המרכז הלאומי לרפואה משפטית
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מכון לרפואה משפטית |
| מיקום |
תל אביב-יפו  |
| מדינה |
ישראל |
| מנהל | חן קוגל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1955 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1955 |
| קואורדינטות | 32°02′41″N 34°46′08″E / 32.04475°N 34.7689°E |
| אתר רשמי | |
|
(למפת גוש דן רגילה)   המרכז הלאומי לרפואה משפטית  | |
  | |
המרכז הלאומי לרפואה משפטית, המוכר גם בשם המכון לרפואה משפטית, שוכן בשכונת אבו כביר שבתל אביב, והוא המוסד הציבורי היחיד המספק שירותי רפואה משפטית בישראל.
תולדות המכון
[עריכת קוד מקור | עריכה]המכון נפתח ביוני 1955[1], הודות לתרומה של הפדרציה היהודית בדרום אפריקה לכבודו של השופט ליאופולד גרינברג. בתחילה נוהל המקום על ידי משטרת ישראל, ובנובמבר 1955 כשפתיחתו הוכרזה בטקס רשמי[2], הועברה האחריות על המכון לידי האוניברסיטה העברית בירושלים[3][4]. בשנת 1975 הועבר המכון לאחריות משרד הבריאות, בשנת 1988 הוא סונף לפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ובשנת 2004 הוא הועבר לניהול המרכז הרפואי אסף הרופא. ב-2012 הוחלט להעבירו לניהול מינהל הרפואה במשרד הבריאות.
תפקידים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במכון נערכות מדי שנה כ-2,000 בדיקות לגופות של אנשים שמתו באופן בלתי צפוי, לשם בירור סיבת המוות באמצעות נתיחה שלאחר המוות. לקיום הבדיקה נדרשת הסכמת המשפחה או צו של בית משפט. כן נערכות בו כ-600 בדיקות בשנה של אנשים חיים, לצרכים משפטיים, בעקבות מעשי אלימות. שטחי המחקר העיקריים במכון כוללים מוות פתאומי ובלתי צפוי של תינוקות, שיטות אלטרנטיביות לבדיקת גופות, זיהוי שרידי גופות, אלימות במשפחה ופצעי מלחמה וירי. בנוסף, במכון מבוצעת עבודת איסוף ועיבוד נתונים גנטיים לגבי האוכלוסייה הישראלית תוך השוואה בין האוכלוסייה הערבית והיהודית.
המחלקה לביולוגיה משפטית הפועלת במכון עוסקת בזיהוי, על פי מאפיינים גנטיים ואחרים, של גופות שלא ניתן לזהותן עקב השחתתן (למשל כתוצאה מפיגוע או עקב זמן רב שעבר מאז המוות ועד למציאת הגופה). כן מסייעת המחלקה בפענוח פשעים חמורים באמצעות ראיות ביולוגיות (כגון זיהוי DNA).
מעבדה אנתרופולוגית הפועלת במכון עוסקת באנתרופולוגיה משפטית.
המכון הוא המוסד המוכר היחיד בארץ להתמחות ברפואה משפטית.
ב-1998 יצר הבמאי רן טל סרט דוקומנטרי בשם "דרך בן צבי 67" העוסק במכון.
בשנת 2015 שודר בתוכנית "עובדה" תחקיר שחשף כי אחד הפתולוגים הבכירים במכון, שינה חוות דעת שכתב בנוגע לנאשמים בעקבות לחץ של גורמים בפרקליטות. בעקבות הפרסום עלה חשש כי חפים מפשע הורשעו בפלילים ונשלחו לעונשי מאסר ממושכים בשל שינויי הגרסה. בנוסף התברר כי המכון, שאמור להיות אובייקטיבי ונטול פניות, מסרב לשתף פעולה עם עורכי דין המייצגים נאשמים ומסרב להעניק להם חוות דעת, אם הן מנוגדות לעמדת הפרקליטות בתיק. לאחר שידור הכתבה העניק מנהל המכון לרפואה משפטית ד"ר חן קוגל, שהתחקיר עסק בתקופה שקדמה לכניסתו לתפקיד, ראיון שבו אמר: "אם יש מישהו שיושב בכלא בגלל חוות דעת לא נכונה של המכון לרפואה משפטית זה איום ונורא. אני אומר לרופאים שלי: 'שהיד שלכם תרעד כשאתם חותמים על חוות הדעת. החתימה שלכם מכניסה אנשים לשנים בבית סוהר'"[5].
צוות המכון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בצוות המכון היו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 שמונה רופאים. בסוף 2023 נותרו במכון חמישה רופאים, לאחר ששלושה פרשו[6].
מנהלי המכון
[עריכת קוד מקור | עריכה]המנהל הראשון של המכון היה פרופ' היינריך קרפלוס שייסד את המכון וניהל אותו עד שנת 1975[7]. את קרפלוס החליף ד"ר בצלאל בלוך, אשר פרש מתפקידו לאחר שקיבל כספים עבור חוות דעת פרטית, הועמד לדין באשמת קבלת שוחד[8] והורשע בעסקת טיעון בהפרת אמונים[9][10].
 |
פרופ' יהודה היס כיהן כמנהל המכון משנת 1988 ועד שנת 2004, שבה הועמד לדין משמעתי שבעקבותיו הודח מתפקיד מנהל המכון, בעקבות מסקנות ועדת השופט סגלסון, שמונתה על ידי שר הבריאות לבחון תלונות על אי סדרים. יחד עם זאת, פרופ' היס נותר כרופא המשפטי הראשי של המכון, כשהמכון עצמו הוכפף על ידי משרד הבריאות לבית החולים "אסף הרופא". באוקטובר 2012 הודח היס מתפקידו כפתולוג הראשי של המכון לרפואה משפטית על ידי סגן שר הבריאות ח"כ יעקב ליצמן, לאור מסקנותיה של ועדה שהוקמה לבדיקת טענות לליקויים בהתנהלותם של אנשי המכון ובמסגרת החלטה לארגון מחדש של המכון. המכון הועבר להיות כפוף למינהל הרפואה במשרד הבריאות, בראשותו של פרופ' ארנון אפק, וחדל להיות כפוף לבית החולים "אסף הרופא". מכניסת רפורמה זו, המכון החל לפעול כגוף עצמאי בחסות משרד הבריאות[11].
בשנת 2013 מונה ד"ר חן קוגל למנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית[12].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלי ליפשטיין, חי בין המתים: סיפורים מהמכון הפתולוגי אבו כביר, אוריון הוצאת ספרים, 2008.
- מאירה וייס, על גופתם המתה: כוח וידע במכון הלאומי לרפואה משפטית, רסלינג, 2014.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של המרכז הלאומי לרפואה משפטית, באתר משרד הבריאות- שלי לוי, מצוקת תקציב וכוח-אדם במכון הלאומי לרפואה משפטית, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 7 במאי 2007
- ניר חסון, מומחים: המכון הפתולוגי אינו אובייקטיבי, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2006
- עמרי אסנהיים, מכונת ההרשעות של המכון לרפואה משפטית, באתר מאקו, 24 בדצמבר 2015
- יאנה פבזנר, מאז שנעשיתי סבא אני לא יכול לנתח גופות של ילדים, באתר מאקו, 13 בינואר 2022
רוני לינדר, המכון לרפואה משפטית קורס תחת עומס מקרי הרצח - ועובדיו עוזבים, באתר TheMarker, 20 ביוני 2023
ישראל, משרד הבריאות. המכון לרפואה משפטית, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נפתח מכון לרפואה משפטית, דבר, 15 ביוני 1955
- ^ באו לפתיחת המכון לרפואה משפטית, דבר, 14 בנובמבר 1955
- ^ המכון הפטלוגי לרפואה משפטית נמסר לאוניברסיטה העברית, דבר, 20 בנובמבר 1955
- ^ שנת הלימודים באוניברסיטה תפתח ב-15 בנובמבר, דבר, 2 בנובמבר 1955
- ^ עמרי אסנהיים, מנהל המכון לרפואה משפטית ל"עובדה": "אני מפחד מהפרקליטות", באתר מאקו, 24 בדצמבר 2015
- ^ אדיר ינקו, חשש מקריסה: ההתרעה של מנהל המכון לרפואה משפטית, באתר ynet, 5 בינואר 2024
- ^ משה דה פז, נתיחות רפואיות משפטיות בישראל, רפואה ומשפט 26, מאי 2002
- ^ ד"ר בלוך: לא לקחתי שוחד, מעריב, 21 ביוני 1985
איה אורנשטיין, מנהל המכון הפתלוגי אמר אפשר להשאיר לי את הכסף מתחת לשולחן, מעריב, 21 בינואר 1986 - ^ משה פרל, 1,000 ש"ח קנס והסיפור נגמר, חדשות, 4 ביולי 1986
- ^ משה פרל, יצא בזול, חדשות, 18 ביולי 1986
- ^ דן אבן, אחרי 24 שנים פרופסור יהודה היס הודח מתפקידו במכון לרפואה משפטית, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2012
- ^ ליאת רותם מלמד, המחליף של היס: סגנו שהתלונן - ד"ר חן קוגל, באתר ynet, 13 במרץ 2013