השבעה משיקגו
השבעה משיקגו (במקור: השמונה משיקגו) הוא כינוי לשבעת הנאשמים – אבי הופמן, ג'רי רובין, דייוויד דלינג'ר, טום היידן, רני דייוויס, ג'ון פרויינס ולי ויינר – אשר הואשמו על ידי הממשלה הפדרלית של ארצות הברית בקשירת קשר, הסתה להתפרעויות ואישומים נוספים הקשורים למחאות נגד מלחמת וייטנאם שהתרחשו בשיקגו, אילינוי, לרגל ועידת המפלגה הדמוקרטית ב-1968. משפטו של הנאשם השמיני, בובי סיל, בוטל בשלב מוקדם של המשפט, ובכך ירד מספר הנאשמים משמונה לשבעה.
המשפט הביא להרשעתם של חמישה מתוך השבעה בחציית גבולות מדינה על מנת להסית להתפרעויות. כולם זוכו מההאשמות לקשירת קשר. עם זאת, במהלך המשפט גזר השופט יוליוס הופמן עונש ממושך על כל הנאשמים בגין ביזוי בית המשפט. בהליכים שלאחר מכן בוטלו האישומים של השופט וכל ההרשעות בגין הסתה בוטלו.
הכינוי 'השמונה משיקגו' ניתן במקור ב-1885 לשמונה פועלים שנעצרו בעקבות הטלת פצצה לתוך קבוצת שוטרים במהלך מחאות פועלים בעיר, בהובלתם של אלברט פרסונס ואוגוסט ספייס, במה שזכה לכינוי אירועי היימרקט. ארבעה מהם - כולל פרסונס וספייז - הועלו לגרדום, אחד התאבד בתאו ושלושה אחרים זכן לחנינה כעבור שנה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ועידת המפלגה הדמוקרטית לקביעת מועמדי המפלגה לבחירות לנשיאות ארצות הברית של 1968 נערכה באמפיתיאטרון הבינלאומי בשיקגו בסוף אוגוסט 1968. לפני הוועידה ובמהלכה קיימו מתנגדי השתתפות ארצות הברית במלחמת וייטנאם עצרות, הפגנות, צעדות ומחאות אחרות ברחובות ובפארקים הסמוכים, כחמישה קילומטרים מאתר הוועידה.
קבוצות של מתנגדי המלחמה פנו לעיריית שיקגו בבקשה לקבל היתרים לצעוד 8 קילומטרים מאזור הלולאה עד לקרבת הוועידה, לקיים מספר עצרות בפארקים שעל שפת האגם הקרוב, ולהתמקם לבסוף בפארק לינקולן. כלל הבקשות נדחו, למעט אישור של עצרת אחת, שהתקיימה אחר הצהריים, בקצה הדרומי של פארק גרנט. העירייה גם אסרה לשהות בפארק לינקולן החל מן השעה 23:00 ובמהלך פעילות המשטרה לאכוף את האיסור, התרחשו עימותים עם מפגינים שניסו לצעוד לעבר האמפיתיאטרון הבינלאומי.
לעצרת בפארק גרנט, אשר התקיימה ביום רביעי, 28 באוגוסט 1968, הגיעו כ-15 אלף מפגינים. בפעילויות סמוכות אחרות השתתפו מאות ואף אלפי מפגינים. לאחר העצרת ניסו כמה אלפי מפגינים לצעוד לאמפיתיאטרון הבינלאומי, אך נעצרו מול מלון קונרד הילטון, בו שכנו המועמדים לנשיאות וצוותי הקמפיינים שלהם. השוטרים פעלו להרחיק את המפגינים מהרחוב, תוך שימוש בגז מדמיע ובאלות - איתן הכו מפגינים אשר קראו בסיסמת המחאה המפורסמת "כל העולם צופה". רשתות הטלוויזיה קטעו את נאומיהם של המועמדים לנשיאות, על מנת לשדר מההפגנות. במהלך חמישה ימים ולילות של מהומות, נפצעו מאות מפגינים ושוטרים, ובוצעו עשרות מעצרים. עשרות עיתונאים שסיקרו את ההפגנות הוכו גם הם על ידי המשטרה, או שמצלמותיהם נותצו והחומרים שלהם הוחרמו. הוועדה הלאומית האמריקאית למניעת אלימות, הגדירה לימים את המהומות כ"התפרעות משטרתית". חבר מושבעים פדרלי גדול האשים בפלילים שמונה מפגינים ושמונה שוטרים.
אישומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שמונת הנאשמים הואשמו בעבירה על חוק זכויות האזרח משנת 1968, שסעיף בו הגדיר חצייה של גבולות מדינה על מנת להסית להתפרעויות, או לקשור קשר על מנת לעשות כן – כפשע פדרלי. כתבי האישום ל"שמונה משיקגו" התייחסו לשלושה סוגי פשעים-לכאורה:
- כל שמונת האשמים קשרו קשר (יחד עם עוד שישה-עשר אחרים, אשר נגדם לא הוגש כתב אישום) להסית להתפרעויות, ללמד כיצד מכינים בקבוקי תבערה ולהפריע לשוטרים במילוי תפקידם.
- דייוויד דלינג'ר, רני דייוויס, טום היידן, אבי הופמן, ג'רי רובין ובובי סיל התכוונו להסית להתפרעויות.
- ג'ון פרויינס ולי ויינר לימדו מפגינים כיצד להכין ולהשתמש בבקבוקי תבערה.
המשפט
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה"שמונה משיקגו" אשר עמדו לדין מול חבר מושבעים גדול ב-20 במרץ 1969, היו אבי הופמן, ג'רי רובין, דייוויד דלינג'ר, טום היידן, רני דייוויס, ג'ון פרוינס, לי ויינר ובובי סיל. המשפט החל ב-24 בספטמבר 1969. הסנגורים היו ויליאם קנסטלר, לאונרד ויינגלס, מייקל קנדי, מייקל טיגר, צ'ארלס גארי, ג'רלד לפקורט ודניס רוברטס. השופט המכהן היה יוליוס הופמן, והתובעים היו ריצ'רד שולץ וטום פורן. ב-9 באוקטובר ביקש מושל אילינוי מהמשמר הלאומי של ארצות הברית לפזר את ההפגנות, כאשר אלה גברו מחוץ לאולם בית המשפט.
כבר מתחילת המשפט הראה השופט הופמן בפסיקותיו הטיה מובהקת לטובת התביעה, הפגין חוסר חיבה כלפי הסנגורים, והבהיר שהוא מסתייג משערו הארוך של קנסטלר – עורך הדין מטעם ההגנה. כאשר שמות הנאשמים הוזכרו בבית המשפט, בשלב מוקדם של המשפט, ציין השופט הופמן בנוגע לנאשם אבי הופמן (אין ביניהם קשר דם): "הוא לא הבן שלי". בתגובה, קרא לעברו אבי: "אבא, אבא, האם נטשת אותי?".
בובי סיל
[עריכת קוד מקור | עריכה]סיל, היחיד מן הנאשמים אשר היה כלוא בתקופת המשפט, עקב האשמה בעבירה נוספת, הפריע למהלך המשפט ומחה על כך שלא יכול היה לקבל את עורך הדין שלו. הוא ביקש במקור לדחות את המשפט כדי שעורך דינו צ'ארלס גארי יוכל לייצג אותו (מכיוון שגארי עמד לעבור ניתוח בכיס המרה), אך השופט לא נענה לבקשתו, ואף סירב לאפשר לסיל לייצג את עצמו. סיל מחה בתוקף על פעולותיו הבלתי-חוקיות והבלתי-חוקתיות של השופט, וטען כי הן לא רק בלתי חוקיות, אלא גם גזעניות. השופט הופמן האשים את סיל בביזוי בית המשפט, וב-29 באוקטובר הורה לחסום את פיו, לכבול את ידיו ולקשור אותו לכיסא באולם בית המשפט.
במשך מספר ימים הופיע סיל בבית המשפט כשפיו חסום וידיו כבולות בפני חבר המושבעים, ולא הצליח להשמיע דבר מלבד קולות עמומים. על כך הכריז הסנגור קנסטלר: "זה כבר לא בית משפט מכובד, כבוד השופט, זה חדר עינויים מימי הביניים."[1] מדובר היה באזכור לשירו של גרהם נאש, "שיקגו", שנפתח במילים "אז אחיך כבול ופיו חסום, והם קשרו אותו לכיסא". הניסיון לקשר את סיל לשבעת הנאשמים האחרים התגלה כפיאסקו, לאחר שהתברר כי סיל כלל לא השתתף בתכנון ההפגנות, הגיע לשיקגו בהתראה של הרגע האחרון, ושהה בשיקגו 4 שעות בלבד מתוך סוף שבוע שלם במהלכו נערכה ועידת המפלגה הדמוקרטית.[2][3][4] בסופו של דבר, השופט הופמן שחרר את סיל מהתיק, אך גזר עליו ארבע שנות מאסר בגין 16 סעיפים של ביזוי בית משפט – 3 חודשים על כל סעיף ואחד העונשים הארוכים ביותר שניתנו אי פעם על עבירה זו בארצות הברית עד אותה התקופה.[5] בשל פעולותיו הבלתי חוקתיות של השופט, גזר דין זה נגד סיל בוטל במהרה על ידי בית המשפט לערעורים האמריקני.[6]
השבעה משיקגו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות שחרורו של סיל מהתיק, ה"שמונה משיקגו" הפכו כעת ל"שבעה משיקגו". הנאשמים, ובמיוחד חברי מפלגת הנוער הבינלאומית (ה"היפים"), הופמן ורובין, לעגו לבית המשפט והביאו לעלייה משמעותית בכמות המפגינים, בעקבות סיקורו הנרחב של המשפט בתקשורת. יום אחד הופיעו הנאשמים הופמן ורובין בבית המשפט כשהם לבושים בגלימות שופט, ותוך כדי כך הפריח הופמן נשיקות באוויר לעבר חבר המושבעים. השופט הופמן היה מטרה קבועה להטחת עלבונות מצד הנאשמים, אשר נהגו לגדף אותו בפניו.[7] אבי הופמן אמר לשופט "אתה 'שנד פאר דיי גויים' ("בושה אל מול הגויים" ביידיש), היית משרת את היטלר טוב יותר" (הנאשמים הופמן, רובין וגם ויינר היו יהודים, כמו רבים מן הפעילים לזכויות האדם וממתנגדי המעורבות הצבאית האמריקנית בווייטנאם. גם השופט הופמן היה יהודי). בהמשך הוסיף כי "האופן בו אתה מגדיר צדק הוא הדבר המגונה היחיד שבחדר." דייוויס ורובין אמרו לשופט "בית המשפט הזה הוא בולשיט".
בעודו מייצג את השבעה משיקגו, הוא [קנסטלר] העמיד את המלחמה בווייטנאם למשפט. קנסטלר ביקש מג׳ודי קולינס לשיר את "?Where Have All The Flowers Gone" בעודה על דוכן העדים, הניח את דגל החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם על שולחן ההגנה וענד סרט שחור על זרועו, כמחווה לזכרם של הרוגי המלחמה
— מתוך הספדו לוויליאם קנסטלר של רון קובי, עורך דין אמריקאי לזכויות אזרח, 1995
המשפט נמשך חודשים ארוכים, כשדמויות מוכרות רבות מהשמאל האמריקני נקראו להעיד, כדוגמת הזמרים פיל אוקס, ג'ודי קולינס וארלו גאת'רי; הסופרים נורמן מיילר ואלן גינזברג; והפעילים החברתיים טימותי לירי וג'סי ג'קסון. אוכס, שהיה מעורב בתכנון ההפגנות, סיפר לבית המשפט כי רכש חזיר על מנת להריץ אותו כמועמד לנשיאות. ג׳רי רובין ניסה לשאת את נאומו של החזיר, שנקרא פיגאסוס, אך לפני שהספיק, המשטרה עצרה אותו ואת אוכס מתוקף פקודת בעלי חיים; מאוחר יותר שונה האישום להפרות סדר.[8][9]
רמזי קלארק, שהיה היועץ המשפטי לממשלה תחת הנשיא ג'ונסון בזמן הוועידה הדמוקרטית בשנת 1968, זומן להעיד במשפט מטעם ההגנה, אך לאחר שאפשר לקלארק להעיד ללא נוכחות חבר המושבעים, החליט השופט הופמן שלא לאשר לו להעיד בפני המושבעים. השופט אישר את כל התנגדויות הפרקליטות ל-14 מתוך 38 שאלותיו של קנסטלר בפני קלארק.[10]
ביזוי בית המשפט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעוד המושבעים דנו בפסק הדין, זימן השופט הופמן את כל הנאשמים – יחד עם עורכי דינם קנסטלר, קנדי, וינגלאס, לפקורט, רוברטס וטיגר – בגין מספר רב של מקרים בהם ביזו את בית המשפט, והטיל עליהם עונשים שנעו בין 2 חודשים וחצי לארבע שנים.[11] השופט הופמן הטיל על קנסטלר ארבע שנות מאסר על כך שפנה אליו בתור "מר הופמן" במקום "כבודו", אבי הופמן קיבל 8 חודשים על צחוק בבית המשפט, ויינר קיבל חודשיים על סירובו לעמוד כשהשופט הופמן נכנס לאולם בית המשפט ועל היידן הוטלה שנת מאסר אחת בעקבות מחאתו על היחס לסיל.[12]
פסק הדין
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-18 בפברואר 1970 זוכה כל אחד משבעת הנאשמים מהאישום בקשירת קשר.[13] שניים (ויינר ופרויינס) זוכו לחלוטין, ואילו חמשת הנותרים הורשעו בחציית גבולות מדינה על מנת להסית להתפרעויות. ב-20 בפברואר הם נידונו לחמש שנות מאסר ונקנסו ב-5,000 דולר כל אחד.[14]
דלינג'ר אמר בפני בית המשפט כי כל עונש שיוטל עליו "יהיה פעוט לעומת מה שכבר קרה לווייטנאמים, לשחורים ולפושעים שאיתם אנו מבלים את זמננו בכלא של מחוז קוק".[15] היידן טען כי האחריות להתפרעויות בוועידה הדמוקרטית בשיקגו מוטלת על ראש עיריית שיקגו, ריצ'רד דיילי, שסירב להעניק היתר למפגינים, ואמר: "לא הייתה לנו ברירה. לא הייתה לנו ברירה במשפט הזה. האנשים תמיד עושים את מה שהם חייבים לעשות." אבי הופמן הצביע על דיוקנאותיהם של גיבורי מלחמת העצמאות האמריקאית, שהיו תלויים על הקיר מאחורי השופט הופמן ואמר: "אני מכיר את הבחורים האלה שעל הקיר. אני מרגיש שאני מכיר אותם טוב יותר ממך. אני מכיר את אדמס. כלומר, אני מכיר את כל האדמס. הם גדלו שלושים קילומטרים מביתי במסצ'וסטס. שיחקתי עם סם אדמס על גשר קונקורד. הייתי שם כשפול רוויר נסע על האופנוע שלו ואמר, 'החזירים באים, החזירים באים. ממש לתוך לקסינגטון'. הייתי שם." במחווה אחרונה של בוז כלפי הנאשמים, הורה השופט הופמן לספרי הכלא של מחוז קוק לקצוץ את שיערם הארוך של הנאשמים וסנגוריהם, ממנו הוא כל כך הסתייג. במסיבת עיתונאים שלאחר מכן, הציג בגאווה השריף ג'וזף וודס ממחוז קוק את שיערו הגזוז של אבי הופמן.
הערעור
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-21 בנובמבר 1972, כל האישומים בוטלו על ידי בית המשפט לערעורים של ארצות הברית, בטענה שהשופט היה מוטה בסירובו לאפשר לעורכי הדין מטעם ההגנה לסנן מושבעים פוטנציאליים ולנסות לאתר בקרבם הטיה תרבותית או גזעית. משרד המשפטים החליט שלא לחדש את התיק.
במהלך המשפט הואשמו כל הנאשמים ושני הסנגורים בביזוי בית המשפט ונידונו לכלא, אך אישומים אלה בוטלו גם הם בערעור. בית המשפט לערעורים קבע כי כלל האישומים בביזוי בית המשפט צריכים להיות מובאים בפני שופט אחר, וכי כל מערער שעונשו עולה על חצי שנת מאסר יהיה זכאי למשפט בעניינו מול חבר מושבעים.[16]
כלל האישומים בביזוי בית המשפט הובאו בפני שופט אחר, אשר מצא את דלינג'ר, רובין, הופמן וקנסטרלר אשמים בחלק מהאישומים, אך לא גזר על איש מהם עונש מאסר ואף לא קנסות.[17]
המשפט בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקולנוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]- משפט הקונספירציה של שיקגו: דוקו-דרמה בהפקת ה-BBC שהתבססה על תמלילי בית המשפט ושודרה בבריטניה באוקטובר 1970. בהמשך, הסרט שודר גם במזרח גרמניה ובארצות הברית.
- קונספירציה: משפטם של השמונה משיקגו: דוקו-דרמה שהתבססה על תמלילי בית המשפט כמקור העיקרי לתסריט, ושודרה ברשת HBO האמריקאית בשנת 1987. כל שמונת הנאשמים המקוריים, יחד עם הסנגורים ויליאם קונסטלר ולאונרד ויינגלאס, השתתפו בפרויקט וסיפקו פרשנויות לאורך הסרט. לסרט הוענק פרס רשות הכבלים האמריקאית לשנת 1988 עבור הספיישל הדרמטי הטוב ביותר.[18]
- הסרט משנת 2000, גנוב את הסרט הזה, עוסק בעיקר באבי הופמן (אותו מגלם וינסנט ד'אונופריו), אך עוסק גם במשפט.
- קרקס הקונספירציה הגדול בשיקגו: סרט עלילתי מאת הבמאי קרי פלת'ם, שנעשה בזמן המשפט. הסרט הופץ על ידי אולפן הקולנוע ניו ליין סינמה יצא בינואר 2008 ב-DVD. הסרט זכה בפרס חבר השופטים של פסטיבל ברלין,[19] וכן בביקורות חיוביות מ"הניו יורק טיימס"[20] "ומניוזוויק"[דרוש מקור].
- השמונה משיקגו, אשר כתב וביים פנחס פרי, צולם בספטמבר ובאוקטובר 2009 ויצא ב-23 באוקטובר 2012. הסרט מבוסס על תמלילי המשפט ורוב הפעולה מתרחשת באולם בית המשפט.[21]
- משפט השבעה משיקגו: סרט עלילתי שכתב וביים הסופר אהרן סורקין, שהתבסס על תסריט שכתב בשנת 2007, ובכיכובם של סשה ברון כהן, מארק ריילנס, מייקל קיטון, אדי רדמיין, ג'וזף גורדון-לוויט ופרנק לנגלה. המפיקים סטיבן ספילברג, וולטר פ. פארקס ולורי מקדונלד שיתפו פעולה בפיתוח התסריט של סורקין, כאשר שפילברג התכוון לביים את הסרט. שפילברג פנה לוויל סמית' לתפקידו של בובי סיל, בעוד סשה ברון כהן לוהק במקור לתפקידו של אבי הופמן.[22][23] שביתת איגוד התסריטאים האמריקאי, שהחלה בנובמבר 2007 ונמשכה 100 יום,[24] עיכבה את הצילומים והפרויקט הופסק.[25] מאוחר יותר אמור היה סורקין לכתוב מחדש את התסריט עבור שפילברג, והבמאי התכוון ללהק בעיקר שחקנים לא מוכרים על מנת להקטין את התקציב. לבסוף היה זה סורקין שביים את הפרויקט בעצמו, והסרט יצא לאקרנים בשנת 2020 והופץ על ידי נטפליקס.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- topic/Chicago-Eight השבעה משיקגו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Bill of Rights Archives (22 באפריל 2016). "The Case of the Defendant Who was Bound and Gagged". Constitutional Rights Foundation. Constitutional Rights Foundation. נבדק ב-22 באפריל 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ McDowell, Jeanne Dorin. "The True Story of 'The Trial of the Chicago 7'". Smithsonian Magazine (באנגלית). נבדק ב-2020-11-14.
- ^ "A Special Supplement: The Trial of Bobby Seale". Nybooks.com. נבדק ב-29 באוגוסט 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Bobby Seale, Bound and Gagged | Political Activists on Trial | Explore | Drawing Justice: The Art of Courtroom Illustration | Exhibitions at the Library of Congress | Library of Congress". Library of Congress, Washington, D.C. 20540 USA.
- ^ Contempt in Chicago, Time Magazine, Friday, Nov. 14, 1969
- ^ Ragsdale, Bruce (22 באפריל 2016). "The Chicago Seven Conspiracy Trial". Federal Judicial Center. נבדק ב-22 באפריל 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ J. ANTHONY LUKAS (6 בפברואר 1970). "Judge Hoffman Is Taunted at Trial of the Chicago 7 After Silencing Defense Counsel". The New York Times (paid access). נבדק ב-7 באוקטובר 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Excerpts from the Testimony of Phil Ochs". Famous Trials: Chicago Seven. נבדק ב-26 ביולי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Chicago DNC 1968". New York Daily News. 20 באוגוסט 2008. נבדק ב-24 בינואר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Chicago 7 Judge Bars Ramsey Clark As Defense Witness". The New York Times. 29 בינואר 1970. נבדק ב-3 בנובמבר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Davis, R. (15 בספטמבר 2008). "The Chicago Seven trial and the 1968 Democratic National Convention". The Chicago Tribune.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Langguth, A.J. Our Vietnam: The War 1954-1975, New York: Simon and Schuster 2000 p. 560
- ^ "Protesting and the Chicago Seven". 1970 Year in Review. UPI. 1970. נבדק ב-26 באפריל 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ The Chicago Seven Trial: Excerpts from the Trial Transcript, Famous Trials: Chicago Seven
- ^ Langguth, A.J. Our Vietnam: The War 1954-1975, New York: Simon and Schuster 2000 p. 561
- ^ In re Dellinger, 461 F.2d 389 (7th Cir. 1972).
- ^ In re Dellinger, 370 F.Supp. 1304 (N.D.Ill. 1973).
- ^ Siebert, Perry. "Conspiracy: The Trial of the Chicago 8". Allmovie. נבדק ב-24 בינואר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Kerry Feltham: Filmography". kerryfeltham.com. אורכב מ-המקור ב-2016-03-17.
- ^ A. H. Weiler (31 במאי 1971). "Great Chicago Conspiracy Circus". New York Times. נבדק ב-2 באוגוסט 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Beck, Marilyn; Stacy Jenel Smith (27 באוקטובר 2009). "Romano, Bakula, Braugher Had 'Men' Chemistry". Jacksonville Observer. אורכב מ-המקור ב-2018-08-29. נבדק ב-24 בינואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Harlow, John (30 בדצמבר 2007). "No more jokes as Borat turns war protester". The Sunday Times. London. נבדק ב-31 בדצמבר 2007.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Will Smith Confirms Involvement in Spielberg's CHICAGO 7". Collider. 15 בינואר 2008. אורכב מ-המקור ב-20 בינואר 2008. נבדק ב-22 בינואר 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Paul Greengrass in Talks for Aaron Sorkin-Penned 'The Trial of the Chicago 7' , Rebecca Ford, The Hollywood Reporter, 23 July 2013.Retrieved: 26 April 2015.
- ^ Sperling, Nicole (22 בפברואר 2008). "Spielberg's 'Chicago 7' delayed". Entertainment Weekly. אורכב מ-המקור ב-26 בפברואר 2008. נבדק ב-23 בפברואר 2008.
{{cite news}}: (עזרה)
