אגדז

אגדז
**Agadez**
	מראה העיר מהמינרט של המסגד הגדול
מדינה	ניז'ר
גובה	520 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	110,497 (2012)
קואורדינטות	16°58′20″N 7°59′27″E / 16.972222222222°N 7.9908333333333°E
אזור זמן	UTC+1
אתר מורשת עולמית
	המרכז ההיסטורי באגדז
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2013, לפי קריטריונים 2, 3
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת ניז'ר רגילה) ניאמיי זינדר מראדי לוב צ'אד ניגריה בנין ב. פאסו מאלי אלג'יריה אגדז

אגדז (צרפתית Agadez), ובעבר אגדס (Agadès) היא עיר במרכז ניז'ר ובירת מחוז אגדז המשתרע על פני כמחצית משטחה של המדינה. העיר השוכנת בגובה של 520 מטרים מעל פני הים, נמצאת בגבולם של מדבר סהרה והסאהל, בפינתו הדרום-מערבית של מסיף הרי אייר. שמה של העיר בא מהפועל אגדז (Egdez) בשפת הטוארג, שמשמעותו "לבקר", שכן בני הטוארג שהיו נוודים, הגיעו אליה אך לשם ביקור.

בשנת 2012 התגוררו באגדז 118,244 תושבים, והיא הייתה הגדולה שבערי צפון המדינה. העיר משמשת כמרכז מסחרי, כיעד תיירותי וכמרכז לשינוע אורניום הנכרה בסביבתה. מדרום לעיר שוכן נמל תעופה בינלאומי.

העיר שנוסדה במאה ה-11, התפתחה במאות ה-15 וה-16 במקביל להתפתחותה של סולטנות אייר. באגדז נושבו בני טוארג, והיא הייתה לעיר חשובה בדרכן של השיירות אשר חצו את הסהרה. בזכות מתאר הבנייה העירוני שלה, ומבנים חילוניים ודתיים העשויים כולם מלבני בוץ, הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית בשנת 2013.

היסטוריה

אגדז נוסדה במאה ה-11 על ידי בני שבט האוסה, שהגיעו לאתר מהדרום ונסמכו על מעיינות הנובעים למרגלות הרי אייר. ההאוסה פיתחו סגנון אדריכלות ייחודי שהתבסס על שימוש בלבני בוץ שנוצקו מחומרים מקומיים. הברברים והטוארג שנושבו באתר לאחרי ההאוסה, המשיכו ועשו שימוש בסגנון זה ואף פיתחו אותו.

בראשית המאה ה-15 הקימו הברברים את סולטנות אייר, אשר השתלטה על דרכי המסחר בדרום-מזרח הסהרה ועל אלה המקשרות אותו אל המגרב, ואגדז הייתה לבירתה. הסולטנות צברה עוצמה בראשית המאה ה-16, ובאגדז הוקמו מבנים חילוניים ודתיים מפוארים, דוגמת המסגד הגדול המתגאה במינרה הבוץ הגבוה בעולם, ואשר מתנשא לגובה של 27 מטרים. העיר סבלה פעמים רבות מיחסי יריבות בין סולטנות אייר ואימפריית סונגהאי, וכן ממאבקים בין שבטי טוארג יריבים, אשר הגיעו לשיאם במאה ה-19. כתוצאה מכך נפגעו גם חלק מהמבנים החשובים בעיר.

ב-1904 השתלטו הצרפתים על העיר, וסולטנות אייר התחזקה לאחר שביססה את עצמה ככוח מתווך בין השבטים הנוודים באזור וכמגנת חיי המסחר. כאשר זכתה ניז'ר בעצמאותה בשנת 1960, המשיכה סולטנות אייר להתקיים, ושימרה את כוחה החברתי והפוליטי באזור, וגם כיום היא נחשבת לכוח ממתן ולסמכות מוסרית. בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלה כריית אורניום בסהרה, ואגדז זכתה לתנופה מחודשת, בין היתר, בזכות חיבורה למערכת הכבישים. במרד הטוארג השני שפרץ בשנת 2007, סבלה העיר מפרצי אלימות ומהגירת אוכלוסייה בהיקף של אלפי בני אדם אליה. העיר הושמה תחת משטר צבאי ותנועת התיירות אליה פסקה, עד סופו של המרד בשנת 2009.

אוכלוסייה

אוכלוסיית העיר אשר מנתה בשנת 2012 118,244 תושבים, היא תוצר של כור היתוך בין "אנשי הסולטאן" לבין סוחרים זרים, בעיקר ממוצא ערבי. "אנשי הסולטאן" המהווים את הקבוצה האתנית הגדולה בעיר, כוללים את בני משפחת הסולטאן, ואת צאצאיהם של בני הטוארג המקושרים ישירות אל הסולטנות ותולדותיה. בקבוצה זו נמנים גם עבדיהם של הטוארג. קבוצה אתנית זו מרכזת בידיה את מירב הכוח המסחרי והכלכלי, ובכלל זה, את ארגון השוקים, ניהול הרבעים ועוד.

המצעד השנתי הטקסי שעורך הסולטאן, ממשיך ומסמל את קיומו של מוסד הסולטנות, ויחד עם הסולטאן משתתפים בו גם סגניו ובכירי הממסד. המצעד מתחיל בארמון הסולטאן, ליד המסגד הגדול, ועובד דרך מספר אתרים בהם נושא הסולטאן דברים באוזני התושבים, ומדגיש את יתרונות השלום, הביטחון האישי והשגשוג שמבטיחה הסולטנות.

מבנה העיר ואתריה

מתאר העיר

במרכזה של העיר שוכן הרובע העתיק, ובו 11 שכונות תחומות המנציחות את ראשית התיישבות בני הטוארג באתר, בהתאם לשבט שנאחז בכל אחת מהן, עיסוקם של תושביו (לדוגמה כדרים או משרתים), או בהתאם לייעודו (רובע הביצורים והארמון, רובע השיירות, רובע השוק וכיוצ"ב). שכונות אלה ממשיכות ומשמשות גם כיום כיחידות מנהליות.

ציר היסטורי מרכזי חוצה את העיר מדרום לצפון ומחלק אותה לשני חלקים. בעיר כיכרות רבות, והגדולות שבהן שימשו לצרכים מסחריים או לחניית גמלים. כיכרות אחרות שימשו לחתונות ולחגיגות, או לעריכת מפגשים חברתיים ומשחקים מסורתיים. הכיכרות בהיקפה של העיר שימשו כמאגרי מים זמניים בעונות הגשומות.

הבית המסורתי

בעיר העתיקה מבנים עתיקים מסורתיים רבים הערוכים סביב חצר פנימית, והמוקדמים שבהם הם מהמאה ה-15 או ה-16. גובהם של מבנים אלה הנושאים גגות מדורגים, נע בין 3–6 מטרים והם עשויים מקומה בודדת או שתיים. כאמצעי להגנה מפני השמש, אין כמעט פתחים בחזיתות המבנים. לעיתים קרובות הותקנו ספסלים עשויים אדמה משני צדדיה של הדלת הראשית, או שנבנה "דיקלי", מעין מושב המשמש גם להגנת בסיס המבנה מפני שחיקה. החזית סביב דלת הכניסה הראשית למבנה מעוטרת, דבר המהווה, יחד עם מבלטים המקרינים החוצה מהמבנים, את מאפייניו העיקריים של הסגנון המקומי. חומר הבנייה העיקרי הוא אדמה חרסיתית, אשר עוצב ללבני בוץ בצורת חרוט בעבר וכיום בדרך כלל בצורת מלבן. בין הלבנים מונחת שכבת מלט העשוי גם הוא מאדמה, והקירות מטוייחים בטיח על בסיס אדמה. גזעי דום מצרי או דקלים תומכים בגג, הבנוי גם הוא מאותה אדמה חרסיתית, ובמבנים נעשה שימוש בקשתות העשויות גם הן מאדמה.

בכניסה לבית המסורתי שוכן אולם כניסה המשמש לאירוח, בישול ופעילויות הקשורות בהכנת המזון, וכן לייצור ומכירת פריטי אמנות. חדרי המבנה פונים אל החצר המרכזית המשמשת כמקור לתאורה ולאוורור לכל חלקי הבית, וממנה ניתן לעלות אל הקומה השנייה, אם זו קיימת, או אל המרפסת. החדרים מעוטרים בדוגמאות גאומטריות.

ארמון הסולטאן

הארמון ששטחו 12 דונם, הוקם במאה ה-15, כאשר הסולטאן התיישב בעיר, והוא נמצא עדיין בשימוש, הן כמקום מגורי הסולטאן ובני משפחתו והן כמושב השלטון. בארמון מבנים רבים הערוכים סביב חצרות פנימיות, והוא מוגן על ידי חומה היקפית שבה שני שערים - האחד עבור שימוש שוטף והאחד שמור לתהלוכות. בצידו הדרומי של הארמון מוביל מעבר מיוחד השמור לסולטאן אל המסגד הגדול.

המסגד הגדול

המסגד הגדול הוקם בראשית המאה ה-16 והוא עדיין משמש לתפילות יום השישי. המסגד ניכר במינרה שלו, הבנוי בצורת פירמידה קטומה מלבנות בוץ, ובתוכו מדרגות לולייניות. בקירותיו קבועות קורות עץ הבולטות כלפי חוץ המשמשות כפיגומים קבועים וכן לשם בידוד. המינרה מתנשא לגובה של 27 מטרים, ונחשב למינרה הבוץ הגבוה בעולם. הוא נבנה מחדש במאה ה-19, והוא מטוייח באופן קבוע בידי "הבנאי הראשי" (מע'לאמי - "המלומד"), בפיקוחו הישיר של הסולטאן ובסיוע סטודנטים מהמדרסות הדתיות בעיר. המסגד משתרע על פני שטח של 5.6 דונם, וסביבו חומה. בשטח זה שוכנים שני אולמות תפילה מהמאה ה-19 וה-20, מבנה קבר, חצרות פנימיות ושטחי קבורה.

מבנים חשובים אחרים

ברובע העתיק שני מסגדים נוספים מהמאה ה-16 - מסגד טנדה (Tendé) ומסגד אבוואז'ה (Abawagé) שעדיין נמצא בשימוש. לשני מסגדים אלה אין מינרה.
בית הקאדי - מבנה מהמאה ה-19 שלו אולם כניסה גדול הפתוח אל החוץ והמשמש לדיונים משפטיים.
ארמון אנסטפידט (Palais Anastafidet) מראשית המאה ה-20, מייצג את הנהגת חלק משבטי הטוארג שעסק בארגון שיירות הסחר. בארמון כעשרים חדרים ומספר חצרות פנימיות, הערוכים סביב אולם קבלת פנים גדול.
בית האופה ("בית סידי קא" - Sidi Kâ) משנת 1917 מעוטר בעושר רב המייצג עירוב תרבותי.
בארמונו הקודם של סולטאן אלמומין (Almoumine) עדיין מתגוררים צאצאיו, ובו שוהות כלותיו לעתיד של הסולטאן.
מלון אייר (Hôtel de l’Aïr) - ארמון שנבנה ב-1917 עבור מנהיג המרד נגד הצרפתים, והפך לימים למלון.