התקנה בדבר דרכוני יהודים
התקנה בדבר דרכוני יהודים (בגרמנית: Verordnung über Reisepässe von Juden) שהוציאו שלטונות גרמניה הנאצית ב-5 באוקטובר 1938 (RGBl. I, p. 1342 / GBlÖ p. 2268) קבעה שדרכוניהם של היהודים פסולים, וציוותה על החרמתם או החתמתם בחותמת יהודית. כתוצאה מכך, יהודי גרמני שביקש לחצות גבול שבו לא נדרשה ויזה - כגון הגבול בין גרמניה ושווייץ - כבר לא יכול היה לחצות אותו בלי שזהותו היהודית תצוין.
הגבלות דרכון[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1937 הוסמך שר הפנים של הרייך לארגן מחדש את מערכת הדרכונים והרישום. [1] בהסכמה עם משרד הפנים של הרייך, אסר ריינהרד היידריך בנובמבר 1937, כאמצעי זהירות, המשך הוצאת דרכונים ליהודים. [2] נטען שכאשר יהודים בעלי אזרחות זרה נוסעים לחו"ל, אינטרסים של הרייך הגרמני נמצאים בסכנה. החל מפברואר 1938, כל מבקש דרכון היה צריך להצהיר בנפרד אם הוא יהודי, וזאת בהתאם לסעיף 5 בצו הראשון לחוק אזרחות הרייך.[3]
לפי דיווח לג'וינט באוגוסט 1938, נמסר כי במהלך החודשים שלפני כן גם סוחרים יהודים שרצו לייצא סחורות ולהרוויח כך מטבע חוץ נאלצו לחכות לשווא לדרכון. ההנפקה של דרכונים הייתה כמעט תמיד רק במקרה שהבקשה הייתה קשורה להגירה. בהכנת החוק נכללה התייעצות עם רשות משטרת ההגירה, ארגון המפלגה הנאצית המקומי, הגסטפו והמשטרה המקומית. [4]
זיהוי דרכונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלחץ הגובר של הרדיפות, גדל מספר הפליטים היהודים ב-1938: 40,000 היגרו מהרייך ו-60,000 מאוסטריה. [5] מקיץ 1938 ואילך, עקב רדיפות הגסטפו נאלצו יהודים לחצות את הגבול באופן בלתי חוקי,[6] ובכך הפעילה גרמניה לחץ על המדינות השכנות והחריפה את היחסים הבינלאומיים.
שבועיים לאחר סיפוח אוסטריה, החליטה המועצה הפדרלית של שווייץ לאפשר רק לבעלי דרכונים אוסטריים לחצות את הגבול עם ויזה. עם זאת, אמצעי זה היה יעיל רק לזמן קצר, שכן דרכונים אלה הוחלפו במהרה במסמכי מסע גרמניים של הרייך. [7] ב-31 באוגוסט 1938 הודיעה שגרירות שווייץ על כוונת ממשלתה לסיים את הסכם הוויזה השווייצרי-גרמני מ-1926, שקבע מעבר גבול ללא ויזה. לאחר מספר ימים של משא ומתן, הכריזה גרמניה ב-29 בספטמבר 1938 על סימון דרכונים של יהודים באופן מיוחד. הרשויות בשווייץ קבעו שיש לאפשר ליהודים לחצות את הגבול רק אם הנציגות השווייצרית האחראית ציינה בדרכון "הבטחה שהיהודי יאשר מה מעמדו - יישאר בשווייץ או יעבור דרך שווייץ". [8]
בתקנה בדבר דרכוני יהודים, מ-5 באוקטובר 1938 (RGBl. 1, עמ' 1342), הוכרזו כל הדרכונים הגרמניים של יהודים כפסולים. המחזיקים היו צריכים להגיש את דרכוניהם לרשות הדרכונים בתוך שבועיים. מי שהפר את התקנה צפוי היה לעונשי מאסר וקנס. דרכונים שתוקפם הוגבל לגרמניה הוחרמו ללא תחליף. [9] כמסמכי זיהוי, הדרכונים הוחלפו בתעודת הזיהוי (קנקארטה), שבה חויבו היהודים להחזיק בסוף יולי 1938. כתופעת לוואי רצויה ומכוונת, [10] נמנעו מיהודים גם תשלומים בחו"ל, שרק בעלי דרכונים הורשו לבצע במסגרת פטורים מסוימים. דרכונים לנסיעות לחו"ל חזרו לתוקף אם הונפקו עם האות J בגודל 3 ס"מ ובצבע אדום (חותמת יהודית).
ב-17 באוגוסט 1938 נחקק הצו לשינוי שם החל על היהודים, וב-1 בינואר 1939 הוא נכנס לתוקף. לפי הצו, נקבע שם פרטי חובה נוסף שהיהודים היו חייבים לרשום גם בתעודת הזהות או בדרכון. מ-24 בינואר 1939, תקנת שינוי השם חלה גם על אוסטריה ועל חבל הסודטים.
על פי הוראת משטרה מ-7 ביולי 1941, היה צורך להחתים גם את העמוד הראשון של כריכת הדרכון. [11] ההצעה לכך נעשתה בתגובה להצעה של קונסול גרמני. [12]
ביטול[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקנה בדבר דרכוני יהודים בוטלה בחוק מועצת הבקרה מס' 1 בדבר ביטול החוק הנאצי (Kontrollratsgesetz Nr. 1 betreffend die Aufhebung von NS-Recht) מ-20 בספטמבר 1945 (אנ'). ביטול התקנה בדבר דרכוני יהודים מופיע בחוק לביטול פסקי דין וחוקים בלתי צודקים של הנאצים. עקב כך, כל ההרשעות מאותה תקופה בגין הפרת התקנה נחשבו כמבוטלות.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארכיון דיגיטלי Marburg: Schnellbrief ... בנושא הטיפול בדרכונים שהגישו יהודים
- ארכיון סקסוניה: רישום היהודים (pdf; 1.1 MB)
- אבני נגף: דרכון של Senta Herdt (pdf; 259 kB) [אבני נגף]
- שפיגל 27/1957: ביקורת גבולות מלאה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Gesetz über das Paß- das Ausländerpolizei- und das Meldewesen sowie das Ausweiswesen vom 11. Mai 1937 (RGBl. I, S. 589).
- ^ Uwe Dietrich Adam: Judenpolitik im Dritten Reich. Unv. Nachdruck Düsseldorf 2003, ISBN 3-7700-4063-5, S. 138 mit Anm. 322.
- ^ Uwe Dietrich Adam: Judenpolitik im Dritten Reich. Düsseldorf 2003, ISBN 3-7700-4063-5, S. 138.
- ^ Dok. VEJ 2/88 = Susanne Heim (Bearb.): Die Verfolgung und Ermordung der europäischen Juden durch das nationalsozialistische Deutschland 1933–1945 (Quellensammlung) Band 2: Deutsches Reich 1938 – August 1939, München 2009, ISBN 978-3-486-58523-0, S. 276–277.
- ^ Susanne Heim (Bearb.): Die Verfolgung und Ermordung der europäischen Juden durch das nationalsozialistische Deutschland 1933–1945, Band 2: Deutsches Reich 1938 – August 1939. München 2009, ISBN 978-3-486-58523-0, S. 44f mit Anm. 110.
- ^ Susanne Heim (Bearb.): Die Verfolgung und Ermordung der europäischen Juden.... Band 2, S. 45 / s. a. SPIEGEL 27/1957: Lückenlose Grenzkontrolle
- ^ Saul Friedländer: Das Dritte Reich und die Juden: Band 1., Die Jahre der Verfolgung: 1933–1939. durchgeseh. Sonderausgabe München 2007, ISBN 978-3-406-56681-3, S. 286.
- ^ Dokument VEJ 2/127 = Susanne Heim (Bearb.): Die Verfolgung und Ermordung der europäischen Juden... Band 2, S. 369.
- ^ Digitales Archiv Marburg: Schnellbrief ... betreffend Behandlung der eingereichten Reisepässe von Juden(הקישור אינו פעיל, 2019-05) (Zugriff 11. November 2013)
- ^ VEJ 2/110 = Susanne Heim (Bearb.): Die Verfolgung und Ermordung der europäischen Juden... Band 2, S. 324.
- ^ Joseph Walk (Hrsg.): Das Sonderrecht für die Juden im NS-Staat. 2. Auflage. Heidelberg 1996, ISBN 3-8252-1889-9, S. 344.
- ^ Eckart Conze; Norbert Frei; Peter Hayes; Mosche Zimmermann: Das Amt und die Vergangenheit - deutsche Diplomaten im Dritten Reich und in der Bundesrepublik, München 2010, ISBN 978-3-89667-430-2, S. 177.