לדלג לתוכן

המערכה על יוון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המערכה על יוון
מפת הקרב על יוון
מפת הקרב על יוון
מערכה: המערכה בבלקן
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים 6 באפריל 1941 – 30 באפריל 1941 (25 ימים)
קרב לפני מלחמת איטליה–יוון
קרב אחרי הקרב על כרתים
מקום יוון
קואורדינטות
38°30′N 23°00′E / 38.5°N 23°E / 38.5; 23 
תוצאה השתלטות מדינות הציר על יוון
הצדדים הלוחמים

מדינות הציר:
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה הנאצית
ממלכת איטליהממלכת איטליה איטליה הפשיסטית
ממלכת בולגריהממלכת בולגריה ממלכת בולגריה

בעלות הברית:
ממלכת יווןממלכת יוון ממלכת יוון
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה
ניו זילנדניו זילנד ניו זילנד
צרפת החופשיתצרפת החופשית צרפת החופשית

מנהיגים
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית וילהלם ליסט
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית מקסימיליאן פון וייכס
ממלכת איטליהממלכת איטליה אוגו קאוואלרו 		 ממלכת יווןממלכת יוון אלכסנדר פפגוס
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הנרי מייטלנד וילסון
אוסטרליהאוסטרליה תומאס בלאמיי
ניו זילנדניו זילנד ברנרד פרייברג 
כוחות

גרמניה:
680,000 איש
1,200 טנקים
700 מטוסים
איטליה הפאשיסטית
565,000 איש
463 מטוסים
163 טנקים
סה"כ: 1,245,000 איש

יוון:
430,000 איש
20 טנקים
האימפריה הבריטית:
62,612 איש
100 טנקים
200-300 מטוסים

אבדות

איטליה:
13,755 הרוגים
63,142 פצועים
25,067 נעדרים
גרמניה:
1,099 הרוגים
3,752 פצועים
385 נעדרים

יוון:
13,408 הרוגים
42,485 פצועים
1,290 נעדרים
האימפריה הבריטית:
903 הרוגים
1,250 פצועים
13,958 שבויים

מפה

המערכה על יוון (בשם קוד: מבצע מָרִיטָה; בגרמנית: Unternehmen Marita)[1][2] הוא השם הנפוץ לפלישת גרמניה הנאצית ליוון במהלך מלחמת העולם השנייה. הפלישה הגרמנית החלה לאחר כישלון איטליה הפשיסטית במלחמת איטליה–יוון. נהוג להכליל את הקרב על כרתים במערכה זו, על אף שבפועל הפלישה לכרתים התרחשה לאחר כיבושה המלא של יוון.

בזמן הפלישה הגרמנית, הייתה יוון שקועה בלחימה מול איטליה. לאחר הפלישה האיטלקית ב-28 באוקטובר 1940, בה נהדפו הכוחות האיטלקיים, נערכה איטליה למתקפה נוספת במרץ 1941.
לאחר כישלון מתקפה זו, נשאר רוב הצבא היווני באלבניה, ממנה תקפה איטליה. ב-6 באפריל, תקפה גרמניה את יוון מהגבול עם בולגריה, שהגנתו היחידה הייתה קו מטאקסס. ביוון הוצב חיל סיוע בריטי של כ-60,000 חיילים שעזר בניסיון ההדיפה של המתקפה הגרמנית אך לא יותר. הצבא היווני מצא עצמו נלחם בשתי חזיתות, מצד אחד האיטלקים ומהצד השני הגרמנים.

ב-27 באפריל 1941 נכנסו ראשוני הכוחות הגרמנים לאתונה בירת יוון כשהם דוחקים את כוח המשלוח הבריטי דרומה לחצי האי הפלופונסי ועיר הנמל קלמטה. ב-30 באפריל 1941 הושלם פינוי רוב הכוח הבריטי. הכוחות שנותרו בעיר קלמטה, ביניהם אלפי חיילים ארצישראליים מחיל החפרים ומיחידות ארצישראליות נוספות, נפלו בשבי הנאצי. כיבוש יוון הושלם עם נפילתו של האי כרתים בידי הצבא הגרמני ב-1 ביוני 1941. בסיום המערכה הייתה יוון תחת כיבוש צבאי של שלוש ממדינות ההסכם התלת צדדי: גרמניה, איטליה ובולגריה.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת איטליה–יוון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת איטליה–יוון

בפרוץ מלחמת העולם השנייה החליט שליט יוון, יואניס מטאקסס, שיוון תישאר נייטרלית במהלך המלחמה. אף על פי כן, הייתה יוון נתונה ללחץ גדול מצד איטליה, שהגיע לשיאו כאשר הצוללת האיטלקית "דלפינו" הטביעה את הסיירת היוונית "אלי" ב-15 באוגוסט 1940. מנהיג איטליה, בניטו מוסוליני, כעס על היטלר על שלא התייעץ איתו בנוגע למדיניות הלחימה ושאף לביסוס העצמאות האיטלקית. מוסוליני קיווה להוכיח את עצמתו מול הורמאכט בכיבוש יוון, אותה חשב ליריב חלש. הגרמנים הזהירו את מוסוליני כמה פעמים לבל יתקוף את יוון. ב-19 בספטמבר 1940 הבטיח מוסוליני ליואכים פון ריבנטרופ שהוא ישלים את כיבוש מצרים לפני שיתקיף את יוון או יוגוסלביה, אך לאחר שהתברר לו ב-8 באוקטובר שהגרמנים משגרים כוחות לרומניה, חש פגיעה בכבודו וזעם על היטלר. אלא ששר החוץ שלו, הרוזן גליאצו צ'אנו, שכח לספר לו שריבנטרופ הזכיר זאת בפגישתם הקודמת.[3]

ב-13 באוקטובר הורה מוסוליני לפיקוד העליון של צבא איטליה להכין תוכנית פלישה ליוון מאלבניה, שכבר הייתה תחת כיבוש איטלקי. לאיש ממפקדי צבאו, ובמיוחד מפקד הכוחות באלבניה, גנרל סבסטיאנו ויסקונטי פרסקה, לא עמד האומץ להתרות בדוצ'ה מפני בעיות הלוגיסטיקה הכרוכות במבצע כזה ועוד בתקופת החורף. התכנית הצריכה 20 דיוויזיות, אבל חזתה שיידרשו לפחות שלושה חודשים כדי להניע את מרביתן לצידו השני של הים האדריאטי, ואילו מוסוליני דרש להתחיל במתקפה כבר ב-26 באוקטובר 1940.[3]

ב-28 באוקטובר 1940, בשעה 03:00, הציב שגריר איטליה ביוון, עמנואל גראצי, אולטימטום של שלוש שעות למטאקסס, שדרש מעבר חופשי ליחידות איטלקיות והשתלטות על "אזורים אסטרטגיים" ביוון. מטאקסס דחה את האולטימטום (המקרה הזה הונצח בחג היווני "יום האוחי")[4], וצבא איטליה פלש ליוון דרך אלבניה, בכוח של 140,000 חיילים, אף לפני סוף הזמן המוקצב[5][6].

המתקפה האיטלקית נעה ברובה לכיוון אפירוס. הקרב הראשון במלחמה היה קרב אליאה-קלמס, בו כשלו הכוחות האיטלקיים בשבירת קו ההגנה היווני ונאלצו לעצור. לאחר שלושה שבועות, ניהלו הכוחות היוונים מתקפת נגד מוצלחת, נכנסו לטריטוריה אלבנית וכבשו מספר ערים חשובות, ביניהן קורצ'ה וסרנדה.

גם שינוי התפקידים בשרשרת הפיקוד האיטלקית וגם התגבורת לא עזרו לאיטלקים, והם נשארו מבוצרים ולא השיגו פריצת דרך. ב-13 בפברואר הורה גנרל היווני פאפאגוס על פתיחת חזית שנייה, וניסה לכבוש את טפלנה ואת ולורה בעזרת סיוע אווירי בריטי, אך הדיוויזיות היווניות נתקלו בהתנגדות כבדה, שהשמידה כמעט לחלוטין את הדיוויזיה החמישית של כרתים.

ב-9 במרץ 1941, אחרי שבועות של מלחמת חורף חסרת הכרעה, פתחו האיטלקים במתקפה גדולה במרכז החזית היוונית. ההתקפה נכשלה למרות עליונותם הצבאית של האיטלקים. אחרי שבוע של לחימה ויותר מ-12,000 אבדות, הכריז מוסוליני על נטישת המבצע ועזב את אלבניה לאחר 12 ימים[7].

עד לתחילת הפלישה הגרמנית ליוון, באפריל 1941 איבדו האיטלקים כמעט 40,000 הרוגים ועוד כ-114,000 נפגעי פציעות, מחלות וכוויות כפור[8].

היסטוריונים מאמינים כי כישלון המערכה האיטלקית ביוון נבע מסדרה של טעויות בהן לקו מוסוליני ומצביאיו ובהן: הקצאת כוחות מועטים מידי, התעלמות מהשפעת מזג האוויר החורפי ביוון (בגדי חורף לא נופקו לכוחות התוקפים), ויציאה להתקפה ללא יתרון ההפתעה. מוסוליני אף התעלם מהאזהרה של "הנציבות האיטלקית לייצור מלחמתי" כי אין ביכולתה של איטליה לנהל מערכה צבאית מלאה שתימשך שנה ומעלה, עד שנת 1949[9].

ההחלטה של היטלר לתקוף והסיוע הבריטי ליוון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה האיטלקית לאלבניה הביאה להתחייבות בריטית להגן על עצמאותה של ממלכת יוון, שניתנה באפריל 1939[10]. בנובמבר 1940 הגיע כוח הסיוע הראשון ליוון, שכלל כוח מעורב של מספר טייסות חיל האוויר המלכותי הבריטי, בפיקודו של מרשל אוויר משנה (ראה: דרגות הכוחות המזוינים הבריטיים) סֶר ג'ון ד'אלביאק (אנ')[10][11] בהסכמת הממשלה היוונית, פרסה בריטניה חיילים בכרתים ובמפרץ סאודה, ובכך אפשרו ליוונים להחזיר את הבריגדה המוטסת ה-5 של כרתים ליוון היבשתית. מהצד שמנגד, היטלר, שכבר החליט לתגבר את האיטלקים בצפון אפריקה, מצא עצמו שהוא צריך להגן עליהם גם מפני היוונים והבריטים[12].

היטלר החליט כי גרמניה הנאצית תתערב בלחימה ביוון, בין היתר על הצורך לאבטח את אגפו הדרומי לקראת הפלישה לברית המועצות ולהגן על שדות הנפט החיוניים לו בעיר פלויישט ברומניה, מיד לאחר הגעת כוחות הסיוע הבריטים, תרחיש ממנו חשש היטלר[1]. אף על פי היות יוון נייטרלית לפני המתקפה האיטלקית, הכוחות הבריטיים שנשלחו כסיוע להגנה היוונית גרמו להיטלר לחשוש משימוש ביוון לפתיחת חזית באגף הדרומי שלו. היטלר הורה למטה הכללי לתקוף ביוון מבסיסים ברומניה ובולגריה ובכך להמשיך בתוכניתו לניטרול הבסיסים הבריטים בים התיכון. ב-12 בנובמבר 1940 הוציא הפיקוד העליון של הוורמאכט את הוראה מס' 18 בה תכנן פעולות לכיבוש יוון וגיברלטר באביב 1941 (מבצע פליקס). ביטחונו של היטלר בכך שגנרל פרנסיסקו פרנקו יסכים להצטרף למלחמה לצד מדינות "הציר" נתגלה כחסר ביסוס. הקאודיו פרנקו הבהיר היטב שיהיה ביכולתו להיכנס למלחמה רק כאשר תעמוד בריטניה על סף התמוטטות[13]. התנגדותו של פרנקו הפכה את מבצע פליקס לבלתי אפשרי. לכן, המתקפה הגרמנית בדרום אירופה, כחלק מ"האסטרטגיה ההיקפית" נגד מאחזי בריטניה במזרח התיכון, עברה שינוי והוגבלה ליוון בלבד. מה גם שבשלב זה איבד היטלר עניין במזרח התיכון והתמקד בפלישה לברית המועצות ומבצע מריטה לכיבוש יוון נועד לאבטח את אגפו הדרומי[10]
ב-13 בדצמבר 1940, לאחר ביטול הוראה מס' 18 הוציא הפיקוד העליון של הוורמאכט את הוראה מס' 20, בה תוכננה פלישה ליוון, דרך בולגריה, תחת שם הקוד מבצע מריטה. התוכנית הייתה לכבוש את צפון הים האגאי. בתוך זמן קצר שכנעו מפקדי הלופטוואפה והקריגסמרינה את היטלר, לכלול בתוכנית את כל יוון היבשתית[14].
ההפיכה ביוגוסלביה (אנ') ב-27 במרץ 1941, שהתרחשה יומיים אחרי שהנסיך העוצר פאול וממשלתו חתמו על ההסכם התלת צדדי עם גרמניה הנאצית ואיטליה[15], יצרה שינוי פתאומי במהלך האירועים שהתאים מאוד לשאיפות גרמניה: כיבוש יוגוסלביה יהפוך את כיבוש יוון לנוח יותר מבחינה צבאית[16]. היטלר, ש"השתנק משאיפת נקם", כדברי המתורגמן שלו, היה משוכנע שהבריטים ואפילו ברית המועצות בחשו בקלחת ופקד על הפיקוד העליון (OKH) להיערך לפלישה ללא אולטימטום וללא הכרזת מלחמה. הלופטוואפה קיבל הוראה לתקוף את בלגרד בהקדם האפשרי. המבצע ייקרא שטראפגרִיכט (גמול)[15]. בשעות הבוקר המוקדמות של 6 באפריל 1941 גובש ונחתם במוסקבה הסכם אי התקפה בין ברית המועצות ויוגוסלביה. היה זה מאוחר מידי כדי להשפיע ולמנוע את הפלישה הגרמנית הממשמשת ובאה[17]

ב-17 בנובמבר 1940 הציע מטאקסס לבריטים מבצע צבאי נרחב נגד מדינות הבלקן. הוא הציע שהמבצע ינוהל ממפקדות מבוצרות יווניות בדרום אלבניה. הבריטים סירבו להצעה היוונית כיוון שחששו שמבצע זה והזזת הכוחות שתבוא בעקבותיו תפגע ביכולתם לנהל מערכה בצפון אפריקה.

ההכנות למבצע מריטה, הפלישה ליוון, נמשכו לאורך שלושת החודשים הראשונים של 1941. עוצבות של הארמייה ה-12 בפיקודו של גנרל - פלדמרשל וילהלם ליסט חצו את הונגריה והגיעו לרומניה. סטלין צפה בתנועות אלו בחשדנות עמוקה אך לא היה ביכולתו לעשות מאומה[18].

הבריטים שהיו מודעים לריכוז הכוחות הגרמניים בדנובה התחתית, החליטו לפעול. צ'רצ'יל, מתוך רצון להפגין את אמינותה של בריטניה פקד על גנרל וויוול שלא להתקדם לטריפולי ולשלוח שלוש דיוויזיות ליוון תחת זאת. וויוול ואדמירל קנינגהם חשו שאין לחיל המשלוח הזה כל סיכוי לעמוד בפני פלישה גרמנית, אך בלחצם של צ'רצ'יל ואידן נאלצו לקבל את הדין וב־8 במארס נשלח כוח המשלוח הבריטי (שיותר ממחציתו הורכב מבני אוסטרליה וניו זילנד)[18].

ב-13 בינואר 1941 הגיע גנרל ארצ'יבלד וויוול מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון לפגישה עם גאורגיוס השני מלך היוונים, ראש ממשלת יוון יואניס מטאקסס והרמטכ"ל היווני גנרל אלכסנדרוס פאפאגוס באתונה. בפגישה ביקש גנרל פאפאגוס, כוח תגבור בריטי שיכלול 9 דיוויזיות מצבא בריטניה ובנוסף סיוע אווירי תואם. גנרל ארצ'יבלד וויוול, הנציג הבריטי הבכיר השיב כי ביכולתו להקצות להם כוח סמלי בן שתיים עד שלוש דיוויזיות בלבד. היוונים סירבו מחשש שהכוח הבריטי הסמלי יהיה גדול מספיק כדי לספק תירוץ לפלישה גרמנית ליוון, אך קטן מדי מכדי להתמודד מולה[19]. הממשלה היוונית החליטה שאם כוחות גרמנים יחצו את הדנובה, מרומניה לתוך בולגריה, יבקשו מהבריטים את סיוע הכוחות שלהם. עם מותו של גנרל מטאקסאס מסרטן הגרון ב-29 בינואר 1941, החליטה ממשלתו של ראש הממשלה החדש אלכסנדרוס קוריזיס עד מהרה, על נכונותה לקבל סיוע בריטי בכל היקף[20][18]

העברת הכוחות הבריטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיילים אוסטרלים מתכוננים לשיט מאלכסנדריה, מצרים ליוון.

וינסטון צ'רצ'יל הסכים שיש צורך בהקמת חזית משותפת בבלקן בין טורקיה, יוגוסלביה ויוון ומינה את אנתוני אידן וג'ון דיל לשאת ולתת עם הממשלה היוונית[21]. המשא ומתן צלח והוחלט על הקמת כוח סיוע בריטי שיסייע ליוון בלחימה.

ב-2 במרץ החל מבצע בוהק, שבמסגרתו הועברו חיילים וציוד ליוון דרך הים. המבצע החל כאשר 26 נושאות חיילים עגנו בנמל פיראוס. ב-3 באפריל הוחלט בפגישה משותפת של הבריטים, היוונים והיוגוסלאבים שבמקרה של פלישה גרמנית היוגוסלבים יחסמו את הגרמנים בעמק הסטרומה. במהלך הפגישה הדגיש פפגוס את חשיבות המתקפה על האיטלקים במקרה של מתקפת נגד גרמנית. עד 24 באפריל הגיעו ליוון יותר מ-62,000 חיילים אוסטרלים, ניו זילנדים, ארץ ישראלים וקפריסאים. הכוחות המשולבים כונו כוח "W" ומפקדם היה לוטננט-ג'נרל הנרי מייטלנד וילסון[18].

הפלישה הגרמנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך דרום יוגוסלביה לסלוניקי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה ליוגוסלביה ויוון החלה סימולטנית ב-3 באפריל 1941[22]. בעוד הלופטוואפה הפציץ את בלגרד שביוגוסלביה. קורפוס הפאנצר ה-40 שהיה אמור לתקוף דרך דרום יוגוסלביה החל את המשימה בחמש בבוקר. הם תקפו מהגבול עם בולגריה משתי נקודות שונות. בערב 8 באפריל כבשה הדיוויזיה ה-73 את פרילפ, וחתכה את קו הרכבת שעבר בין בלגרד לסלוניקי. בערב 9 באפריל פרס גנרל גאורג שטומה את כוחותיו כדי לפלוש למונאסטיר, כהכנה למתקפה כנגד פלורינה. עמדה זו איימה לכתר את היוונים באלבניה, ואת כוח W[23] באזור פלורינה, אדסה וקטריני. בעוד חוליות אבטחה חלשות הגנו על עורף הכוחות מפני מתקפת פתע ממרכז יוגוסלביה, נעו יחידות מדיוויזיית הפאנצר ה-9 מערבה, על מנת לחבור אל האיטלקים בגבול האלבני[24].

דיוויזיית הפאנצר ה-2 (מהקורפוס ההררי ה-18) נכנסה ליוגוסלביה מהמזרח בבוקר 6 באפריל, והתקדמה מערבה דרך עמק נהר הסטרומה. ההדיוויזיה נתקלה בהתנגדות מועטה בלבד, אך התעכבה בגלל הדרכים הקשות, ההריסות והבוץ. אף-על-פי-כן הצליחה הדיוויזיה להגיע אל יעדה באותו יום, העיירה סטרומיצה. ב-7 באפריל הונחתה מתקפת-נגד יוגוסלבית על האגף הצפוני של הדיוויזיה, אך זו נהדפה לאחר לחימה קצרה. למחרת חלפה הדיוויזיה על פני ההרים, ועברה את קו ההגנה החלוש של הדיוויזיה הממוכנת היוונית ה-19 הממוקמת מדרום לאגם דויראן. למרות עיכובים רבים בכבישים ההרריים, הצליח כוח משמר קדמי משוריין שנשלח לעבר סלוניקי, להיכנס לעיר בבוקר 9 באפריל וללכוד יעד חשוב זה, ללא כל לחימה[25]. לאחר קרב ממושך עם שלוש דיוויזיות יווניות בפיקודו של גנרל בקופולוס, נפלה העיר בידי דיוויזיית הפאנצר ה-2, ולאחר מכן נכנעה ארמיית מקדוניה המזרחית היוונית, וכניעתה נכנסה לתוקף בשעה 13:00 ב-10 באפריל. בשלושת הימים שנדרשו לגרמנים להגיע לסלוניקי ולפרוץ את קו מטקסס, נפלו כ-60,000 חיילים יוונים בשבי. כוחות בריטיים וחבר העמים תפסו את ההגנה על יוון, בעוד חלק הארי של הצבא היווני נלחם לשמור על עמדותיו הישנות באלבניה.

מתקפת הנגד היוונית-יוגוסלבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת אפריל 1941 נפגשו מפקדים יווניים, יוגוסלבים ובריטים כדי להניע את המתקפה המתוכננת, שמטרתה הייתה להשמיד את הצבא האיטלקי באלבניה בזמן, כדי למנוע את הפלישה הגרמנית, ולאפשר לצבא היווני לתפוס עמדות חדשות ולהגן על הגבול עם יוגוסלביה ובולגריה. ב-7 באפריל החלה הארמייה היוגוסלבית השלישית, שכללה חמש דיוויזיות חיל רגלים (ה-13 "הרצגובקה", ה-15 "זטסקה", ה-25 "ורדרסקה", ה-31 "קוסובסקה" וה-12 "יאדרנסקה"), במתקפת נגד מאלבניה בצפון, דרך דבאר, פודגוריצה, לעבר אלבאסן. בעקבות נפילתה של סקופיה, בידי קורפוס הפאנצר ה-40 הגרמני[26], נאלצה הדיוויזיה ה-25 להפסיק את פעילותה באלבניה. ב-8 באפריל, כוח חלוץ חצה את הרי הפרוקלטיה הבוגדניים, והשתלט על הכפר קולג'קבה בעמק הנהר ואלג'בון, בעוד הדיוויזיה ה-31, שנתמכה על ידי מפציצי סבויה מרקטי SM.79 מטייסת ההפצצה ה-7 של חיל האוויר המלכותי היוגוסלבי, הרסה את העמדות האיטלקיות בעמק נהר דרין. בינתיים, ארמיית מקדוניה המערבית היוונית תחת פיקוד הגנרל טסולאקוגלואו, שכללה את הדיוויזיות היווניות ה-9 וה-13, והתקדמה לתמיכה בצבא היוגוסלבי המלכותי, הוטל עליהם להתקדם לעבר דורס. הפלישה הגרמנית ליוון ויוגוסלביה התרחבה ב-8 באפריל, עם תחילת המתקפות של קבוצת הפאנצר ה-1 בפיקודו של גנרל-פלדמרשל אוואלד פון קלייסט שהתקדמה מערבה דרך הגבול הבולגרי לתוך יוגוסלביה. בערבו של 8 באפריל השמידו הגרמנים את הכוחות היוגוסלבים שניצבו מולם ונכנסו לעיר ניש[27]. ב-9 באפריל התקדמה הדיוויזיה היוגוסלבית ה-15 לכיוון שקודרה, ורגימנט הפרשים היוגוסלבי הגיע לנהר דרין, אך הדיוויזיה ה-31 נאלצה להפסיק את התקדמותה, בשל הופעתן של יחידות גרמניות ליד פריזרן. ההתקפה היוגוסלבית-יוונית נתמכה על ידי מפציצי סבויה מרקטי SM.79 מלהקי המפציצים ה-66 וה-81, אשר תקפו שדות תעופה ומחנות ברחבי שקודרה, וכן את נמל דורס ואת ריכוזי הגייסות האיטלקיים באזור הנהר דרין ובדורס, טירנה וזאדאר. קבוצת הפאנצר ה-1, שהחלה המתקפה על יוגוסלביה, החלה בתנועה דרך חלקה הדרומי לתוך יוון[28]

בין 11 ל-13 באפריל, עם התקדמות הכוחות הגרמניים והאיטלקים בעורפה, נאלצה הדיוויזיה היוגוסלבית ה-15 לסגת בחזרה לנהר פרוניזאט, שם נותרה עד סוף המערכה ב-16 באפריל. באותו זמן התקדמו דיוויזיית השריון ה-131 סנטאורו והדיוויזיה ה-18 מסינה לעבר בסיס הצי היוגוסלבי בקוטור, מונטנגרו, וכבשו גם את צטיניה ופודגוריצה. במהלך הקרב איבדו היוגוסלבים כ-30,000 חיילים, שנפלו במתקפת הנגד האיטלקית.

ב-12 באפריל נכנעה העיר בלגרד בפני כוחותיו של גנרל-פלדמרשל קלייסט[29].

ארטילריה גרמנית בהרי יוון, אפריל 1941

קו מטקסס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על קו מטקסס הֵגֵנָה ארמיית מקדוניה המזרחית (לוטננט גנרל קונסטנטינוס בקופולוס), שכללה את הדיוויזיות ה-7, ה-14 וה-18. הקו נמשך כ-170 ק"מ לאורך נהר נסטוס במזרח ולאחר מכן פנה מזרחה, בעקבות הגבול הבולגרי עד הר בלאסיצה, סמוך לגבול היוגוסלבי. הביצורים נועדו לחיל מצב שכלל מעל 200,000 חיילים, אבל בפועל היו רק כ-70,000 חיילים, שהיו מפוזרים למדי. כ-950 חיילים בפיקודו של מיור גאורגיוס דוראטסוס מהדיוויזיה ה-14 (מייג'ור גנרל קונסטנטינוס פאפאקונסטנטינו) הגנו על פורט רופל.

כדי לתפוס את סלוניקי, העיר השנייה בגודלה ביוון, עם נמל חשוב מבחינה אסטרטגית, היו חייבים הגרמנים לפרוץ את קו מטקסס. ההתקפה החלה ב-6 באפריל עם דיוויזיית רגלים אחת ושתי דיוויזיות הרריות מהקורפוס ה-18. בשל התנגדות חזקה, רק מקץ שלושה ימי לחימה קשים נפרץ הקו[30], ודו"ח גרמני בסוף היום הראשון תיאר את האופן שבו הדיוויזיה ההררית ה-5 נהדפה במעבר רופל למרות התמיכה האווירית החזקה ביותר וספגה נפגעים רבים[22]. שני גדודים גרמנים הצליחו להגיע לגובה 600 מטר בפורט רופל ב-6 באפריל, אך הושמדו כמעט לחלוטין. מבין 24 המוצבים שהיו בקו מטקסס, רק שניים נפלו בידי הגרמנים, ואף זאת אך ורק לאחר שהם נהרסו. בימים הבאים, הגרמנים הפציצו את המוצבים עם ארטילריה ומפציצי צלילה, ותוגברו ברגימנט הרגלים ה-125. בערב 7 באפריל הצליחה הדיוויזיה ההררית ה-6 לתפוס מעבר בגובה 2,100 מטרים, שהיה מכוסה שלג, ונחשב בעיני היוונים, כלא עביר, והגיעה לקו הרכבת לסלוניקי. חיל המצב היווני במקום, לחם באומץ כה רב, שלאחר כניעתו, אישרו הגרמנים ללוחמים היוונים לצעוד החוצה על נשקם כשהם מצדיעים להם[22].

כוחות גרמנים באתונה, מאי 1941

הדיוויזיה ההררית ה-5 יחד עם רגימנט הרגלים ה-125, חצו את הנהר סטרומה תחת קשיים כבדים, תקפו לאורך שתי הגדות, תוך טיהור בונקרים, עד שהגיעו ליעדם ב-7 באפריל, אולם כמות הנפגעים הרבה גרמה להם לסגת באופן זמני. הדיוויזיה ה-72 התקדמה מנברוקופ מעבר להרים, אולם ההתקדמות שלה התעכבה בשל מחסור בבהמות תובלה, בארטילריה בינונית ובציוד הררי, ורק בערב 9 באפריל הגיעה לאזור צפון-מזרח לסרס[30]. רוב המצודות היווניות החזיקו מעמד עד לאחר שהגרמנים כבשו את סלוניקי ב-9 באפריל, ואז נכנעו על פי פקודותיו של הגנרל בקופולוס. עם זאת, מבצרים מבודדים קטנים המשיכו להיאבק עוד כמה ימים ולא נכבשו עד לאחר שהופגזו על ידי ארטילריה כבדה[31]. אף על פי שבסופו של דבר נכנעו, הצליחו מגיני קו מטקסס לעכב את ההתקדמות הגרמנית בכמה ימים[32], ואפשר שאף היו מצליחים לעכבו יותר, אילולי היה רוב הצבא היווני פרוס באלבניה אל מול הצבא המלכותי האיטלקי.

כניעת הצבא היווני במקדוניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיוויזיה ה-50 התקדמה הרבה מעבר לקומוטיני לעבר נהר נסטוס, אליו הגיעה למחרת. ב-9 באפריל הכוחות היווניים שהגנו על קו מטקסס נכנעו ללא תנאי, בעקבות קריסת ההתנגדות היוונית ממזרח לנהר האקסיוס. באותו יום ציין וילהלם ליסט כי כתוצאה מההתקדמות המהירה של היחידות הניידות, הארמייה ה-12 שלו הייתה עכשיו בעמדה נוחה לחדור למרכז יוון, על ידי שבירת ההתנגדות היוונית מאחורי הנהר אקסיוס. על בסיס הערכה זו, ליסט ביקש להעביר את דיוויזיית הפאנצר ה-5 מקבוצת הפאנצר הראשונה לקורפוס הפאנצר ה-40. הוא הניח שנוכחות הדיוויזיה תהווה מכה נוספת ללחץ הגרמני דרך "פער מונאסטיר", ולהמשך המערכה, הוא הקים קבוצה מזרחית בפיקודו של הקורפוס ההררי ה-18 וקבוצה מערבית בראשות קורפוס הפאנצר ה-40[33].

דגל המלחמה של הרייך מונף על האקרופוליס, מאי 1941

פריצת הדרך לקוזני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר 10 באפריל סיים הקורפוס הממונע ה-41 את הכנותיו להמשך ההתקפה והתקדמות לעבר קוזאני. דיוויזיית הפאנצר ה-5 שהתקדמה מסקופיה, נתקלה בדיוויזיה יוונית שמטרתה להגן על פער מונאסטיר, והביסה במהירות את המגינים. הקשר הראשון עם כוחות בעלות הברית נעשה מצפון לווי ב-10 באפריל. חיילי אס-אס גרמנים תפסו את ווי ב-11 באפריל, אך נעצרו במעבר קלידי, דרומית לעיר, שם התרכז כוח מעורב בריטי-יווני המכונה כוח מקאי, אך למחרת היום חזר כוח האס-אס אל עמדות בעלות-הברית, ובשעת בין-ערביים פתח בהתקפה חזיתית על המעבר, ולאחר לחימה כבדה פרצו הגרמנים את ההגנה. ב-13 באפריל 70 מפציצים גרמנים תומכים תקפו את העיר וולוס, והנמל נהרס כמעט לגמרי, ובבוקר 14 באפריל הגיעה חוד החנית של דיוויזיית הפאנצר ה-9 לקוזאני.

מעברי האולימפוס וסרוויה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילסון אשר עמד בפני הסיכוי להילכד על ידי הגרמנים שפעלו מכיוון סלוניקי, בעודו מוקף בכוחות השריון הגרמני היורד מבעד ל"פרצת מונסטיר". ב-13 באפריל הוא משך את כל הכוחות הבריטים לנמל האליאקמון, ולאחר מכן הציב אותם במעבר הצר של תרמופילאי. ב-14 באפריל הקימה דיוויזיית הפאנצר ה-9 גשר מעבר לנהר האליאקמון, אך ניסיון להתקדם מעבר לנקודה זו נבלם באש עזה. להגנה זו היו שלושה מרכיבים עיקריים: אזור המנהרה של פלאטמונאס בין אולימפוס לבין הים, מעבר האולימפוס עצמו ומעבר סרוויה לדרום-מזרח. על ידי ניתוב ההתקפה דרך שלושת המעברים הללו, הקו החדש הציע כוח הגנה גדול בהרבה. ההגנות של מעברי האולימפוס והסרוויה כללו את החטיבה הניו זילנדית ה-4, החטיבה הניו זילנדית ה-5 והחטיבה האוסטרלית ה-16. במשך שלושת הימים הבאים, ההתקדמות של דיוויזיית הפאנצר ה-9 נעצרה מול עמדות אלה.

טירה הרוסה שלטה על הרכס שדרכו עבר מעבר החוף שהוביל לפלטמונאס. בליל 15 באפריל תקף את הרכס גדוד אופנועים גרמני שנתמך על ידי גדוד טנקים, אך הם נהדפו על ידי הגדוד הניו זילנדי ה-21 בפיקודו של לוטננט קולונל ניל מאקי שספג אבדות כבדות. מאוחר יותר באותו היום הגיע רגימנט משוריין גרמני ופגע ביחידות החוף וביחידות הפנימיות של הגדוד, אך הניו זילנדים החזיקו מעמד. לאחר חיזוקם בלילה שבין 15 ל-16 באפריל בחודש, כללו הכוחות הגרמנים גדוד טנקים, גדוד רגלים וגדוד אופנועים. כוח הרגלים תקף את האגף השמאלי של הניו זילנדים עם שחר, בעוד הטנקים התקיפו לאורך החוף כמה שעות לאחר מכן. הניו זילנדים מצאו את עצמם במהרה מכותרים משני הצדדים, לאחר כישלונו של צבא מקדוניה המערבית להגן על העיר קוריצה האלבנית, אשר נפלה ללא התנגדות לארמייה האיטלקית התשיעית ב-15 באפריל, ואילצה את הבריטים לנטוש את העמדות בהר אולימפוס, וכתוצאה מכך נפלו בדבי 20,000 חיילים יוונים.

צוות תותח נ"ט אוסטרלי, זמן קצר לאחר הנסיגה מאזור ואווי

הגדוד הניו זילנדי נסוג, חצה את נהר פיניוס, ועם רדת החשכה הגיעו ליציאה המערבית של ערוץ פיניוס, וסבלו רק מאבדות קלות. מאקי התבשר כי "זה חיוני להחזיק את הערוץ נקי מאויב עד 19 באפריל, גם אם זה יגרום להכחדת הכוח". הוא הטביע את המעבורת מעבר לקצה המערבי של הערוץ, לאחר שכל אנשיו חצו את הנהר והקימו הגנות סביבו. הגדוד ה-21 חוזק על ידי הגדוד האוסטרלי ה-2/2 ומאוחר יותר גם על ידי הגדוד ה-2/3. כוח זה נודע בשם "כוח אלן" על שם מפקדו בריגדיר "טובי" אלן. הגדודים ה-2/5 וה-2/11 עברו לאזור אלתיה מדרום מערב לערוץ והצטוו להחזיק את היציאה המערבית למשך שלושה או ארבעה ימים.

ב-16 באפריל פגש וילסון את פאפאגוס בלמיה והודיע לו על החלטתו לסגת לתרמופילאי. לוטננט גנרל תומאס בליימי חילק את האחריות בין הגנרלים מאקי לפרייברג במהלך הנסיגה לתרמופילאי. כוחו של מאקי הוקצה להגנה על האגפים של החטיבה הניו זילנדית, דרומה כקו מזרח-מערב דרך לריסה, ולפקח על הנסיגה דרך דומוקוס לתרמופילאי של כוחות סייביג וזרקוס ולבסוף של כוח לי; הבריגדה הראשונה של הבריגדיר הבריטי הרולד שרינגטון הייתה אמורה לחפות על נסיגתו של כוח סייביג ללריסה, ולאחר מכן על נסיגת הדיוויזיה האוסטרלית ה-6 שתחת פיקודה יבוא; ולפקח על נסיגת כוח אלן שהיה אמור לנוע באותה דרך כמו החטיבה הניו זילנדית. הכוחות הבריטיים, האוסטרלים והניו זילנדים נותרו תחת התקפה במהלך הנסיגה.

בבוקר 18 באפריל, הקרב על עמק טמפה, המאבק על ערוץ פיניוס, הסתיים, כאשר חיילי חיל הרגלים הגרמני חצו את הנהר בגשר סירות, וכוחות הדיוויזיה ההררית ה-6 פילסו את דרכם סביב הגדוד הניו זילנדי, שהתפזר לאחר-מכן. ב-19 באפריל נכנסו כוחות הקורפוס ה-18 הראשונים ללריסה והשתלטו על שדה-התעופה, שם השאירו הבריטים את מלאי המזונות שלהם. התפיסה של עשר משאיות של מנות מזון ודלק אפשרה ליחידות החוד להמשיך ללא הפסקה. נמל וולוס, שבו החזירו הבריטים מחדש יחידות רבות בימים האחרונים, נפל ב-21 באפריל; שם תפסו הגרמנים כמויות גדולות של סולר יקר ונפט גולמי.

נסיגה וכניעה של ארמיית האפירוס היווני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהגרמנים הפולשים התקדמו עמוק לתוך שטח היווני, ארמיית האפירוס של הצבא היווני שפעל באלבניה לא הסכימה לסגת. באמצע מרץ, בייחוד לאחר התקפת הטפלין, סבל הצבא היווני, לפי הערכות בריטיות, 5,000 נפגעים, והוא התקרב במהירות לתום הסיוע הלוגיסטי שלו.

צ'רצ'יל מתח ביקורת גם על מפקדי הצבא היווני על התעלמות מההמלצה הבריטית לנטוש את אלבניה ולהימנע מהכיתור. ב-11 באפריל הקורפוס הממונע ה-41 של גנרל גאורג שטומה תפס את המעבר של פלורינה-ויוי, אבל מזג אוויר מושלג וחד-פעמי עצר את התקדמותו. ב-12 באפריל הוא חידש את ההתקדמות, אבל בילה את כל היום בלחימה מול חטיבת השריון הראשונה של בריגדיר צ'רינגטון בפראסטיון. רק ב-13 באפריל החלו הכוחות היווניים הראשונים לסגת לעבר הרי פינדוס. נסיגתן של בעלות הברית לתרמופילאי חשפה נתיב מעבר להרי פינדוס, שדרכו יכלו הגרמנים לאגף את הצבא ההלני בפעולת מאסף. על חטיבת האס אס "לייבשטנדרטה אדולף היטלר" הוטלה המשימה לנתק את קו הנסיגה של צבא האפירוס היווני מאלבניה, על ידי התקדמות מערבה אל מעבר מטסובון ומשם ליואנינה. ב-13 באפריל מטוסי תקיפה מהטייסות 21, 23 ו-33 של חיל האוויר היווני (RHAF), תקפו עמדות איטלקיות באלבניה. באותו יום התקיימה לחימה כבדה במעבר קליסורה, שם הדיוויזיה ה-20 היוונית שחיפתה על הנסיגה היוונית, נאבקה בנחישות, ועיכבה את התקדמותו של שטומה כמעט יום שלם. הנסיגה נמשכה לאורך כל החזית האלבנית, והאיטלקים רדפו אחרי היוונים בהיסוס. ב-15 באפריל מטוסי חיל האוויר המלכותי האיטלקי תקפו את בסיס ה-RHAF בפארמייתיה, 30 ק"מ מדרום לגבול יוון עם אלבניה, והשמיד או הוציא מכלל פעולה 17 מטוסי VVKJ שהגיעו לאחרונה מיוגוסלביה.

חיילים יוונים נסוגים, אפריל 1941

הגנרל פאפאגוס העביר יחידות יווניות למעבר מטסובון, שם היו אמורים הגרמנים לתקוף. ב-14 באפריל נערך קרב בין מספר יחידות יווניות לבין חטיבת LSSAH שעד אז הגיעה לגרבנה. הדיוויזיות ה-13 והפרשים היוונייות חסרו את הציוד הדרוש להילחם ביחידה משוריינת, ולבסוף, ב-15 באפריל כותרו ונכנעו. ב-18 באפריל, הגנרל וילסון בפגישה עם פאפאגוס, הודיע לו כי הכוחות הבריטים וכוחות חבר העמים הבריטי בתרמופילאי ימשיכו להילחם עד לשבוע הראשון של חודש מאי, בתנאי שהכוחות היוונים מאלבניה יוכלו להתכנס מחדש ולהגן על האגף השמאלי. ב-21 באפריל המשיכו הגרמנים בהתקדמותם, כבשו את יואנינה, וניתקו את ציר האספקה האחרון של צבא האפירוס היווני. העיתונים של בעלות הברית תיארו את גורל הצבא היווני כטרגדיה יוונית מודרנית. ההיסטוריון וכתב המלחמה לשעבר, כריסטופר באקלי, תיאר את "גורל הצבא ההלני", ואמר כי "הוא חווה קתרזיס אריסטוטלי אמיתי, תחושה מעוררת השתאות של חוסר התוחלת של כל המאמץ האנושי וכל האומץ האנושי".

ב-20 באפריל הכיר מפקד הכוחות היווניים באלבניה - גנרל גאורגיאס צולאקוגלו - בחוסר התקווה של המצב והציע שצבאו, שהכיל אז ארבע-עשרה דיוויזיות, ייכנע. פפאגוס גינה את החלטתו של צולאקוגלו להיכנע, אף על פי שהגנרל יואניס פיצ'יקאס והגנרל גאורגיוס באקוס הזהירו אותו שבוע קודם לכן, כי המורל הירוד של צבא אפירוס הירוד ותשישות חייליו, גורמים לעריקה המונית שאילצה את הפיקוד היווני להוציא להורג עריקים שנתפסו. ההיסטוריון ג'ון קיגן כותב כי צולאקוגלו "היה כל כך נחוש ... כדי לשלול את האיטלקים את שביעות רצונם מניצחון שלא הרוויחו אותו ... הוא פתח במשא ומתן לא מורשה לחלוטין עם מפקד חטיבת האס אס הגרמני מולו, זפ דיטריך, כדי לארגן כניעה לגרמנים בלבד". על פי פקודות קפדניות של היטלר, המשא ומתן נשמר בסוד מהאיטלקים והכניעה התקבלה. זועם על החלטה זו הורה מוסוליני על התקפות-נגד נגד הכוחות היווניים, שנהדפו, אך במחיר כלשהו למגינים. הלופטוואפה התערב בלחימה המחודשת, ויואנינה נהרסה כמעט בידי מטוסי השטוקה. היה זה ייצוג אישי ממוסוליני להיטלר, לארגן את השתתפות איטליה בשביתת הנשק שהסתיימה ב-23 באפריל. חיילים יוונים לא נאספו כשבויי מלחמה והורשו לחזור הביתה לאחר שחרור יחידותיהם, בעוד שהקצינים שלהם הורשו להחזיק בנשקם.

קרב תרמופילאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר ב-16 באפריל הבין הפיקוד הגרמני כי הבריטים מפנים כוחות על אוניות בוולוס ובפיראוס. לאחר מכן המערכה קיבלה אופי של רדיפה. עבור הגרמנים הייתה זו עכשיו שאלה של שמירה על קשר עם הכוחות הבריטים הנסוגים וסיכול תוכניות הפינוי שלהם. דיוויזיות חי"ר גרמניות נסוגו בשל ניידותם המוגבלת. דיוויזיות הפאנצר ה-2 וה-5, הרגימנט הממונע ה-1 של האס אס ושתי דיוויזיות הרריות פתחו במרדף אחרי כוחות בעלות הברית.

כדי לאפשר פינוי של הגוף העיקרי של הכוחות הבריטים, הורה וילסון למאסף להיערך כעמדה אחרונה במעבר ההיסטורי של תרמופילאי, השער לאתונה. הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 של הגנרל פרייברג קיבלה על עצמה את המשימה להגן על מעבר החוף, ואילו הדיוויזיה האוסטרלית ה-6 של מאקי הייתה אמורה להחזיק את הכפר בראלוס. לאחר הקרב צוטט מקיי באומרו: "לא חלמתי על פינוי, חשבתי שנמשיך להחזיק מעמד במשך שבועיים, ונכה מכות כואבות". כשההחלטה לסגת התקבלה בבוקר 23 באפריל, הוחלט כי שתי העמדות יוחזקו על ידי חטיבה אחת. על חטיבות אלו, האוסטרלית ה-19 והניו זילנדית ה-6 להחזיק את המעברים זמן רב ככל האפשר, ולאפשר ליחידות האחרות לסגת. הגרמנים תקפו בשעה 11:30 ב-24 באפריל, נתקלו בהתנגדות עזה, איבדו 15 טנקים וספגו אבדות רבות. בעלות הברית החזיקו מעמד במשך כל היום; עם השלמת ההשהיה, הם נסוגו לכיוון חופי הפינוי והקימו מאסף נוסף בטבס. יחידות פאנצר שיצאו למרדף לאורך הכביש המוליך מעבר למעבר, התקדמו באיטיות בגלל שיפוע תלול ופיתולים קשים.

ב-25 באפריל 1941 עזבו המלך גאורגיוס השני וממשלתו את היבשת היוונית ונסוגו לכרתים.

ההתקדמות הגרמנית לאתונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נזקי ההפצצה הגרמנית על פיראוס ב-6 באפריל 1941. במהלך ההפצצה נפגעה ספינה נושאת ניטרוגליצרין וגרמה לפיצוץ אדיר

לאחר שנטשו את אזור תרמופילאי, נסוגו כוחות המאסף הבריטי אל עמדה מאולתרת מדרום לתבאי, שם הקימו מכשול אחרון מול אתונה. גדוד האופנועים של דיוויזיית הפאנצר השנייה, שחצה את האי אוויה כדי לתפוס את נמל כלקיס וחזר אחר-כך ליבשת, קיבל על עצמו את המשימה לאגף את כוח המאסף הבריטי. גדוד האופנועים נתקל רק בהתנגדות קלה, ובבוקר 27 באפריל 1941, הגרמנים הראשונים נכנסו לאתונה, ואחריהם נכנסו שריוניות, טנקים וחי"ר. הם תפסו כמויות גדולות של נפט, שמן וחומרי סיכה, כמה אלפי טונות של תחמושת, עשר משאיות עמוסות סוכר ועשר משאיות של מנות אחרות, בנוסף לציוד אחר, כלי נשק וציוד רפואי. אנשי אתונה, אשר ציפו לכניסת הגרמנים במשך כמה ימים, התכנסו בבתיהם תוך שהם סוגרים את החלונות. בלילה הקודם, רדיו אתונה הצהיר את ההודעה הבאה:

אתם מקשיבים לקול של יוון. היוונים, עומדים איתנים, גאים ומכובדים. עליכם להוכיח את עצמכם ראויים להיסטוריה שלכם. הגבורה והניצחון של הצבא שלנו כבר הוכרו. צדקת ענייננו תוכר גם. מילאנו את חובתנו בכנות. חברים! תנצרו את יוון בלבכם, חיה בהשראת אש הניצחון האחרון שלה והתהילה של הצבא שלנו. יוון תחיה שוב ותהיה נהדרת, כי היא נלחמה בכנות למען מטרה צודקת ולחופש. אחים! תשמרו על אומץ וסבלנות. תהיו אמיצי לב, וכך נתגבר על הקשיים האלה. היוונים! עם יוון בראש שלכם אתם חייבים להיות גאים ומכובדים. היינו אומה כנה וחיילים אמיצים.

הגרמנים נסעו ישר לאקרופוליס והניפו את הדגל הנאצי. על פי הדיווח הפופולרי ביותר על האירועים, החייל של אוזון בשמירה, קונסטנטינוס קוקידיס, הוריד את הדגל היווני, סירב למסור אותו לפולשים, התעטף בו וקפץ מהאקרופוליס. בין אם הסיפור היה נכון ובין אם לאו, היוונים רבים האמינו בכך וראו את החייל כקדוש מעונה.

פינוי הכוחות הבריטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר 15 באפריל 1941 שלח ויוול לווילסון את המסר הבא: "כמובן שנמשיך להילחם בשיתוף פעולה הדוק עם היוונים, אך מהחדשות נראה כי נסיגה נוספת תידרש בעתיד". הגנרל ארצ'יבלד וייוול, מפקד כוחות הצבא הבריטי במזרח התיכון, הזהיר את וילסון מ-11 באפריל כי אין לצפות לתגבורות כלשהן, והוא אישר לגנרל פרדי דה גנגאן לדון בתוכניות פינוי עם כמה קצינים אחראים. אף על פי כן, הבריטים לא יכלו בשלב זה לאמץ או אפילו להזכיר את מהלך הפעולה הזה; ההצעה הייתה צריכה לבוא מממשלת יוון. למחרת היום עשה פאפאגוס את הצעד הראשון כשהציע לווילסון שיסלק את כוח W. וילסון הודיע למפקדה של המזרח התיכון, וב-17 באפריל נשלח אדמירל משנה ה. ט. ביילי-גרומן ליוון כדי להתכונן לפינוי. באותו יום מיהר וילסון לאתונה, שם השתתף בכנס עם המלך, פאפאגוס, ד'אלביאק ואדמירל משנה טורל. בערב, לאחר שסיפר למלך כי חש כי נכשל במשימה שהוטלה עליו, התאבד ראש הממשלה קוריזיס. ב-21 באפריל נשלחה ההחלטה הסופית לפנות את כוחות האימפריה לכרתים ולמצרים מוויוול - לווילסון.

5,200 חיילים, בעיקר מחטיבת ניו זילנד ה-5, פונו בליל 24 באפריל, מפורטו ראפטי במזרח אטיקה, בעוד שחטיבת ניו זילנד ה-4 נשארה לחסום את הכביש הצר לאתונה, שכונה "מעבר 24 שעות" על ידי הניו זילנדים. ב-25 באפריל (יום אנזא"ק), טייסות חיל האוויר המלכותי המעטות עזבו את יוון (ד'אלביאק הקים את מפקדתו בהרקליון, כרתים) ו-10,200 חיילים אוסטרליים פונו מנאפפליו ומגארה. 2,000 חיילים נוספים נאלצו להמתין עד 27 באפריל, כי ה"נסיך אלסטר" נתקעה במים רדודים בקרבת נאפפליו. בגלל האירוע הזה הבינו הגרמנים שהפינוי מתרחש גם בנמלי הפלופונסוס המזרחיים.

ב-25 באפריל ביצעו הגרמנים מבצע מוטס כדי לתפוס את הגשרים מעל תעלת קורינתוס, במטרה כפולה, לנתק את קו הנסיגה הבריטי ולהבטיח את דרכם על פני מצר קורינתוס. ההתקפה החלה בהצלחה ראשונית, עד שפצצה בריטית תועה הרסה את הגשר. רגימנט האס אס הממונע ה-1 שהתקבץ ביואנינה, נדחק לאורך הגבעות המערביים של הרי פינדוס דרך ארטה אל מיסולונגי וחצה את הפלופונסוס בפטרס, במאמץ להגיע אל המצר ממערב. עם הגעתם בצהרי 27 באפריל, נודע לכוחות האס אס כי הצנחנים כבר הוחלפו ביחידת הצבא שהתקדמה מאתונה.

ספינת הגייסות ההולנדית סלאמט הייתה חלק משיירה שפינתה כ-3,000 חיילים בריטים, אוסטרלים וניו זילנדים מנאפפליו בפלופונסוס. כאשר השיירה פנתה דרומה במפרץ ארגוליס בבוקר 27 באפריל, היא הותקפה על ידי כוח של תשעה יונקרס Ju 87 מטייסת מפציצי הצלילה ה-77, פגעו בה קשות והעלו אותה באש. המשחתת HMS Diamond הצילה כ-600 ניצולים ו-HMS Wryneck הגיעה אף היא לעזרתה, אך כששתי המשחתות פנו למפרץ סודה בכרתים, תקף עוד גל של מטוסי Ju 87. סך כל מקרי המוות משלוש הספינות היה כמעט 1,000 חיילים. רק 27 אנשי צוות מ-Wryneck‏, 20 אנשי צוות מ-Diamond‏, 11 אנשי צוות ו-8 חיילים מסלאמט שרדו.

הקמת גשר זמני מעבר לתעלת קורינתוס אפשרה ליחידות דיוויזיית הפאנצר ה-5 להמשיך לרדוף את כוחות בעלות הברית ברחבי הפלופונסוס. הם דהרו מארגוס לעבר קלמטה, משם כבר החלו רוב יחידות בעלות-הברית להתפנות, והגיעו לחוף הדרומי ב-29 באפריל, שם הצטרפו אליהם לוחמי אס אס שהגיעו מפירגוס. הלחימה בפלופונסוס כללה התקשרויות קטנות עם קבוצות בודדות של חיילים בריטים שלא יכלו להגיע לנקודת הפינוי. המתקפה באה כמה ימים מאוחר מדי, מכדי לנתק את רוב החיילים הבריטיים במרכז יוון, אבל בודדה את החטיבות ה-16 וה-17 האוסטרליות.

ב-30 באפריל הושלם הפינוי של כ-50 אלף חיילים, אך הוא הופרע קשות על ידי הלופטוואפה הגרמני, אשר הטביע לפחות 26 ספינות עמוסות גייסות. הגרמנים שבו כ-8,000 חיילים מחבר העמים הבריטי (מתוכם כ-1,500 חיילים מתנדבים ארצישראליים[34] מחילות החפרים, תובלה, קשר, תפעול נמלים ועוד.) ויוגוסלבים בקלמטה שלא פונו, תוך שחרור שבויים איטלקים רבים ממחנות שבויים. הצי היווני וצי הסוחר היווני מילאו תפקיד חשוב בפינוי כוחות בעלות הברית לכרתים, וסבלו אבדות כבדות כתוצאה מכך.

צ'רצ'יל כתב:

לפחות שמונים אחוזים מהכוחות הבריטיים פונו משמונה נמלים דרומיים קטנים. זה התאפשר בעזרתם של הצי המלכותי והצי היווני. עשרים ושש אוניות, מהן עשרים ואחת יווניות, טובעו בהפצצות אוויריות... הצי היווני הקטן אך היעיל עבר עכשיו תחת שליטה בריטית ... לאחר מכן הצי היווני שירת בהצטיינות בפעולות רבות שלנו בים התיכון.

יש הטוענים כי במבט לאחור, שיגור חיל המשלוח הבריטי היה אחת השגיאות הגרועות ביותר ששגו הבריטים במהלך המלחמה. פיזור כוחותיו של גנרל וייוול בזירות שונות לא איפשר לו לנהל לחימה אפקטיבית ביוון או בלוב[35].

לאחר מכן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש המשולש

[עריכת קוד מקור | עריכה]
השטחים שנמסרו לאיטליה (בכחול), לגרמניה (באדום), ולבולגריה (בירוק)

ב-13 באפריל 1941 הוציא היטלר את הוראה 27, שכללה את מדיניות הכיבוש שלו ליוון, והוא סיים את חלוקת הבלקן עם הנחיה מס' 31 שפורסמה ב-9 ביוני. יוון חולקה בין גרמניה, איטליה ובולגריה, תוך שאיטליה כובשת את רוב הארץ (ראה מפה ממול). הכוחות הגרמניים כבשו את האזורים האסטרטגיים החשובים יותר באתונה, סלוניקי, מרכז מקדוניה וכמה איים באיים האגאיים, כולל רוב כרתים. הם גם כבשו את פלורינה, אשר נתבעה על ידי איטליה ובולגריה. הבולגרים כבשו שטח בין הנהר סטרומה וקו תוחם סביב אלכסנדרופולי וסבילנגראד ממערב לנהר אוורוס. כוחות איטלקיים החלו לכבוש את האיים היוניים והאיים האגאיים ב-28 באפריל. ב-2 ביוני כבשו את הפלופונסוס, ב-8 ביוני את תסליה, וב-12 ביוני את רוב אטיקה. כיבוש יוון - שבמהלכו סבלו אזרחים מצוקה קשה, רבים מתו מתשישות, מחלות ורעב - הוכח כמשימה קשה ויקרה. כמה קבוצות התנגדות פתחו בגרילה נגד הכוחות הכובשים והקימו רשתות ריגול. לעומת זאת נציגי האיחוד הלאומי של יוון החלו בשיתוף פעולה עם הכובש.

קרב כרתים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הקרב על כרתים
צנחנים גרמנים נוחתים בכרתים

הקרב על כרתים החל ב-20 במאי 1941 והסתיים ב-1 ביוני 1941. בין שני תאריכים אלו התחולל לדעת כמה היסטוריונים, אחד הקרבות המרים בחזית מערב אירופה[36] הגרמנים הפעילו כוחות מוצנחים בפלישה מסיבית של כלי טיס, ותקפו את שלושת שדות התעופה העיקריים של האי: מאַלֶמֶה, רתימנו והרקליון. לאחר שבעה ימים של לחימה והתנגדות קשה, החליטו מפקדי בעלות הברית שההתנגדות היא חסרת תקווה, וציוו על נסיגה מספאקיה. בליל 24 במאי פונו גאורגיוס השני וממשלתו מכרתים למצרים. ב-1 ביוני 1941 הושלם הפינוי והאי נותר תחת כיבוש גרמני.

לנוכח האבדות הכבדות שנגרמו לדיוויזיית האוויר ה-7, אסר היטלר על פעולות אוויריות בקנה מידה גדול[36][37]. הגנרל קורט שטודנט כינה את כרתים, "בית הקברות של הצנחנים הגרמניים" ו"ניצחון עם אסון".

ההשפעה על מבצע ברברוסה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הגנרלים הגרמניים, שפרסמו את זיכרונותיהם לאחר המלחמה, וחלק מהחוקרים המערביים של המערכה בחזית המזרחית, מצביעים על כך שההחלטה לכבוש את יוגוסלביה ויוון באפריל 1941, עיכבה את מועד הפלישה לברית המועצות במספר שבועות, ומנעה לדעתם, את השגת יעדי "מבצע ברברוסה" לפני כניסת "החורף הרוסי". ניתן להבין את רצונו של היטלר לאבטח את אגפו הימני בבלקן לפני הפלישה לברית המועצות. למעשה הפלישה ליוגוסלביה ויוון נכפתה עליו עקב התפתחות המאורעות באזור הבלקן באביב 1941, וחששו מפני כניסת כוחות בריטיים לשתי המדינות והפיכתם לבסיס פעולה נגד גרמניה הנאצית ובעלות בריתה באזור הבלקן.

לעומת זאת, הסופר וההיסטוריון אנטוני ביוור כתב בספרו "מלחמת העולם השנייה" כי

היטלר חש הקלה על שעלה בידו לאבטח את אגפו הדרומי, אבל זמן קצר לפני סוף המלחמה ייחס את העיכוב בפתיחת מבצע ברברוסה למערכה זו. מאוחר יותר התווכחו ההיסטוריונים על השפעתו של מבצע מריטה על הפלישה לברית המועצות. רובם הגיעו לכלל הסכמה שלא הייתה שום השפעה כזו... אבל תוצאה אחת של מריטה שאין בה כל ספק היא זו: המבצע שכנע את סטלין שפניית הגרמנים דרומה מעידה כי הם מתרכזים בכיבוש תעלת סואץ, ולא בפלישה לברית המועצות.

— "מלחמת העולם השנייה" מאת: אנטוני ביוור (2014), מאנגלית: עמנואל לוטם

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המערכה על יוון בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 אנטוני ביוור, תרגום: עמנואל לוטם, המלחמה הבלקנית של היטלר, מלחמת העולם השנייה, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 175
  2. ^ George E.Blau, 12, [https://history.army.mil/books/wwii/balkan/intro.htm THE GERMAN CAMPAIGNS IN THE BALKANS (SPRING 1941)], WASHINGTON, D.C.: CENTER OF MILITARY HISTORY .UNITED STATES ARMY, 1953, 1986, עמ' 70
  3. ^ 1 2 אנטוני ביוור, תרגום: עמנואל לוטם, מלחמת העולם השנייה, ידיעות ספרים, 2014, עמ' 168
  4. ^ Beevor, Antony, Crete : the battle and the resistance, Oxford: Boulder : Westview Press, 1994, עמ' 6
  5. ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, 2014, עמ' 169
  6. ^ War in Europe, WorldWar-2.net, ‏2006 (באנגלית)
  7. ^ Chronology of World War II, Wayback Machine (באנגלית)
  8. ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, 2014, עמ' 170
  9. ^ Lee, Stephen J., European dictatorships, 1918-1945, שנייה, London and New York: London ;aNew York : Routledge, 2000, עמ' 146, ISBN 0415230454
  10. ^ 1 2 3 Antony Beevor, CRETE The Battle and the Resistance, Colorado USA: Westview Press, 1994, עמ' 7
  11. ^ M B Barrass, Air Marshal Sir John D'Albiac, http://www.rafweb.org/index.html, ‏07/05/20
  12. ^ רוברטס אנדרו, תרגום: עמנואל לוטם, סערת המלחמה היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, כנרת, זמורה ביתן, 2011, עמ' 151
  13. ^ אנטוני ביוור, תרגום: עמנואל לוטם, מלחמת העולם השנייה, תל אביב: ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2014, עמ' 176
  14. ^ אנטוני ביוור, תרגום: עמנואל לוטם, מלחמת העולם השנייה, תל אביב: ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2014, עמ' 175
  15. ^ 1 2 אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, 2014, עמ' 180
  16. ^ Beevor, Antony, Crete : the battle and the resistance, 1994, עמ' 32
  17. ^ Chronology of World War II, Wayback Machine (באנגלית)
  18. ^ 1 2 3 4 אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 177
  19. ^ Beevor, Antony, CRETE : the battle and the resistance, Colorado: Westview Press, 1994, עמ' 14
  20. ^ Beevor, Antony, CRETE : the battle and the resistance, 1994, עמ' 16
  21. ^ Beevor, Antony, Crete : the battle and the resistance, 1994, עמ' 16
  22. ^ 1 2 3 Beevor, Antony, Crete : the battle and the resistance, 1994, עמ' 33
  23. ^ McClymont, W. G., To Greece, WELLINGTON, NEW ZEALAND: WAR HISTORY BRANCH DEPARTMENT OF INTERNAL AFFAIRS, 1959, The Official History of New Zealand in the Second World War 1939–1945, עמ' 111
  24. ^ George E.Blau, Chapter 17: Operations, [https://history.army.mil/books/wwii/balkan/20_260_3.htm THE GERMAN CAMPAIGNS IN THE BALKANS (SPRING 1941)], WASHINGTON, D.C.: CENTER OF MILITARY HISTORY UNITED STATES ARMY, 1953, 1986, עמ' 86, 87
  25. ^ George E.Blau, 17, [https://history.army.mil/books/wwii/balkan/20_260_3.htm THE GERMAN CAMPAIGNS IN THE BALKANS (SPRING 1941)], CENTER OF MILITARY HISTORY UNITED STATES ARMY, 1953, 1986, עמ' 87
  26. ^ Chronology of World War II, Wayback Machine, ‏17.02.2005 (באנגלית)
  27. ^ Chronology of World War II, Wayback Machine, ‏17.02.2005 (באנגלית)
  28. ^ Chronology of World War II, ‏17.02.2005 (באנגלית)
  29. ^ Chronology of World War II, ‏17.02.2005 (באנגלית)
  30. ^ 1 2 George E.Blau, [https://history.army.mil/books/wwii/balkan/20_260_3.htm THE GERMAN CAMPAIGNS IN THE BALKANS (SPRING 1941)], 1953, 1986, עמ' 88
  31. ^ George E.Blau, [https://history.army.mil/books/wwii/balkan/20_260_3.htm THE GERMAN CAMPAIGNS IN THE BALKANS (SPRING 1941)], 1953, 1986, עמ' 89
  32. ^ Beevor Antony, Crete : the battle and the resistance, Westview Press, 1994, עמ' 35
  33. ^ George E.Blau, [https://history.army.mil/books/wwii/balkan/20_260_3.htm THE GERMAN CAMPAIGNS IN THE BALKANS (SPRING 1941)], עמ' 89 - 91
  34. ^ פרופסור יואב גלבר, השבויים הארצישראלים בשבי הגרמני, יד ושם קובץ מחקרים, י"ד, תשמ"ב., מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה, עמ' 69– 106
  35. ^ רוברטס אנדרו, סערת המלחמה, כנרת זמורה ביתן, 2011, עמ' 152
  36. ^ 1 2 D. M. DAVIN, CRETE, WELLINGTON, NEW ZEALAND: WAR HISTORY BRANCH DEPARTMENT OF INTERNAL AFFAIRS, 1953, Official History of New Zealand in the Second World War 1939–45, עמ' 1
  37. ^ consultant editor, M.R.D. Foot. general editor, I.C.B. Dear (ע), The Oxford companion to World War II, Oxford: Oxford University Press, 1995, עמ' 97
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המערכה_על_יוון&oldid=38019308"