לדלג לתוכן

הפיתול הבתר-מרכזי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפיתול הבתר-מרכזי
מיקום הפיתול הבתר-מרכזי על גבי קליפת המוח
מיקום הפיתול הבתר-מרכזי על גבי קליפת המוח
שיוך פיתולי המוח עריכת הנתון בוויקינתונים
תיאור ב האנטומיה של גריי (מהדורה 20) (822) עריכת הנתון בוויקינתונים
מזהים
לטינית (TA98) gyrus frontalis medius עריכת הנתון בוויקינתונים
טרמינולוגיה אנטומיקה A14.1.09.118 עריכת הנתון בוויקינתונים
TA2 (2019) 5454 עריכת הנתון בוויקינתונים
מזהה נרולוקס birnlex_1451 עריכת הנתון בוויקינתונים
מזהה נרוניימס 84 עריכת הנתון בוויקינתונים
FMA 61859 עריכת הנתון בוויקינתונים
מערכת השפה הרפואית המאוחדת C0152297 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הפיתול הבתר-מרכזי הוא קפל בקליפת מוח האדם, הנמצא על הקצה הקדמי של האונה הקודקודית. על קפל זה ממוקם האזור הסומטו-סנסורי הראשוני אשר אחראי על התחושה המודעת של מגע, לחץ, טמפרטורה וכאב.

מבנה ומיקום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיתול הבתר-מרכזי מאורגן בצורה סומטוטופית, כך שכמות האקסונים המעצבבים חלקים בגוף מִשְׁתָנָה בהתאם למורכבות ההפעלה של החלק המעוצבב ולא רק לפי גודלו. אך מנגד, על הפיתול נשאר הסדר האנטומי של אזורים קרובים בגוף. את המידע החושי הפיתול מקבל מן התלמוס[1], ומעביר אותו הלאה לאזורים סומטוסנסוריים אסוציאטיביים.

הפיתול הבתר-מרכזי מסומן באזורי ברודמן כאזורים 1, 2 ו-3. מבחינה מרחבית הוא אחורית לחריץ המרכזי, חריץ המתווה את החלוקה בין האונה הקודקודית לאונה המצחית, וקדמית לחריץ הבתר-מרכזי. חלקו הלטרלי (צידי) של הפיתול תחום על ידי המענית הצדית (Lateral sulcus או Sylvian fissure), ומן הצד המדיאלי של הפיתול נמצא קפל של רקמת מוח המהווה המשך לפיתול הבתר-מרכזי. קפל זה הנמצא על דופן ההמיספרה נקרא אונית מסב המרכז (Paracentral lobule) מקשר אותו יחד עם הפיתול הקדם-מרכזי. האוניה מתפקדת כמוקד שליטה ראשוני של תנועותיו המוטוריות של חלקי הגוף התחתונים, ומקבלת את המידע הסנסורי הראשוני מחלקים אלו.

העורק המוליך דם לפיתול הבתר מרכזי הוא עורק המוח האמצעי (אנ') (Middle cerebral artery), ופגיעה בו תגרור אובדן תחושה מודעת של מידע חושי של מגע.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפיתול הבתר-מרכזי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ רמי רחמימוב (2004). מהפכת המוח: תקשורת, מחלות נפש וסמים. רעננה: מכון ון ליר בירושלים. הקיבוץ המאוחד