הרברט פון קאראיאן

הרברט פון קאראיאן
**Herbert von Karajan**
	קאראיאן בשנת 1972
לידה	5 באפריל 1908; זלצבורג, אוסטריה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	16 ביולי 1989 (בגיל 81); אניף, אוסטריה
שם לידה	הריברט אביר פון קאראיאן
מקום קבורה	זלצבורג
מוקד פעילות	ברלין
תקופת הפעילות	מ-1929
מקום לימודים	אוניברסיטת מוצרטיאום, האוניברסיטה למוזיקה ואמנויות הבמה של וינה
עיסוק	מנצח
סוגה	מוזיקה קלאסית
שפה מועדפת	גרמנית, צרפתית, אנגלית, איטלקית
כלי נגינה	פסנתר
חברת תקליטים	דויטשה גרמופון
בן או בת זוג	Elmy Holgerloef (26 ביולי 1938–?); Anita von Karajan (22 באוקטובר 1942–?); בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
צאצאים	איזאבל קאראיין, Arabel Karajan
פרסים והוקרה	פרס ארנסט פון סימנס (1977); מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (1984); העיטור האוסטרי למדע ואמנות (1961); אזרח כבוד של ברלין; קצין בכיר במסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית; צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה; מדליית הנס פון בילוב ;
	karajan.org
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

הרברט פון קאראיאן (בגרמנית: ‏Herbert von Karajan^ⓘ‏^Ⓘ‏; 5 באפריל 1908, זלצבורג, אוסטריה - 16 ביולי 1989, אניף, אוסטריה) היה מנצח אוסטרי ממוצא יווני, מגדולי המנצחים במחצית השנייה של המאה ה-20. ניצח על הפילהרמונית של ברלין במשך 35 שנים ברציפות.

ביוגרפיה

אבותיו של הרברט פון קאראיאן היו מהגרים יוונים שבאו ממקדוניה היוונית והגיעו לווינה דרך סקסוניה. שם המשפחה המקורי היה קאראיאניס, שקוצר ונוסף לו תואר האצולה "פון". אביו גריגאורי היה צאצא למשפחת סוחרים יוונית גדולה. אמו, מרתה לבית קוסמאץ', הייתה סלובנית. בין השנים 1916 ו-1926 למד קאראיאן באוניברסיטת מוצרטיאום בזלצבורג, שם עודדו אותו ללמוד ניצוח. בשנת 1929 ניצח על האופרה "שלומית" (סאלומה) של ריכרד שטראוס בפסטיבל זלצבורג. מ-1929 עד 1934 היה קאפלמייסטר ראשון בתיאטרון העירוני באולם שבגרמניה. משנת 1934 עד 1941 ניצח על אופרות ועל קונצרטים סימפוניים בבתי האופרה של אאכן ואולם בגרמניה, וכן הופיע כמנצח אורח ברחבי אירופה.

בשנת 1946 ניצח קאראיאן בווינה על הפילהרמונית הווינאית, בקונצרט הראשון שלו אחרי המלחמה, אך שלטונות הכיבוש הרוסיים אסרו עליו להופיע כמנצח, בגלל חברותו במפלגה הנאצית. באותה שנה השתתף בעילום שם בפסטיבל זלצבורג. בשנה שלאחריה הותר לו לחזור לניצוח.

בשנת 1948 נעשה קאראיאן למנהל האמנותי של "אגודת ידידי המוזיקה"(אנ') בווינה. כמו כן עבד עם תזמורת פילהרמוניה ועם התזמורת של פריז וניצח בלה סקאלה במילאנו.

בשנים 1951 ו-1952 ניצח בפסטיבל ביירוית. בשנת 1955 התמנה למנהל מוזיקלי לכל חייו בפילהרמונית של ברלין, כממשיכו של וילהלם פורטוונגלר. משנת 1957 עד 1964 היה מנהל אמנותי של האופרה של וינה. הייתה לו מעורבות רבה בפילהרמונית של וינה ובפסטיבל זלצבורג, שם יזם את פסטיבל הפסחא. הוא המשיך לבצע, לנצח ולהקליט בשפע עד מותו בשנת 1989.

קאראיאן והתקליטור

קאראיאן נטל חלק חשוב בפיתוח התקליטור. הוא העריך מאוד את איכות ההמצאה החדשה, ותרם לה מהידע הרב שצבר במהלך השנים בנושאי סאונד. הוא גם הופיע במסיבת העיתונאים שהכריזה על ההמצאה החדשה.^[1] הגרסאות הראשונות של התקליטור הכילו זמן הקלטה מוגבל ל-60 דקות. ישנה סברה כי זמן ההקלטה הורחב ל-74 דקות כדי לאפשר הקלטה רציפה של הסימפוניה התשיעית של בטהובן. מכל מקום, סברה זו נדחתה על ידי קס אימניק (אנ') שהשתתף בהמצאת התקליטור.

פוליטיקה

כמו במקרה של זמרת הסופרן אליזבת שוורצקופף, חברותו של קאראיאן במפלגה הנאצית בין השנים 1933 ל-1945 הטילה עליו אור לא מחמיא כשהתגלתה מאוחר יותר, על אף העובדה הגלויה לעין שהוא הצטרף למפלגה כדי לקדם את הקריירה שלו, ולא מתוך סיבות אידאולוגיות. ב-1944 נכלל שמו ברשימת המבורכים על ידי משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם. מוזיקאים כגון אייזק שטרן ויצחק פרלמן סירבו לנגן בקונצרטים בניצוחו בגלל עברו הנאצי. עם זאת, נאמנותו של קאראיאן לרעיון הנאצי מוטלת בספק לאור נישואיו בשנת 1942, לאניטה גוטרמן היהודייה. כוכבו של קאראיאן בממשל הנאצי דעך מנקודה זו ואילך.

ביטוי מוזיקלי

מוסכם על רבים שקאראיאן ניחן בכישרון מולד של הפקת צליל תזמורתי יפה במיוחד. הדעות נחלקות בשאלת המטרה האסתטית הרחבה יותר, שהצליל הקאראיאני שימש להשגתה. המבקר האמריקאי הארווי זאקס ביקר את גישתו של קאראיאן באלה המילים:

קאראיאן בוחר, ככל הנראה, בצליל כל-תכליתי, מעודן, חלקלק, נוצץ ועשיר במחושב, שאפשר להתאימו, בשינויים הסגנוניים שהוא מוצא לנכון להכניס, לבאך ולפוצ'יני, למוצרט ולמהלר, לבטהובן ולווגנר, לשומאן ולסטרווינסקי. לרבות מן היצירות בניצוחו יש איכות מתועשת, מלאכותית, שלא נמצאה מעולם אצל טוסקניני, פורטוונגלר ואחרים... רבות מן ההקלטות של קאראיאן מלוטשות עד הפרזה, מעין מקבילה צלילית לסרטים ולתצלומים של לני ריפנשטאהל.

הצליל הכל-תכליתי, האחיד הזה הרשים מאזינים רבים כמניב דרגות הצלחה שונות במוזיקה מתקופות שונות. מנתונים ברשת עולה, שמבין הקלטותיו הרבות מספור של קאראיאן, אלה של הרפרטואר הרומנטי של המאה התשע-עשרה מתקבלות לעיתים קרובות בהתפעלות ובהוקרה (ושרבים רואים בתקליטי הסימפוניות של בטהובן בניצוחו, משנת 1962, קנה מידה לכל יתר הביצועים של יצירות אלה), אך ההתפעלות שוככת כשמדובר בניצוחיו על מוזיקה מן הבארוק או התקופה הקלאסית.

שתי ביקורות, שמידת היותן מייצגות שנויה במחלוקת, מתוך "מדריך פינגווין לתקליטורים" בעל התפוצה הרחבה, יכולות להמחיש נקודה זו:

ביחס להקלטת "טריסטן ואיזולדה" של וגנר, יצירה רומנטית חשובה, כתבו מבקרי הפינגווין "קאראיאן מנצח בחושניות על יצירת המופת של וגנר, בביצוע יפהפה ומלטף ובנגינה מעודנת להפליא של הפילהרמונית של ברלין... בחירה ראשונה מצוינת."
על הקלטת סימפוניות "פריז" של היידן בניצוח קאראיאן, כתבו אותם מבקרים, "תזמורת ג'אז במיטבה... כמובן, נגינת התזמורת מעולה, אבל התוצאה כבדה מדי, מזכירה יותר את ברלין הקיסרית מאשר את פריז המינואטים האיטיים הללו... ההקלטות האלה לוקות יותר מדי בחוסר חן וקסם מכדי להמליץ עליהן בלב שלם."
אפשר לומר שניצוחו של קאראיאן דומה למראה רולס רוייס ברחוב לונדוני אפרורי, ניתן להתרשם מהשלמות הטכנית, מההדר הרב, מין המסורת המפוארת אך אין הדבר מרגש כדהירה בפרארי בכביש צדדי בטוסקנה

במה שנוגע למוזיקה של המאה העשרים, הייתה ביקורת על קאראיאן משום שהקליט כמעט אך ורק יצירות מלפני 1945 (מאהלר, שנברג, ברג, וברן, ברטוק, סיבליוס, ריכרד שטראוס, פוצ'יני, אילדבראנדו פיצטי, ארתור הונגר, פרוקופייב, דביסי, פאול הינדמית וסטרווינסקי), אם כי הוא הקליט פעמיים את הסימפוניה העשירית של שוסטקוביץ' וניצח בהופעת בכורה על "דה טמפורום פינה קומדיה" של קרל אורף בשנת 1973.

התנהגות מקצועית

כמה מבקרים, בעיקר המבקר הבריטי נורמן לברכט, האשימו את פון קאראיאן בכך שהתחיל ספירלה אינפלציונית הרסנית בתשלום על הופעה. בתקופת כהונתו כמנהל ארגונים במימון ציבורי כגון הפילהרמונית הווינאית, הפילהרמונית הברלינאית ופסטיבל זלצבורג, החל לתגמל כוכבים אורחים בתשלומים מופקעים, ובמקביל העלה את משכורתו שלו.

מרגע שהשיג שליטה על תזמורות, יכול היה להפיק עמן הקלטות שמן התמלוגים עליהן לקח לעצמו את מרבית הכסף, וחזר והקליט יצירות מועדפות לכל טכנולוגיה חדשה עד מותו (תקליטים אריכי-נגן דיגיטליים, תקליטורים, קלטות וידאו, תקליטורי לייזר). נוסף לכך שהקשה על מנצחים אחרים להקליט עם התזמורות שלו, גם העלה את המחירים שדרש לעצמו, והביא לכך שגם מנצחים אחרים ירצו מחירים דומים.

מכיוון שמאז 1918 אסרה אוסטריה לשאת שמות אצולה, הוסר באופן רשמי התואר "פון" משם המשפחה. בסביבות 1958 איים קאראיאן לבטל את הופעותיו שם לצמיתות אם שמו לא יופיע במלואו על כרזות הקונצרטים שבניצוחו. מכיוון שהיה זה מצב בלתי מתקבל על הדעת, הוחלט ששמו המלא ייחשב כשם אמן.

בשעת חזרה על הקונצרט המשולש של בטהובן, עם דוד אויסטרך, סביאטוסלב ריכטר ומסטיסלב רוסטרופוביץ', שאל אויסטרך את קאראיאן אם יוכלו לעבור פעם נוספת על אחד הקטעים, ועל כך השיב קאראיאן: "לא, עכשיו הזמן לתמונות." דבריו אלה של קאראיאן לא מנעו מאויסטרך להעיד על קאראיאן כשמלאו לו 65 שהוא "המנצח הגדול ביותר החי כיום, רב-אמן בכל הסגנונות."

לבסוף, היו שתלו בקאראיאן אשמת אהבה עצמית ויהירות מוגזמת. כאשר ניצח על וגנר במטרופוליטן אופרה, הגביה את דוכן המנצח כדי להימצא בקו הראייה של הקהל; בהקלטות אופראיות של ורדי, שינה את האיזון כדי להבליט את צליל התזמורת במיקס הסופי, כדי להדגיש את תפקידו הוא ביצירת המוזיקה. מבקרים משווים אותו לליאונרד ברנשטיין בטענה שלשניהם לא היו מתחרים בתיאטרליות על דוכן המנצחים.

לקריאה נוספת

נתן דונביץ, מאסטרו - גדולי המנצחים בכל הזמנים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2006, הפרק "הרברט פון קאראיאן - 'המנהל הכללי של המוזיקה באירופה'", עמ' 278–298.