וסת בתרבות
נשים בכל רחבי העולם, בדומה למספר מיני יונקים אחרים (בעיקר פרימטים) מקבלות את מחזור הווסת. ישנם הבדלים תרבותיים רבים סביב האופן שבו החברות רואות את התופעה המתרחשת אחת לחודש והיא חלק ממחזור טבעי הנחוץ לשם רבייה מינית בבני האדם.
כבר מהתקופה הפרהיסטורית ישנם מיתולוגיות, סיפורים ואגדות על המחזור והם אפיינו את דם הווסת כקדוש; מתנה מהאלים או כעונש משמיים על חטא.
רוב דתות העולם והחברות התעשייתיות המערביות רואות במחזור, בדרגות חומרה שונות, כסימן לטומאה ולכן מורות כי על נשים בזמן הווסת להיות בזמן זה בבידוד ואסורות מ"לזהם" את האנשים ואת המקומות הקדושים. הדתות הן הגורם המשמעותי ביותר להתייחסות לווסת דרך פניה לרגשות כמו פחד ובושה.
בחלק מהחברות המסורתיות מועידים לנשים בזמן הווסת מרחב נפרד. יש הרואים במתן המקום הנפרד כמועיל לאישה, מקום מעצים ומגונן על האישה שתוכל לנוח ממטלות היום-יום ויש הרואים בכך גירוש של האישה בשל היותה "טמאה".
ב-28 במאי חל יום הווסת הבינלאומי. יום זה נבחר בשל אורך המחזור של 28 ימים בממוצע ו-5 ימי דימום. ביום זה מבקשים להעלות את המודעות להיגיינה נכונה בימי הדימום, בעיקר במקומות עניים מוכי אסונות טבע ומלחמה, בהם ההוצאה על מוצרי היגיינה יקרה לנשים וכן על כך שישנן מדינות בעיקר באפריקה ובאסיה שבהן נערות נעדרות מבית הספר בימי הדימום בשל העדר מים זורמים, בתי שימוש נגישים ומוצרי ספיגה בבתי הספר.[1]
יחס הדתות והאמונות לווסת
[עריכת קוד מקור | עריכה]יהדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – נידה
לפי האמונה בדת היהודית ובמסורת, אחד מאבות הטומאה היא אישה זבה ובנידה. לפי תפיסה זו הנידה עלולה לטמא בני אדם, כלים, מזון ומשקה במגעה. לפי הטענה, טומאת הנידה חמורה יותר מ"אבות טומאה" אחרים במספר פרטים - אשה נידה לכאורה מטמאת אנשים אחרים, חפצים כמו "משכב ומושב" הנידה נעשים "אב הטומאה" בעצמם, וכן הנידה מטמאת לכאורה ב"היסט" גם בלא נגיעה ישירה. כמו כן נוזלי הגוף של האשה נחשבים אף הם ל"אב טומאה" כולל רוק, השתן ודם הווסת. לפי טענת התנ"ך, גבר המקיים יחסי אישות עם נידה נטמא בעצמו והופך גם הוא ל"אב הטומאה" למשך שבעה ימים[2], ונקרא "בועל נידה". טומאתו קלה יותר מזו של הנידה עצמה: המצעים שעליהם הוא יושב אינם "אב הטומאה" אלא "ראשון לטומאה" בלבד[3].
לפי התורה, על האישה לשמור נידה שבעה ימים מהיום שהבחינה בדם. התורה וההלכה מחשיבות את האשה כ"טמאה" כל עוד נמשך הווסת ואף לאחריו (כל עוד לא "טוהרה"). כמו כן לפי תפיסה זו, הטומאה יכולה "להדביק" אנשים אחרים, או חפצים ב"טומאה":”אִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ-שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ, יִטְמָא; וְכֹל אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו, יִטְמָא” (ויקרא,פרק ט"ו).
ההלכה קובעת דינים רבים לנידה. האיסורים חלים עד להיטהרות הנידה מ"טומאתה" על ידי טבילה במקווה. עם הופעת הווסת אצל האישה ועד שטבלה, אסור לבעל ולאישה לקיים יחסי אישות. הם אסורים אף בכל התנהגות של חיבה ומצווים להיות רחוקים זה מזה. חל איסור לשכב באותה מיטה ולא להעביר חפץ מיד ליד. בימי הווסת נאסר על האישה לגעת באנשים או בחפצים. בימי בית המקדש הוטלו מגבלות נוספות על נשים, כולל איסור על כניסה להר הבית, אכילה מבשר הקורבנות, ולכוהנת איסור על אכילת תרומה או חלה. בתיעוד מימי הביניים מוזכרות קהילות שבהן מנעו מנשים בזמן נידה מלהיכנס לבית הכנסת וכן הנשים היו לובשות בגדים מזהים. היו אף קהילות שניהלו רישומים על זמני הטבילה של הנשים.[4]
אישה ש"נטמאה" מדם שיצא מהרחם שלא בזמן הווסת נקראת זבה ודיני היהדות לגביה שונים במקצת לעומת נידה. זבה טמאה בכל מובן כמו נידה, אך בניגוד לנידה שנטהרת מדאורייתא שבעה ימים אחרי תחילת הדימום, זבה גדולה צריכה להמתין עד שיהיו שבעה ימים שלמים ללא דימום ("שבעה נקיים") וזבה קטנה רק יום אחד נקי, ורק אז תוכל להיטהר בטבילה במקווה. כמו כן, לאחר הטבילה, הזבה נדרשת להביא קורבן לבית המקדש.
כיום ביהדות האורתודקסית, מתירים לאישה בנידה להתפלל בבית הכנסת או בכותל המערבי, אך אסור לה להביט אל ספר התורה או לנשקו. אישה בזמן שיש לה עדיין וסת, מקובל שלא תבקר בבית הקברות.[5]
לאחר שפסק הדם והאישה בדקה שהיא נקיה, "הפסק טהרה", היא מצווה לבדוק את עצמה במשך שבעה ימים, "שבעה נקיים" ולאחריהם עליה לטבול במקווה בשעות שלאחר השקיעה.
איסורי נידה בטלים לאחר שהדם פסק ורק לאחר שהאישה טבלה במקווה טהרה. כל עוד לא טבלה האישה, ואפילו עבר זמן רב מאז פסק הדם – נשארים בעינם כל האיסורים.[6]
שומרונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]השומרונים נצמדים לכתוב בתורה ולכן על האישה השומרונית לשמור נידה 7 ימים. על האישה להודיע לאחרים על שהיא בנידה על-מנת שלא יגעו בה ולא יעבירו לה חפצים. בדרך-כלל משתמשות הנשים בכלים ובחפצים מיוחדים המוקצים לימים אלה, כל כלי או חפץ שבו נוגעת האישה בימי נידתה חייב לעבור לאחר מכן שטיפה במים. לפי האמונה השומרונית, אם האשה מניקה תינוק, היא מטמאת אותו יחד איתה ומטהרת אותו במים לאחר שתקופת הנידה מסתיימת. בדת השומרונית אסור לאשה לעסוק בימים הללו בעבודות הבית, בבישול האוכל לבני הבית ובטיפול בילדים, ותפקידים אלה מבוצעים בדרך-כלל בידי אב המשפחה, או שהנשים האחרות במשפחה עוזרות אחת לשנייה בתקופות אלו. נשים שומרוניות רבות נהנות מאוד בשבוע הנידה, שכן הן יכולות לנוח או לבלות עם נשים אחרות שגם הן בשבוע נידתן. אחרי שנגמר שבוע הנידה, האישה טובלת במים וחוזרת לטהרתה.
בעוד שביהדות מושם דגש על הטומאה של האישה במחזור, אצל השומרונים האישה פורשת כדי שתוכל לנוח.[7]
אסלאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]האסלאם מכיר בכך שהמחזור הוא חלק מהמציאות הביולוגית של הבאת חיים, וטוענת כי היא גם חלק מתהליך רוחני. לכן באסלאם אין האישה בזמן הווסת נחשבת לטמאה אלא רק הדם עצמו טמא.
דת זו מאפשרת לגבר לשבת, לאכול ולחיות חיים נורמליים עם אשתו בזמן הווסת, אך חל איסור מוחלט של מגע מיני. ”אמור: זה פגיעה (מצב כואב); לכן יש להתרחק מהנשים בזמן הפרשות הווסת ולא להתקרב אליהן עד שיהיו נקיות; לאחר מכן, כאשר יתנקו, היכנסו אליהם כפי שציווה אללה אתכם; בוודאי אללה אוהב את מי שפונים הרבה (אליו), והוא אוהב את מי שמטהרים את עצמם.” (הקוראן פסוק 2:222)
אחת מנשותיו של הנביא מוחמד סיפרה,”בזמן ששכבתי עם הנביא מתחת לסדין צמר בודד, קיבלתי את הווסת. חמקתי ולבשתי את הבגדים למחזור. הוא אמר, 'יש לך ניפאס (מחזור)?' השבתי, 'כן'. אחר כך הוא התקשר אליי וגרם לי לשכב איתו מתחת לאותו סדין.” לאחר סיום הדימום חייבת האישה לעבור טקס היטהרות.[4]
לאישה בזמן הווסת אסור להתפלל אך מותר לה להיכנס למסגד ולהשתתף בהתכנסויות הקשורות לאסלאם. אסור לצום בימי הווסת ולכן אם הם חלים בחודש הרמאדן האישה לא תצום. מותר לה לעלות לרגל ולהקיף את הכעבה.
בחלקים רבים של פקיסטן, המדינה המוסלמית הפטריארכלית, נושא הווסת הוא טאבו תרבותי; נמנעים מלדבר על הנושא ורוב הנערות לא מקבלות חינוך מיני והסבר על ההיגיינה הנדרשת. החל משנת 2017 ארגונים בינלאומיים וארגונים לא ממשלתיים החלו להשקיע בתחום ההסברה וההיגיינה של הנערות. למרות תרומה זו, עדיין הנערות חשות בושה, הן אינן מרגישות בנוח בימי הווסת בבית הספר ומעדיפות להישאר בבית.
שונה הוא בכפרים שבהם מתגוררת הקבוצה האתנית קאלאש (אנ') בפקיסטן, בחבל צ'יטרל בצפון-מערב פקיסטן. בזמן הווסת הנשים והנערות נשלחות ל"בית הווסת" (הבשאלני) שמחוץ לכפר. רק כשהדימום נפסק הן שבות להיות טהורות. "בית הווסת" נחשב למקום "הקדוש ביותר" של הכפר, המכובד על ידי גברים, ומשמש כמרכז מארגן של נשים לביסוס ושימור של סולידריות ועוצמה מגדרית. נשות קאלאש, יכולות להמשיך לעבוד בשדות או לנוח במהלך הווסת שלהן. הרעיון הוא שדם הווסת מסמן את הגוף כקדוש, הן לא טהורות בימים אלה, אך מקבלות יחס של כבוד בחברה.[8]
נצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה המוקדמת של הנצרות, הווסת נחשבה כחלק מהפונקציות הגופניות של האישה ולכן לא הוגדרה כחטא.
בתקופה מאוחרת יותר החל ויכוח תאולוגי האם מותר לנשים בזמן הווסת להשתתף בטקס מיסת לחם הקודש. עד לעת החדשה יחסי מין בעת הווסת נחשבו לחטא חמור המוביל ללידת ילדים נכים או ילדים שהשטן שוכן בקרבם. במאה ה־16 נחלש האיסור וחלק מגדולי הכנסייה הגדירו את המעשה 'חטא בר-כפרה' ואפילו מעשה מוצדק במקרים של 'תשוקה בלתי נשלטת' או 'ריב משפחתי'.[4]
כיום ישנם הבדלים בין הזרמים השונים של הנצרות, כאשר בנצרות האורתודוקסית, הנשים עצמן בוחרות שלא להגיע לכנסייה בימי הווסת.
בודהיזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבודהיזם רואה בהפרשת הדם הווסתית כתופעה טבעית שיש לעבור כל חודש. במהלך תקופת הווסת האיזון הרגשי של הנשים חלש והן זקוקות לתמיכה דתית.
בסוטרה "קערת הדם" מסופר על מודגליאנה, תלמידו של בודהה, המפורסם בכוחו המאגי, העל-טבעי, שירד לגיהנום להציל את אמו. הוא מצא אותה בחברת נשים אחרות כשהן מיוסרות כי סוהרות הגיהנום הכריחו אותן לשתות את דם הווסת שלהן, כעונש על שדם הווסת מזהם את האדמה ופוגע באלי האדמה ואף נשפך אל הנהרות ומזהם את המים שמהם מכינים תה לקדושים.
בבודהיזם העתיק, דם הווסת נמצא קבוע ברחם ומתערבב עם הזרע הגברי ליצירת העובר. דם זה הוא המזין את העובר, ולאחר הלידה גם עולה אל השדיים המזינות את התינוק.
שינטואיזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרכז דת השינטו יש סגידה ל"קאמי" שהן רוחות, נשמות שנמצאות בכל מקום, בטבע ובאנשים. השינטואיזם מדגיש את האסתטיקה והניקיון הפיזי ולכן דם הווסת הוא טאבו. ייתכן שתפיסה זו מושפעת מסוטרה "קערת הדם" שבבודהיזם ושם נידונות הנשים לגיהנום על חטא דם הווסת המזהם. אישה בווסת מטמאת את המקומות הקדושים ואף הגבר שהיה עימה במגע, מומלץ שלא יגיע למקדש. בעשרות השנים האחרונות מספרות נשים יפניות, אשר נכנסו למקדשים, שלא נשאלו בכניסה האם הן בזמן הווסת, והן יכלו להגיע לכל מקום במקדש בו הותר לגבר להיכנס.[9]
ביפן ישנן שתי דתות מרכזיות, השינטואיזם והבודהיזם ולשתיהן ישנה השפעה על ההתייחסות לווסת. בחלק מזרם הבודהיזם ביפן הן נחשבות לטמאות ומורחקות בזמן זה מהמקדשים.[10] בסרי לנקה נאסר גם על בעליהן, שהיו איתן בבית, להיכנס למקדשים. בבהוטן הווסת לא נחשבת ללא טהורה, אלא להפך, היא קדושה וטהורה ומהווה את מקור החיים.
בסקר שנערך ביפן בשנת 2021 בקרב 2,000 נשים יפניות בין הגילאים 15 עד 24, הדגישו התוצאות את הסטיגמה כי הנשים הצעירות מתביישות לקנות לעצמן תחבושות סניטריות או לבקש מהוריהן לקנות אותן עבורן. חלקן אמרו שהן היו נבוכות כשקולגות או חברים שלהן ידעו שהן במחזור.[11]
הינדואיזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבחינה תרבותית, בחלקים רבים של הודו, הווסת נחשבת לדבר מלוכלך ולא טהור. בעבר רק אזכור של הנושא היה טאבו ועד היום נראה שההשפעות התרבותיות והחברתיות מהוות מכשול לקידום הידע בנושא. נערות ונשים רבות כפופות להגבלות בחיי היומיום שלהן רק מכיוון שהן במחזור. אי כניסה לחדר "פוג'ה" היא ההגבלה העיקרית בקרב בנות עירוניות ואילו אי כניסה למטבח היא ההגבלה העיקרית בקרב הבנות הכפריות בזמן הווסת. נערות ונשים במחזור מוגבלות גם להתפלל תפילות ולגעת בספרי קודש. הנשים במחזור אינן נקיות ולכן האוכל שהן מכינות הוא מזוהם. בחלקים מסוימים בהודו ישנה מגבלה על אישה במחזור, במזון שהיא אוכלת. לאישה בזמן הווסת אסור לאכול אוכל שבושל בגריל, תמרהינדי וחמוצים, מחשש שמזונות אלו יפסיקו את הווסת. אסור להן להיות ליד מקומות או סמלים קדושים. בתום הווסת עליה לקיים טקס שטיפה.[12]
מנהגים בקבלת הווסת בפעם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קהילות יהודיות ברחבי העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]נשים יהודיות ממוצא טורקי נהגו לערוך חגיגות לנשות המשפחה. לנערות מחלב שבסוריה, אמן ודודותיהן ערכו להן מסיבה והוגש מאכל מיוחד. נערות אשכנזיות סיפרו על סטירה שקיבלו מאמן נגד עין הרע, וגם על אזהרה מהמיניות והחשש מהיריון הצפוי בעתיד. בתימן אימן של נערות יהודיות היו שופכות על ידיה של הבת חמאה מומסת מעל קערה, מפוררות חתיכות של לחם אל תוך הקערה ומסבירות לבת שהמשמעות של הטקס היא שמעשי ידיה תמיד יהיו מבורכים ושידיה יעניקו תמיד צדקה לעניים. ביהדות אלג'יריה היה נהוג שהאם הכינה לכבוד האירוע ספינג' והנערה קיבלה במתנה תכשיט מזהב. באתיופיה עם קבלת הווסת הראשונה האם הכינה לבתה דייסה מיוחדת והגישה לה אותה מחוץ לבקתה לעיני כל. הטקס כלל רק את האם והבת אך נעשה בפומבי, וכך נודע לכולם שהבת בגרה ומעכשיו היא תבלה שבוע במשך כל חודש ב"בקתת הדם" שבשולי הכפר.
בקהילה היהודית שהגיעה לישראל מאפגניסטן, נערך טקס חניכה לנערה עם קבלת הווסת הראשונה. את הטקס ערכה האישה המבוגרת במשפחה שבישלה נזיד אדום העשוי מעדשים אדומות, מפרוסות של סלק וממיץ רימונים. אל הטקס הוזמנו הנשים במשפחה, והתפקיד של האישה המבוגרת היה לערוך לבת את בחינות הכניסה לבגרות. הבחינות כללו מספר שלבים. השלב הראשון היה בחינת סבלנות - על הנערה להתיר פקעת סבוכה של חוטים או להפריד בין הזרעים השונים של תערובת דגנים. השלב השני היה מבחן החריצות - הנערה מילאה את מטלות הבית. השלב השלישי היה מבחן החוכמה שבו היה על המתבגרת להבין את מוסר ההשכל של הסיפור שסיפרה לה האישה המבוגרת במהלך הטקס. הסיפור הוא על הנערה העצלנית שאינה מבצעת את המטלות שאמה מטילה עליה. היא לא מכבסת, לא מבשלת ואפילו לא קמה לנעול את שער החצר. קוף ענק ראה את השער פתוח ונכנס אל החצר. הוא ביקש לאכול ואחר-כך הוא דורש לשכב עם הבת העצלנית. מוסר ההשכל הוא שהעצלות יכולה להביא לאסון ושיש לשמור על השער סגור. בתום הטקס, כאשר הנערה עברה את המבחנים בהצלחה, היו מחלקים סוכריות לבנות ומברכים את הנערה "שמזלך יהא לבן". משלב זה ואילך הנערה הייתה בשלה לשידוך. עם עליית הקהילה לישראל דעך המנהג.
הטקסים השונים מבטאים את מכלול הרגשות של המשפחה, בעיקר של האם, עם התבגרותה המינית של הבת. מחד שמחים שתהליך הבגרות תקין והיא הפכה לאישה פורייה, מאידך, החשש לפגיעות מיניות ומאי שמירת הצניעות.[13]
פיליפינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר נערה בפיליפינים מקבלת את הווסת הראשונה, הדבר מציין מעבר מילדות לבגרות. אימה שוטפת לה את התחתונים עם מים בלבד ומורחת אותם על פניה, כך על פי האמונה, ניתן למנוע הופעת פצעי בגרות בעתיד. האם גם מבקשת מהבת לקפוץ שלוש מדרגות ברצף. המדרגות מסמלות את מספר ימי הווסת בחודש שיהיו לנערה. לעיתים מקובל כתחליף להימנע מעשיית אמבטיה ולשפוך מים על הראש שלוש פעמים.[14]
דרום אפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נערה בדרום אפריקה המקבלת את הווסת בפעם הראשונה, חוגגת את המעבר מילדה לאישה במסיבה גדולה. היא מקבלת מתנות אך נאסר עליה לצאת מהבית במשך 3 ימים ראשונים של המחזור הראשון וכן אסור לה להיות בימים אלה במחיצת ילדים קטנים וגברים.[15]
ברזיל
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר נערה בברזיל מקבלת את המחזור לראשונה, דואגים להודיע לכל בני משפחתה ומכריה כי הפכה מנערה לאישה.[15]
איחוד האמירויות הערביות
[עריכת קוד מקור | עריכה]נערה המקבלת את הווסת לראשונה באיחוד האמירויות הערביות חוגגת במסיבה רבת משתתפים.[15]
מלזיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפעם הראשונה שנערה מקבלת את המחזור במלזיה, היא צריכה לשתות ביצה לא מבושלת מעורבבת עם שמן מיוחד. תפקידו של שיקוי זה הוא לשמור על הנערה רעננה ופעילה. בנוסף, היא אמורה לזרוק לזבל את כל מה שהיא לבשה במהלך השבוע. בפעמים הבאות, בכל מחזור, היא אמורה להישאר בביתה ולהחזיק מטאטא מחוץ לחדרה כדי לגרש את הרוחות הרעות שלא יחבלו בתהליך הקדוש של קבלת הווסת.[15]
גאנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נערה המקבלת מחזור לראשונה בגאנה צריכה להכניס לפיה ביצה קשה ולבלוע אותה מבלי ללעוס. על פי האמונה, אם תנגוס בביצה היא עלולה להרוג את התינוקות שיהיו לה בעתיד.[15]
איטליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם המחזור הראשון, נערה איטלקייה זוכה לתואר "סיניורינה" שמשמעו גברת צעירה. כך כולם ידעו שקיבלה את הווסת ותזכה לברכות מהסובבים אותה.[15]
פיג'י
[עריכת קוד מקור | עריכה]נערה שמקבלת ווסת לראשונה בפיג'י עוברת טקס שכולל דילוג מעל קווים שצוירו בגיר מחוץ לביתה. לרוב מציירים 3–5 קווים ומספר זה מסמל את מספר ימי הווסת הצפויים לה.[15]
יפן
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביפן הוסת הראשונה נחגגת לנערה במשפחתה כאשר אמה מכינה מאכל יפני מיוחד שנקרא sekihan, שהוא אורז דביק עם שעועית; מנה שמכינים בדרך-כלל באירועים מיוחדים. כאשר המנה מוגשת לכבוד הופעת הווסת הראשונה, אם הנערה לא תספר לשאר בני המשפחה על הסיבה לחגיגה.[15]
דרום הודו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבוקר שבו נערה מדרום הודו מקבלת את המחזור בפעם הראשונה, אסור לה להסתכל על בנים; כולל אביה ואחיה. זה מסמל שבעתיד היא תצליח להגן על עצמה מפני גברים. בתום המחזור הראשון עורכים לה מסיבה גדולה.[15]
התפתחות אמצעי הספיגה לווסת
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
בתקופת האבן הקדומה נערות היו מקבלות את המחזור בגיל צעיר יותר: 7-13 שנים. הנשים היו מכינות לעצמן תחבושות עשויות עור או מבד פשתן ממולא בצמחים ובחול.
במצרים העתיקה השתמשו במעין טמפונים העשויים מעלי פפירוס ודשא.
ביוון העתיקה השתמשו בדם הווסת לדישון האדמה ולשבחה. כדי לספוג את הדימום היו משתמשים בסמרטוטים או בטחב.
בעת החדשה, במאה ה-15 ועד המאה ה-19, נשים הסתירו מתחת לבגדיהן כותנה או פרחים לספיגה, או השתמשו בסינר גומי. במאה ה-19 נשים התחילו ללבוש מעין רתמות בד שהודקו אל התחתונים. באירופה, רוב נשות המעמד הנמוך נאלצו לדמם ללא ספיגה מספקת. בתקופה שבה גם גישה למים הייתה מצומצמת, היה קשה להתנהל עם הווסת.[16]
רק במאה ה-20, לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם התפתחות הטכנולוגיה, הומצאה התחבושת החד-פעמית. מאז הומצאו הטמפונים, הגביעונית ותחתוני מחזור. אמצעי ספיגה אלה תורמים להתנהלות חופשית יותר של האישה.[17]
הסטיגמות על הווסת במקומות נחשלים בעולם משפיע על השימוש במוצרי היגיינה. בפקיסטן למשל, התחבושות ההיגייניות נמכרות בשקית שחורה אטומה.[18] כמה אוניברסיטאות התחילו לתמוך בסטודנטיות על-ידי הצבה בקמפוסים מכונות אוטומטיות למכירת תחבושות היגייניות. כמו כן יועד חדר למנוחה לנשים שאינן מרגישות טוב בימים אלה. בצפון מערב פקיסטן, בכפרים, רוב הנשים עדיין משתמשות באמצעי ספיגה המסורתי של ספיגת הדם בסמרטוטים. הן שוטפות אותם, ומבושה אינן מייבשות את הבדים באוויר הפתוח, וכן מעבירות את הבדים מאחת לשנייה, מה שגורם לזיהומים רבים בדרכי השתן ובאברי הרבייה.[19] בבוליביה תלמידות נושאות ימים שלמים תחבושות מלוכלכות בתיק בשל הסטיגמה הרווחת שתחבושות בפח גורמות למחלות.[20] באי ברבדוס שבאוקיינוס האטלנטי, אישה המשתמשת בטמפונים נחשבת למופקרת ומותרת מינית ואילו במצרים נמכרים טמפונים רק לנשים נשואות.
ישנן גם מדינות הנחשבות למודרניות ומתקדמות והטלוויזיה מציגה את אמצעי הספיגה בפרסומות, אך השימוש בהם נעשה בהסתר. כאשר אישה הולכת להחליף תחבושת או טמפון היא דואגת שלא יראו. דומה המצב בישראל.[20]
בשנים האחרונות התעוררה תנועת נשים הנקראת "דימום חופשי" (אנג' Free Bleeding) המבקשת להביא לתודעת הציבור את מחירם הגבוה של אמצעי הספיגה, את הנזק שהכימיקלים מהם מיוצרים עלולים להזיק לגוף האישה וכן הזיהום הסביבתי שהם גורמים. אחת הראשונות שאפשרה לעצמה דימום חופשי, ללא שימוש באמצעי ספיגה, הייתה מתופפת בריטית בשם קיראן גנדי, אשר השתתפה בשנת 2015 במרתון ברחובות לונדון ונתנה לדם הווסת לזרום על רגליה.
תנועת נשים זו מבקשת, מעל לכל, לבטל את הסטיגמה של בושה והסתרה של המחזור החודשי ולהציג את התופעה כטבעית.[21]
הווסת בקולנוע ובטלוויזיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחזור כמעט ולא מוזכר בסרטי הקולנוע והאזכורים המעטים הם בדרך כלל בהקשר שלילי, קומי, מאיים ומביך.
בסרט "קארי" שיצא בשנת 1976 (מבוסס על ספרו של סטיבן קינג), הייתה התייחסות לראשונה לווסת. בסרט, הגיבורה מקבלת לראשונה את המחזור כשהיא מתקלחת במלתחות של התיכון. צולם מראה הדם אך החוויה של קארי, גיבורת הסרט, היא בהלה, במחשבה שהיא הולכת למות וקוראת לעזרה מחברותיה והן מגיבות בלגלוג.
בסרט "סופרבאד" משנת 2007, מוצג דם של וסת אשר מעורר גועל בקרב הצופים; דמות גבר בסרט אשר מכנסיו מתלכלכים מדם חברתו והוא נתקף ברצון להקיא.
מאז שהתנועות הפמיניסטיות העלו את הנושא ברשתות החברתיות, חל שינוי בהתייחסות לווסת במדיה זו. בסדרות ב"נטפליקס" "אן עם הצמות", "לטענת גרייס" וכן "פה גדול" ישנן נערות החוות לראשונה את קבלת הווסת, הן מגיבות בפחד ובבלבול והן זקוקות לתמיכה להבין מה קורה לגוף שלהן. בסדרות אלו התופעה אינה נלעגת ודוחה אלא מציגה את ההרגשות של הנערות במציאות.[22]
הווסת בספרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיים הבדל בהתייחסות לווסת בין סופרות לסופרים. בעוד שסופרות גילו רגישות לטאבו התרבותי סביב הווסת, הבנה של השינויים החלים בגוף, חרדה מחוסר מידע והפגנת סולידריות נשית, הרי שסופרים גברים הציגו את גיבורותיהם כאובייקטים של פנטזיה גברית, אובססיה ומציצנות. עד שנות ה-60 של המאה ה-20, כתיבת ספר בדיוני בנושא ווסת נחשב למעשה אמיץ.[23]
הספרים מפנים את תשומת הלב לבושה ולבלבול שחשות נערות, את החשש מפני גופן ואיך החברה מקבלת אותן.
מעט ספרים שכתבו נשים ומוזכר נושא הווסת:
- "מחברת הזהב" מאת דוריס לסינג משנת 1962.
- "אוכלי העורבים" ספר משנת 1978 המתרחש בפקיסטן ומספר על בית הווסת ועל הריחוק משמשפחה בימי הווסת.
- "החברה הגאונה" מאת אלנה פרנטה. (עובד למיני סידרה) מספר על החרדות שעוברת הנערה עם קבלת המחזור.
- "חדר הדמים" מאת אנג'לה קרטר.
הווסת באמנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הציירת ג'ן לואיס השתמשה בדם הווסת שלה לציורים. הציורים צולמו והוצגו בתערוכה "היופי בדם".[24]
- האמנית האמריקאית אנני וונג, ביקשה לשנות את התדמית סביב הדימום החודשי ולהפוך אותה למשהו חיובי. ב"פרויקט השחלות" שלה יש סדרת אנימציות, פסלים של דמויות קטנות של תחבושות, דם, ווסת.[25]
- שרה מייפל, אומנית בריטית, תומכת בשוויון מגדרי, ציירה את "הווסת בגאווה" (2011) בה עומדת אישה ברחוב במרכז קבוצת אנשים. האישה לבושה בשמלה לבנה ומוכתמת בדם.[26]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הספר Blood Magic" - Alma Gottlieb&Thomas Buckley"
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^
ליאור ברוך, השפעתה של הווסת על חיי נערות בעולם השלישי, באתר הארץ, 11 ביוני 2019
- ^ ויקרא טו, כד
- ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ג ומסכת זבים פרק ה משנה יא
- ^ 1 2 3 תמונת מחזור - עיונים בשיח הווסת בישראל, באתר www.cottna.co.il
- ^ רבני בית ההוראה, אשה נדה האם מותר לה ללכת לבית כנסת? או להכנס לבית הקברות?, באתר דין | שאל את הרב, 2014-06-23
- ^ הלכות נידה, באתר www.hidabroot.org, 2014-02-25
- ^ shom2020n, מנהג הנידה, באתר שומרונים | השומרונים | קהילה שומרונית, 2020-05-03
- ^ "Pakistan: The free women of Kalash". BBC News (באנגלית בריטית). 2011-05-20. נבדק ב-2024-06-08.
- ^ Are ladies allowed to enter shrines, www.japan-guide.com (באנגלית)
- ^ Buddhist Studies: 21. Q & A on Women in Buddhism, www.buddhanet.net
- ^ Ending Period Shame and Poverty in Asia (SSIR), ssir.org (באנגלית אמריקאית)
- ^ Suneela Garg, Tanu Anand, Menstruation related myths in India: strategies for combating it, Journal of Family Medicine and Primary Care 4, 2015, עמ' 184–186 doi: 10.4103/2249-4863.154627
- ^ admin, הפרק השישי מתוך ספרה של אורנה פילץ - הספר האדום הקטן שלי, באתר נשים לגופן | المرأة وكيانها | Women and Their Bodies, 2021-07-12
- ^ Fritzie Rodriguez, Menstruation 101: Putting a period on period myths, RAPPLER, 2015-05-24 (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 בתאל אלון, הווסת הראשונה: כיצד חוגגים אותה במדינות שונות ברחבי העולם?, באתר און לייף, 2018-01-01
- ^ סיפורה של וסת - חלק א', באתר Modibodi Israel
- ^ סיפורה של וסת - חלק ב', באתר Modibodi Israel
- ^ Alexandria Alisa Proff, Surhan Fatima, Mónica Lorena Sánchez Limón, Becoming women: period. Perceptions of barriers and facilitators to menstrual hygiene management programs for Pakistani girls, Frontiers in Public Health 11, 2023-08-11 doi: 10.3389/fpubh.2023.1083688
- ^ Myths and menstruation: Overcoming Pakistan's period taboo, medicalxpress.com (באנגלית)
- ^ 1 2 אלונה קדם, למה בפרסומות המחזור שלנו עדיין כחול?, באתר מאקו, 7 בספטמבר 2017
- ^ יובל לוי, הנשים שנותנות לדם הווסת לזרום בחופשיות, באתר ynet, 7 ביולי 2022
- ^ שירה מייקין, עד שוונדר וומן תקבל מחזור באמצע הקרב, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2018
- ^ Menstruation in Fiction: The Authorial Gaze – Farah Ahamed, The dreaming machine, 2022-12-10 (באנגלית אמריקאית)
- ^ דם אמיתי: האישה הזאת הופכת את המחזור שלה לאמנות, באתר וואלה, 11 במאי 2015
- ^ דם הווסת מגעיל? בואו תראו משהו חמוד, באתר מאקו, 27 ביוני 2022
- ^ ARTPULSE MAGAZINE » Features » Humor + Feminism + Art=Sarah Maple (באנגלית אמריקאית)
