מודעים אסורים, ולשם כך (כמו החלום) היא משתמשת במנגנוני הסוואה. פרויד מתקשה בהסבר של בדיחות "תמימות", כלומר כאלה שאינן מכילות תכנים מיניים או תוקפניים, וכאלה יש לא מעט.[95]

להומור תפקיד משמעותי בפסיכולוגיה, המשפיע על היבטים שונים של התנהגות אנושית ורווחה נפשית.

להלן נקודות עיקריות העוסקות בשימוש בהומור בפסיכולוגיה:

  • יתרונות פסיכולוגיים: הומור קשור לעיתים קרובות לתוצאות פסיכולוגיות חיוביות. זה יכול להפחית מתח, חרדה ודיכאון על ידי הפעלת שחרור אנדורפינים, הכימיקלים הטבעיים של המוח. צחוק גם מגביר את ייצור הסרוטונין, ומקדם תחושה כללית של רווחה.[96]
  • מנגנון התמודדות: הומור הוא מנגנון התמודדות המסייע לאנשים להתמודד עם מצבים קשים או לא נוחים. הוא מספק דרך למסגור מחדש של נסיבות מאתגרות ולהפחית את ההשפעה הרגשית שלהן.[97]
  • קשר חברתי: שיתוף צחוק עם אחרים מטפח קשרים חברתיים ומחזק מערכות יחסים. הומור משמש כחומר סיכה חברתי, מפרק מחסומים ומקל על תקשורת ושיתוף פעולה בין אנשים.[98]
  • יצירתיות משופרת: הומור יכול לעורר יצירתיות ופתרון בעיות. זה מעודד חשיבה שונה, ומאפשר לאנשים לשקול נקודות מבט ופתרונות מרובים לבעיות.[99]
  • ויסות רגשי: הומור יכול לעזור לווסת רגשות. זה מאפשר לאנשים להביע ולנהל את רגשותיהם בצורה לא עימותית ומקובלת חברתית.[100]
  • יתרונות קוגניטיביים: הומור מפעיל תהליכים קוגניטיביים, כגון זיהוי דפוסים וזיהוי אי התאמה. הבנת בדיחה או סיטואציה מצחיקה דורשת זריזות נפשית, שיכולה לשפר את הגמישות הקוגניטיבית.[101]
  • רווחה פסיכולוגית: חוש הומור נחשב לעיתים קרובות לסימן לרווחה פסיכולוגית. אנשים שיכולים למצוא הומור באתגרי החיים נוטים להיות בעלי השקפה אופטימית יותר וחוסן רב יותר.[102]
  • הפחתת מתח: הומור הוא כלי רב עוצמה להפחתת מתח. זה יכול להוריד את הורמוני הלחץ, כגון קורטיזול, ולקדם תגובת הרפיה, אשר תורמת לבריאות כללית טובה יותר.[103]
  • יישומים טיפוליים: טיפול בהומור, המכונה "תרפיה צחוק" או "יוגה צחוק", משמש במסגרות קליניות כדי לשפר את בריאותם הנפשית והפיזית של המטופלים. זה יכול להיות מועיל במיוחד עבור אנשים המתמודדים עם מחלות כרוניות או כאבים.[104]
  • שיקולים אתיים: אמנם להומור יכולות להיות השפעות חיוביות רבות, יש להשתמש בו בזהירות בהקשרים רגישים. במקרים מסוימים, הומור יכול להיות פוגע או לחזק סטריאוטיפים, שעלול לגרום נזק.[105]

לסיכום, להומור בפסיכולוגיה יש מגוון רחב של יישומים ומשפיע על היבטים שונים של התנהגות אנושית ובריאות נפשית. ההשפעות החיוביות שלו על הפחתת מתח, קשר חברתי ורווחה רגשית הופכות אותו לנושא לימוד חשוב ולכלי בעל ערך לשיפור איכות החיים הכוללת. עם זאת, חשוב לשקול את ההקשר ואת ההשלכות האתיות הפוטנציאליות של שימוש בהומור במצבים שונים.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

פורטל ההומור הוא שער למגוון נושאים בתחום התרבות הקשורים בהומור. הפורטל כולל קישורים לערכים אודות ספרים, סרטים, מחזות ושאר יצירות תרבותיות העוסקים בקומדיה או בסאטירה או בעלי אופי הומוריסטי. בפורטל ניתן למצוא גם קישורים לערכים על קומיקאים, על סאטיריקנים ועל סופרים ומחזאים שעסקו בכתיבת קומדיות, וכמו כן רשימת ערכים אנציקלופדיים המעלים חיוך על פני קוראיהם.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: הומור
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: חוש הומור
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: הומוריסטי
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: הומור
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: חוש הומור
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הומור

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Willibald Ruch, The sense of humor : explorations of a personality characteristic, HUMOR: International Journal of Humor Research (HR) 3, 1998, עמ' X, 498 S. doi: 10.5167/uzh-77940
  2. ^ Willibald Ruch, The Sense of Humor: Explorations of a Personality Characteristic, Walter de Gruyter, 2010-12-14, ISBN 978-3-11-080460-7. (באנגלית)
  3. ^ Franz-Josef Hehl, Willibald Ruch, The location of sense of humor within comprehensive personality spaces: An exploratory study, Personality and Individual Differences 6, 1985-01-01, עמ' 703–715 doi: 10.1016/0191-8869(85)90081-9
  4. ^ 3 Ways to Improve Your Sense of Humor, wikiHow (באנגלית)
  5. ^ יעקב שויקה, רב מילים המילון השלם עברי עברי
  6. ^ רחל רוזנברג, מצחיק מאוד, ובריא באתר של הידברות
  7. ^ 1 2 3 Yael Brender-Ilan, Abira Reizer, How Do We Perceive a Humorous Manager? Manager Humor, Impression Management, and Employee Willingness to Work With the Manager, Frontiers in Psychology 12, 2021 doi: 10.3389/fpsyg.2021.628350/full
  8. ^ מה כל כך מצחיק? האבולוציה של הצחוק וחוש ההומור באתר של הומו ספיינס
  9. ^ נחום סוקולוב, אירוניה (פרקים בפסיכולוגיה הסגנונית וערך האירוניה בספרות ובחיים) באתר של פרויקט בן-יהודה
  10. ^ 1 2 הומור מקוון - כתב עת מדעי לחקר ההומור, גיליון מס' 2, עמוד 50 מאמר של אורלי קיים ואריה סובר
  11. ^ Ann T. Keene, Hope, Bob (30 May 1903–17 July 2003), comedian, Oxford University Press, 2008-04, American National Biography Online
  12. ^ Xiao Dong Yue, Exploration of Chinese humor: Historical review, empirical findings, and critical reflections, Humor - International Journal of Humor Research 23, 2010-01 doi: 10.1515/humr.2010.018
  13. ^ Christoph Harbsmeier, Confucius Ridens: Humor in The Analects, Harvard Journal of Asiatic Studies 50, 1990-06, עמ' 131 doi: 10.2307/2719225
  14. ^ Moira Marsh, Jocelyn Chey and Jessica Milner Davis: Humor in Chinese Life and Letters: Classical and Traditional Approaches, HUMOR 28, 2015-01-01 doi: 10.1515/humor-2014-0140
  15. ^ Patrick Hanan, The Invention of Li Yu, 1988-12-31 doi: 10.4159/harvard.9780674332270
  16. ^ Theresa M Tensuan, Comic Visions and Revisions in the work of Lynda Barry and Marjane Satrapi, MFS Modern Fiction Studies 52, 2006-12, עמ' 947–964 doi: 10.1353/mfs.2007.0010
  17. ^ 1 2 Christopher Rea, Age of Irreverence, University of California Press, 2015-09-08, ISBN 978-0-520-28384-8
  18. ^ Who Was Who, Kerr, Rt Hon. Sir Michael (Robert Emanuel), (1 March 1921–14 April 2002), a Lord Justice of Appeal, 1981–89, Oxford University Press, 2007-12-01
  19. ^ Duane E. Lundy, Josephine Tan, Michael R. Cunningham, Heterosexual romantic preferences: The importance of humor and physical attractiveness for different types of relationships, Personal Relationships 5, 1998-09, עמ' 311–325 doi: 10.1111/j.1475-6811.1998.tb00174.x
  20. ^ Robert Barry, Book Review: Last WishLast Wish by RollinBettyNew York: Linden/Simon & Schuster. 1985, $11.95, hardcover., The Linacre Quarterly 53, 1986-02, עמ' 80–82 doi: 10.1080/00243639.1986.11877843a
  21. ^ A. Peter McGraw, Caleb Warren, Lawrence E. Williams, Bridget Leonard, Too Close for Comfort, or Too Far to Care? Finding Humor in Distant Tragedies and Close Mishaps, Psychological Science 23, 2012-08-31, עמ' 1215–1223 doi: 10.1177/0956797612443831
  22. ^ Larry Ventis, Peter McGraw and Joel Warner: The Humor Code: A Global Search for What Makes Things Funny, HUMOR 29, 2016-01-01 doi: 10.1515/humor-2016-0024
  23. ^ Nicholas A. Kuiper, Audrey Aiken, Maria Sol Pound, Humor use, reactions to social comments, and social anxiety, HUMOR 27, 2014-01-01 doi: 10.1515/humor-2014-0072
  24. ^ The Quotations Page: Quote from E. B. White, The Quotations Page
  25. ^ הומור מקוון - כתב עת מדעי לחקר ההומור(הקישור אינו פעיל, 24 במרץ 2018)
  26. ^ הוצאת כרמל - חשיבותה של אי רצינות
  27. ^ סמדר שילוני, אז מותר כבר לצחוק? "זה הנשק היהודי. יוצאים מבין ההריסות ומספרים בדיחות", באתר ynet, 3 בנובמבר 2023
  28. ^ How Humor Can Uplift Your Spirits During Hard Times | Psychology Today, www.psychologytoday.com (באנגלית אמריקאית)
  29. ^ 1 2 Linda D. Henman, Humor as a coping mechanism: Lessons from POWs 14, 2001-06-05, עמ' 83–94 doi: 10.1515/humr.14.1.83
  30. ^ Lesley Milne, Laughter and War: Humorous-Satirical Magazines in Britain, France, Germany and Russia 1914–1918, Cambridge Scholars Publishing, 2016-01-14, ISBN 978-1-4438-8768-7. (באנגלית)
  31. ^ Humor, Entertainment, and Popular Culture during World War I, New York: Palgrave Macmillan US, 2015, ISBN 978-1-349-49662-4. (באנגלית)
  32. ^ Cameron C. Nickels, Civil War Humor, Univ. Press of Mississippi, 2011-02-03, ISBN 978-1-60473-748-6. (באנגלית)
  33. ^ Ofra Nevo, Jacob Levine, Jewish Humor Strikes Again: The Outburst of Humor in Israel during the Gulf War, Western Folklore 53, 1994, עמ' 125–145 doi: 10.2307/1500100
  34. ^ ישראל שפירא, ‏כמה זמן אתם שומרים בממ"ד? • ההומור השחור של המלחמה בישראל, באתר כיכר השבת, 19 באוקטובר 2023
  35. ^ הומור במלחמה, באתר merkazruach.nli.org.il
  36. ^ Jon Grinspan, Laugh During Wartime, Opinionator, ‏2012-01-10 (באנגלית)
  37. ^ יונתן עמירן, ‏מוקדם מדי: יקח לקומדיה הישראלית זמן להתאושש. אין לנו זמן, באתר "Time Out ישראל", 27 באוקטובר 2023
  38. ^ Hershey H. Friedman, God Laughed: Sources of Jewish Humor, Routledge, 2017-09-08, ISBN 978-1-351-51717-1. (באנגלית)
  39. ^ Stanislav Budnitsky, Global disengagement: public diplomacy humor in the Russian–Ukrainian War, Place Branding and Public Diplomacy 19, 2023-06-01, עמ' 211–217 doi: 10.1057/s41254-022-00291-1
  40. ^ מירב דיין, ‏גם בזמן מלחמה: 17 יתרונות מרפאים שיש לצחוק, באתר מעריב אונליין, 16 בינואר 2024
  41. ^ הומור ובריאות באתר סינפסות
  42. ^ APA PsycNet, psycnet.apa.org (באנגלית)
  43. ^ Rod A. Martin, Is Laughter the Best Medicine? Humor, Laughter, and Physical Health, Current Directions in Psychological Science 11, 2002-12, עמ' 216–220 doi: 10.1111/1467-8721.00204
  44. ^ Suzanne M. Skevington, Alison White, Is laughter the best medicine?, Psychology & Health 13, 1998-01, עמ' 157–169 doi: 10.1080/08870449808406139
  45. ^ EBSCOhost Login, search.ebscohost.com
  46. ^ Update: Laughter: The Best Medicine?, academic.oup.com
  47. ^ Daniel O. Dugan, Laughter and Tears: Best Medicine for Stress, Nursing Forum 24, 1989-01, עמ' 18–26 doi: 10.1111/j.1744-6198.1989.tb00814.x
  48. ^ דר שטירמר באתר של ספריית מט"ח
  49. ^ HERBLOCK'S HISTORY
  50. ^ The Psychology of Humor, ScienceDirect (באנגלית)
  51. ^ Wanda J. Smith, K. Vernard Harrington, Christopher P. Neck, Resolving conflict with humor in a diversity context, Journal of Managerial Psychology 15, 2000-01-01, עמ' 606–625 doi: 10.1108/02683940010346743
  52. ^ Neal R. Norrick, Alice Spitz, Humor as a resource for mitigating conflict in interaction, Journal of Pragmatics 40, 2008-10-01, עמ' 1661–1686 doi: 10.1016/j.pragma.2007.12.001
  53. ^ Janet K. Alberts, The Use of Humor in Managing Couples' Conflict Interactions, Routledge, 1990, ISBN 978-0-203-06285-2
  54. ^ Rahmel Dixon, The Effects of Humor when Coping with Stress, CMC Senior Theses, 2021-01-01
  55. ^ Willibald Ruch, Sonja Heintz, Chapter 1 - Humor Production and Creativity: Overview and Recommendations, Academic Press, 2019-01-01, Explorations in Creativity Research, עמ' 1–42, ISBN 978-0-12-813802-1. (באנגלית)
  56. ^ Feng Jiang, Su Lu, Tonglin Jiang, Heqi Jia, Does the Relation Between Humor Styles and Subjective Well-Being Vary Across Culture and Age? A Meta-Analysis, Frontiers in Psychology 11, 2020 doi: 10.3389/fpsyg.2020.02213/full
  57. ^ Ayşe Ayçiçeği-Dinn, Simge Şişman-Bal, Catherine L. Caldwell-Harris, Are jokes funnier in one’s native language?, HUMOR 31, 2018-02-01, עמ' 5–37 doi: 10.1515/humor-2017-0112
  58. ^ Emilia V. Ezrina, Virginia Valian, Do bilinguals get the joke? Humor comprehension in mono - and bilinguals, Bilingualism: Language and Cognition 26, 2023-01, עמ' 95–111 doi: 10.1017/S1366728922000347
  59. ^ Xiao Dong Yue, Exploration of Chinese humor: Historical review, empirical findings, and critical reflections 23, 2010-08-01, עמ' 403–420 doi: 10.1515/humr.2010.018
  60. ^ Fiona Finlay, Anna Baverstock, Simon Lenton, Therapeutic clowning in paediatric practice, Clinical Child Psychology and Psychiatry 19, 2014-10, עמ' 596–605 doi: 10.1177/1359104513492746
  61. ^ N. Meiri, A. Ankri, M. Hamad-Saied, M. Konopnicki, G. Pillar, The effect of medical clowning on reducing pain, crying, and anxiety in children aged 2–10 years old undergoing venous blood drawing—a randomized controlled study, European Journal of Pediatrics 175, 2016-03-01, עמ' 373–379 doi: 10.1007/s00431-015-2652-z
  62. ^ Orit Nuttman-Shwartz, Rachel Scheyer, Herzl Tzioni, Medical Clowning: Even Adults Deserve a Dream, Social Work in Health Care 49, 2010-07-15, עמ' 581–598 doi: 10.1080/00981380903520475
  63. ^ Jack Gomberg, Amnon Raviv, Eyal Fenig, Noam Meiri, Saving Costs for Hospitals Through Medical Clowning: A Study of Hospital Staff Perspectives on the Impact of the Medical Clown, Clinical Medicine Insights: Pediatrics 14, 2020-01, עמ' 117955652090937 doi: 10.1177/1179556520909376
  64. ^ Eric J. Romero, Kevin W. Cruthirds, The Use of Humor in the Workplace, Academy of Management Perspectives 20, 2006-05, עמ' 58–69 doi: 10.5465/amp.2006.20591005
  65. ^ Joel B. Carnevale, Anand Benegal, The Butt of the Joke: Understanding the Social Evaluations of Humor Targets, Current Opinion in Psychology, 2023-08-01, עמ' 101680 doi: 10.1016/j.copsyc.2023.101680
  66. ^ Cecily D. Cooper, Dejun Tony Kong, Craig D. Crossley, Leader Humor as an Interpersonal Resource: Integrating Three Theoretical Perspectives, Academy of Management Journal 61, 2018-04, עמ' 769–796 doi: 10.5465/amj.2014.0358
  67. ^ Zhengwei Li, Lihua Dai, Tachia Chin, Muhammad Rafiq, Understanding the Role of Psychological Capital in Humorous Leadership-Employee Creativity Relations, Frontiers in Psychology 10, 2019 doi: 10.3389/fpsyg.2019.01636/full
  68. ^ Wayne H. Decker, MANAGERIAL HUMOR AND SUBORDINATE SATISFACTION, Social Behavior and Personality: an international journal 15, 1987-01-01, עמ' 225–232 doi: 10.2224/sbp.1987.15.2.225
  69. ^ Diane M. Martin, Craig O. Rich, Barbara Mae Gayle, Humor works: Communication style and humor functions in manager/subordinate relationships, Southern Communication Journal 69, 2004-09, עמ' 206–222 doi: 10.1080/10417940409373293
  70. ^ Jessica Mesmer‐Magnus, David J. Glew, Chockalingam Viswesvaran, A meta‐analysis of positive humor in the workplace, Journal of Managerial Psychology 27, 2012-01-01, עמ' 155–190 doi: 10.1108/02683941211199554
  71. ^ Paul B. Malone, Humor: A Double-Edged Tool for Today’s Managers?, Academy of Management Review 5, 1980-07, עמ' 357–360 doi: 10.5465/amr.1980.4288842
  72. ^ Shane Sizemore, Kimberly O'Brien, How to tell a joke: theories of successful humor and applications to the workplace, Management Research Review ahead-of-print, 2023-01-01 doi: 10.1108/MRR-10-2022-0724
  73. ^ Sabina Trif, Oana C. Fodor, The Dark Side of Humor in the Workplace: Aggressive Humor, Exhaustion and Intention to Leave the Organization, Psihologia Resurselor Umane 17, 2019-11-20, עמ' 74–100 doi: 10.24837/pru.v17i2.292
  74. ^ https://www.cell.com/trends/cognitive-sciences/fulltext/S1364-6613(06)00329-9
  75. ^ Ifigeneia Machili, Jo Angouri, Nigel Harwood, ‘The Snowball of Emails We Deal With’: CCing in Multinational Companies, Business and Professional Communication Quarterly 82, 2019-03, עמ' 5–37 doi: 10.1177/2329490618815700
  76. ^ Luke Stark, Kate Crawford, The Conservatism of Emoji: Work, Affect, and Communication, Social Media + Society 1, 2015-07-01, עמ' 205630511560485 doi: 10.1177/2056305115604853
  77. ^ Ella Glikson, Arik Cheshin, Gerben A. van Kleef, The Dark Side of a Smiley: Effects of Smiling Emoticons on Virtual First Impressions, Social Psychological and Personality Science 9, 2018-07, עמ' 614–625 doi: 10.1177/1948550617720269
  78. ^ Ying Tang, Khe Foon Hew, Emoticon, Emoji, and Sticker Use in Computer-Mediated Communications: Understanding Its Communicative Function, Impact, User Behavior, and Motive, Singapore: Springer Singapore, 2018, עמ' 191–201, ISBN 978-981-10-8895-7
  79. ^ Austin Beattie, Autumn P. Edwards, Chad Edwards, A Bot and a Smile: Interpersonal Impressions of Chatbots and Humans Using Emoji in Computer-mediated Communication, Communication Studies 71, 2020-05-26, עמ' 409–427 doi: 10.1080/10510974.2020.1725082
  80. ^ קרן שטרית מרון, למה הומור ככלי ניהולי זה לא ממש בדיחה
  81. ^ http://www.zoolo.co.il/more/humor/self.asp מהו הומור? מאת ד"ר חיה אוסטרובר - הומור עצמי
  82. ^ Rod A. Martin, Patricia Puhlik-Doris, Gwen Larsen, Jeanette Gray, Kelly Weir, Individual differences in uses of humor and their relation to psychological well-being: Development of the Humor Styles Questionnaire, Journal of Research in Personality 37, 2003-02-01, עמ' 48–75 doi: 10.1016/S0092-6566(02)00534-2
  83. ^ Wendy Wick Reaves, The Art in Humor, the Humor in Art, American Art 15, 2001-07, עמ' 2–9 doi: 10.1086/444637
  84. ^ Neil Schmitz, Of Huck and Alice: Humorous Writing in American Literature, U of Minnesota Press, 1983, ISBN 978-0-8166-1156-0. (באנגלית)
  85. ^ Jane Austen, The Novels of Jane Austen, Simon and Schuster, 2013-12-18, ISBN 978-1-62793-369-8. (באנגלית)
  86. ^ Joseph Bristow, Biographies: oscar wilde — the man, the life, the legend, London: Palgrave Macmillan UK, 2004, Palgrave Advances, עמ' 6–35, ISBN 978-0-230-52430-9. (באנגלית)
  87. ^ Neil Gaiman, Don't Panic: Douglas Adams & The Hitchhiker's Guide to the Galaxy, Open Road Media, 2018-10-30, ISBN 978-1-5040-5628-1. (באנגלית)
  88. ^ Jan Solomon, The Structure of Joseph Heller’s Catch - 22, Critique: Studies in Contemporary Fiction 9, 1967-04, עמ' 46–57 doi: 10.1080/00111619.1967.10689890
  89. ^ Tonglin Jiang, Hao Li, Yubo Hou, Cultural Differences in Humor Perception, Usage, and Implications, Frontiers in Psychology 10, 2019 doi: 10.3389/fpsyg.2019.00123/full
  90. ^ Montakhabi Bakhtvar, Narges, Language, Ethics, and Identity in Postmodern Theater, Critical Language and Literary studies 13, 2016-10-22, עמ' 245–268
  91. ^ Jon Whitmore, Directing Postmodern Theater: Shaping Signification in Performance, University of Michigan Press, 1994, ISBN 978-0-472-06557-8. (באנגלית)
  92. ^ Chris Smith, Ben Voth, The Role of Humor in Political Argument: How “Strategery” and “Lockboxes” Changed a Political Campaign, Argumentation and Advocacy 39, 2002-09, עמ' 110–129 doi: 10.1080/00028533.2002.11821580
  93. ^ Big Bird, Binders & Bayonets: Best Political Memes, WSJ (באנגלית אמריקאית)
  94. ^ Gregg Camfield, Is Satire Compatible with Free Speech?, Studies in American Humor 4, 2018, עמ' 183–191 doi: 10.5325/studamerhumor.4.2.0183
  95. ^ Anthony Storr, 7. Jokes and The Psycho-Pathology of Everyday Life, Oxford University Press, 2001-06-28, עמ' 82–90
  96. ^ Nicholas A. Kuiper, Investigating the Role of Humor in Psychological Health and Well-Being: Opening Comments, Europe’s Journal of Psychology 10, 2014-08-13, עמ' 408–411 doi: 10.5964/ejop.v10i3.809
  97. ^ Arnie Cann, Nicholas A. Kuiper, Research on the Role of Humor in Well-Being and Health, Europe’s Journal of Psychology 10, 2014-08-13, עמ' 412–428 doi: 10.5964/ejop.v10i3.818
  98. ^ Avner Ziv, The Social Function of Humor in Interpersonal Relationships, Society 47, 2010-01-01, עמ' 11–18 doi: 10.1007/s12115-009-9283-9
  99. ^ Christopher Robert, The Psychology of Humor at Work, Psychology Press, 2016-12-19, ISBN 978-1-317-37078-9. (באנגלית)
  100. ^ Role of humor in emotion regulation: Differential effects of adaptive and maladaptive forms of humor - ProQuest, www.proquest.com (באנגלית)
  101. ^ Erin Baldwin, Humor Perception: The Contribution of Cognitive Factors, Psychology Dissertations, 2007-06-27 doi: 10.57709/1059909
  102. ^ Arnie Cann, Chantal Collette, Sense of Humor, Stable Affect, and Psychological Well-Being, Europe’s Journal of Psychology 10, 2014-08-13
  103. ^ Rod A. Martin, Nicholas A. Kuiper, L. Joan Olinger, Kathryn A. Dance, Humor, coping with stress, self-concept, and psychological well-being 6, 1993-01-01, עמ' 89–104 doi: 10.1515/humr.1993.6.1.89
  104. ^ Louis R. Franzini, Humor in Therapy: The Case for Training Therapists in its Uses and Risks, The Journal of General Psychology 128, 2001-04, עמ' 170–193 doi: 10.1080/00221300109598906
  105. ^ Brian Robinson, The Moral Psychology of Amusement, Rowman & Littlefield, 2021-10-12, ISBN 978-1-78661-330-1. (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הומור&oldid=40180546"