הרי אייר
 | |||||||||
| נוף אופייני | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| גובה | 2,022 (הר אידוקאל-נ-טאגס) | ||||||||
| שטח |
84,000 קמ"ר  | ||||||||
| מדינה |
ניז'ר | ||||||||
| מיקום |
 ניז'ר | ||||||||
| אורך הרכס | 300 | ||||||||
| קואורדינטות | 18°25′N 8°43′E / 18.417°N 8.717°E | ||||||||
 | |||||||||
  | |||||||||
הרי אייר (צרפתית Massif de l'Aïr) הם מסיב הררי במרכזו של מדבר סהרה בצפונה של ניז'ר.
גאוגרפיה ואקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטחם של ההרים הוא כ-70,000 קמ"ר וצורתם כשל משולש. הם משתרעים לאורך של 350 ק"מ מצפון לדרום ולרוחב של 200 ק"מ ממזרח למערב, ומתחלקים בתורם לתשעה מסיבים משניים. ההרים נראים כרמה גדולה שגובהה נע בדרך כלל בין 500 ל-900 מטר, ופסגות גבוהות יותר מפוזרות בה. הנקודה הגבוהה ביותר במסיב הוא הר אידוקאל-נ-טאגס הנישא לגובה של 2,022 מטר.
האקלים באזור צחיח וכמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה בין 50 ל-100 מ"מ, אך בפועל, גורם הסלע החשוף לזרימת נגר עילי בוואדיות ולהיקוותו בבריכות זמניות, וסביב אלה צומחת צמחייה סבוכה. הוואדיות מנקזים את מי הגשמים לכל הכיוונים, ושלוש מערכות הידרוגרפיות גדולות מובילות אל הטנרה המדברי שממערב להרים. הגשמים אינם סדירים ואינם צפויים. השנה מחולקת לשלוש עונות - "העונה הקרה" מנובמבר עד פברואר, "העונה החמה" ממרץ עד יוני ו"העונה הגשומה" מיולי עד אוקטובר.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההרים מיושבים מזה 30,000 שנים לפחות וברחביהם אתרים ארכאולוגיים מתקופת האבן הקדומה ומתקופת האבן החדשה. התושבים הקדומים אולצו לעזוב את המקום כאשר האקלים הפך ליבש מידי ושוב לא הניב שטחי מרעה. לאחריהם הגיע גל של מהגרים מהדרום שניהלו אורח חיים נוודי למחצה, ואלה נדחקו לאחר מכן על ידי השבטים הברברים שהגיעו מהצפון בשלושה גלי הגירה. שבטים אלה הם אבותיהם של בני הטוארג המתגוררים באזור כיום.
ברחבי ההרים מספר כפרים הרוסים שננטשו, בעיקר במהלך מאתיים השנים האחרונות, ובהם בתים שהעתיקים שבהם מתוארכים לתקופה שבין המאה ה-11 עד המאה ה-14, תקופת גל ההגירה הברברי השלישי והאחרון. במאה ה-14 הוקמה העיר הראשית בערים, אגאדז, שהפכה עד מהרה לעיר הטוארג החשובה ביותר. בני הטוארג שלטו בהרים ובדרכי המסחר החוצות אותם עד הכיבוש הצרפתי שהחל ב-1898 והושלם במלואו בשנות ה-20 של המאה ה-20 לאחר מרד הטוארג שפרץ ב-1916. מתקופת המאבק שרדו במסיב מספר מצודות.
אתר מורשת עולמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלקו המזרחי של המסיב מוסדר מאז שנת 1988 כשמורת טבע ומאז שנת 1991 הוא מוכרז יחד עם שמורת הטבע של טנרה שממזרח לו כאתר מורשת עולמית. שטחו של האזור המוכרז משתרע על פני 77,360 קמ"ר, והוא אזור השימור הגדול באפריקה. רוב שטח השמורה נמצא בתחומי הטנרה וכ-40% ממנו שוכן בהרי אייר.
הרי אייר הם למעשה חלק מהסאהל המוקף על ידי הסהרה, והצמחייה היא סאהלית אופיינית. באזורים המוגנים בגבהים של מעל ל-1,000 מטר מתאפיינים ההרים גם במאפיינים פיטוגאוגרפיים של האזור הסודאני כמו עצי פיקוס ושל האזור הים-תיכוני כמו עצי זית. עוד שכיחים בהרים הדורה והדוחן. כ-40 מיני יונקים, 165 מיני עופות - כמחציתן נודדות, 18 זוחלים ומין בודד של דו-חיים נצפו בשטח המוכרז.
הרי אייר ידועים באומנות הסלע שבהם המתוארכת לתקופה שבין שנת 6000 לערך לפנה"ס ועד לסוף האלף הראשון. הציורים נעשו בעיקר בדרך של חריטה בסלע בעזרת סלעים קשיחים יותר, ויכול שגם בעצמים ממתכת החל מסוף האלף השני לפנה"ס. הציורים המוקדמים יותר מתארים בעלי חיים ששוב אינם חיים באזור בשל השינויים באקלים, כמו פילים וג'ירפות, ומאוחר יותר החלו מתארים את עולם החי המוכר כיום (דישונים, צבאים או יענים). עוד הותירו אחריהם תושבי האזור כלי אבן, כמו ראשי חיצים או גרזנים, בהם עשו שימוש לצייד וכן אבנים ששימשו כאבני ריחיים ולבניית תנורים.
אוכלוסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תושבי ההרים הם בעיקר בני הטוארג. חלקם נוודים העוסקים במרעה ומגדלים עיזים וגמלים, ורובם יושבי קבע בכפרים ובעיר הראשית במסיב, אגאדז, שאוכלוסייתה מנתה 88,569 איש בשנת 2005. אגאדז משגשגת כעיר שוק וכמרכז מסחרי אזורי, וכן משמשת כנקודת מעבר לאוראניום הנכרה בסביבתה. היא ידועה במוצרי הכסף והעור המיוצרים בה, ובשנים האחרונות החלה להתפתח בה גם התיירות, ובקרבתה שוכן שדה תעופה. תושבי הכפרים עוסקים בעיקר בחקלאות ומגדלים פירות וירקות, תירס וחיטה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרי אייר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
 | |
|---|---|
|