התמודדות נשים בבחירות המקומיות בישראל
מאז קום המדינה, בשנת 1948, לנשים הייתה זכות לבחור ולהיבחר. עם זאת, נכון לשנת 2020, רק בראש 15 מבין 257 הרשויות המקומיות בישראל עומדות נשים.[1] בשנת 2018 נבחרה לראשונה אשה כראש עיר באחת משלוש הערים הגדולות, כשעינת קליש-רותם ניצחה בבחירות בחיפה.
שיטת הבחירות המקומיות בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הבחירות לרשויות המקומיות בישראל
עד שנת 1978, אז שונתה שיטת הבחירות, תושבי הרשות המקומית היו בוחרים ברשימות שהתמודדו על מושבים במועצת העירייה, וחברי המועצה שנבחרו הם שבחרו בראש הרשות. במסגרת השיטה הישנה, נבחרו עשר נשים לראשות עירייה, מועצה מקומית או מועצה אזורית.
ב-1978 נערכו בפעם הראשונה הבחירות לרשויות המקומיות בישראל במתכונת החדשה: בחירה ישירה ואישית של ראש הרשות בשיטה רובנית ובחירות בנפרד של רשימות למועצת הרשות במתכונת בחירות בשיטה היחסית. מאז שינוי השיטה ועד היום, נבחרו 18 נשים לעמוד בראשות העירייה או המועצה.
החל מ-1989 ישנה צורת שלטון מקומי נוספת בשם מועצה מקומית תעשייתית (נכון ל-2018 יש 2 מועצות מקומיות תעשייתיות), שבה ראש הרשות לא נבחר אלא ממונה על יש שר הפנים. האישה הראשונה שמונתה לתפקיד זה היא סיגל שאלתיאל-הלוי שמונתה לראש מגדל תפן.
סטטיסטיקות הייצוג הנשי במועצות הרשויות המקומיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהסתכלות על הנתונים לאורך השנים, ניתן לציין מגמת עלייה ברורה בכמות הנשים שנבחרו לכהן במועצות העירייה או במועצות המקומיות וכן בראשן: בעוד שבשנת 1965 היוו הנשים רק 3.1 אחוז מכלל הנבחרים ורק ב-27 אחוז מהמועצות כיהנו נשים, ב-1989 עלה שיעור הנציגות של נשים יהודיות ברשויות המקומיות ל-8.5 אחוז. ב-1993 עלה שיעור הנציגות ל-10.9 אחוז, וב-1998 הגיע ל-15.4 אחוז נשים, שנבחרו כנציגות ב-88.8 אחוז מהמועצות היהודיות (57.1 אחוז מתוך כלל המועצות). בבחירות 1998 נבחרו 0.4 אחוז נשים לרשויות המקומיות הערביות. בחישוב כולל הגיע, לפיכך, שיעור הנציגות של נשים במועצות ל-10.2 אחוז. בישראל ייצוג הנשים בראש הרשויות המקומיות נמוך מאוד. בבחינת תוצאות הבחירות המקומיות בעשור השני של שנות ה-2000 ניכרת עליה קלה במספר הנבחרות. 2012 היו בישראל 6 נשים בראשות ערים ומועצות: מרים פיירברג, ליזי דלריצ'ה, טלי פלוסקוב, פלורה שושן, סיגל מורן ומטי צרפתי-הרכבי. שיעור הנשים בראש רשויות מקומיות ומועצות אזוריות בשנה זו היה כ-2% בלבד. בשנים 2013–2014 המספר נשאר ללא שינוי: אף שבשנת 2013 נערכו בחירות לרשויות המקומיות, מספר הנשים בראשות ערים ומועצות אזוריות נותר 6 בלבד. בשנת 2015 מונתה ליאת שוחט לראשות עיריית אור יהודה, ובכך עלה מספרן של ראשות המועצות המקומיות ל-7 .[2] בבחירות 2018 עלה מספר הנשים העומדות בראש רשות מקומית ל-14. הן מהוות 6% מתוך 250 ראשי רשויות שנבחרו בבחירות אלה.[3][4]
הנשים שכיהנו כראשות רשויות מקומיות
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
האישה הראשונה שמונתה לעמוד בראש רשות מקומית בישראל היא חייקה גרוסמן, שעמדה בראש המועצה האזורית געתון (כיום חלק מהמועצה האזורית מטה אשר) בין השנים 1951-1950. האישה הראשונה שנבחרה לכהן כראש עירייה היא חנה לוין, ראש עיריית ראשון לציון בין השנים 1960-1956. באותה העת, נבחרו ראשי הרשויות בידי מועצת העיר. החל במערכת הבחירות של 1978 נבחרים ראשי הרשויות בבחירות ישירות, על ידי תושבי העיר. האישה הראשונה שנבחרה בדרך זו היא זיוה בן דרור, שנבחרה לתפקיד ראש מועצת אבן יהודה ב-1989.[5]
המאבק לייצוג נשי בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]על אף העלייה המתמדת בכמות הנשים הנבחרות למשרות ציבוריות ולראשות רשויות, סוגיית הייצוג הנשי עולה פעמים רבות במחקרים ובכנסים שונים. כך לדוגמה ב'פרלמנט נשים', במה לפוליטיקה מזווית פמיניסטית, שהתקיים בטירה בסוף מארס 2003, התקיים מושב בשם: "למה רק שתיים? ייצוג נשים ברשויות המקומיות".[6]
הסברים שונים ניתנו במהלך השנים לנציגות הדלה של נשים במרכזי השלטון המקומי והארצי בישראל: רתיעת הנשים ממעורבות פוליטית, המגבלה הקשורה לאחריות על משק הבית וגידול הילדים, הקשר בין הדת למדינה, מרכזיות הביטחון הדוחקת סוגיות של אי-שוויון הצידה ועוד. תאוריה נוספת גורסת שמנגנונים פוליטיים מבטיחים את הדרת הנשים היהודיות והערביות.
חלק מהמפלגות הגדולות דואג להבטיח את מקומן של הנשים בייצוג הציבורי דרך מנגנונים של הבטחת ייצוג. מפלגת מרצ, למשל, מחייבת שריון של 40 אחוז נשים ברשימות המועמדים למועצות. כך, השיגו הנשים במפלגה ייצוג בשיעור של 37 אחוז מכלל הנבחרים למועצות בכל הארץ.[דרושה הבהרה]
ב־23 ביוני 2014, אישרה מליאת הכנסת בקריאה שלישית את חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 12), התשע"ד-2014 המעניק מימון בחירות גבוה יותר לסיעות ברשויות המקומיות שיש בהן ייצוג נשים גבוה. החוק קובע שסיעה או רשימה שלפחות שליש מבין חברי המועצה שנבחרו ומכהנים מטעמה במועד האמור בסעיף קטן (ב)(2) הם נשים – תקבל תוספת של 15% מסכום מימון הבחירות שהיא זכאית לו.[7] החוק נכנס לתוקף בבחירות הבאות לרשויות המקומיות ב-2018.[8]
בחירות 2018
[עריכת קוד מקור | עריכה]"מקומיות 2018" היא קואליציה המאחדת 28 ארגוני נשים ופועלת לקידום נשים ברשויות המקומיות במטרה לצמצם את הפערים המגדריים ברשויות המקומיות בבחירות הקרובות. בקואליציה שותפים ארגונים מכל הקשת הפוליטית מהחברה היהודית והערבית כאחד. הקואליציה פועלת בארבעה מישורים עיקריים: העלאת המודעות הציבורית באמצעות קמפיינים חברתיים, איתור נשים פוטנציאליות, עידודן והנעתן להתמודד על תפקידים ברשות המקומית בבחירות הקרובות. ניסיון להשפיע על המחויבות של הרשויות הממשלתיות לצמצם את הפער המגדרי. מינוף קשרים פוליטיים ועבודה עם ראשי מפלגות פוליטיות לשלב יותר נשים ברשימות מפלגתיות ברשויות המקומיות ולהגדיל את נוכחותן של נשים בכל רשימה/ סיעה באמצעות מיקומן במקומות ריאליים. עריכת כנסים ברחבי הארץ על מנת לעודד יותר נשים לרוץ בבחירות.[9] כחלק ממגמה זו, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות של 2018 בעספיא הוקמה לראשונה בחברה הדרוזית-ערבית של ישראל רשימה נשית פמיניסטית, בשם ניו עספיא, שהכניסה בתום הבחירות נציגה למועצה המקומית.[10]
בחברה הערבית, שנחשבת לשמרנית יותר מהחברה היהודית בישראל, כיהנו רק נשים מעטות כחברות מועצה, ואחת בלבד כראש רשות.
לפני הבחירות של 2018, היו בישראל פחות מ־3% נשים בראש רשויות מקומיות בישראל, לא יותר מ־6 נשים.[11] בבחירות 2018 נבחרו 15 ראשות רשויות.[11]
בחירות 2024
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2024 חלה עלייה במספר המועמדות הנשים, מ־72 ל־88.[12] בבחירות 2018 היו מועמדות נשים ב־63 רשויות, ובשנת 2024 ב־70 רשויות.[12] 68% מהמועמדות התמודדו ברשות מקומית בה מעולם לא כיהנה אישה.[12]
בבחירות של 2024 נבחרו 15 נשים לראש רשות מקומית (עלייה מינורית מ־14 נשים בשנה לפני כן).[12] שש נשים נבחרו לראשונה ברשויות בהן מעולם לא הייתה ראש רשות אישה. ב־2024 לראשונה היה ישוב בארץ, שוהם, בו נבחרו לחברי מועצה רוב של חברות מועצה נשים מבין חברי המועצה. בשוהם גם נבחרה לראשונה ראשת מועצה ונציגות הציבור הדתי מורכבת משתי נשים[13].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נשים בפוליטיקה הישראלית
- מעמד האישה בישראל
- פמיניזם בישראל
- עמותת כ"ן - כוח נשים לקידום מנהיגות נשים בישראל
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^
לי ירון, מספר הנשים שיעמדו בראש רשויות כמעט הוכפל, אבל הן עדיין מיעוט זניח, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2018. בנוסף לנשים המוזכרות בכתבה, שניצחו בסיבוב הראשון בבחירות, נבחרו בסיבוב השני גם יעלה מיכל מקליס ביהוד, הגר פרי יגור בפרדס חנה-כרכור, וקרן גרין בקדימה-צורן
- ^ מדד המגדר, מכון ון ליר, 2017, עמ' 79 (הקישור אינו פעיל, 2018-09-29) (אורכב 29.09.2018 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Michael D. Birnhack, פרטיות: תמונת מצב
Privacy: A Snapshot, SSRN Electronic Journal, 2019 doi: 10.2139/ssrn.3336050 - ^ עמותת כ"ן - כוח נשים, באתר www.ken.org.il
- ^ שביט בן-אריה, [מועמדות בשלטון המקומי http://www.shavitba.co.il/#!municipal/csrm]
- ^ למה רק שתיים? ייצוג נשים ברשויות המקומיות | ד"ר אסתר הרצוג - פרלמנט נשים, באתר womenparliament.org
- ^ חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ^ מכסות ייצוג לנשים בבחירות לרשויות המקומיות: התחלה מצוינת, ועכשיו – לכנסת!, באתר www.idi.org.il
- ^ מקומיות, באתר 2018.org.il (ארכיון)
- ^ מהפכה פמיניסטית בבחירות בעספיא, באתר הטלוויזיה החברתית
- ^ 1 2 ראשות הרשויות המכהנות, באתר פורום 31
- ^ 1 2 3 4 הדשבורד של פורום 31: כל הנתונים, באתר פורום 31, 10 במרץ 2024
- ^ לראשונה בישראל רוב נשי במועצה מקומית, באתר Ynet, 4.3.24
